חתם סופר/חולין/קיד/ב

חתם סופר חולין קיד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמרת ק"ו ומה במקום וכו' היינו ק"ו ממקומות כאלו תאמר ומה שחיטה שאינה אסורה פרי עם פרי אסורה פרי עם האם בשול שנאסר פרי עם פרי כ"ש שתיאסר פרי עם האם. והנה דברי רב אשי מה לפרי עם פרי וכו' אין לו שחר כמ"ש הליכות עולם שלא נמצא כן בכל הש"ס כי אתחלת דינא שייך לומר מה לפלוני והי' צריך לומר לשחיטה וכו' ואסוף דינא שייך פלוני יוכיח והי' צ"ל אבשול דבר פלוני יוכיח. אבל לומר אסוף דינא מה לפרי ופרי דהיינו מה לבישול אין לו מובן. ובס' עצמות יוסף כ' שהוא כמו דיו אע"ג דמיפרך ק"ו וכרבנן דפ' כיצד הרגל דס"ל דיו היכי דמיפריך ק"ו ע"ש:

ולפע"ד ליישב כפשוטו עפ"י דמצינו בקידושין כ' ע"ב פליגו ר"ש ורבנן דרבנן דרשו ק"ו דהורע כחו ויפה ור"ש אומר היא הנותנת הואיל והורע כחו בזה יפה כחו בזה ומסיק ש"ס הא ר"ש דדריש טעמי' דקרא ואין כאן ק"ו ע"ש ותבין. והנה בעלי הפשט כ' טעם בב"ח כעין טעם או"ב דנראה כאכזריות לחלוב האם ולבשל בו הבן וא"כ היא הנותנות הואיל והאם והבן ב' גופים הוה אכזריות אבל בגוף א' לבשל הבן בחלב עצמו אין כאן אכזריות הלא התורה התירה לשחוט הבהמה ולאכול כל מה דבגוה מה לי אם יחלוב קודם שחיטה ושוב ישחטנו ויבשלו או בהיפוך והיינו פירכא דרב אשי ואתי' ברייתא כר"ש:

אלא טעם הנ"ל א"א להאמינו הרי מבשל במי חלב מותר וא"כ אכתי יחלוב האם ויבשל הבן במי חלבה ואפ"ה התירה תורה א"כ נעו מעגלותי' ולא תדע. והנה היתר מי חלב כ' הרא"ש בשם רבינו שמחה לא משום דמי חלב לאו חלב הוא אלא גז"ה הוא אם הוא כעין שיצא מאמו לא תבשל אבל לאפוקא מי חלב ע"ש וצ"ע הא לברייתא זו אצטריך כל הני חלב אמו אפי' נימא דאינך מוי"ו דאמו נפקא כמ"ש תוס' ואייתר דה"ל למכתב בחלבו או באמו ומהאי יתורא דרשינן חלב אמו וחלב עצמו א"כ אכתי מי חלב מנ"ל להתיר. וי"ל היינו נמי דאסרה ברייתא דודאי יותר יש להתיר מי חלב מלאסור חלב עצמו דהא אמו כתיב אלא ממ"נ אי נימא להתיר מי חלב מאם א"כ הדר בטל טעם הנ"ל וליכא פירכא אק"ו וילפינן איסור חלב עצמו מק"ו דברייתא:

מנין לבב"ח דאסור באכילה דכתיב לא תאכל כל תועבה כבר כתבתי לעיל דרמב"ם פ"ט ממ"א מייתי לשון מדרש רבה. והכ"מ פ"א מטומאת מת כ' דהיינו דרשא כל שתיעבתי לך. וכ' לח"מ דלא מפיק לי' מג"פ לא תבשל דאין לוקין על לאו. דאם אינו ענין ודבריו צ"ע מר"פ איזהו נשך דאמרינן אם אינו ענין לגזל תנהו ענין לעושק וכ' תוס' ללקות שמנים הרי דלוקין על לאו באם אינו ענין. ובס' המצות כ' רמב"ם להדיא מג' פעמים לא תבשל. ולפע"ד כל דברי חכמים קיימים הנה במס' ע"ז ס' ע"א דריש ר"מ לא תאכל כל תועבה כל איסורים מצטרפין זע"ז וכ' תוס' אע"ג דאין לוקין על לאו שבכללות הכא שכל איסור שבתורה לאו שלו מפורש במקומו לא הוה לאו שבכללות וזה לא שייך הכא בב"ח דליכא לאו אאכילה מפורש בשום מקום עכנלע"ד לומר דצדקו דברי לח"מ דאין ללקות על לאו שבאם אינו ענין אם הוא מחודש לגמרי בשלמא לאו דעושק מפורש לא תעשוק. ובאם אינו דרשינן להוסיף עוד לאו וללקות שמנים. אבל הכא לא הוזכר בשום מקום לאסור אכילת בב"ח ומסברא נחדש איסור מחודש באם אינו ענין על זה אין לוקין. אך כל זה אי לא הוה כתיב לא תאכל כל תועבה אבל השתא מפורש איסור אכילת והנאת בב"ח מלא תאכל כל תועבה אלא שאין לוקין על לאו שבכללות א"כ לוקין על לא תבשל באם אינו ענין נמצא דברי רמב"ם בס' המצות עם דבריו בחיבורו עולים כהוגן וצדקו יחדיו:

לנכרי במכירה כבר כתבתי לעיל בסוגיא דמחליפין שיטת רמב"ן דאין איסור הנאה אלא בגופו של דבר כגון להריח בו או להאכיל לבהמתו אבל במכירה אין איסור אלא דבאיסור הנאה לא שייך מכירה וחליפין הם גזל ביד המקבל ומדקרי לי' רחמנא מכור לנכרי ש"מ מותר בהנאה ומדאכפל רחמנא למיכתב האי לישנא בנבלה ש"מ בשארי איסורים לא שייך לשון מכירה מפני שאסורים בהנאה עיין:

ת"ל תתננה או מכור כבר כתבתי במקום אחר דהיינו משום שהקדים הנושא לנשוי גבי גר ואיחר הנושא גבי נכרי מדשינה ש"מ למידרש לפניו ולאחריו ומיושב ק' תוס' מפסוקים שאין להם הכרע. והנה תוס' סידר הפסוקים שלא כסדר שהם כתובים בתורה והרגיש הגאון מ"ה ישעי' פיק בגליון ש"ס ונ"ל כוונת תוס' לתת בהם סי' ש"ם אמ"ו דוק ותשכח ובפ"ק דע"ז כ' ע"א כ' תוס' סדר אחר וכ' תוס' סימנם מ"ם שו"א ואין לו מובן ובימי חורפי אמרתי שהוא לשון צרפת על דבר שאין לאדם בו הכרע והכל שוה אצלו אומר טו"ט מעם שוהע הכל שוה לי ע"כ בפסוקים שאין להם הכרע נתנו סי' מ"ם שוא כנלע"ד:

מצאתי בתשובת מהרי"ל סי' קצ"א דבב"נ כל דכתיב גבי' לא תאכל לא הוה הנאה בכלל דלגבי דידהו ליכא מדאצטריך דנבלה ע"כ הדרינן לפשטי' סתם אכילה ממש ולא הנאה דאי לא תימא הכי יהי' אמה"ח אסור לכלבו של גוי דהרי גבי דידהו ליכא איתקש לדם מה דם מותר בהנאה דהא בקרא דאוסר אמה"ח לב"נ לא איתקש לדם ומנ"ל למשרי' בהנאה וליכא למימר מי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור ז"א כיון דעכ"פ אסור לישראל באכילה נימא דלב"נ אפי' בהנאה אסור אע"כ בב"נ לא הוה הנאה בכלל אכילה ע"ש וצ"ע:

והרי שבת וכו' לכאורה צ"ע דהא פירש"י דבב"ח הוה תועבה משום דאפי' בשלה גוי או קטן שלא נעבדה בה עבירה מ"מ הבשול מתועב. וכן טפת חלב שנפלה על החתיכה מאלי' מ"מ אסורה מן התורה וא"כ בשבת דמן התורה מותרים כל המלאכות ע"י גוי וכן משלשלים הפסח לתוך התנור עם חשיכה והיא ניצלי' מאלי' בשבת ובירושלמי פ"ק דשבת יליף לי' מקרא ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי פי' שאפי' בשביעי יעשה מלאכתך ע"י מלאכת ששת ימים. כגון פותקים מים לגנה עם חשכה והיא מתמלאת והולכת כל השבת כלו ע"ש וא"כ אינינו תועבה ואפי' ישראל שעשה מלאכה בשבת אינו אלא נעשה בה עבירה אבל אינינו תועבה וא"כ מאי פריך ש"ס. ונלע"ד דשבת אין התיעוב המלאכה עצמה אלא עיקר הקפידא שינוח הישראל וכל שאין לו מנוח אפי' יהי' באונס ומשכחת לי' בשביתת בהמתו אם הבהמה עושה מלאכתו שלא לרצונו מ"מ ה"ל תועבה אבל כל שהוא ובהמתו נחים ושובתים אין במלאכה הנעשית שום קפידא וערשב"א פראד"מ שכ' החלוק בין שבת לשארי איסורים כגון בכלאים אם לובש שלא יהנה ממנו ואינו מתכוון בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים מיקרי אין מתכוון. ובשבת אפי' מדליק נר ביום הוה מתכוון כי אין הקפידא על ההנאה והמלאכה אלא על השביתה ומה"ט כ' דלא שייך בשבת שלוחו כמותו אפי' למ"ד יש שליחות לגוי להחמיר מ"מ הרי גופו של ישראל שובת ונח. נמצא התועבה היא מה שגופו של ישראל או בהמות אינם נחים. והיוצא ממנו היינו הדבר המבושל הוה יוצא מן התועבה והוה ס"ד דהמקשן דגם היוצא מן התועבה נאסר מלא תאכל כל תועבה לכן פריך משבת ומשני גלי קרא היא קודש ואין מעשי' קודש לגלוי' לן בעלמא נהי התועבה עצמה אסורה היינו בב"ח וכן כלאים אי לאו דגלי קרא בכלאים. אבל היוצא מן התועבה כגון היוצא מחורש בשור וחמור והיוצא מדישת פרה חסימה הוה היוצא מהתועבה מותר מ"ו ממעשי שבת ומהתימא על התוס' מ"ש בסוף ד"ה חורש וכו' לחלק בב"ח הבישול ניכר וכו' ולפי מה שכתבתי אין צורך והדברים פשוטים:

ולר"י בן בתירא נמי כיון דכתיב מחללי' מות יומת והתיר מעשי שבת בשוגג אע"ג דבעליו חייב חטאת ש"מ היוצא מהתועבה אינו אסור בעלמא ודאסור במזיד גז"ה הוא בשבת ולא משום תועבה ועוד מדאצטריך קודש לאסור במזיד ש"מ היוצא מן התועבה בעלמא מותר ובחנם נתקשה בזה מהרש"א:

חורש בשור וחמור עתוס' דמאלה לא אימעוט עופות. הנה בקרא כתיב ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו אלה ובארצכם לא תעשו וילפינן בחגיגה פ' אין דורשין לאסור כל בעלי חיים אפי' לסרוסי כלבא מדכתיב ובארצכם כל אשר בארצכם ואפ"ה מותר לאכול תרנגולים מסורסים דהרי בחד קרא נפקא עשיית הסרוס בבהמה ועופת מבארצכם לא תעשו וכי היכי דהמסורס בבהמה מותר באכילה מדאסר לגבוה. א"כ המסורס בעופת דמותר באכילה. ומ"מ מאי דדרשינן מדיוקא דאלה דשארי נעבדה עבירה מותרים לגבוה לא ילפינן מיני' התירא אלא לבהמה דמפורש בקרא אבל עופת דלא נפיק אלא מדרשא בארצכם כל שבארצכם לא קאי דיוקא דאלה ועוף שנעבד בו עבירה אסור לגבוה והוה סד"א לאסור שלוח הקן אפי' להדיוט לכן פריך משלוח הקן כנ"ל לתוס':

ונוראות נפלאתי על מג"א סי' תרמ"ח שכ' לבוש לאסור אתרוג המורכב משום שנעבדה בו עבירה דב"נ מצווה על הרכבת אילן והקשה מג"א א"כ למה לי קרא לאסור כלאי בהמה לגבוה. וק' הא בבעלי חי איצטריך למעט כלאים משום דה"א דאמעט מאלה לאפוקי אתרוג דהוא זרעים אסור לגבוה ועוד הא איתקש כלאי זרעים והיינו הרכבה לכלאים דהרבעה כדמסיק בשמעתין וא"כ אדניליף קולא להתיר להדיוט ניליף נמי לחומרא לאסור לגבוה וצדקו דברי לבוש אלא בלאה"נ נמי אינו יי"ח באתרוג מורכב משום שאינו מינו:

איתקש לכלאי בהמה וכו' וכלאי בהמה גופי' מנ"ל אע"ג דכתיב אלה למעוטי שארי בע"ח שנעבדו בהו עבירה שמותרים אפי' לגבוה. מ"מ הכא בכלאי בהמה ה"ל להקיש לכלאי זרעים להחמיר וכלאי זרעים אסורים אפי' להדיוט מתועבה ומשני מדאצטריך לאסור כלאים גבוה ש"מ להדיוט שרי. והנה ספ"ק דקידושין מבואר דעיקר האי שדך דומיא בבהמתך מה בהמתך בהרבעה אך שדך בהרכבה ומיירי בהרכבת אילן שא"א בלי מעשי ידי אדם ונעבדה בה עבירה וא"כ אכתי י"ל הקישא להחמיר היכי דהרכיב בידים בהמה בבהמה תאסר אבל היכי שעלו זע"ז שלא בידים ה"א דמותר להדיוט בין זרעים בין כלאי בהמה ואצטריך קרא לאסור כלאי בהמה לגבוה דלא נתיר מאלה. וצ"ל כיון דמוכח עכ"פ דתערובת כלאים לא הוה כבב"ח דהרי הנעשה מאליו מותר עכ"פ. רק נבוא לאסור נעבדה בה עבירה בזרעים וניליף בהמה מיני'. הא מנ"ל לחלק בכך כיון דלא תאכל כל תועבה לא עלי' קאי מנ"ל לאסור נעבדה בה עבירה כלל אפי' לגבוה. ומזה ה"ל למג"א לסתור דברי לבוש הנ"ל ועיין מ"ש שעה"מ בהל' כלאים. ויש מקום ליישב קצת דברי רשב"ם ב"ב כ"ד ע"א ע"ש וצ"ע:

מדאסר רחמנא כלאים לגבוה לכאורה הו"מ לאתויי מדשרי בכור בעל מום שהוא כלאים ממש והמרביעו ומנהיגו לוקה משום כלאים כדלקמן בע"ב בתוס' ד"ה בשני מינן וכו' ולפטמים נעשה בעבירה נמי כגון צורם אוזן בכור. והרי עשה כלאים בידים ואפ"ה מותר באכילה וזה גרע מכלאי בהמה שע"י איסור הרבעה דהולד הוה קצת רק כיוצא מן התועבה ממעשי הרביעה. אבל צורם אוזן עושה כלאים בידים ממש. וצ"ל דהך דרשא דצבי ואיל לא פסיקא לש"ס כולי האי:

והנה רש"י בחומש פי' לא תאכל כל תועבה בב"ח וצורם אוזן בכור וזהו דעת ר"א בספרי שם ובמשנה דבכורות ל"ד דס"ל דאינו נשחט לעולם אפי' על מום אחר ואפשר מטעם הנ"ל ועיין רא"ם שם ועפר"ח סס"י ס"ד. והנה רבנן פליגי בספרי שם על ר"א ומוקי קרא בפסולי מוקדשים כתיב הכא תועבה וכתיב התם ר"פ שופטים לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהי' בו מום כל דבר רע כי תועבת ה' ה' אלקיך הוא ע"ש ופי' זית רענן דרוצה לומר האוכל פסולי מוקדשים קודם פדיון. ולא נ"ל דההוא משום הקדש הוא ולא משום תועבה ורמב"ם פ"ב דהל' בכורת פסק דצורם אוזן בכור נשחט על מום אחר אבל לא על אותו מום משום קנסא א"כ ס"ל דלא הוה תועבה ובפי"ח מפסולי מוקדשין פוסק הגורם פסול או מום בקדשים אסורים בלאו דלא תאכל כל תועבה ומייתי הך רבנן דספרי הנ"ל. וצ"ע מ"ש בכור משארי פסולי מוקדשין וכבר עמד עליו בסמ"ג לאוין סוף סי' רנ"ט ע"ש. ומדברי ס' נקרא מערבי למדתי תירוץ בהוספת נופך משלי להסביר דמטיל מום בפסולי מוקדשים קאמר אבל בכור דהוה סד"א אפי' במומו יקריב משום דאפי' נפל בו מום קודם הקדשו היינו במעי אמו אפ"ה קדוש ה"א אפי' במומו יקריב משו"ה איצטריך קרא בבכור וכי יהי' בו מום פסח או עור וכו' כמבואר כל זה בבכורות י"ד ע"ב וא"כ אין בכור בכלל קרא דתועבת ה' אלקיך הוא דמיירי בשארי קדשים נמצא צורם אוזן בכור מותר דלא מיקרי תועבה בקרא ומטיל מום בשארי קדשים מיקרי תועבה:

ומ"מ לולי דהרמב"ם אינו מפרש כן היתי אומר דמיירי במום שאם עלה לא ירד כגון דוקין שבעין שמותרים בעוף לכתחלה ובבהמה אם עלה לא ירד ומ"מ אמר קרא לא תזבח כי תועבה הוא שהזובחו עובר על לאו זה ומ"מ אם זרק והקטיר הורצה. ומ"מ הבעלים לא יאכלו הבשר משום לא תאכל כל תועבה:

והנה מתוך הדברים למדנו דיש ד' דיעות בלא תאכל כל תועבה. במס' ע"ז ס"ו ע"א דרש לי' ר"מ לצרף כל האיסורים זע"ז ע"ש ור"א דספרי דריש לי' לשנעשה בו תועבה ומכניס אפי' צורם אוזן בכור אעפ"י דבנפל בו ממילא מותר ואין ענין תועבה מ"מ נעשה בו תועבה. ורבנן ס"ל דלא קאי אלא על מה שנקרא תועבה בקרא והיינו פסולי מוקדשים ולא שארי עבירות ואפי' צורם אוזן בכור. ורב אשי מוקי לי' בב"ח. אעפ"י שלא מצינו לו תועבה בקרא אלא שהדבר מתועב שאפי' נעשה מאליו אסור וכבר כתבתי לעיל מדחייב רמב"ם אבישול חלב בחלב אעפ"י שאינו לוקה על אכילתו משמע מזה דנפיק לי' מלא תאכל כל תועבה וכדכ' כ"מ ריש הלכות טומאת מת. אלא לפמ"ש פי"ח מפסולי מוקדשים הנ"ל משמע דלית לי' כרב אשי וצ"ע לומר תרתי שמעת מיני':

או"ב ליתסר וכו' שלוח הקן ליתסר וכו' מפירש"י משמע דרוצה לומר מי שפגע באם רובצת ואלו הי' רוצה ליטול הבנים היו מחוייב לשלח האם אע"ג דאינו רוצה כלל לא בבנים ולא באם מ"מ כיון דאם היו רוצה ליקח הבנים נאסרה האם עליו שעה א' תיאסר לעולם וכן יש לפרש באו"ב וק"ל:

לא אמרה תורה שלח לתקלה. אע"ג דלהמוצאה מותרת דמרובא דעלמא פריש מ"מ כל כי האי גוני אסור לכתחלה לעשות כמו שאסור למכור בגד שאבד בו כלאים ואסור למכור טרפה נכרי במקום רוב טבחי ישראל ואין מכריזין כמ"ש תוס' לעיל צ"ה ע"א ד"ה ובנמצא בסוף הדבור ונלע"ד דאורייתא הוא כמ"ש רמב"ם פט"ו מאיסורי ביאה משו"ה איכא לאו לא תחלל בתך להזנותה משום נמצא אח נושא אחותו וכ' רמב"ם מזה מוכח דספיקות מותרים מן התורה ומותר ליקח אשה מכל מקום ואינו צריך לחוש שמא היא אחותו. ומפני שמותר כך אסור לנו לעשות ספק זה לכתחלה שלא נגרום שיהיו אח נושא אחותו אעפ"י שבהיתר נושא אותה ה"נ דכוותי' כנלע"ד ומיהו בלא"ה כבר כתבתי בזה דיבש ביבש לכ"ע אסור לבטל איסור לכתחלה מן התורה דהפוגע פוגע באיסור עצמו אלא תולה דמרובה פריש וכבר כתבנו בזה במקום אחר:

מבושל במים פי' ולא מצינו איסור בישול בתורה אלא גדי בחלב ופסח במים. וליכא למילף דצלי מותר בב"ח כמ"ש ר"ן דלא משכחת נטילה וקליפה בב"ח היינו משום דצלי המפעפע היינו בישול ובב"ח או בחמאה וגבינה הכל שומן ומפעפע והיינו בשול ולא משכחת צלי בלי פעפוע. אבל בפסח משכחת צלי כחוש ונקרא צלי אש ומ"מ שומן נמי מותר באש. דאינו מבושל במים או ברוטב אבל בב"ח א"א בצלי וע' פלתי רס"י פ"ז והנלע"ד כתבתי:

כעורה זו ששנה רבי אבל רב אשי לא פריך דנפקא מיני' לרב אסור משום תועבה דבשול ואפי' אפשר לסוחטו אח"כ אסור משא"כ לריש לקיש לשיטתו עיין וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף