צל"ח/חולין/קיד/ב

צל"ח חולין קיד ב

דף קי"ד ע"ב

אמר רב אשי מניין לבשר בחלב שאסור באכילה יש לדקדק הלא באמת אף בהנאה אסור ולמה אמר באכילה והוה ליה למימר סתם מניין לבב"ח שאסור ואי משום שתחלת למודו הוא רק על אכילה דלא תאכל כל תועבה ואח"כ מביא הנאה מדר"א ואינו דומה לריש לקיש שאמר מנין לבשר בחלב שאסור ולא הזכיר אכילה משום דר"ל מביא מבשל מבושל דאתי אכילה והנאה כאחת קשה הלא איסי בן יהודא לקמן מביא ג"כ תחלת למודו על אכילה מג"ש דטרפה ואח"כ מביא הנאה בק"ו ואפ"ה התחיל ואמר מניין לבב"ח שאסור ולא הזכיר אכילה:

ונראה משום דלמודו של רב אשי בהנאה בנבילה תליא בפלוגתא דר"מ ור"י דלר"י דס"ל דברים ככתבן ליכא הוכחה מנבילה וכדאיתא בפסחים ומבואר כאן בדברי התוס' בד"ה עד שיפרוט וא"כ רב אשי התחיל מנין שאסור באכילה שזה מוכח לכ"ע בין לר"מ ובין לר"י ואח"כ אמר בהנאה מניין וזהו דוקא לר"מ ולא לר"י ולכן לא התחיל רב אשי סתם מניין לבב"ח שאסור ולית ליה לרב אשי דר"י נפיק ליה מאותו. וחמץ בפסח ושור הנסקל אליבא דר"י סבירא ליה לרב אשי כחזקי' דיליף מלא יאכל ומעתה לרב אשי שאין לו לימוד אחר על בב"ח שאסור בהנאה א"כ לחזקי' בב"ח אינו אסור בהנאה כלל. וכן לר' יהודה דודאי כחזקי' ס"ל דאיהו לא מצי למילף מנבילה ואותו לרב אשי לא ס"ל א"כ חמץ בפסח מותר בהנאה ולפי זה קשיא בפרק שני דפסחים בשילהי סוגיא דחזקי' ור' אבוהו דדחיק למצוא מה בינייהו נימא דבב"ח א"ב דלר"א אסור בהנאה אי לר"מ מנבילה אי לר"י מאותו ולחזקי' מותר בהנאה. אלא ודאי דסתמא דתלמודא לא ס"ל כרב אשי אלא מפיק איסור בב"ח משאר למודים של תנאי ואמוראי ומתוך כך הורווח לי מה שהיה קשה לי מדוע כל הפוסקים לא פסקו כרב אשי דהרמב"ם כתב בהדיא בפ' י"ד ממ"א דבב"ח לא נאמר איסור אכילתו בלשון אכילה והיינו דלא כרב אשי והטור בסי' פ"ו הביא איסור אכילה והנאה משלשה פעמים דכתב לא תבשל והיינו כר' ישמעאל ולכאורה כיון דרב אשי בתרא הוא היה לן למשבק כולהו תנאי ואמוראי ולפסוק כרב אשי אבל לפי מ"ש ניחא דסתמא דתלמודא הוא דלא כרב אשי:. ובמה שכתבתי דרב אשי אליבא דר"י לא תאכל כל תועבה רק אכילה משמע ניחא לי מה דיש להקשות אליבא דרב אשי דדריש כל שתיעבתי לך וכו' ואין לך דבר שתיעב יותר מחמץ בפסח ואיהו עצמו תועבה שעובר בבל יראה וא"כ קשה בין לר"י ובין לר"ש דסבר חמץ אחר הפסח מן התורה מותר לגמרי והרי דבר שתיעבתי לך הוא ולר"י אף דסבר שאסור מכ"מ צריכי ליה תלתא קראי חד לפני זמנו וחד לאחר זמנו וחד תוך זמנו וקשה קרא לאחר זמנו ל"ל והרי כבר אסור משום כל שתיעבתי לך. והנה לר' שמעון יש לתרץ בזה קושיית התוס' במס' פסחים (דף כח ע"ב) בד"ה א"כ מה תלמוד לומר וכו' שכתבו. וקשה אמאי איצטריך קרא להכי מהי תיתי שיהיה בבל תאכל חמץ בי"ד דהא כולהו קראי מצרכי לקמן אליבא דר"ש ואני אומר דבשביל י"ד באמת לא צריך קרא כי איצטריך בשביל אחר הפסח שהיה מקום לאסור משום לא תאכל כל תועבה וכו' ובא קרא שבשעה שאינו בקום אכול מצה דהיינו אחר הפסח שעכ"פ יכול לאכול חמץ שוב חמץ אחר הפסח שמותר לכ"ע אינו בבל תאכל חמץ אפילו עבר עליו הפסח וכיון שכבר כתב הך קרא ממילא מביא ממנו ר"ש ראי' גם לפני זמנו אבל אליבא דרבי יהודא קשיא כנ"ל:

אלא דאיכא למימר כיון דמלא תאכל כל תועבה דרשינן מני' בשר בחלב אי הוה דרשינן מני' גם חמץ אחר זמנו לא היה לוקה על חמץ דהוה לאו שבכללות ולהכי איצטריך קרא מיוחד לחמץ למלקות אלא דקשיא לי אי נימא דלא תאכל כל תועבה מחשב לאו שבכללות א"כ נסתר דברי הגמ' כאן מדגלי רחמנא בכלאי הכרם פן תקדש תוקד אש מכלל דכלאי זרעים שרי ולפי הנ"ל קשה דלמא לעולם כלאי זרעים אסורים משום לא תאכל וכו' אלא שאינו לוקה ואיצטריך פן תוקדש למלקות שהרי עיקר מלקות בכלאי הכרם הוא מפן תוקדש וכמו שכתב רש"י במס' פסחים (דף כד ע"ב) בד"ה כלאי הכרם כתיב פן תוקדש וכו' ופן לאו הוא וא"כ נסתר הוכחת הגמ'. ואף שכתבו התוס' דהוה ליה לכתוב פן תשרף מ"מ על התוס' גופייהו קשה שלא הוצרכו לסברא זו רק מכח מצותו בשרפה והרי לדידי בלא"ה צריך סברא זו ועוד שאף סברת התוס' אינו מועיל לדחות קושיא הנ"ל שהתוס' כתבו זה רק לפי קושייתם שלא איצטריך כלל בכלאי הכרם לאיסור הנאה אבל לדידי הרי שפיר איצטריך להנאה למלקות וממילא כתבו בלשון איסור הנאה. אמנם ראיתי בריטב"א בחידושיו למס' מכות (דף יח) הקדמה חדשה והוא דהא דאין לוקין על לאו שבכללות הוא דוקא היכא שבשום א' מכל מה שנכלל בלאו זה ליכא לאו מיוחד בפני עצמו אבל היכא שיש באחד מהנכללים לאו בפני עצמו הרי זה מלמד על הכלל כלו ללקות על כל מה שנכלל בזה כי היכי שלוקין עליו. ומעתה אני אומר מה שמתחלה היה ניחא ליה לרב אשי דסובר כל מה שתיעבתי וכו' והקשיתי א"כ לר' יהודה למה לי לאו מיוחד בחמץ בפסח אחר הפסח והיה ניחא לי עפ"י מ"ש בראשית הדברים דרב אשי סובר דלר"י ליכא איסור הנאה בכל איסורים שבתורה כי אם היכא דכתיב לא יאכל כחזקי' ושם בפסחים (דף כח ע"ב) בד"ה וחד לפני זמנו הקשו התוס' לחזקי' מנ"ל איסור הנאה לפני זמנו וכו' ואומר ר"י כיון דמחד מהנך קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם ומעתה מתורץ גם קושייתי דאיצטריך לר"י קרא מיוחד בחמץ לאחר זמנו בשביל איסור הנאה דאי מלא תאכל כל תועבה לית בי' איסור הנאה רק איסור אכילה דלא שייך הואיל וחד משמע איסור הנאה וכו' דהרי לא תאכל כל תועבה לא על חמץ לחוד קאי אלא דלפי מ"ש לעיל בענין לאו שבכללות אפילו אם נימא דרב אשי קאי גם לר"י וס"ל כדאמרינן בפסחים דאותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך כל איסורין שבתורה אפ"ה ניחא דאיצטרך קרא מיוחד בחמץ משום דאי בשביל כל תועבה הוה מחשב לאו שבכללות אמנם עכשיו דאיכא לאו מיוחד בחמץ ממילא כל מה שנכלל בלא תאכל כל תועבה לוקין עליו כי היכי שלוקין על חמץ אחר הפסח ושוב שפיר קאמר בגמ' מדגלי בכלאים פן תוקדש ואין לומר דאיצטריך פן תוקדש למלקות שהרי גם על לא תאכל כל תועבה לוקין. אלא לפי זה קשה עתה דכתיב פן תוקדש דלוקין על כלאי הכרם והרי כלאי הכרם תיעבתי לך וממילא לוקין על כל מה שנכלל בלא תאכל כל תועבה א"כ הדרא קושיא לדוכתא קרא בחמץ ל"ל. ואין לומר דאי לא הוה כתיב קרא בחמץ אז לא הוה פן תוקדש מיותר והוה אמינא שגם כלאי זרעים אסורים משום לא תאכל כל תועבה. זה אינו שהרי לפי המסקנא בלאו הכי ידעינן שאין בכלאי זרעים שום איסור שהרי איתקש לבהמתך לא תרביע כלאים אלא מחוורתא כמו שכתבתי דרב אשי לא קאי לר' יהודה. אלא דקשיא כיון דרב אשי לא קאי לר' יהודה א"כ היכי קאמר בגמ' מדגלי בכלאי הכרם פן תוקדש והרי איצטריך למלקות. ונראה משום דלכאורה קשה על רב אשי ולר"ש מי ניחא והרי לר"ש יש חד קרא לתוך זמנו והרי גם תוך זמנו כבר נשמע אזהרת אכילתו מלא תאכל כל תועבה ומלקות ידעינן מפן תוקדש וכנ"ל. אמנם הך קרא דדריש לר"ש תוך זמנו היינו קרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות והרי הך קרא בלא"ה איצטריך למדרש מיני' בשעה שישנו בקום אכול מצה או למעט י"ד וכדמשמע שם בגמ' ואי למעט אחר הפסח שלא נאסר מלא תאכל כל תועבה וכמו שכתבתי לעיל אלא דממילא משמע מיני' אזהרה תוך זמנו וממילא לוקין על לאו דלא תאכל כל תועבה גם לר"ש כי היכי דלוקין על חמץ תוך זמנו ושפיר קאמר מדגלי בכלאי הכרם פן תוקדש:

ובמה שכתבתי דרב אשי על כרחך לא ס"ל כר' יהודה דא"כ מיותר לאו בחמץ אחר זמנו ניחא מה דהביא הגמ' כאן במלתא דרב אשי דתניא לא תאכלו וכו' ולכאורה הך ברייתא כאן אך למחסור ועיקר מלתא דר' אבוה מקרא עצמו מוכח מדאיצטריך לכתוב היתר הנאה בנבילה מכלל דבכל מקום דכתיב לא תאכל גם הנאה במשמע. בשלמא במס' פסחים בגוף הך מימרא דר' אבוה שמביא ג"כ ברייתא זו היינו משום דשם מקשה הניחא לר"מ אלא לר"י וכו' ומסיק דיליף מאותו א"כ לכך מביא הברייתא לפרש מלתא דר' אבוה לכ"ע אבל כאן ברב אשי שהוכחתי דאדרבה ס"ל דוקא כר"מ א"כ למה הביא כלל פלוגתא דר"מ ור"י ולדידי ניחא משום דעל רב אשי קשה אי ס"ד דכל שתיעבתי לך הוא בבל תאכל א"כ קרא בחמץ לאחר זמנו ל"ל ולכך הביא הך דתניא למימר שבאמת דבר זה אם לא תאכל כולל גם הנאה היא פלוגתא דר"מ ור"י ולר"י אינו כולל כל הנאה ואיצטריך בחמץ בשביל הנאה:

אלא דלפי מ"ש בגמ' במס' ב"ק (דף מא ע"א) וז"ל הגמ' אי ס"ד לא יאכל לא יהנה הוא נכתוב רחמנא לא יהנה עיין שם א"כ הדרא קושיא לדוכתא לרב אשי דעכ"פ איסור אכילה בחמץ לאחר זמנו נפקא לן מלא תאכל כל תועבה ולא איצטריך בחמץ קרא לאחר זמנו רק לאיסור הנאה א"כ נכתוב רחמנא לא יהנה ולכן נלע"ד דמלתא דרב אשי אתי גם לר"י אלא דשפיר איצטריך בחמץ משום דהרי בחוסם פי פרה וחורש בשור וחמור וכו' ילפינן ק"ו משבת ולפי זה בכולהו איכא למילף ק"ו משבת אפילו בב"ח וכמו שהרגיש רש"י בזה וניחא ליה דעל כרחך בב"ח לא ילפינן ק"ו דלא תאכל כל תועבה על כרחך בב"ח מוקמינן ליה ואי לא הוה לן קרא בחמץ הוה מוקמינן קרא במסתבר יותר בחמץ בפסח שהוא חמור יותר שהוא עכ"פ בשעה שהוא תועבה הוא גם בכרת וגם אסור בבל יראה אבל בב"ח שפיר הוה ילפינן ק"ו משבת ולכך הוצרך לכתוב בחמץ בהדיא וא"כ על כרחך ל"ת כל תועבה בבב"ח מוקמינן ליה ומאי חומרי' שהוא תועבה עצמו ובזה ניחא מה דיש לדקדק למה הוצרך הגמ' לומר ק"ו משבת דזה אינו ניחא רק לרבנן אבל לר"י הסנדלר שבת עצמו אסור מה שנתבשל בו באכילה א"כ קשה גם חוסם וחורש יאסרו באכילה וכמו שהרגיש המהרש"א. הגם שאני אומר ישוב על קושיית המהרש"א והוא ע"פ מה שהקשו התוס' בד"ה היא קודש וכו' וקצת תימא לר"י הסנדלר ל"ל למימר מקודש תיפוק ליה מכל מה שתיעבתי והיתר הנאה מלכם. ואמרתי שלהכי כתב רחמנא קודש למימר דמצד כל שתיעבתי אפילו באכילה לא היה אסור מדאיצטריך קודש ונפקא מינה דבחורש וחוסם מותר אפילו באכילה ומיושב קושיית מהרש"א ואמנם קושית אעפ"כ עומדת במקומה למסקנא דילפינן היתר אכילה בכלאי זרעים מהיקש דבהמתך וממילא ילפינן חורש וחוסם ק"ו מכלאי זרעים שהם עצמם תועבה ומותרים ק"ו חורש וחוסם שאין התבואה עצמה תועבה שמותר וממילא א"צ למילף משבת וא"כ ל"ל בשרה קודש. ואין לומר דגם שבת הוה ילפינן בק"ו מכלאי זרעים זה אינו ששבת יש בו חומרא יתירה שהוא במיתה. אך אמרתי דגם קושיית מהרש"א ניחא שהרי בכתובות תירצו התוס' קושיא זו ואמרו דאיצטריך קודש למסמכי' למחללי' מות יומת להורות דדוקא מזיד ולא שוגג ולפי זה הדרא קושיית מהרש"א לדוכתא דלר' יוחנן הסנדלר היה חוסם וחורש אסור באכילה וא"כ תירוץ זה שייך רק לרבנן ויותר הוה ליה להגמ' לומר ק"ו מכלאי זרעים שהם עצמם תועבה ומותרים ק"ו חוסם וחורש וכנ"ל שהוא ניחא לכ"ע אמנם ע"פ מ"ש ניחא משום דהוה קשיא לגמ' לרב אשי קרא בחמץ למה לכך הביא ק"ו משבת וזה הק"ו שייך גם בבב"ח עצמו אלא דא"כ קרא דל"ת כל תועבה אמה תרמיי' אבל אי לא הוה כתיב בחמץ הוה מוקמינן ליה דוקא בחמץ שהוא חמור ואפילו חומרא יתירה משבת שהוא בבל יראה ובשרפה תוך זמנו ולא הוה מוקמינן ליה בבב"ח ולכך איצטריך קרא מפורש בחמץ לר"י ור"י איהו בר פלוגתי' דר"י הסנדלר ואיכא ק"ו גמור משבת משא"כ אי הוה אמר ק"ו מכלאי זרעים ליכא בבב"ח שום ק"ו דמאי חומרא דכלאי זרעים מבב"ח ואפילו במה מצינו לא הוה ילפינן מכלאי זרעים דהרי עכשיו דמוקמינן כל תועבה למסתבר לחמץ בפסח א"כ כלאי הכרם איצטריך לגופי' וילפינן כלאי זרעים במה מצינו מכלאי הכרם ולכך הוצרך להקדים הק"ו משבת:

אמנם לפי מה שכתבתי דלא תאכל כל תועבה לא מחשב לאו שבכללות קשה איך רב אשי שהוא אמורא פליג אכולהו תנאי שהרי יש לפנינו כמה תנאים שפירשו לנו טעם בב"ח שהוא אסור כמו רבי ור' ישמעאל ור' אליעזר ואיסי בן יהודה ואיך יחלוק אמורא עליהם למימר טעם אחר בשלמא על ריש לקיש לא קשיא דהא יש לדקדק בדברי ריש לקיש שר"י אמר לו כעורה זו ששנה רבי וכו' וריש לקיש אי מהאי הוה אמינא ה"מ באכילה וכו' והנה יש לדקדק עכשיו דכתיב ובשל מבושל א"כ קרא דלא תאכלנו מה דריש מיני' ריש לקיש ואי ס"ל ללימוד אחר א"כ הוה ליה לתרץ בקיצור האי לא תאכלנו ללימוד אחר הוא דאתי. לכן נלע"ד גם ריש לקיש ס"ל כרבי ויליף מלא תאכלנו ואיצטריך תרווייהו משום דהאי קרא ובשל מבושל יש לפנינו שתי דרכים או להורות שיש בישול אחר שהוא כזה היינו ממש כזה כפסח שבישלו שהוא קדשים פסולין שהוא אסור בהנאה או שלא בא להשוותו רק למה דמבואר בקרא הזה עצמו דהיינו אל תאכלו ויש מבושל אחר שהוא בלאו דאל תאכלו כזה אבל לא לאסור בהנאה בו וכמו שפירש רש"י בדברי ריש לקיש עצמו שהוא כזה שאסור באכילה כזה אלא שעל כרחך קרא אתי שהוא כזה ממש גם להנאה דאי רק לאכילה נשתוק קרא מיני' ואיסור אכילה כבר נפקא לן מקרא דרבי וא"כ לריש לקיש תרווייהו איצטרכי קרא דרבי לאכילה וקרא דידי' להנאה. ומה שמקשה הגמ' ורבי הנאה מנ"ל היינו לר' יוחנן דאמר כעורה זו וכו' וס"ל דלרבי לא איצטריך קרא דריש לקיש הקשה מנ"ל הנאה. אבל רב אשי הוא דלא כשום תנא קשה איך פליג אכולהו תנאי:

בשלמא אי אמרינן דלא תאכל כל תועבה מחשב לאו שבכללות לא הוה קשה מידי ונוכל לומר דגם רב אשי ס"ל כאיסי ותרווייהו איצטרכו ונקדים ג"כ מה שיש לדקדק בדברי הגמ' בסוגיא דאיסי דמקשה למה לי ג"ש נייתי כולה מלתא מק"ו וכו' וקשה הרי אין מזהירין מן הדין ולהכי מייתי ג"ש למלקות ובהנאה דליכא ג"ש באמת אין לוקין אי נמי דגם בהנאה אהני ק"ו לגלות על הג"ש מהאי קרא דטרפה שהכוונה על בשר קדשים שיצא חוץ למחיצתו וכמ"ש התוס' בסוף שמעתין בד"ה מה להלן:

ואין לתרץ עפ"י מה שכתבו התוס' בד"ה כלאי הכרם דמכלאי הכרם גרידא הוה מצי למילף במה מצינו וא"כ לא שייך למימר אין מזהירין מן הדין. אומר אני דגם על מה מצינו יש לומר אין מזהירין ואפרש שיחתי דהנה לכאורה יש לדקדק על הגמ' שהקשה ל"ל ג"ש לייתי כולה מלתא בק"ו אמאן מקשה אי אקרא ל"ל ג"ש קשה מאן יימר דהך ג"ש מופנית דנקשה ל"ל ג"ש ומצד הסברה אינה מופנית והראי' שכל שאר תנאי דילפי מלימודים אחרים מה עבדי בג"ש זו אלא ודאי שעל איסי מקשה למה ליה למילף אכילה מג"ש והנאה מק"ו לילף תרוייהו בבת אחת מק"ו ולפי זה קשה אדרבה אי הוה מילף כולה מלתא בק"ו א"כ לא אהני ג"ש ולא מידי והוה ילפינן מג"ש היתר הנאה כדיליף ר"ש בן יהודא באמת ועיין בתוס' בד"ה מה להלן שכתבו דאיסי סבר אהני ג"ש ואהני ק"ו והיינו עכשיו דלא ילפינן איסור אכילה מק"ו אבל אי הוה יליף גם איסור אכילה מק"ו לא הוה ג"ש אהני ולא מידי והוה ילפינן מינה היתר הנאה:

ולכאורה יש לומר דאכתי אהני ג"ש למילף שלא ילקה אלא דרך הנאתו וכדאמרינן בפסחים (דף כה ע"א) ואידך דקמותיב קסבר להכי גמר מנבילה מה נבילה דרך הנאתו עיין שם ועל זה יש להשיב דגם אי ילפינן בק"ו מערלה אמרינן דיו ואינו לוקה אלא דרך הנאתו אך לפי מ"ש התוס' בפסחים (דף כד ע"ב) ד"ה הכל מודים דהא דלא קאמר הכל מודים בבב"ח משום דשמא אין מזהירין מן הדין והנה דבריהם תמוהים דאפילו מזהירין מן הדין מ"מ דיו לבא מן הדין להיות כנדון דהיינו ערלה שאין לוקין אלא דרך הנאתן אלא ודאי כוונת התוס' דילפינן תכף בב"ח מכלאי הכרם במה מצינו ושם לא שייך דיו שגם כלאי הכרם לוקין שלא כדרך הנאתן. אלא דלפי זה איך משני התוס' דאין מזהירין מן הדין והרי מכלאי הכרם ילפינן במה מצינו אלא ודאי דגם על מה מצינו שייך לומר אין מזהירין מן הדין עכ"פ יצא לנו מדברי התוס' דבב"ח אי ילפינן במה מצינו לוקין שלא כדרך הנאתן וא"כ אהני ג"ש שלא ילקה אלא דרך הנאתו ושפיר מקשה הגמ' נילף כולה מלתא בק"ו אלא שזה אינו דאיך נימא דאהני ג"ש שלא ילקה אלא דרך הנאתו א"כ איך נימא דבכלאי הכרם לוקין שלא כדרך הנאתן א"כ נסתרה ק"ו לגמרי דהרי פרכינן מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהם אפילו שלא כדרך הנאתן וכדמקשה שם בפסחים להדיא ואביי השיב תאמר בב"ח וכו' ואיסור אכילה כתיב בי' אבל למימר בכלאי הכרם שלוקה שלא כדרך הנאתן ולומר בבב"ח דאהני ג"ש שלא ילקה רק דרך הנאתן זה אי אפשר דא"כ נסתר הק"ו לגמרי:

וצריך לומר דבאמת קושיית הגמ' כך כולה מלתא לייתי בק"ו וא"כ לא אהני ג"ש ולא מידי ונימא דאהני עכ"פ להיתר הנאה וקושיא זו של הגמ' באמת היא לסתור דברי איסי שרוצה לאסור בהנאה ודוק:

ונחזור לראשונה דלכאורה קשה על קושיית הגמ' הא אין מזהירין מן הדין ואמנם עפ"י מה שכתבתי דרב אשי ס"ל כאיסי בן יהודא אתי הכל שפיר וע"פ הכלל המסור בידינו מהרמב"ם ריש פ"ב ממ"א דכל מה שכבר נאסר מלאו הבא מכלל עשה שוב מק"ו מזהירין ללקות עיין במגיד משנה שם ומעתה אני אומר לא תאכל כל תועבה אף שהוא לאו שבכללות מ"מ לא גרע מלאו הבא מכלל עשה ואיסי שפיר סובר כרב אשי ואיצטריך דרב אשי ואיצטריך דאיסי דאי מרב אשי לחוד לא היה לוקה לא על אכילה ולא על הנאה ואיצטריך ק"ו דאיסי ללקות גם על הנאה ואי מדאיסי לחוד אף דהוה לוקה על אכילה דאתי מג"ש מ"מ על הנאה דאתיא בק"ו לא הוה לקי ואיצטריך דרב אשי ובצירוף שניהם שבב"ח אסור בהנאה מלא תאכל כל תועבה אלא שאין לוקין מצד לאו שבכללות שוב ילפינן ק"ו דאיסי למלקות אלא דלפי זה איסור בין באכילה ובין בהנאה כבר שמענו מדרב אשי הדרא קושיית הגמ' לדוכתי' כולה מלתא לייתי בק"ו. ואין לומר חוסם פי פרה וחורש בשור וכו' יוכיח דשאני הני שאין בהם שום איסור כלל משא"כ בב"ח שכבר אסור מדרב אשי ילפינן ק"ו ללקות בין באכילה ובין בהנאה:

ונראה משום דודאי מה שאמר חורש וכו' וחוסם וכו' יוכיח אין כוונתו על הדישה והזרעים דהני גופייהו מנ"ל היתירא דידהו וצ"ל ק"ו משבת א"כ בקיצור נימא שבת יוכיח ועוד דמהני להני שאינם תועבה גופייהו אלא ודאי על השור החורש ועל פרה החוסמת עצמה קאמר שנעבדה בהם עבירה והיתרא דידהו נפקא לן מדהותרו לגבוה וילפינן מאלה וכמו שכתבו התוס' מכלל דאינם בכלל לא תאכלו כל תועבה ולפי זה באמת קשה להפריש בין בב"ח להני. ומה שכתב רש"י דלא קאמר רב אשי דדבר המותר ונעבדה בו עבירה שיאסר דברי רש"י הם קשה להבינם שהרי בשר בחלב ג"כ דבר המותר ובהדיא קאמר בגמ' שהיתה לו שעת הכושר. ואף שנדחקתי בדברי רש"י לפרשם שטעם זה מעולם לא היה מותר מ"מ הוא דוחק וא"כ קושיית הגמ' חוסם וכו' יוכיח על גוף לימוד של רב אשי דכי היכי דהני אינם בכלל ל"ת כל תועבה גם בב"ח אינו בכלל וקרא דלא תאכל כל תועבה דחיק ומוקים אנפשי' ועל צורם אוזן בכור וכמו שפירש רש"י בחומש בפ' ראה וזה לא היה לו שעת הכושר מעולם משא"כ בב"ח דהיה לו שעת הכושר משא"כ עתה דילפינן מנבילה שאסור באכילה ממילא ילפינן מכל תועבה להנאה וליכא למימר חורש בשור וחמור יוכיח דשאני הני שאפילו באכילה הותרו ושוב ילפינן מק"ו מערלה ללקות על הנאה:

וכל זה אם ל"ת כל תועבה מחשב לאו שבכללות אבל לפי מ"ש דלא מחשב לאו שבכללות א"כ על כרחך לא רב אשי ס"ל דאיסי ולא איסי ס"ל כרב אשי דהרי בדרב אשי לחוד סגי אפילו למלקות וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' איך פליג רב אשי אכולהו אמוראי ועוד מאי פריך הגמ' כולה מלתא לייתי בק"ו והרי אין מזהירין מן הדין:

ולכן נלע"ד דלעולם דלא תאכל כל תועבה שפיר הוא לאו שבכללות והא דקאמר בגמ' מדגלי בכלאי הכרם פן תוקדש ואי ס"ד דכל תועבה הוי לאו שבכללות א"כ איצטריך פן תוקדש למלקות. זה אינו דהרי המלאה דכתיב בקרא זהו כלאי הכרם שלא היה לו שעת הכושר וזה איכא למילף ק"ו מערלה חדא מחדא ק"ו מה ערלה שלא נעבדה בו עבירה וליכא שום פרכא וגם ליכא למימר חוסם פי פרה וכו' יוכיח דמה להני שהיה לו שעת הכושר ומן הזרעים והדישה פשיטא דליכא יוכיח שהם אינם תועבה עצמה והזרע דכתב בקרא שנאסר בהשרשה אף שהיה לו שעת הכושר מ"מ איתקש למלאה ועוד דגם איכא למילף בק"ו מערלה וחמץ במה מצינו וליכא שום פרכא אפילו כל דהו שהרי הם גידולי קרקע. וגם ליכא למימר חוסם וחורש יוכיח שהרי עכ"פ הי' כתיב תשרף וא"כ מה לחוסם וחורש שאין מצותן בשרפה וא"כ אתי שפיר בק"ו אלא שאין מזהירין מן הדין אבל כיון שהם בכלל ל"ת כל תועבה וממילא כבר נאסרו בהנאה מכח לאו שבכללות א"כ שוב מזהירין ללקות מק"ו וא"כ ל"ל פן תוקדש אלא ודאי מדגלי בהני ש"מ שכלאי זרעים מותרים. ואין להקשות דעל כרחך איצטריך פן תוקדש דאי מק"ו א"כ דיו ואין לוקין אלא דרך הנאתן ואיצטריך פן תוקדש ללקות אפילו שלא כדרך הנאתן דקושיא זו בלא"ה קשה על הגמ' דהרי גם מלא תאכל כל תועבה ודאי דבעינן דרך הנאתן דהרי אכילה כתיב בי' וא"כ איצטריך פן תוקדש לשלא כדרך הנאתן. אלא ודאי כיון דלרב אשי קיימינן ורב אשי על כרחך סבירא ליה דאיסי דאל"כ איך פליג אכולהו אמוראי וא"כ על כרחך איהו לא ס"ל כאביי בפסחים שם דס"ל דכלאי הכרם לוקין שלא כדרך הנאתן דא"כ איך ס"ל כאיסי הא קשיא קושיית הגמ' בפסחים דנפרוך מה לכלאי הכרם שכן לוקין שלא כדרך הנאתן וליכא למימר כמו שמשני שם אביי דאטו בב"ח אכילה כתיב בי' דהרי לרב ודאי דאכילה כתיב בי' אלא ודאי דרב אשי ס"ל דגם בכלאי הכרם אין לוקין אלא דרך הנאתן ושפיר קאמר מדגלי בכלאי הכרם פן תוקדש וכו':

ובמה שכתבתי דרב אשי ס"ל דאיסי א"כ אף בלי קרא דלא תאכל כל תועבה היה אסור בהנאה אפילו מק"ו דאיסי אלא שלא היה לוקה דאין מזהירין מן הדין ניחא לי לקיים הגירסא שבתחלת הסוגיא דקאמר כדרך שפרט בנבילה לגר בנתינה ולנכרי במכירה ועיין בתוס' בד"ה כדרך שפרט שכתבו דלא גרסינן ליה ואי גרסינן ליה נדחקו בו התוס' ועכ"פ אחר כל הדוחקים לא פירשו לאיזה ענין פרט זה כאן. ונראה משום דלכאורה יש לסתור ראי' זו מנבילה ולמימר לעולם לא תאכל אכילה משמע הנאה לא משמע והא דאיצטריך בנבילה לפרט ההיתר היינו משום דנבילה סמכו הכתוב ענין לו לבשר בחלב וכדדריש ר' יוסי הגלילי סמוכין הללו במשנתינו ולדעת התוס' במשנה גם ת"ק דריש כן וא"כ הוה דרשינן ג"כ להקיש נבילה לבב"ח מה בשר בחלב אסור בהנאה אף נבילה כן ולכך הוצרך לפרש בו ההיתר ואמנם התוס' כאן בד"ה עד שיפרוט וכו' שינו דברים הרבה מדבריהם דפסחים דכאן שהקשו ולא וכתוב אלא חד מנייהו או מכירה דנכרי או נתינה דגר ושם בפסחים הקשו דנכתוב תרווייהו בחד מנייהו דהיינו או מכירה ונתינה בגר או מכירה ונתינה בנכרי עיין שם במס' פסחים במהרש"א ובאמת הדבר קשה למה לא הקשו בפסחים כמו שהקשו כאן דלא נכתוב אלא חד לחוד בחד מנייהו וכן קושיא שניה שהקשו כאן דנכתוב נתינה דנכרי לחוד לא הקשו כלל בפסחים והדבר צריך טעם ומהרש"א נדחק שם מאוד בזה והנלע"ד עפ"י שכתבתי לעיל דאיכא למימר דקרא לגופי' איצטריך דלא נילף נבילה מבשר בחלב לאיסור הנאה:

והנה הסברא החיצונה דודאי דמותר בין לגוי בין לגר בין במכירה ובין בנתינה דמהי תיתי לאסור מצד הסברא רק שיש להקדים נתינה דגר מצד הסברא כמו שכתבו התוס' וא"כ אפילו אי הוה כתיב חדא דהיינו מכירה דגוי או נתינה דגר למה נימא דאתי למעוטי נתינה דגוי כמו שכתבו התוס' כאן מהי תיתי לסתור הסברא כיון דאיכא לאוקמי קרא להורות בכל איסורין שבתורה דאסורין בהנאה. אלא משום שזה כלל גדול דכל היכא דאיכא למדרש קרא לגופי' יותר דרשינן לגופי' מדנדרוש קרא רק למדאיצטריך שהוא להורות רק במקום אחר ולא לעצמו כלום שהרי היתר שלו ידוע מסברא וא"כ יותר נדרוש למעוטי נתינה דגוי שהוא לגופי'. אבל אי קרא אתי למעוטי דלא נילף בנבילה עצמו איסור הנאה כמו בבשר בחלב א"כ קרא לגופי' אתי א"כ קשה למה לי מכירה דגוי ונתינה דגר בחדא סגי רק לסתור ההיקש מנבילה ושוב ידעינן הכל מסברא. ואין לומר דנדרוש למעוטי נתינה דגוי דזה אינו כיון דההיקש מנבילה על כרחך נסתר למה נדרוש עוד לסתור הסברא הא כבר דרך מרווח לפנינו שאיצטריך לגופי' להתיר בהנאה אלא על כרחך מדאיצטריך תרווייהו מוכח שעל כרחך הסמיכות הזה מנבילה לבב"ח אינו ענין כלל לאסור בהנאה וא"כ איצטריך קרא לא לגופי' רק להורות דבשאר מקומות לא תאכל גם הנאה משמע ואז שפיר אי הוה כתיב בחד מנייהו הוה דרשינן ליה למעוטי נתינה דנכרי משא"כ עתה דכתיב תרווייהו דרשינן תתננה או מכור לנכרי כדפירש רש"י מדלא כתיב תתננה לגר וכו' מוכח דכל מקום שנאמר לא תאכל וכו' וכדדריש ר' אבוהו וא"כ שפיר הגירסא נכונה עד שיפרוט לך כדרך שפרט בנבילה לגר בנתינה ולנכרי במכירה וכ' דדוקא מדכתיבי תרוויהו הדבר מוכח אמנם התוס' שנדחקו בו היינו כאן דקיימינן לרב אשי ואיהו בב"ח עצמו לא קים ליה איסור הנאה אלא מדפרט בנבילה וא"כ איך אפשר לומר דבנבילה איצטריך שלא נילף מבב"ח והרי גם בב"ח היה פשוט להיתר הנאה אי לא פרט בנבילה אבל לפי מה שכתבתי דרב אשי סבר כאיסי א"כ בלא"ה כבר ידעינן עכ"פ איסור הנאה בבב"ח אלא דמלקות לא הוה ידעינן וכיון שכבר ידענו איסור א"כ שפיר יש למילף איסור בנבילה מבב"ח ושפיר הגירסא נכונה. ומעתה נשובה לכוונת התוספות לפי ענינם דרב אשי לא ס"ל דאיסי א"כ שפיר הקשו דלא נכתוב רק חדא וכנ"ל אבל בפסחים שם פשטא דסוגיא סובבת לכולהו שאר תנאי ואמוראי דנפקא להו איסור בב"ח בהנאה ממקום אחר וא"כ לא היו יכולים התוס' להקשות דלא נכתוב רק חדא ובחד מנייהו דא"כ הוה דרשינן ליה לגופיה למעוטי דלא נילף נבילה מבב"ח לכך הקשו דנכתוב תרווייהו בחד מנייהו והוה קשה לן למה לי תרווייהו אלא ודאי דאתי להורו' איסור הנאה בשאר איסורים ולא אתיא לגופיה ואי הוה כתיב רק חד הוה מוקמינן ליה למעוטי אידך ועל זה תירצו דאתי למעוטי אידך דהיינו אם היה כותב מכירה ונתינה בגר הוה אמינא דאתי למעוטי נכרי אפילו במכירה ואי הוה כתיב חד לא הוה דרשינן ליה כלל למעוטי רק לגופיה לסתור הסמיכות מנבילה לבשר בחלב:

שם בסוגיא. הרמב"ם בריש פ"ט מהלכות מאכלות אסורות כתב דבשר בחלב אסור באכילה מדאסרה התורה בבישול ק"ו באכילה ע"ש בלחם משנה ובספר המצות נקט דרשא דתנא דבי ר"י דג' פעמים לא תבשל כתיב א' לאיסור בישול וא' לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה וגם הטור בסימן פ"ז מביא הך דתנא דבי ר"י וע"ש בפרי חדש ובפרי תואר והנה קשה לי למה שבקו להך דר"א שלמד איסור בשר בחלב מלא תאכל כל תועבה ואף שכל תנאי ואמוראי מביאים דרשות אחרות לאיסור בב"ח מ"מ כיון דסתם גמרא לא השיב על ר"א ולא אותביה מכלל דהאי דרשא דר"א היה מוסכם למסדר הש"ס לסמוך עליו ולא השיבו עליו כמו שהשיב ר"י לר"ל בסוגין דר"ל יליף איסור בב"ח מדרשא דקרא דאל תאכל ממנו נא ובשל מבושל לומר לך שיש בישול אחר שהוא כזה והוא בב"ח ור"י השיב עליו כעורה זו ששנה רבי לא תאכלנו בבשר בחלב וכו' וא"כ על רב אשי אין משיב לומר כעורה זו מכלל דדרשא דר"א יש לו סמיכות ולפ"ז לפי כללא ההלכתא הלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך ואנו אין לנו אלא כהכרעת אמוראי בתראי במקום שהש"ס לא אותביה ממשנה וברייתא והוה ליה להרמב"ם וטור להביא הך דרשא דרב אשי. ונלע"ד לישב דאף שבסוגיא זו אין משיב על דרשא דר"א מ"מ מוכח מסוגיא אחרת והוא דרהיטא דסתם גמרא במסכת פסחים אזלי דלא כר"א לכך לא חשו הרמב"ם והטור לנקוט כותיה ומתחלה צריכין אנו לדייק דר"א אמר דבב"ח אסור באכילה מלאו דלא תאכל כל תועבה ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין כדר"א דאמר ר"א א"ר כל מקום שנאמר לא תאכל לא יאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה לגר בנתינה ולנכרי במכירה דתניא לא תאכל כל נבילה וכו' והנה דברי ר' אבוהו לא מתוקמי אלא כר' מאיר אבל לר"י דסבר דברים ככתבן איצטרך קרא לגופא ולפ"ז קשה דבסוגיא דפסחים (דף כא ע"ב) מביא הש"ס בשלמא לר"מ דאמר אחד גר ואחד נכרי בין במכירה בין בנתינה מדאיצטרך קרא למשרי נבילה מכלל דכל איסורין שבתורה אסורין בין באכילה ובין בהנאה אלא לר"י דאמר לדברים ככתבן הוא דאתא כל איסורים שבתורה מנ"ל דאסורין בהנאה ומסיק הש"ס נפקא ליה מלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך וא"א משליך לכלב כל איסורין שבתורה ולפ"ז ע"כ גם לר"א צריכין לזה וכן כתבו התוס' בד"ה עד שיפרט לך דהאי דר"א לא מתוקמי אלא כר"מ ולר"י נפקא ליה מלכלב תשליכון אותו עיין בתוס' בשמעתין ולכאורה יפלא למה שתיק רב אשי מהאי דרשא דר"י דאיסור הנאה יליף מדרשא דאיתו אתה משליך וכו' ולא הביא אלא האי דר' אבוהו אליבא דר"מ והלא אנן קיי"ל להלכה כר"י דדברים ככתבן לנכרי במכירה ולגר בנתינה כמו שפסק הרמב"ם בפר' יו"ד מהל' ע"ז הל"ד וא"כ יותר הוה ליה לרב אשי לסיים דגם לר"י כל מקום שנאמר ל"ת לא יאכל גם איסור הנאה במשמע מדרשא דאותו. וליישב זה נקדים מה שיש להקשות לרב אשי דילף איסור אכילה ואיסור הנאה בבשר בחלב מקרא דלא תאכל כל תועבה קשה למה ליה לר"י במס' פסחים (דף כח ע"ב) תלתא קראי לחמץ חד לתוך זמנו וחד ללפני זמנו וחד לאחר זמנו ולמה ליה קרא לאחר זמנו הא בלא"ה ידעינן דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מקרא דלא תאכל כל תועבה דהא תעבתי לך חמץ בפסח באכילה ובהנאה ובקנין ואין לך תועבה יותר מזו והוא גרע מאותו ואת בנו ושלוח הקן דפריך הש"ס לקמן שיהיו אסורים שהם בכלל ל"ת כל תועבה. ואפילו לפי רהיטא דסוגיא במסכת פסחים שם אוסר ר"י אפילו חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אפ"ה לא צריך קרא לזה דאפילו חמץ של נכרי הוא בכלל לא תאכל כל תועבה דהא כל ימי הפסח גם חמץ של נכרי היה תועבה דהא היה אסור לישראל לאכל ולהנות ולקנות גם חמץ של נכרי ולא גרע זה מבשר בחלב שבישל נכרי שג"כ אסור לר"א מקרא דלא תאכל כל תועבה כמו שמפורש ברש"י בשמעתין בד"ה הרי הוא בבל תאכל בין שבא בעבירה ובין שבא שלא בעבירה כגון ע"י קטן או ע"י נכרי ע"ש ברש"י ועיין ברש"י לקמן גבי שלוח הקן ע"ש ודוק. בשלמא על ר"ש דמתיר חמץ שעבר עליו הפסח ליכא להקשות שיהיה אסור מלא תאכל כ"ת דבאמת צריך לר"ש קרא להתיר חמץ לאחר פסח ויליף לה מדרשא דלא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצות ואי לאו האי הקישא באמת היה אוסר מקרא דלא תאכל כל תועבה ובזה יש לישב קושית התוס' שם במס' פסחים בד"ה א"כ שמקשים לר"ש למאי צריך ר"ש קרא דאיתקוש חמץ למצה בשעה שישנו בקום אכול מצה וכו' מהיכא תיתי שיהא בבל תאכל חמץ בי"ד דהא כולהו קראי מצרכינן לקמן אליבא דר"ש ע"ש בתוס' ולפי דרכינו איצטריך לר"ש האי הקישא להתיר חמץ לאחר זמנו דאי לאו הכי הוי אסרינן מקרא דלא תאכל כ"ת (ועיין בצל"ח שם בפסחים מה שכתב אאמ"ו הגאון זצ"ל בישוב קושית התוס') אבל עכ"פ קשה לר"י למה לי קרא לאחר זמנו ת"ל דאסור משום לא תאכל כ"ת אך יש ליישב לפי מה שהקשה בכה"ג (עיין בפרי חדש ובפרי תואר ובספר כרתי ופלתי ריש סימן פ"ז) למה מיאנו כל תנאי ואמוראי בהאי דרב אשי לאסור בב"ח משום לאו דלא תאכל כל תועבה ומתרץ דעל לאו לא תאכל כל תועבה ליכא מלקות משום דהוי לאו שבכללות ולכך צריכים לדרשות אחרות הגה"ה דאף אביי ורבא פליגי במס' פסחים (דף מא ע"ב) גבי אל תאכל ממנו נא וגו' ובמסכת נזיר (דף לח ע"ב) גבי חרצן וזג אם לוקין על לאו שבכללות ויש בזה סוגיות הפוכות מ"מ קיי"ל בכל הש"ס דאין לוקין על לאו שבכללות ועיין בזה בתשובות הרשב"א ז"ל תשובה קמא שמבאר שיש לאו שבכללות שהכל מודים בו שאין לוקין והאי לא תאכל כל תועבה מחשב לכ"ע ללאו שבכללות דכולל כל איסורים שבתורה והוא בכף הדמיון למנפף ומנשק ולאו דלא תאכלו על הדם דחשיב לכ"ע ללאו שבכללות שאין לוקין עליהן כמו שמבואר במסכת סנהדרין (דף סג ע"ב) ודו"ק:

לאיסור בב"ח שיהיה לוקה עליו ולפ"ז יש לומר דלכך צריך ר"י קרא לאיסור חמץ לאחר זמנו כדי שיהיה לוקה על חמץ שעבר עליו הפסח אם אכלו ומשום לאו דלא תאכל כל תועבה ליכא מלקות:. אך לפי זה קשה איך הוכיח הגמרא לקמן דכלאי זרעים מותרים ולית בהו משום לאו דל"ת כ"ת מדאיצטריך בכלאי הכרם פן תוקדש מכלל דכלאי זרעים מותרים קשה דלמא לעולם כלאי זרעים אסורים משום לאו דל"ת כ"ת ואפ"ה צריך קרא דפן תוקדש בכלאי כרם דמשום ל"ת כ"ת לא היה לוקה כיון דכולל בב"ח וכלאי זרעים וכלאי כרם והוי לאו שבכללות שאין לוקין עליו ולכך צריך לכתוב לאו בפני עצמו בכלאי כרם כדי שיהיה יכול ללקות עליו דפן תוקדש הוא ל"ת דכל מקום שנא' השמר פן ואל אינו אלא ל"ת ועיין ברש"י במסכת פסחים (דף כד ע"ב) בד"ה כלאי כרם ע"ש:

אמנם ראיתי בחידושי ריטב"א למס' מכות (בדף יד ע"ב) במשנה טמא שאכל את הקודש ופיגול כו' וכן שם (בדף יח ע"א) על הא דאמר רבא זר שאכל עולה לפני זריקה לוקה חמש וכו' ופריך הש"ס ולילקי נמי כר"א דאמר ר"א כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו והקשה הריטב"א הא הך דר"א הוא לאו שבכללות כמו שמפורש במסכת פסחים (דף כד ע"א) דהך דר"א דאמר דקרא דלא יאכל כי קודש הוא דכל שפסולו בקודש בא הכתיב ליתן ל"ת על אכילתו הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו ומתרץ הריטב"א דמה דאמרינן דאין לוקין על לאו שבכללות היינו דוקא היכא שבשום אחד מכל מה שנכלל בלאו זה ליכא לאו מיוחד בפני עצמו אבל היכא שיש באחד הנכללים לאו בפני עצמו הרי זה בא ללמד על הכלל כלו ללקות על כל מה שנכללו בלאו זה כי היכי שלוקין על לאו המפורש ודנין ביה במדה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמו לא על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ע"ש בריטב"א. ומעתה מתורץ קושיות הנ"ל דשפיר מתרץ הגמרא מדאיצטריך בכלאי כרם פן תוקדש מכלל דאיסור כלאים לא נכלל בלאו דלא תאכל כ"ת. דאין לומר דצריך למכתב פן תוקדש למלקות הא גם בשביל לאו דלא תאכל כל תועבה איכא מלקות אף שהוא לאו שבכללות מ"מ הרי גם לאו דחמץ שעבר עליו הפסח נכלל בלאו דל"ת כ"ת ובחמץ לאחר זמנו נאמר לר' יהודה לאו בפני עצמו א"כ חמץ בא ללמד על הכלל כלו לכל מה שנכלל בלאו דל"ת כ"ת דאיכא מלקות א"כ בלי קרא דפן תוקדש ידעינן דלוקין על כלאי כרם ומדאיצטריך למכתב פן תוקדש מוכח דכלאים אינו נכלל בכלל הלאו דל"ת כ"ת וכלאי זרעים מותרים:

אבל לפ"ז קשיא איפכא כיון דבאמת כתיב פן תוקדש דלוקין על כלאי כרם והרי כלאי כרם תיעבתי לך והוי נמי בכלל הלאו דל"ת כל תועבה וממילא לוקין על כל מה שנכלל בכלל לאו דל"ת כ"ת דכלאי כרם יצא מכלל ללמד על כלל כולה למלקות א"כ הדרא הקושיא לדוכתא לר"י ל"ל קרא לחמץ שעבר עליו הפסח הא בלאו הכי לקי על חמץ לאחר זמנו משום ל"ת כל תועבה. ואין לומר אי לא הוי נאמר לאו בפני עצמו בחמץ לאחר זמנו לא הוי פן תוקדש מיותר דהא הוי צריך לגופא למלקות ללמד דל"ת כ"ת לא נחשב לאו שבכללות והוי אמינא דכלאי זרעים אסורים משום לא תאכל כל תועבה זה אינו דהא לפי האמת בלא"ה ידעינן דכלאי זרעים מותרים הואיל ואיתקיש לכלאי בהמה וא"כ לפי המסקנא לא צריך פן תוקדש להתיר כלאי זרעים ואתי לכלאי כרם גופא ללמד על עצמו למלקות וממילא על כל הנכלל בלאו דל"ת כ"ת לוקין כסברת הריטב"א הנ"ל וא"כ גם בחמץ לאחר זמנו ידענו מלקות מלאו דל"ת כ"ת ונשאר הקושיא ל"ל לר"י לאו בחמץ שעבר עליו הפסח ת"ל מלא תאכל כ"ת:

ומכח קושיא זו צריכין אנו לומר דמה שלמד רב אשי איסור הנאה בבב"ח מל"ת כ"ת הלימוד הזה נשען על דברי ר' אבוהו דסבר כל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע ודברי ר' אבוהו לא מתוקמי אלא אליבא דר"מ דסבר אחד גר ואחד נכרי בין בנתינה בין במכירה כדמפורש בגמרא אבל לר"י דאמר דברים ככתבן באמת לא נפקא ליה דלא תאכל איסור הנאה משמע וליכא איסור הנאה בלאו דל"ת כ"ת ורב אשי לא ס"ל אליבא דר"י האי דרשא דאותו אתה משליך ומה דיליף רב אשי דבב"ח אסור בהנאה מלאו דל"ת כ"ת הוא רק אליבא דר"מ והשתא אתי ע שפיר דר' יהודה צריך קרא לחמץ שעבר עליו הפסח לאיסור הנאה דמלא תאכל כל תועבה לא שמעינן אלא איסור אכילה ולפ"ז מתורץ הקושיא דלעיל דשפיר לא נזכיר בסוגיא דהכא במסכת חולין מהאי דרשא דאותו אתה משליך אבל אי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה כיון דלרב אשי ע"כ לא דרש ר"י האי דרשא דאותו הגה"ה ואף דגבי חמץ כתיב רק חד לא יאכל לתוך זמנו ולאחר זמנו לא כתיב אלא לא תאכל מ"מ שפיר נפקא ליה מניה גם איסור הנאה כיון דלאכילה ל"צ קרא דכבר ידענו איסור אכילה מל"ת כ"ת ועוד כיון דחד מהני תלתא קראי משמע איסור הנאה שוב לא נחלק ביניהם כמו שכתבו התוספות לאסור בהנאה כשאר איסורין דאל"כ תשוב הקושיא על ר' יהודה ל"ל קרא לאסור חמץ שעבר עליו הפסח מלא תאכל כל תועבה ולפ"ז יש ליישב מה שיש להקשות לפי מה שמקשים התוס' במסכת פסחים (דף כב ע"א) בד"ה ור"ש וא"ת תיקשה לחזקיה מר"ש דס"ל דלא תאכלו איסור הנאה במשמע מדאסר גיד הנשה בהנאה ומתרצים כיון דסבר אין בגידין בנ"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור דלא שייך ביה אכילה א"נ חזקיה לא סבר כר"ש אלא כר"י דלכאורה נמי חזקיה לא אתיא כר"מ עכ"ל התוספות ע"ש. והנה הרבה יש לתמוה על תירוץ השני של תוס' כיון דר"ש ודאי ס"ל דלא תאכל איסור הנאה משמע מנ"ל לחזקיה לומר דר' יהודה פליג בזה על ר"ש וסובר דלא תאכל איסור אכילה משמע ולא איסור הנאה ומנ"ל לחזקיה לעשות פלוגתא בין התנאים במה דלא מפורש ואף שר' יהודה סובר דגיד הנשה מותר בהנאה היינו משום דסבר יש בגידין בנ"ט וכשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה אבל בזה איכא למימר בכל איסורים דליכא ללמוד היתר הנאה אסור בהנאה דלא תאכל גם איסור הנאה משמע כמו שסובר ר"ש. וא"ל דחזקיה סבר דטעמא דר"ש דסבר כר"מ דגר ונכרי בין בנתינה ובין במכירה מנ"ל דלמא דרש ר"ש ור"י אותו אתה משליך ואי אתה משליך כל איסורין שבתורה לאיסור הנאה ומנ"ל לחזקיה להרבות בפלוגתא. אמנם לפי דברי הנ"ל מוכח שפיר דלר"י לא תאכל איסור אכילה משמע ולא איסיר הנאה מדאיצטריך חד לא יאכל לחמץ שעבר עליו הפסח ות"ל משום ל"ת כל תועבה כנ"ל:

היוצא מכל אלה הדברים דלרב אשי לא דרשינן כלל האי דרשא דאותו אתה משליך וכו' לאיסור הנאה בכל איסורין שבתורה ולר"י באמת ליכא איסור הנאה בבשר בחלב והנה יש בזה מבוכה גדולה דלפי דברי הנ"ל מוכח דלרב אשי לא מתוקמי האי דר' אבוהו אלא אליבא דר"מ דסבר אחד גר ואחד נכרי בין בנתינה ובין במכירה אבל לר"י דסבר דברים ככתבן מודה ר' אבוהו לחזקיה דכ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל אין איסור הנאה משמע והנה התוס' במס' פסחים (דף כב ע"ב) בד"ה ור"ש כתבו להוכיח דחזקיה לא אתיא כר"מ דלר"מ פשיטא לן מדאיצטריך למשרי נבילה כל איסורין שבתורה אסור בהנאה ע"ש בתוס' ולפ"ז ליכא שום פלוגתא בין חזקיה ור' אבוהו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ר' אבוהו אמר שמעתתיה אליבא דר"מ וחזקיה אמר שמעתתיה אליבא דר"י אבל לדברי שניהם אליבא דר"מ כל איסורין שבתורה אסורים בהנאה ואליבא דר"י כל איסורין שבתורה מותרים בהנאה וזה תמוה דבפירוש אמרינן בסוגיא דמסכת פסחים דחזקיה פליג על ר' אבוהו ועוד דמשמעות הדברים נראים דיש ביניהם איזה נפקותא לדינא. ומגודל הדחק צריכין אנו לומר דרב אשי סבר דר' אבוהו וחזקיה פליגי אי הלכה כר"מ או אי הלכה כר"י ופלוגתא חזקיה ור' אבוהו בפסק הלכה אם הלכה כר"מ או כר"י ופליגי בשני תירוצי התוס' במס' פסחים ודף כב ע"א) בד"ה ורבי שמעון חזקיה סבר דטעמא דר"ש שאוסר גיד הנשה בהנאה הוא משום דסבר אין בגידין בנ"ט סברא הוא דכי אוסר אסור גם בהנאה דלא שייך ביה אכילה במסכת פסחים (דף כח ע"ב) בד"ה וחד לפני ע"ש:

כתירוץ ראשון של תוס' א"כ ליכא תנא דקאי כוותיה דר"מ לכך הלכתא כר"י דר"מ ור"י הלכתא כר"י אבל ר"א סובר כתירוץ שני של התוס' דטעמא דר"ש דאוסר גיד הנשה בהנאה משום דס"ל כר"מ ולכך פסק ר' אבוהו כר"מ הואיל ור"ש קאי כוותיה דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל גם איסור הנאה משמע. אך על זה יש לדקדק למה קאמר הש"ס נפקותא בפלוגתא דחזקיה ור' אבוהו בחש"ב שהוא הלכתא למשיחא שאינו נוהג בזמן הזה אמאי לא קאמר הש"ס נפקא מיניה אם בשר בחלב מותר בהנאה דלר' אבוהו דפסק כר"מ וכל מקום שנאמר לא תאכל לא יאכל גם איסור הנאה משמע א"כ גם לא תאכל כל תועבה הוא לאיסור הנאה וא"כ בשר בחלב אסור בהנאה וחזקיה דפסק הלכתא כר"י דל"ת לאו איסור הנאה משמע וליכא בלאו דל"ת כ"ת איסור הנאה וגם בשר בחלב מותר בהנאה מזה מוכח דסתמא דתלמודא ס"ל דאיסור הנאה בבשר בחלב לא נפקא לן מלא תאכל כ"ת ואיסור הנאה בשר בחלב נלמד מדרשי דתנאי ואמוראי לקמן הרי מוכח דסתמא דתלמודא סובר דאיסור הנאת בשר בחלב לא נפקא לן מקרא דל"ת כ"ת ולכך לא הביא הרמב"ם והטור הא דר"א ודו"ק:

ודע שאין להקשות לשאר תנאי ואמוראי ולסתמא דתלמודא דלא דרשי ל"ת כ"ת לבשר בחלב מאי דרשי בהאי לא תאכל כל תועבה הנה זה הלאו דלא תאכל כל תועבה אינו מיותר והש"ס במס' ע"ז (דף סו ע"א) דרשו מניה לענין שכל האיסורין מצטרפין זה עם זה ע"ש ושם ר"י בשם ר' מאיר דרש מנין שכל איסורין מצטרפין זע"ז שנאמר ל"ת כ"ת ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף