צל"ח/חולין/צ/א

צל"ח חולין צ א

דף צ' ע"א

תוס' ד"ה קדשים דאיסור כרת כו' בסוף הדיבור וא"ת נימא מיגו דאיתוסף איסור דגיד לגבוה דאסור להעלותו אסור נמי להדיוט איסור אכילה עכ"ל. קשה לי במאי איירי התוס' בקושיתם הא בעולה לא מצי מיירי דהא עולה אינו בא אלא מן הזכרים וא"כ לית בהו ולדות קדשים וע"כ מיירי הגמרא בחטאת ואשם ובשלמים הא לא קרב הבשר כלל רק האימורים וא"כ איך שייך לומר דאיתוסף בה איסור לגבוה הא בלאו איסור גיד נמי לא חזי לגבוה דהא הירך עצמו לא קרב בקדשים הנאכלין. וצ"ל דקושית התוס' דה"ל לאוקמי בולדות כגון שהקדיש האם לשלמים או לחטאת ואשם וכגון שהקדישה כשהיא מעוברת ואמר ולדה תהי' עולה[ועיין ברמב"ם בפרק ט"ו מהלכות מעשה הקרבנות] ואז שפיר חל איסור גיד על איסור קדשים במיגו דאיתוסף איסורא לגבייהו דכיון שמקריבין הירך לא קרבי הגיד עמו אולם היה להתוס' לפרש דבריהם יותר הגהת נכד המחבר לכאורה בלאו הכי לא מיירי בחטאת דהא ולד חטאת לא קרבינן ולד אשם ירעו דכל של חטאות מתות באשם ירעו:

שם בתוס' ד"ה הכא במבכרת עסקינן כו' וא"ת הא איסור גיד לר"י קדים כו' וא"כ לר"י קדשים נוהג בגיד מנ"ל עכ"ל. הנה לר"פ דאמר כאן להלקותו וכאן להעלותו וגם ר"י מודה דלהעלותו אין איסור גיד לגבוה שפיר מקשים התוספות אבל להך לישנא דאמר לקמן לחולצו פליגי ור"י סבר איסור גיד נוהג ומצוה לחלצו א"כ אין מקום לקושיתם דלר"י לא צריך לאוקמי מתני' במבכרת דיש לאוקמי בולדות קדשים ואיסור גיד חל על איסור מוקדשין במיגו דאיתוסף איסורא לגבוה איתוסף נמי להדיוט כמו שמקשים התוס' לעיל בדבור הקודם ותירוצו של התוס' לא שייך לר"י הואיל ור"י סובר להך לישנא דמצוה לחולצו וק"ל. ובזה מתורץ קושית המהרש"א דעל ר"מ לא מצי להקשות דלר"מ יש לתרץ דסובר אסור להעלותו והוה איסור הגהת נכד המחבר גיד איסור מוסיף לגבוה וסובר עיין מה שכתב רבינו בסוגיא ולדות קדשים במעי אמן הם זו בד"ה מוקדשין פשיטא קדושים כקושית התוס' הנ"ל ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף