צל"ח/חולין/קכ/א

צל"ח חולין קכ א

פרק תשיעי דף ק"כ ע"א

גמרא הטמאים לאסור צירן ורוטבן כו'. בפסחים (דף קד) בתוס' בדבור המתחיל אלא הכא וכו' תימא לר"י ויש לומר דהא דאיצטריך וכו' הנה יש להפליא בדבריהם שם שהרי תחלת קושייתם לא היתה על סוגיא דחולין להקשות ל"ל קרא תיפוק ליה בזיעה וכו' שאם זה היתה עיקר קושייתם הוה אתי שפיר וי"ל שכתבו דקרא איצטריך לאידך גיסא לחייב בתירוש ויצהר אבל כיון שעיקר קושייתם היתה להיפך על סוגיא דהכא דל"ל למימר הטעם משום זיעה ותיפוק ליה ממ"ש דפרי' מביכורים א"כ מאי מהני מה שתירצו דקרא איצטריך לחייב בתירוש וכו' והרי אף שעיקר קרא בשביל חיוב תירוש ויצהר נאמר מ"מ כיון דכבר כתיב קרא ממילא אין ג"ש למחצה וילפינן לפטור בשאר פירו' ואכתי ל"ל לאביי לומר מטעם זיעה הלא יותר טוב לומר מקרא והנה דרך חידוד אמרתי ליישב ג"כ סוגיית תימא וי"ל ובעיקר תימא של התוס' יש לתמוה שהי' להם סתירה והם הקשו קיצור שהרי הי' להם להקשות סתירה דעל כרחך אינו זיעה דאי ס"ד זיעה א"כ ל"ל פרי פרי לג"ש והם לא הקשו רק קיצור דלמה ליה לאביי לומר טעם זיעה וכו'. ונראה שזהו כוונתן במה שכתבו וי"ל שהם בעצמם הוקשה להם על דבריהם דהיה להם להקשות סתירה וכתבו וי"ל וכו' והשתא אתי שפיר מה דאמר בשמעתין זיעה וכו' פירוש דאתי שפיר שאין סתירה מהתם ויכול להיות שסברה אמיתית היא אבל לעולם סברא שאינה צריכה היא והיה יכול לומר מטעם ג"ש ונשאר תימא הראשון על מכונו:

אמנם הנלע"ד שאם אין כאן סתירה אין כאן ג"כ קיצור דאביי לא בא לחלוק על ר' יוחנן על גוף הדין ולא בא לומר אלא דמכאן אין ראי' דכאן טעמא אחרינא איכא משום זיעה אבל בדבר שאינו זיעה יכול להיות שלוקין אפילו שלא כדרך הנאתן ויכול להיות דאין לוקין ולכך הוצרך לחדש סברא דזיעה שאם הי' מדחה מג"ש דפרי פרי ולא היה מחדש סברא בזיעה א"כ עיקר ג"ש איצטריך רק לפטור בשאר פירות אבל לחייב בזיתים וענבים פשיטא דזהו עיקר הנאתן וא"כ איסור דאין לוקין אלא דרך הנאתן ל"ל קרא דפרי פרי וא"כ הי' אפילו סתירה לדברי ר"י ולכך הוצרך אביי לחדש סברא דזיעה וממילא שייך סברת התוס' דפרי פרי איצטריך למימר דחייב בתירוש ויצהר וממילא אין כאן סייעתא ולא תיובתא:

ובזה אתי שפיר מה דסיימו התוס' ומיהו תימא וכו' דלכאורה לא שייך לשון ומיהו שהרי זו קושיא בפ"ע ואין לה קשר לדבריהם דלעיל אמנם לפי מ"ש ניחא דבל"ז הוה אמינא דאביי לא אמר סברא דזיעה לאמיתית רק לדחו' שנוכל לומר שהטעם משום זיעה והוה אמרינן באמת דטעם כעיקר לאו דאורייתא ואף דאביי אמר בהדיא טעם כעיקר דאורייתא בחולין (דף קח) היינו לפי האמת דקיי"ל כר' יוחנן דבעינן דרך הנאתן וא"כ טעם הדבר כרבי זירא. אבל לפי מ"ש התוס' הקיצור שהקשו וצ"ל כנ"ל וא"כ צריכא גם לר' יוחנן סברא זו דזיעה ושפיר קשה דטעם כעיקר דאורייתא:

אלא דלפי זה קם סברא זו דזיעה לאמיתית ולא לדיחוי בעלמא אמרה אביי א"כ קשיא כל סוגיא דחולין דמרבינן בחמץ וחלב ונבילת עוף ושרצים משקין היוצאין מהם ומנייהו במה הצד לטבל וחדש וכו' כדאיתא התם ואמאי והרי זיעה בעלמא ועלה בלבו דאביי לא אמר דזיעה בעלמא שלא יתחייב משום זה אלא ודאי חייב ויתורץ ג"כ קושיית התוס' שהקשו מטעם כעיקר אמנם כוונת אביי דשם אמרו תרי לישני לר' יוחנן ללישנא קמא לא אמר ר' יוחנן אלא באיסורי אכילה אבל לא באיסורי הנאה וללישנא בתרא אמרו אף באיסורי הנאה ועל, זה אמר ר' זירא אף אנן נמי תנינא אין סופגין משום ערלה וכו' וערלה איסור הנאה הוא ואפ"ה בעינן דרך הנאתן ועל זה בא אביי לדרוש דלעולם דוקא באיסורי אכילה אמרינן כן אבל לא באיסורי הנאה אבל שאני הכא דזיעה בעלמא וא"כ אין לחייב רק במה הצד משרצי' או נבילת עוף טהור וחד מהני וא"כ דיו להיות כנדון ואין הזיעה אסורה בהנאה רק באכילה וכיון שאינה אסורה רק באכילה להכי בעינן דרך אכילתן אבל בפרי גופה שאסור בהנאה לא בעינן דרך הנאתן וא"כ מה דאמר אביי זיעה לא בא להתיר לגמרי רק להתיר שלא כדרך הנאתן וממילא מתורץ קושיית התוס' מטעם כעיקר דגם טעם כעיקר ילפינן ממשרת וגיעולי גוים והנהו לית בהו איסור הנאה וא"כ ליכא בטעם כעיקר רק איסור אכילה ובעינן דרך הנאתן אלא דקשיא מה דפסקו כל הפוסקים כר' יוחנן והרי אביי חולק עליו ואין לומר דאביי לא בא לחלוק על גוף הדין אלא לחלוק על הראיה ולדחות דברי ר' זירא ולומר שמהך משנה דתרומות דאין סופגין וכו' אין ראי' דנוכל לומר שהטעם משום זיעה אבל אליבא דאמת מודה אביי לדברי ר' יוחנן וכדמשמע ממימרא דאביי אומר זה הכל מודים בכלאי הכרם וכו' אלא דגם בל"ז קשה כיון דאיכא תרי לישנא אליבא דר' יוחנן וללישנא קמא לא קאי ר' יוחנן על איסורי הנאה אבל איך פסקו כל הפוסקים לקולא ואף דלענין מלקות ודאי מספיקא אין לוקין מ"מ גם לענין איסור סמכו הפוסקים על זה והתירו אפילו בחולה שאין בו סכנה שלא כדרך הנאתו ואי משום דאמרינן (דף כה ע"ב) דרבינא שייף לברתא בגוהרקי דערלה גם מזה אין ראי' דהרי גם שם איכא תרי לישנא ולחד לישנא הטעם משום סכנה דהך אישתא צמירתא חולה שיש בו סכנה הוא וא"כ איך פסקו הפוסקים להקל ועוד לכאורה לדברי אביי דדחי דברי ר"ז א"כ לא די דליכא סייעתא לדברי ר' יוחנן אלא אדרבה אפילו תיובתא איכא דהיא גופה קשיא אם איתא לדר' יוחנן א"כ למה לא נקט המשנה פירי גופה אלא ודאי דבפירי גופה באמת חייב אפילו שלא כדרך הנאתו ולומר איידי דנקט שם לענין בכורים ומשום תרומה וטומאת משקים נקט ג"כ לענין ערלה משקה ולעולם דה"ה בפירי גופא זהו דוחק ואולי היא גופא קמ"ל דבזיתים וענבים חייבים על היוצא מהם אלא דמה רבותא יש בזה אי למימר דזה מקרי בזתים וענבים דרך הנאתן דלא תימא דדוקא הפרי כמות שהיא מקרי דרך הנאתו והראי' דאפילו בחלב שהמחהו הי' ההוה אמינא לפטור משום שאינו כמות שהוא עד דמרבינן לה מקרא דנפש כדמשמע כאן ואף שהתוס' (בדף קיג ע"ב) בד"ה משמע שההוה אמינא לפוטרן היה משום דכתיב בי' יאכל פרט לשותה מ"מ הנלע"ד עיקר שהמשמעות הוא משום שלא כדרך הנאתו דאי משום דאכילה כתיב א"כ ל"ל ליתן הטעם בדם שהקפהו משום דאחשבי' אחשבי' ותיפוק ליה שבלא"ה אין שום טעם לפוטרו דכיון דכתב בדם אכילה איך נימא דמשום שהקפהו פטור אדרבה עתה מחשבי' אכילה ודם שלא הקפהו שתי' מקרי אלא ודאי שהטעם משום דכשנשתנה לא מקרי דרך הנאתו וגם דם שהקפהו נשתנה ולכך צריך לומר דאחשבי' ומקרי דרך הנאתו. אמנם מצד הבשלמא דאמר בגמ' נראה שהטעם הוא משום דשתיה לאו בכלל אכילה וכוונת הבשלמא הוא עד"ז דהנה התוס' פירשו ודם שהקפהו היינו בחמה דאי באור א"כ הוה ליה דם שבשלו ואינו עובר לדעת התוס' אמנם בחידושי הר"ן הביא מכאן ראיה לדעת רש"י דדם שבישלו עובר עליו דהקפהו על כרחך היינו באור דאי בחמה מסרח כי היכי דאמרינן גבי נבילות עוף לקמן. ולפי זה היה מקום לומר דלא משכחת דם שהקפהו לחיוב כלל דממ"נ אי בחמה פטור מטעם הר"ן דאסרוחי מסרח ואי באור פטור מטעם התוס' דהוה דם שבישלו ולא משכחת דם לחיוב רק בשותהו כמות שהוא והרי בדם כי יאכל כתיב אלא ודאי דשתיה בכלל אכילה וממילא חייב בחלב שהמחהו וגמעו ואין כאן קושיא אכילה כתיב בי' שהרי מוכח מאכילה דכתיב גבי שתיה דשתי' בכלל אכילה לכן הקדים בשלמא הקפה הדם דאחשבי' אחשבי' וא"כ משכחת חיוב לדם באוכל ממש וא"כ איכא למימר דגם בדם השותהו וכמות שהוא פטור משום דאכילה כתיב בי' וא"כ בחלב אמאי חייב וכל זה אם הקושיא מטעם דשתי' לאו בכלל אכילה אבל אם הקושיא מצד דרך הנאתן לא היה צריך להקדים הבשלמא ולפי זה לא אתי שפיר הבשלמא השני שגבי חמץ ומצה דקאמר בשלמא אם מצה וכו' שאם היה הטעם משום דרך הנאתן כתב התורת חיים במצה לא שייך דרך הנאתן דמצו' לאו ליהנות ניתנו ולפי זה אם היה יוצא ידי מצה איכא למימר דלהכי חייב גם משום חמץ משום דאיתקש לאכילת מצה וכדמקשה באמת מזה בפסחים (דף ה ע"א) עיין שם ולכן הוצרך להקדים בשלמא אם מצה היא וכו' אינו יוצא ידי חובתו וכו' דלחם עוני אבל אם הטעם ששתי' אינו בכלל אכילה אין שום סברא לטעות שיוצא בו משום מצה וא"כ למה הקדים הבשלמא וממ"נ חד מהני תרי בשלמא קשה. אמנם בשלמא הראשון בלאו הכי לא אתי תירוצו שפיר לפי מה שכתבו התוס' בד"ה לרבות וכו' לחלק בין מידי שהוא בר שתי' שבוודאי שתיה בכלל אכילה וא"כ אפילו אם בדם הכתוב קורא לשתי' אכילה אין מזה ראיה לחלב שדם תחלתו משקה ועיקרו לשתי' משא"כ חלב:

והנה לדברי התוס' שהטעם משום דאכילה כתיב ולשטתם אתי שפיר מה שהקשו בד"ה אלא אם חמץ וכו' שהקשו שהרי חמץ אסור בהנאה והיינו לשטתם שלא יתחייב משום דשתיה לאו בכלל אכילה שפיר הקשו שאף שאינה בכלל אכילה מ"מ הרי היא בכלל הנאה אבל לשטת שהטעם משום שלא כדרך הנאתן א"כ גם באיסור הנאה בעינן כדרך הנאתן והנה לשיטתם שתירצו דעל הנאה אינו חייב כרת קשה תינח באיסור כרת אבל באיסור לאו מאי איכא למימר אם הוא אסור בהנאה א"כ ודאי שחייב על השתי' וא"כ קשה לפי שטתם בד"ה היכא דלאו איסור הבא מאליו דהיינו כלאי הכרם קשה מהי תיתי לפטור והרי הוא אסור בהנאה אלא דבאמת שם כתבו דסברא הוא שלא אסרה התורה אלא כשהאיסור בעין שם שוב באמת אין כוונתן לומר דשתי' לאו בכלל אכילה. אמנם גם שם לפי שטת התוס' אין לומר טעם שלי משום דלא הוה דרך הנאתן דקשה דהרי שם בפסחים הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין אפילו שלא כדרך הנאתן ודע דמזה קשה לי שם בפסחים על דברי אביי שדחה ראיית ר' זירא ופירש טעם המשנה דאין סופגין משום זיעה קשה א"כ למה נקט התנא משום ערלה שבזה יש לטעות שהטעם דרך הנאתן כדברי ר' זירא הוה ליה למימר אין חייבים משום כלאי כרם ובזה אין מקום לטעות משום דרך הנאתן ובודאי ידע משום זיעה ואולי משום דבעי למימר אלא על היוצא מזיתים וענבים דומיא דכל אינך דנקט שם במשנה ובכלאי הכרם לא שייך זיתים רק ענבים:

ונחזור לדברי התוס' שכתבו דמסברא בעינן בכלאים פרי כמו שהוא בעין לא אוכל למצוא בו טעם שאי משום שאין שתי' בכלל הרי הוא אסור בהנאה ועוד שהרי לא כתיב בי' אכילה ואי משום דרך הנאתן ג"כ לא שייך בכלאי הכרם ואי משום זיעה הרי התוס' כתבו כן גם על חלב שהמחהו:

ואמנם לדידי כל סוגיא כאן כל הריבויים הוא דלא נימא דזה מחשב שלא כדרך הנאתן ומ"מ נלע"ד בזיתים וענבים אין שום מקום לטעות כלל דיין ושמן מחשב שלא כדרך הנאתן שהרי עיקר הנאתן הוא יין ושמן וכן מוכח מדברי התוס' לקמן בד"ה והדר מייתי וכו' עיין שם ומהר"ם מלובלין הגי' כדברי התוס' אמנם המעיין בצדק יראה שאין צורך להגיה ומה שכתבו התוס' דריבוי דהכא צריך דלא נימא זיעה ולא כתבו דצריך דלא נימא דהוה שלא צורך הנאתן שהרי בדברי ר' זירא קיימי דלא אסיק אדעתא סברא דזיעה וזה דחקו להמהר"ם להגי':

אמנם לענ"ד נראה דזה פשוט להתוס' דזה אי אפשר לטעות כלל שזיתים וענבים יהי' המשקה מחשב שלא כדרך הנאתן ולכך הוצרכו לחדש סברא דזיעה וגם ר' זירא ידע סברא דזיעה אלא שסבר דבזיעה אין מקום לחלק בין זיתים וענבים לשאר פירות ומ"מ אי מחשב זיעה גם בזיתים וענבים אינו רק זיעה ואי לא מחשב זיעה גם בשאר פירי לא מחשב זיעה אלא ודאי שהטעם משום דרך הנאתן ושפיר יש חילוק בין זיתים וענבים לשאר פירי. ואביי חולק עליו וס"ל דגם בזיעה יש לחלוק ואם תאמר איך אפשר למימר דלא כהגהת מהר"מ א"כ היא גופה קשיא למה בפסחים שבקו התוס' דברי ר' זירא ולא הקשו רק לאביי ולמה כאן הקשו לר' זירא והי' להם בפסחים ג"כ להקשות לר' זירא שדבריו קדמו לדברי אביי ונראה דבכל סוגיא אתו התוס' לתרוצי סוגיא ההיא ושם בפסחים כוונתן לתרץ הסוגיא ההיא דלמה לא אמר שם הטעם פרי פרי. ונראה דהך פרי פרי אינו מוסכם לכ"ע שהוא ג"ש דהרי ר"א ודאי לא ס"ל ג"ש ההיא דלמה הלכת' לדידי' הג"ש כיון דלדידי' תרומה וביכורים בכל הפירות משקין היוצא כמותן א"כ למה הלכתא הג"ש אם למימר דגם בערלה כן הלא בלא"ה ילפינן ערלה מנבילת עוף ושרצי' וחמץ וחלב במה הצד אלא ודאי דלית ליה וא"כ איכא למימר דר' זירא שרוצה להביא סיוע לר' יוחנן ס"ל דגם ר' יהושע לית ליה ג"ש זו ומטעם המשנה דאין סופגין הוא משום שלא כדרך הנאתן והא דלא ילפינן ערלה משרצים וחמץ ואינך במה הצד יש לומר פירכא חדשה דמה להני שכן נוהגין בארץ ובח"ל מדברי תורה ממש משא"כ בערלה שהוא רק הלכה וספיקו מותר אבל לאביי הקשו שפיר דאביי מפרש משום זיעה וקשה קושייתי הנ"ל דלמה לא נקט במשנה כלאי הכרם כדי שנדע שאין הטעם משום דרך הנאתן ומה שכתבתי דבכלאים לא שייך זיתים אכתי קשה למה נקט ערלה לחוד הוה ליה למימר אין סופגין משום ערלה ומשום כלאי הכרם אלא היוצא מזיתים וענבים והוה נקט דומיא דאינך אתי' וענבים קאי ענבים על כלאי הכרם וערלה וזיתים על ערלה לחוד כל חד במה דשייך ביה בשלמא לר"ז אדרבה להכי לא נקט כלאי הכרם דבהו חייב בכל דבר שהרי בהם חייב גם שלא כדרך הנאתן אבל לאביי קשה וצריך לומר סברא אשר בזה מתורץ הרמב"ם בפ' יוד ממ"א הלכה כ"ב הטבל והחדש והקדש ושביעית וכלאים וערלה משקין היוצאים מהם אסורין ואין לוקין עליהם חוץ מיין ושמן של ערלה ויין של כלאי הכרם שלוקין עליהם וכו' ודבריו נפלאו שאם בכל איסורין משקין היוצא מהם אסורים א"כ למה לא ילקו עליהם ולמימר שאסורים מדברי סופרים הוא דוחק דא"כ הי' מפרש מדברי סופרים ועוד דלמה ישתנה דין ערלה וכלאים שילקו ואם בערלה אולי הטעם דיליף פרי פרי מבכורים אכתי כלאי הכרם מאי איכא למימר. ונראה דס"ל לרמב"ם דכל משקין מחשב שלא כדרך הנאתן ואפילו בזיתים וענבים וס"ל דהנך סוגיא דפסחים ודחולין לא פליגי וס"ל דבנבילות עוף טהור נפש דכתב בי' לא לענין איסור אכילת נבילה כתב אלא לענין טומאה דכן כתיב בקרא וכל נפש אשר תאכל נבילה וכו' וכבס בגדיו וגבי טומאה לא שייך חיוב לאו כלל כמו שכתבו התוס' בסוף ד"ה היכא דלאו איסור הבא מאליו. וא"כ כיון דבלי טומאת נבילות עוף אי אפשר למילף מחלב וחמץ שכן כרת וצריך למילף במה הצד בצירוף נבילה או שרצים וגם בשרצים קרא דהטמאים לא לענין איסור אכילה כתב אלא לענין טומאה דליכא בי' חיוב דמלקות שפיר ילפינן מנייהו ג"כ לא לענין חיוב רק לאיסורא ולהכי פסק דאסורין ואין לוקין עליהם אבל בערלה פסק דלוקין על יוצא מזיתים וענבים משום דגמרינן פרי פרי מבכורים ובכלאי הכרם בלא"ה לוקין דבכלאי הכרם לוקין אפילו שלא כדרך הנאתן והא דלא אמרינן הכל מודים בערלה שלוקין שלא כדרך הנאתן שאמרו בכלאי הכרם היינו משום דבערלה דוקא משקין היוצא איתרבי וגם זה רק בזיתים וענבים אבל שאר שלא כדרך הנאתן פטור בערלה כמו בכל איסורים וא"כ כל דברי הרמב"ם כהוגן וסוגיא דפסחים ג"כ אתי שפיר דשם לענין חיוב מלקות קאי. ואם תאמר אם כן איך אמרו בגמ' אי כתב רחמנא בנבילה הנך לא אתי מיני' שכן מטמאה ולדידי בלא"ה לא אתי מנבילה דאי מנבילה לא שייך בי' חיוב וא"כ גם בהנך היה פטור ואיצטריך בהו הנפש לחייב כרת אומר אני דאולי באמת היה יכול למימר כן אלא דקאמר עדיפא מיני' דאפילו איסור בעלמא לא הוה ידעינן ותדע שכל הני צריכות לא בדיוקא נאמר שדוקא משום הכי איצטריך והי' יכול לומר ג"כ צריכא באופן אחר ותדע דקאמר אי כתב רחמנא בחמץ חלב לא אתי מיני' שכן הותר מכללו נבילה לא אתי מיני' שכן כרת והיה יכול לומר צריכא חדא נגד חלב ונבילה דאי כתב רחמנא הני תרתי דהיינו חלב ונבילה לא אתי מיני' שכן הותרו מכללן לגבוה משא"כ חמץ בפסח דלא שרי לגבוה. ואין לומר דהוצרך להקדים חמץ כרת כדי שאח"כ באמרו חדא מתרתי ואמר נבילה מחמץ וחלב לא אתי שכן כרת ואי לא הוה אמר מתחלה בחמץ נגד נבילה פירכא דכרת רק הי' אומר פירכא חדא שלא הותר לגבוה היה צריך אח"כ באמרו חדא מתרתי לחדש פירכא דכרת. אומר אני שגם הא ליתא דגם לענין חדא מתרתי אית ליה פירכא דמה לחמץ וחלב שכן במקום שנאסרו דהיינו חלב בהמה לא הותרו מכללן להדיוט כלל אפילו משולחן גבוה משא"כ נבילות עוף שהותר משולחן גבוה לכהנים ובזה מתורץ דברי התוס' לכתוב בשרצים וכו' אך קשה דתיתי נבילה מכולהו עיין שם בתוס' ולדידי ניחא דמה לכולהו שלא הותרו מכללן להדיוט כלל אפילו משולחן גבוה ואפילו חלב עכ"פ במקום שנאסר בהמה לא אשתרו להדיוט משא"כ נבילה ועכ"פ שזה שלא הותרו להדיוט כלל חלב בהמה עכ"פ פירכא כל דהו מחשב ובמה הצד אפילו חדא מתלת היכא דהדר דינא פרכינן כל דהו כדאמרינן בחולין (דף קטז ע"א):

ואומר אני שאפילו לר"י הגלילי דלא חשיב מה שהותר בחמץ פירכא היינו שם בפסחים דהוא חדא מחדא וקולא וחומרא פרכינן וסובר שזה מה שהותר בחי' לא מחשב קולא דבבהמה מיהא לא אשתרי אבל מודה דמחשבה פירכא כל דהו ובזה מתורץ קושיית התוס' בד"ה חלב לא אתי מיני' הקשה הר"ש מוורדן לר"י הנ"ל דלא חשיב להא פירכא בפסחים וכו' וליכא למפרך נמי שאין אסור בהנאה דלריה"ג חמץ מותר בהנאה. ואני אומר דלכאורה מה שהקדימו דלר"י הגלילי מותר בהנאה הוא ללא צורך דאפילו הוה אסור בהנאה מ"מ מיותר נפש דכתיב בחלב דמחמץ ונבילה במה הצד אתי דכיון דליכא למפרך מה להני שלא הותרו מכללן שהרי גם חלב לר"י הנ"ל לא הותר א"כ ליכא שום פירכא ותיתי חדא מתרתי אמנם לפי מה שכתבתי ניחא דעכ"פ מחשב לר"י הנ"ל מה שהותר בחי' פירכא כל דהו ובחדא מתרתי פרכינן כל דהו וא"כ ליכא קושיא דנילף במה הצד ועיקר הקושיא דנילף מחמץ גרידא ובזה שפיר איכא למפרך שכן אסור בהנאה והוצרכו להקדים דלריה"ג חמץ מותר בהנאה. ומעתה אני אומר לתרץ קושייתם דמחמץ גרידא ליכא למילף דמה לחמץ שכן לא הותר לגבוה תאמר בחלב שהותר לגבוה והא דלא חשיב זה פירכא לר"י הגלילי שם בפסחים יש לתרץ דשם לענין מילף חלב מגיד איירי וא"כ איכא למימר דריה"ג סובר כרבי בריש פרק גיד הנשה דגיד הותר לגבוה:

ונחזור לדלעיל שהיה יכול לומר אי כתב רחמנא בנבילה הני לא אתי מיני' לכרת שהרי בנבילה ליכא חיוב כלל ואמנם אחר הישוב לא היה יכול לומר כן שהרי אם נטמא בנבילה שהמחהו וגמעו ונכנס אח"כ למקדש חייב כרת הרי על ידי שותה שהוא באכילה יש ג"כ חיוב כרת וכן בשרצי' אם נטמאה בציר היוצא מהם ונכנס למקדש יש חיוב כרת ומה שאמרו אי כתב רחמנא בהני נבילה לא אתי מנייהו שכן כרת ולדידי אף בנבילה יש כרת מ"מ הני חמירי שתכף על האכילה יש כרת וא"ת לדידי שגם בנבילה ושרצי' שייך כרת א"כ הדרא קושיא על הרמב"ם לדוכתי' דנילף כל האיסורים במה הצד מחמץ ונבילה או שרצים ונראה דממ"נ אי אפשר למילף שאם מפשטן של טומאת נבילה ושרצים אתה רוצה לילף לא שייך חיוב ואם מצד הכנסו אח"כ למקדש א"כ איכא כרת א"כ פרכינן מה לכולהו שכן כרת. ועכ"פ לאביי דאמר משום זיעה וזה שייך גם בכלאי הכרם א"כ קשה כיון דבערלה מחייב זיתים וענבים מכלל דזיתים וענבים לא חשיב זיעה א"כ הה"ד בשאר איסורים וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' למה לא נקט כלאים להורות לנו הדרך שאין הטעם משום דרך הנאתן אלא ודאי דסובר אביי דבכלאי הכרם באמת גם בענבים פטור משום דבאמת הוא זיעה ובערלה שאני דרחמנא חייביה דילפינן פרי פרי מביכורים וא"כ על כרחך אביי מוכרח ללימוד פרי פרי א"כ למה לו כלל הטעם דזיעה ונימא הטעם פרי פרי ושפיר הקשו התוס' בפסחים דוקא לאביי ולא לר' זירא אבל כאן בחולין הקושיא היא להיפך למה לי למימר כלל פרי פרי נימא הטעם משום דרך הנאתן הקשו לר' זירא דוקא אבל לאביי ליכא קושיא שהרי על כרחך הוכרח לטעם פרי דאי מטעם זיעה וא"כ על כרחך בענבים אינו זיעה א"כ נתני כלאי הכרם ודוק היטב שכאן בחולין לא הי' להם מקום להקשות לאביי רק לר' זירא ובפסחים להיפך:

ועכ"פ יצא לנו מדברי התוס' בתירוצם כאן בחולין אליבא דר' זירא דפירי איצטריך דלא נימא זיעה ולא תירצו פשוט דלא נימא דהוה שלא כדרך הנאתן אלא ודאי שזה אינו שום הוה אמינא. וא"כ היא גופה קשיא אי ס"ד כר' יוחנן דכל איסורין וכו' א"כ למה נקט במשנה זו משקה ולא נקט פרי גופה ואי להשמיענו דזיתים וכו' אפילו משקה הוה דרך הנאתן זהו דבר פשוט ואינו שום חידוש ולמה נקט משקה שיש לטעות משום זיעה אלא שהאמת רק משום זיעה וא"כ קשיא לר' יוחנן ואיך פסקו כל הפוסקים כן ולא חשו לדברי אביי אמנם אולי משום דכל המשנה שם לענין משקים מיירי לענין טומאת משקים ולענין קרב על גבי המזבח נקט ג"כ לענין ערלה ואביי רק לדחות בא שאין ראי' אבל לא לחלוק:

עוד נלע"ד פירוש חדש בדברי אביי ואביי בא לחלוק על ר' זירא אפילו לדינא ועל ר"י אינו חולק לדינא רק נחלק אביי עם ר' זירא בגוף דבריו של ר' יוחנן ונדקדק ג"כ מה דאמר אביי בשלמא אי אשמעינן פירא גופא מה לו לומר על חנם שהרי לא הזכיר התנא פירא גופי' וא"כ למה למימר מה דהוה אלא אשמעינן פירא והוה ליה למימר בקיצור התם לאו משום דרך הנאתן אלא משום דזיעה בעלמא הוא:

ונראה דדברי ר' יוחנן דאמר אין לוקין אלא דרך הנאתן יש לפנינו לפרשו באחד משני דרכים הדרך הפשוט היינו דרך הנאתן שעומד לכך מעיקר ברייתו ואף שעכשיו כמות שהוא לפנינו נשתנה כבר ואי אפשר ליהנות ממנו עכשיו בעיקר הנאתן שהי' מתחלה ולפי מה שהוא עכשיו שוב אינו עומד לדרך הנאתו הראשונה והוא נהנה ממנו עכשיו לפי דרך הנאתו שעומד עכשיו לכך אפ"ה פטור כיון שלא נהנה ממנו למה שעמד מתחלת ברייתו והדרך השני דהכל לפי מה שהוא עכשיו בשעה שנהנה ממנו צריך שיהנה בהנאה היותר חשובה שאפשר להנות ממנו עכשיו אבל אם נהנה כמו שאפשר להנות עכשיו אף שמתחלת ברייתו חשבו הנאה היותר חשובה מ"מ חייב עכשיו שהרי נהנה עכשיו למה שעומד עכשיו ולכך אחז ר' יוחנן אוכל חלב חי שהרי עדין אפשר לבשלו והוא אוכלו חי וכן הניח חלב על מכתו שהרי אפשר למשוח בי' עורות או להבערה אבל במשקין היוצאים מפירות אף שאותן פירות אינם עומדים למשקין ועיקר הנאתן לאכילה מ"מ כיון שכבר עשה מהם משקין ולפי שהוא עכשיו לפנינו שוב הנאתן לשתי' מקרי דרך הנאתן ובזה נחלקו ר' זירא ואביי דלר' זירא גם זה מקרי שלא כדרך הנאתן ולכן פירש טעם המשנה משום דרך הנאתן ואביי חולק עליו וס"ל דזה מקרי דרך הנאתן רק הטעם משום זיעה ולכן קאמר אביי דבשלמא אי אשמעינן פירא גופי' בזה הוה שייך שלא כדרך הנאתן שהרי בידו להיות בו דרך הנאתו אבל כיון דתנן משקין בזה ודאי אין הטעם משום שלא כדרך הנאתן שבאלו שוב דרך הנאתן היא לשתי' כמות שהן אלא ודאי שהטעם משום זיעה. ודע שלכאורה יהי' סתירה על דברי מדברי הרמב"ם בפי"ד ממ"א שכתב אי שעירב בו דברים מרים וכו' והרי שם כבר עירב ואפ"ה פוטרו הרמב"ם משום שלא כדרך הנאתן אומר אני שזה אינו סתירה דדברים מרים שוב אינם עומדים לאכילת אדם כלל רק להנאה אחרת ולכן עדיין מקרי שלא כדרך הנאתן שגם עתה אינם עומדים לאכלם כך:

אבל קצת יש סתירה על דברי מדברי רש"י שכתב בשלמא אי אשמעינן פירי גופי' וכו' כגון שבישל אגוזים ואפרסקים ואכלן וכו' עיין שם והרי כשכבר בישלן שוב אי אפשר בהם הנאתן הראשונה אומר אני אדרבה מכאן ראי' לדברי דהרי קשה למה לו לרש"י זה ומה חסר לו לפרש שהניח פרי על גבי מכתו כמו שהזכיר ר' יוחנן שהניח חלב על גבי מכתו אלא הוא הדבר שאביי בא לחלוק על דברי ר"ז ולומר דזה לא מקרי שלא כדרך הנאתן ועל זה אמר אביי בשלמא אי הוה אשמעינן פירא גופי' וכו' וטבע לשון בשלמא היינו שאם היה נקט פירא גופי' שפיר הוה מוכח כדברי ר"ז וכיון דלר"ז אף בדבר ששוב אינו ראוי להנאתו הראשונה פטור משום שלא כדרך הנאתן א"כ צ"ל שאם היה נקט פירא גופי' הוה מוכח דבר זה ואם היה רש"י מפרש פירא גופי' שהניח על גבי מכתו א"כ אפילו הוה נקט פירא גופי' לא היה מוכח דינו של ר"ז ולכן נקט רש"י שבישל אגוזים ואפרסקים שזה שוב אי אפשר להנאתו הראשונה ובזה אי הוה נקט פטור שפיר הוה מוכח דינו של ר"ז אבל השתא דנקט משקה בזה טעמא אחרינא איכא משום דזיעה נינהו אבל לעולם דזה מקרי דרך הנאתו ולכן חייב בפרי גופי' אבל בהניח ע"ג מכתו דומיא דדינא של ר"י בזה מודה אביי דפטור:

עוד נלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם דנקט אסור במשקין היוצאים ופטור ממלקות דרמב"ם ס"ל כקושיית התוס' דמשקין אף דזיעה נינהו מ"מ לא גרע מטעם כעיקר וס"ל לרמב"ם כדברי הר"י מאורלייניש בתוס' (דף צט ע"ב) בד"ה רבא אמר דאף דטעם כעיקר דאורייתא מ"מ אין בו מלקות שאינו רק עשה דילפינן מגיעולי גוים דכתיב תעבירו באש:

ובהכי ניחא לי מה שבפסחים סיימו התוס' ומיהו תימא וכו' והא טעם כעיקר דאורייתא וכאן לא סיימו דבר זה דכבר כתבתי דכאן קושיית התוס' ותירוצם הוא לר' זירא ודלא כמהר"מ מלובלין ולר' זירא איכא למימר דנפקא ליה טעם כעיקר מגיעולי גוים וא"כ ליכא מלקות אבל בפסחים קושיית התוספות ותירוצם הוא לאביי ואביי אמר בהדיא לעיל (דף קח ע"א) דילפינן טעם כעיקר מבשר בחלב וא"כ אפילו מלקות יש בו ולכך שפיר הקשו והא טעם כעיקר דאורייתא אמנם לפי מ"ש התוס' שם בד"ה בבשר בחלב וכו' דאביי הדר בי' וקבלו מרבא נסתר דבר זה שם שם ע"א תוס' ד"ה אלא אם חמץ כו' אע"ג דהוא איסור הנאה הנאת חמץ לית בה כרת אלא לאו עכ"ל הקשה המל"מ בפ' י"ג משגגות לפי דברי התוספות הללו מאי מקשים התוספות בפסחים (דף כא ע"ב) ד"ה כל מקום א"כ הנהנה מחמץ שיהיה בכרת הא ע"כ מוכח דאין בהנאת חמץ כרת דאל"כ קשה ל"ל הנפש לרבות השותה תיפוק ליה דהוא נהנה ואף בהנאה איכא כרת אלא מדאיצטריך הנפש לרבות השותה מוכח דאין בהנאת חמץ כרת. ונראה לי ליישב דלכאורה קשה מאי מתרצים התוס' דהנאת חמץ לית ביה כרת הא תינח גבי חמץ אבל בכלאים לפי שטת התוספות לקמן בד"ה היכא דלאו איסור הבא מאליו דעל כלאים בעי קשה הא כלאים חייב אף שלא כדרך הנאתן כמו שמפורש בפסחים (דף כד ע"ב) א"כ מהיכי תיתי לא יהי' חייב על שותה וצ"ל כסברת התוס' לקמן דאף דלא כתיב אכילה בכלאים סברא הוא שאינו חייב אלא כשהאיסור בעין וכונתם מבואר דאף דחייב בכלאים שלא כדה"נ דהא לא כתיב ביה אכילה מ"מ דוקא כשהאיסור הוא בעין אבל המחוהו לא הוה האיסור בעין ולפ"ז קשה למה צריך לומר בחמץ הא אכילה כתיב ביה בלא"ה הוי ליה להקשות הא אין האיסור בעין:

אמנם אחר העיון שלא לעשות הגאון מ"ל טועה ח"ו יש לומר דדוקא גבי חלב שייך הך סברא לומר כיון שנמוק לא הוי בעין הואיל וחלב בתולדתו הוא דבר גוש דנקרש אבל גבי חמץ לא כתבו התוס' הך סברא דהואיל וחמץ תחלת ברייתו אינו חמץ ולא נעשה חמץ רק בתערובת מים וא"כ כיון שאיסור חמץ נתהווה ע"י מים אף שנאפה ונעשה גוש אם המחוהו אח"כ ע"י מים ונעשה משקה מקרי האיסור בעין דע"י תערובות מים לא נתבטל שם חמץ וא"כ צריך הגמרא למפרך הא אכילה כתיב ביה אבל בלא"ה לא הוי מצי למיפרך דגבי חמץ ליכא למימר הך סברא דגם אם המחוהו מקרי האיסור בעין ואין זה דומה לחלב וכלאים דשם האיסור נקרא עליהם כשהיו בעין והא ראיה דהתוס' לא כתבו דבלא"ה הוי מצי למפריך כי אם אחלב ולא הזכירו חמץ אבל רבינו שמואל הזכיר גם חמץ דהיינו שמשוה חלב לחמץ אף שנימוח כיון שגוף האיסור נימח ודוק בסברא זו] וצ"ל כמו שכתבו התוס' לקמן בחלב דג"כ ה"ל להקשות בלאו הכי אלא כיון דכתיב ביה אכילה בהדיא פריך מניה כן צריכין נמי לומר גבי חמץ דבלא"ה הוי מצי למיפרך אלא דפריך הואיל וכתיב ביה אכילה בהדיא ומעתה שפיר מקשים התוספות הא אין אכילה בחמץ ע"כ לאו למעוטי שותה הוא אתי דהא כולל גם הנאה דהא חמץ בפסח אסור בהנאה ומתרצים התוספות דהאי אכילה דכתיב גבי כרת דוקא הוא דהנאת חמץ לית ביה כרת וא"כ שפיר פריך מאכילה דכתיב גבי כרת ומעתה אפילו אי הוה בהנאת חמץ כרת אפ"ה הוי צריך הנפש לרבות השותה דאף דליכא למעט שותה מאכילה דכתיב ביה הואיל וגם הנאה היא בכלל מ"מ הוי ממעטינן שותה מסברא דהואיל ואינו בעין והתורה לא אסרה החמץ אלא כשהוא בעין כמו שכתבו התוס' גבי כלאים והשתא מתורץ קושית המ"ל דשפיר מקשים התוספות בפסחים יהיה הנהנה מחמץ בפסח בכרת דהיינו כשנהנה מן החמץ כשהוא בעין ואין לומר מדאיצטריך הנפש לרבות השותה זה אינו דמ"מ צריך לרבות שותה דאי לאו הכי הוי אמינא דאינו חייב בהנאת חמץ אלא אם נהנה ממנו כל שהוא בעין שם בגמרא בשלמא הקפה את הדם ואכלו כו' לכאורה שפת יתר הוא דבלאו הך בשלמא הוי מצי להקשות אהך דהמחה את החלב וגמעו אמאי יהיה חייב הא אכילה כתיב ביה ואין לומר דרוצה לתרץ דעל הקפה את הדם למה יהיה חייב הא נשתנה מברייתו דדם הוא דבר צלול ועומד לשתיה א"כ הוי האכילה שלו שלא כדרך הנאתן זה אינו דהא הלאו שנאמר בדם בלשון אכילה נאמר לא תאכלו כל דם לכן נ"ל דבלאו הך בשלמא לא הוי מצי למיפרך על המחוהו את החלב וגמעו הא אכילה כתיב ביה דיש לדחות דע"כ הלשון אכילה אין הפירוש אכילה דוקא ויגיד עליו ריעו דהא בדם עיקרו לשתיה שהוא דבר צלול ואפ"ה נאמר אצלו לשון אכילה הרי דהתורה קראה לשתיה אכילה וא"כ לכך גם המחה את החלב דהשתיה מקרי אכילה ולכך קאמר הגמ' להקדים הקדמה זאת דבשלמא בדם אם הקפה דם ואכלו שהוא חייב וא"כ לכך נאמר בדם בלשון אכילה להורות דגם בהקפה את הדם ואכל אף שנשתנה מברייתו אפ"ה חייב דאחשיבי אחשביה וא"כ מזה לא מוכח דהתורה קראו לשתיה אכילה ושפיר פריך דהמחוהו וגמעו למה יהיה חייב הא אכילה כתיב ביה ולשון אכילה אינו כולל שתיה ואף דבדם נאמר ג"כ לשון אכילה באמת הוא מורה על אכילה ממש דהיינו בהקפה את הדם. ואין להקשות השתא מנ"ל דאם שתה את הדם שיהיה חייב דלמא אינו חייב עד שיקפה הואיל ולשון אכילה ממעט השתיה כמו שמקשה חלב הגה"ה וחוץ מזה יש ליישב קושית המ"ל דמדאצטריך נפש ליכא להוכיח דע"כ לר' יוסי אתיא הנפש לדרשא אחרינא כמ"ש התוספות ד"ה חלב לא אתי מניה ע"ש חלב כמו כן קשה על הדם שלא יהיה חייב אלא עד שיקפה ויעשה ממנו אוכל. זה אינו דדם צלול מסברא ידעינן דחייב דעיקר שם דם נופל על דם הצלול כמו שאמרינן במס' מנחות (דף כא ע"א) ע"ש דדם הראוי למזבח לזריקה קרוי דם שהוא חייב עליו ומסברא לא הוי חייב אלא על הצלול ולא על הקרוש ולכך מרבה הקרא בלשון אכילה אפילו קרוש והקפה שנעשה אוכל שהוא חייב ועיין בסוגיא דמנחות:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף