צל"ח/חולין/צג/ב

צל"ח חולין צג ב

דף צ"ג ע"ב

בתוס' ד"ה רישא בכיבשא כו' נראה דגם חוטין שבלחי אסורין כו' שגם הם אסורין משום דם כדאמרינן לקמן עכ"ל. לכאורה לא ידענו פירוש דברי התוספות דהא לעיל מפורש בגמרא דידא ודלועה משום דמא ופירש"י דלועה חוטיין שבלחי הרי מפורש בגמרא ומה בעי התוספות בזה ונ"ל דלועה הוא הפירוש לחי העליון המחובר אל החוטם ועל זה משמע דר"א ורבינא פליג דקאמר רישא בכיבשא אותביה מבית שחיטה וכו' ולא צריך לחתוך החוטין שבלחי העליון וע"ז כתבו התוס' ונראה דחוטין שבלחי אסורין ר"ל החוטין שבלחי התחתון ואלו אינן בכלל הראש כי הלחיים דלמטה נתונים לכהנים עם הלשון ואותן החוטין אסורין לכ"ע וע"ז שפיר מביא התוספות ראיה מלקמן (דף קיג ע"א) דקאמר רב הונא אמר רב דכל כהן שאינו יודע ליטול החוטין שבלחי התחתון אין נותנין לו מתנה הרי מפורש דאותן חוטין אסורין ואינן בכלל רישא בכיבשא דקאמר הגמרא דהראש מקרי בלא הלחי התחתון שכבר ניטל ממנו הלחי התחתון ליתן לכהן דהא צריך ליתן הלחיים לכהן קודם שמפשיטין כמו שפסקינן בש"ע יו"ד סי' ס"א סעיף ג' ובסימן ס"ה סעיף א' דחוטין שבלחי התחתון אסורין והך דדלועה לא נתבאר בשום פוסק א"ו כמו שכתבתי לחלק בין לחי העליון ללחי התחתון וק"ל:

במשנה שולח אדם ירך וכו' הא דאחז בלשונו שולח ולא נקט מוכר והנה לאוקימתא דשמא יתננה בפני ישראל שולח הוא רבותא לא מבעיא מוכר שהוא באיטלז פשיטא דחיישינן להא אלא אפי' שולח שהוא בביתו אפ"ה חיישינן לזה. אמנם לרבינו הגדול הרמב"ם דהאיסור הוא דוקא בפני ישראל א"כ כיון שישראל הוא שם בשעת מעשה א"כ מאי רבותא דשולח יותר ממוכר ונלע"ד דאף שישראל הוא שם בשעת מעשה מ"מ מי יימר דהאי ישראל צריך לבשר אבל במוכר שהוא באיטלז סתמא דמלתא כל הבא שם צריך לבשר ובשביל לקנות הוא בא שם:

ולפי זה קשה מנ"ל לרב אשי לקמן למגזר שמא ימכרנה בפני ישראל כיון דברייתא במוכר מיירי וסתמא דמלתא יש שם ישראלים ודלמא באמת מיירי בפני ישראל אבל אם אירע פעם א' במקרה באיטלז שאין שם ישראל אחר מותר למכור נבילה וטרפה לעכו"ם. בשלמא לעיל באוקימתא דמתני' דמוקי שמא יתננה בפני ישראל ולא מוקי לה באמת בנתנו לפני ישראל היינו משום דמתני' בשולח מיירי וסתמא דמלתא הוא שלא בפני ישראל אחר אי ס"ד דמשנתינו לא אסרה חתוכה אלא בפני ישראל כל כי הך מלתא הוה ליה לתנא דמתניתין לפרש שולח אדם ירך וכו' אפילו בפני ישראל משום שמקומו ניכר ואז הוה דייקינן הא חתוכה דאסור היינו בפני ישראל אבל מדסתם מכלל דגם שלא בפני ישראל יש חילוק בין שלמה לחתוכה אבל בברייתא דסתמא דמלתא שיש שם ישראל מנ"ל לרב אשי לאוקמי אפילו שלא בפני ישראל ודלמא דוקא בפני ישראל ואם תאמר אי בפני ישראל א"כ גם מתנה אסור והוה ליה למפלג בשולח בין בפני ישראל וכו' יש לומר דבשולח שאינו באיטלז אפילו בפני ישראל שרי דמאן יימר דהך ישראל צריך לבשר וכמו שכתבתי לעיל לדעת הרמב"ם דאפילו בפני ישראל יש רבותא בשולח וכנ"ל וצריך לומר דרב אשי לא רצה לעשות פלוגתא רחוקה בין מתני' לברייתא דמתני' אסר אפילו בשולח וסתמא קתני דמשמע אפילו שלא בפני ישראל א"כ אפי' במתנה גזר שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל ותנא דברייתא נימא דאפילו במוכר שהוא באיטלז שרוב פעמים יש שם ישראלים הרבה לא נגזור שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל. וא"כ על כרחך מוקי רב אשי טעמא דמתניתין משום שמא יתננה בפני ישראל ובמקום שאין מכריזין דאי ס"ד דרב אשי סבר כשינויא קמא במקום שמכריזין ומשום חתוכא דנכרי מידע ידיע א"כ אין שוב הוכחה ממתני' דגזרינן שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל ומנ"ל לרב אשי לחדש גזרה זו מדעתו. וא"כ כיון דרב אשי ע"כ לא ס"ל שינויא קמא דמתני' במקום שמכריזין ולכך פירש רש"י לרב אשי דברייתא פליג אמתני' אבל לאביי ורבא לא כתב רש"י דברייתא פליג אמתני' דלדידהו שפיר נוכל לאוקמי משנתינו כשינויא קמא דחתוכה דנכרי מידע ידיע ובמקום שמכריזין מיירי משנתינו:

והנה לאוקימתא דגנב לדעת ג"כ נקט במשנה שולח לרבותא שלא נימא דבמתנה ליכא איסור גניבת דעת הכותי כסברת התוס' בד"ה אמר אביי קמ"ל דגם בשולח יש איסור ג"ד. אבל לשינויא קמא דמשנתינו במקום שמכריזין וחתוכי דנכרי מידע ידיע ובמקום שמכריזין אין שום רבותא בין שולח למוכר דהרי שם הכל קונים בשר מנכרי אפילו מי שלא ראה שלקח הנכרי מישראל א"כ קשה למה נקט שולח ונתני מוכר וצריך לומר דתנא דמתני' רצה להשמיענו חידוש זה דחתוכא דנכרי ידיע וזה מוכח אי מתני' מיירי במקום שמכריזין ואי הוה נקט מוכר אז הוה מוקמינן במקום שאין מכריזין ומשום שמא ימכרנה בפני ישראל או משום ג"ד ולכך תנן שולח וסובר תנא דמתניתין לדבר פשוט דבמתנה ליכא ג"ד ולא חשש דבפני ישראל וא"כ על כרחך במקום שמכריזין מיירי וחתיכא דנכרי ידיע:

ולפי זה לשינוייא קמא מוכח מפורש דבמכירה יש חשש שמא ימכרנו בפני ישראל או חשש ג"ד ובמתנה ליכא חששים הללו כלל וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמה פירש רש"י בדברי רב אשי דמתני' פליג אברייתא ולא פירש בדברי אביי ורבא ואדרבא לאביי ורבא יותר הכרח לומר דפליגי המשנה וברייתא דהא אביי ורבא על כרחך לא מוקי כשנוייא קמא דא"כ כבר מוכח ממשנתינו החילוק שבין מכר למתנה לענין ג"ד או לענין חשש בפני ישראל וא"כ מה דוחקייהו לאוקמי מציעתא במכריזין שהוא דוחק גדול לומר שמיירי שאירע אונס ולא הכריזו ומה חסר להו בטעם ג"ד או חשש דבפני ישראל ואז רישא וסיפא ומציעתא בכולה ברייתא בחד גוונא במקום שאין מכריזין אלא על כרחך דאינהו לא ס"ל חתוכה מידע ידיע ומוקי משנתינו משום חשש בפני ישראל או משום גניבת דעת וא"כ ע"כ ברייתא פליג שהרי ברייתא מתיר בשולח וכיון דע"כ ברייתא פליג שוב לא ס"ל לחלק בין מכר לשולח ולכך מוקמי מציעתא במקום שמכריזין וא"כ לאביי ורבא על כרחך ברייתא פליג ואולי ס"ל לאביי ורבא דבמתנה לא שייך ג"ד ובמכירה שייך ג"ד ולכך לא תנן מוכר אבל חשש דבפני ישראל אפילו במוכר לא ס"ל. וזה קשה גם אדברי התוספות שכתבו דאביי ורבא מוקי מתני' כשנוייא קמא:

ואולי נקט מתני' שולח להורות היתר דנתינה לנכרי לאפוקי מדר' יהודה דאמר דברים ככתבן לגר בנתינה לנכרי ובזה ניחא נמי לפר"ת שאין חילוק בין מכירה למתנה אלא דרישא דברייתא מיירי בסתם וסיפא מיירי במפרש לו שהיא כשרה א"כ קשה למה נקט רישא דברייתא בשולח הוה ליה למתני רבותא יותר דאפילו במוכר שרי ולדידי ניחא דלהורות היתר נתינה לנכרי בא התנא:

אלא לפי מה שהוכחתי א"כ רב אשי על כרחך לית ליה סברא דחתוכא דנכרי מידע ידיע א"כ ודאי דהלכה בזה כרב אשי דבתרא הוא וא"כ איך פסק רש"י להלכתא בשם רבו לסמוך להתיר בשר בלי חותם על סמך דחתוכא דישראל מידע ידיע. ולתרץ זה נדקדק עוד דרש"י כתב וע"ד סמיך רבי בשולח ירך לחבירו ולא עשה בה חותם וכו' מלשון רש"י משמע דלא סמיך רבי על דא רק בדיעבד שהרי לא כתב רש"י דעל דא סמיך לשלוח ע"י נכרי בלי חותם משמע דדוקא בדיעבד היכא שנזדמן שכבר שלח התיר רבי. וא"כ קשה הרי בגמרא משמע דאפילו לכתחלה סמכינן על זה להתיר לשלוח ירך שלמה לנכרי ולא חיישינן דחתיך ומזבין משום דחתוכא דנכרי ידיע. והיה נלע"ד לחלק דדוקא לענין איסור גיד דלא מקרי אתחזיק איסורא כמו שכתב הרשב"א בשמעתין בשם הראב"ד ולכך סמכינן אפילו לכתחלה אבל לענין בשר שביד נכרי שיש בו חשש נבילה ושלא נשחטה כראוי זהו מקרי אתחזיק איסורא ולכך לא סמכינן לכתחלה רק בדיעבד ובזה מתורץ קושיית התוס' שהקשו דלוקי אף באין מכריזין וחתוכא דישראל ידיע ולא יחוש הישראל שמא טרפה היא ולדידי דבמקום שאין זריזין יחוש הישראל משום חשש נבילה ולא יקנה מן הנכרי על סמך החיתוך דזה מקרי לכתחלה לקנות מן הנכרי אלא דקשה אם איתא שיש מקום לחלק בין איסור גיד לאיסור נבילה וטרפה א"כ מנ"ל לרש"י לסמוך לענין חשש נבילה שביד נכרי אפילו דיעבד. ועוד דמה שכבר נעשה ביד הנכרי מקרי דיעבד כמו לענין טעם לפגם שאנו קינין בישוליהם בכלים שלהם אפילו לכתחלה משום מה שכבר נעשה ביד נכרי מקרי דיעבד. ונלע"ד דרש"י הוכיח לעצמו שגם לענין טרפות סמכינן בדיעבד משום דהוה קשה לרש"י קושיית הר"ן על המקשה שעדיין לא ידע דחתיכא דנכרי ידיע והוה סבור שאין היכר בין חתוכא דנכרי לשל ישראל א"כ איך הקשה שלימה נמי לא לישדר אדרבא איפכא קשה חתיכא נמי לישדר שהרי הישראל שיקנה ממנו לא יאכל עד שיראה למנקר בקי ומומחה שהרי הישראל לא יסמוך על מה שהיא חתיכה שהרי יחוש שמא הנכרי חתכה. והר"ן תירץ בדוחק דהכי נמי קאמר לטעמיך דאסרת חתיכה גם שלימה ליתסר אבל באמת היה ראוי להיות גם זה וזה שרי וזה דוחק ועיקר חסר בדברי המקשה. ונלע"ד דגם המקשה ידע סברא זו דחתיכא דנכרי ידיע אלא דהיה סבור דדוקא לענין דיעבד מהני סברא זו ובזה היה ניחא ליה דחתיכה אסור דזה שכבר יהיה ביד נכרי הוה כדיעבד ויהיה מותר לישראל לקנות ממנו ולסמוך שהוא חתיכא דישראל ויסבור שכבר ניטל גידה ולכך חתיכה אסור אלא דהיה סבור דלכתחלה לא סמכינן על זה ולכך הקשה שלימה נמי לא נישדור ליה לכתחלה דדלמא חתיך ולכתחלה לא סמכינן על חתוכא דגוי ידיעי. ומשני ליה התרצן דחתיכה דנכרי מידע ידיעי אפילו לכתחלה. ואעפ"כ פירש רש"י בשם מורו לסמוך דוקא בדיעבד:

ומתחלה עלה על דעתי לפרש והייתי רוצה לתרץ בזה גם קושיית התוס' שהקשו בד"ה אמר אביי שהקשו על רש"י דלמה לו למימר שהברייתא חולקת על המשנה והא נוכל לתרץ משנתינו בשנוייא קמא והיה נלע"ד דלרש"י היה קשה קושיית התוס' אי חתוכה דגוי ידיעי א"כ לוקי אפילו במקום שאין מכריזין ותירוץ של התוס' היה סובר רש"י לדוחק ולכן היה סבור רש"י דבאמת התירוץ הראשון דמוקי לה במקום שמכריזין היינו גם במקום שמכריזין והה"ד דגם במקום שאין מכריזין חתוכה לא לישדר דשפיר זבני לה ישראל מן הנכרי על סמך סימן החתך. וא"כ על כרחך ברייתא פליג אמתני' שהתיר למשדר חתוכה לנכרי במקום שאין מכריזין אלא דלפי זה על כרחך שנויי בתרא לא ס"ל חתוכה מידע ידיעי דאל"כ מה הועילו בתירוצייהו יותר מתירוץ הראשון דבשלמא לסברת התוס' דשנויא קמא הוא דוקא במקום שמכריזין אתו הנך שנויי בתראי לאוקמי אף במקום שאין מכריזין ולעולם דס"ל ג"כ במקום שמכריזין וכשנויא קמא דלא חיישינן דחתיך לה משום דמידע ידיעי ובזה ניחא מה דקשה לשנויא דגניב לדעת לכאורה קשה הוא מטעה נפשיה כיון דבסתם איירי לפרש"י וצריך לומר דזה מה שחתיך לה היא הגנבת דעת וזה מקרי מטעה בידים אלא דלפי זה קשה תינח חתוכה אבל שלימה אף אם לא היה מקומו ניכר מ"מ הרי איהו דאטעי נפשיה ולמה ליה למתני' למימר משום שמקומו ניכר ולפי מה שכתבתי ניחא דמוקי לה גם במקום שמכריזין ובמקום שמכריזין יש חשש שימכרנה לישראל וצריך להמשנה לומר שמקומו ניכר:

ולפי זה צריך לומר שהתירוץ האחרון ג"כ סובר חתוכה דישראל מידע ידיעי אמנם לשנויא דשמא יתננה בפני ישראל אין לנו הכרח לומר חתוכה דנכרי מידע ידיעי ובזה נלע"ד לתרץ לפום סברת התוס' בד"ה טרפה א"כ אף לתירוץ דיתנה בפני ישראל צריך לומר דאסור לגנוב דעתו דאל"כ לא יסמוך הישראל על זה לומר דכשרה היא דיאמר דלגנוב דעתו הוא וא"כ למה צריך כלל לשמא יתנה בפני ישראל הא אף שלא בפני ישראל חתוכה אסור משום ג"ד ונלע"ד דהרויח בזה לפרש מה שסיים המשנה שמקומו ניכר דלשנייא דג"ד צריך לומר ג"כ חתוכה מידע ידיעי וקאי הטעם דמקומו ניכר במקום שמכריזין אבל לתירוץ דבפני ישראל א"צ כלל לומר דמקומו ניכר וכל זה לשטת רש"י אבל לשטת ר"ת בד"ה אביי דכל זה מיירי באומר לו שהיא מנוקרת והיתר דשלימה היינו אף שאומר שהיא מנוקרת ליכא ג"ד שהנכרי רואה שאין דבריו אמת שהרי מקומו ניכר וא"כ על כרחך צריך לטעם דמקומו ניכר שאלמלא לא היה מקומו ניכר היה בזה ג"ד ממש ולא שייך איהו מטעה נפשיה שהוא הישראל אומר לי שהיא מנוקרת וא"כ גם תירוץ דג"ד אינו צריך לסברת דחתוכא דנכרי ידיעי ואם כן אי סלקא דעתך דליכא חשש דבפני ישראל כי אם כשיש איסור ג"ד א"כ התירוץ דשמא יתנו בפני ישראל הוא דבר בטל לגמרי כיון דעל כרחך לפי תירוץ זה אסור ג"ד א"כ אף בלי גזרה זו חתוכה אסור ולכך הוצרכו התוס' לומר דהישראל לא מסיק אדעתא דלגנוב דעתו עושה כן והוצרכו לחדש דמעשה דשמואל יודע היה שהיה בצינעא:

ואולי זה היה כוונת רש"י שפירש בריש שמעתין ירך שלמה משמע והדבר יפלא מה חסר לו לרש"י מדאמר שמקומו ניכר וכן פירש הרשב"א ושאר מפרשים ואמנם היה קשה לרש"י מה הועיל בתירוץ דבפני ישראל כיון שעל כרחך צריך לסברת ג"ד וצריך לומר דהיה קשה לו משום ג"ד לחוד למה לו בהיתר השלימה שמקומו ניכר הא בלא"ה איהו מטעה נפשיה ועל זה קשה הא על כרחך צריך לומר מקומו ניכר דאל"כ לא הוה ידעינן כלל איסור החתוכה והוה אמינא דגם חתוכה מותר ושמותר בזה לגנוב דעת הגוי ולכך פירש רש"י דזה בלא"ה ידעינן דירך שלמה משמע:

אלא דגוף דברי רש"י קשיין לי דמירך דמשמע שלימה לא ידעינן כלל איסור החתוכה לפי מה שכתבו התוס' לקמן (דף צט ע"ב) דלמה דקיי"ל אין בגידין בנ"ט ג"ה אסור בהנאה ואעפ"כ מותר למכור בשר ניקור לנכרי לפי שנכרי אינו נותן דמים רק על דבר שיש בו טעם אבל ירך שלימה אסור לשלוח לפי שמתכבד בה יותר כשהיא שלימה:

והנה משנתינו ודאי דסוברת ג"ה מותר בהנאה ולטעמיה אזיל תנא דידן דס"ל יש בגידין בנ"ט כמו שהוכיח לעיל בריש פרקין ממשנה דירך שנתבשל בה ג"ה וא"כ דלמא לכך אמר ירך דמשמע שלימה לרביתא לא מבעיא חתוכה שאפילו היה ג"ה אסור בהנאה שהי' מותר לפי שאין הנכרי מתכבד אלא בדבר שיש בו טעם אלא אפילו ירך שלימה ג"כ מותר לפי שסובר ג"ה מותר בהנאה. ואם נאמר דרש"י לא ס"ל סברת התוס' וס"ל דלענין הנאה שוים שלימה וחתוכה וכי היכי דאסור לר' שמעון לשלוח ירך שלימה הה"ד חתיכת ירך שיש בו ג"ה ג"כ אסור וכמו קצת פוסקים שהביא הרא"ש דאפילו להשליכו לחתול אסור וס"ל לרש"י דלענין הנאה אין שום רבותא בשלימה יותר מבחתוכה. א"כ קשה לפי זה לדידן דקיי"ל אין בגידין בנ"ט א"כ ג"ה אסור בהנאה א"כ אפילו בשר נבילה וטרפה הגיד אסור בהנאה דמשום שניתוסף בו איסור נבילה וטרפה לא פקע איסור הנאה מגיד וא"כ אסור למכור לנכרי ירך או חתיכת ירך אפילו מנבילה עד שיטול גידה וא"כ אפילו ירך טרפה ונבילה צריך הקצב היהודי לחתכה בחתיכה דישראל כדי ליטול גידה וא"כ איך סמיך רבו של רש"י להתיר הירך בלי חותם משום שחתך בתתיכה דישראל ודלמא ירך טריפה היא שמכרו טבח יהודי לנכרי והיה ג"כ צריך לחתכה בחתוכה דישראל. והיה נראה בזה לתרץ מה שהקשיתי מתחלה למה סמיך רבי דוקא בדיעבד והא משמעתין משמע דאף לכתחלה סומכין על זה. ונראה דעל כרחך לא התיר רבי אלא בהיתר חתוכה בחיתוך ישראל שפורעה כדי ליטול גידה אבל באמת עדיין היה הגיד בתוכה ולכך ליכא למיחש שישראל היה לו נבילה וטריפה ומוכרה לנכרי זה וחתכה כך משום שג"ה אסור בהנאה והיה צריך לחתכה ליטול גידה שהרי באמת עדיין לא ניטל גידה ואיך אפשר שמכרה ישראל לנכרי כן והרי ג"ה אסור בהנאה אלא ודאי שישראל לא מכרה לו ולמיחש שהוא נבילה של הנכרי בביתו א"כ מי חתכה בחיתוך ישראל אלא ודאי שזה הוא הירך ששלח הישראל לחבירו ע"י נכרי זה ולפי זה שכל עיקר ההיתר הוא בחתוכה בחיתוך דישראל ואפ"ה עדיין לא ניטל גידה ולכך לכתחלה אסור שהרי אפילו לישראל עצמו ובחתוכה אסור לשלוח עד שתטול גידה אמנם זה אינו דהיא הנותנת שע"י נכרי יהיה מותר לשלוח לכתחלה עם גידה בחתוכה שממ"נ אם יסבור הישראל שניטל גידה יחוש לנבילה וטריפה ומשום איסור הנאה נטל היהודי שמכרה לו הגיד וא"כ על כרחך לא יקבלנה היהודי מנכרי אם לא שיראה שעדיין הגיד בתוכה וא"כ לא יבוא מזה שום מכשול ועוד שהרי בהדיא פירש רש"י אם היא חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד וא"כ משמע שכבר ניטל גידה. ולכך צריך לומר דרש"י ס"ל כדעת הרמב"ם דאף שאין בגידין בנ"ט אפ"ה ג"ה מותר בהנאה:

ונחזור לראשונות דשנוייא בתרא דגניב לדעתי' על כרחך ס"ל ג"כ סברת שנוייא קמא דחתוכה דנכרי ידיע אבל לתירוצא דשמא יתנה בפני ישראל לא ס"ל סברא דמידע ידיעי וא"כ לכתחלה לא סמכינן על חתיכה דישראל דחיישינן לכתחלה לשנויא דשמא יתנה בפני ישראל אבל בדיעבד כיון דלתירוצא קמא סמכינן אחתיכא דישראל ולתירוצא בתרא ג"כ סמכינן אף דלתירוץ האמצעי דיתנה בפני ישראל לא סמכינן סמי חדא מקמי תרתי וסמכינן בדיעבד:

אבל לפי מ"ש לתרץ קושיית התוס' שהקשו מנ"ל לרש"י דברייתא פליג ודלמא ס"ל כשנוייא קמא וכתבתי דלשנוייא קמא דחתוכה מידע ידיעי גם באין מכריזין מהני כקושיות התוס' והגמ' מוקי במקום שמכריזין היינו אף במקום שמכריזין. וא"כ לכך ברייתא ע"כ פליג וכנ"ל וא"כ לפי זה על כרחך הני תרתי שנויי בתראי לית להו סברא דחתוכה דנכרי דא"כ לא אהני כלום בתירוצייהו וא"כ היכי פסיק רש"י להלכה לסמוך על תירוץ הראשון לחוד במה דהני תרתי שנויי בתראי פליגי. ומכ"ש לפי מ"ש לעיל בתחלת דברי שרב אשי על כרחך לית ליה סברא זו פשיטא קשה דרב אשי בתרא הוא. ונלע"ד לפי מה שפירשתי קושיית המקשה ולתרץ קושיית הר"ן היינו שגם המקשה ידע דחתוכה דישראל מידע ידיעי ולכך חתוכה אסור אלא דהוה סביר דדוקא בדיעבד מהני והתרצן משני ליה דאף לכתחלה מהני א"כ אף שהתירוצי' האחרונים פליגי היינו על סברת התרצן דסומך אף לכתחלה וכן רב אשי פליג על זה אבל במה שהיה סבור גם המקשה דעכ"פ דיעבד סמכינן אין לנו הכרח שיחלוק על זה שום אמורא ושפיר פסק רש"י לסמוך בדיעבד:

עוד נלע"ד דלאביי ורבא לא תקשה להו דמתני' ארישא דברייתא ונקדים מתחלה פירושא חדתא ארישא דשמעתין דמשני ג' שנויי ואומר אני שיש לפנינו ג' ענינים. א' מקום שמכריזין והיום לא הכריזו שאז היהודי רגיל בכל עת ובכל יום לקנות בשר מן הנכרי כל זמן שלא הכריזו וגם היום כיון שלא הכריזו עתיד היהודי לקנות מנכרי. ב' מקום שאין מכריזין כלל שאז אין הישראל רגיל לקנות בשום פעם מן הנכרי והנכרי יודע זה שאין היהודי קונה ממנו בשום פעם כלל ואין הנכרי מצפה כלל למכור ליהודי. ג' מקום שמכריזין וגם היום הכריזו והנה הכרוז הוא נפל בישרא לבני חילא ולא מכריזין נפל טריפות כדמסיק בסוף שמעתין וא"כ הנכרי אינו יודע כלל שיש טריפות היום אלא שסובר שהכרוז הוא שיש היום בשר הרבה שאפילו לבני חילא נפל בישרא. וא"כ סבר הנכרי שהיהודי גם היום יקנה ממנו שהרי כיון שהוא מקום שמכריזין רגיל היהודי בכל יום לקנות מנכרי. וגם עוד הקדמה אחת אציע שבגיד לא שייך ג"ד שמה איכפת ליה לנכרי אם הגיד בתוכו או לא. ומה שפירש רש"י שיש בזה ג"ד היינו שהנכרי סובר שהיהודי נתן לו מה שכבר הכין לגמרי לצורך עצמו ונטל הגיד וסובר הנכרי שעל ידי זה יהיה קפיצי זביני ישראלים לקנות בשר זה שכבר הוא מוכן ואין צריך שוב לטרוח ליטול הגיד וזה שייך רק במקום שהיהודי רגיל לקנות בשר מנכרי אבל במקום שאין מכריזין שאין היהודי רגיל לקנות מנכרי א"כ אין הנכרי מצפה למכור לישראל לא שייך בגיד גניבת דעת כלל ואינו דומה למוכר טרפות בחזקת כשרה שאף לנכרי ניחא בכשרה יותר שהיא בהמה בריאה יותר מטרפה ואלו הם השלשה תירוצי' בגמ' על הסדר התירוץ הראשון במקום שמכריזין ופירוש הדבר שהיום לא הכריזו וכמ"ש כל המפרשים וא"כ גם היום היהודי קונה מנכרי ולכך חתוכה אסור דאתי למזבין לישראל ושלימה מותר דאין לחוש דחתך ומזבין שהרי חתוכא דנכרי ידיעי:

התירוץ השני במקום שאין מכריזין ושמא יתננו בפני ישראל ואף שאף לפי סברא זו עכ"פ ג"ד אסור דאל"כ לא יסמוך היהודי על מה שלא אמר לו שהיא טרפה דמשום שרצה לגנוב דעתו לא אמר לו וכמו שכתבו התוס' מ"מ הוצרך לשמא יתנה דמשום ג"ד בגיד ליכא כלל שהרי מקום שאין מכריזין הוא ואין היהודי רגיל לקנות מנכרי:

תירוץ השלישי מיירי במקום שמכריזין והיום הכריזו שאז ליכא חשש דאתי לזבוני לישראל שהרי היום הכריזו אלא כיון שאין הנכרי מרגיש על ידי הכרוז שיש טרפות וסובר שגם היום ימכור לישראל יש בזה חשש ג"ד:

ובזה מתורץ מה שהקשו התוס' בד"ה אביי שכתבו ומיהו להאי שנוייא דמשני לעיל גזירה שמא יתננו בפני ישראל קשה רישא דהך ברייתא ולכאורה דבריהם תמוהים שהרי גם לשנוייא דגניב לדעתיה ג"כ קשה רישא דהך ברייתא והמהרש"א נדחק בזה ע"ש. ולדידי ניחא דלשנוייא דגניב לדעתי' לא קשה מידי דמשנתינו מיירי במקום שמכריזין והיום הכריזו שאז איכא ג"ד ורישא דברייתא מיירי במקום שאין מכריזין שאז ליכא בגיד ג"ד כלל ולכך לא הקשו התוס' רק לשנוייא דשמא יתננה בפני ישראל:

ובזה מתורץ מה שאמר היכי מכריזין הכא בסוף שמעתין אשנוייא דברייתא ולמה לא מסיק כן בריש שמעתין אשנוייא דמתני' שהזכיר ג"כ מקום שמכריזין ולדידי ניחא דבל"ז הוה ניחא ליה דמכריזין נפל טריפתא. אבל השתא הוה קשה ליה דרישא דברייתא היא נגד המשנה ולכך צריך לומר החילוק הנ"ל דמשנתינו במקום שמכריזין והכריזו שאז שייך ג"ד וברייתא במקום שאין מכריזין וליכא ג"ד א"כ על כרחך דלא מכריזין נפל טריפתא דא"כ כבר יודע הנכרי שהיום לא יקנה היהודי ממנו וג"כ ליכא ג"ד ולכן שואל היכי מכריזין:

ובזה נלע"ד לתרץ דלכאורה קשה אביי מ"ט לא מוקים כרבא דהרי יותר טוב לאוקמי ברייתא כולה במקום שמכריזין ולא נוקי רישא וסיפא באין מכריזין מציעת' במכריזין אלא נלע"ד דאביי ורבא בהא פליגי דאביי סובר לעיל באוקימתא דמתני' כשנוייא דגניב לדעתו ולכך לא מוקי רישא דברייתא במקום שמכריזין והכריזו א"כ קשה ליתסר משום ג"ד כי היכי דאסרה משנתינו לכך מוקי באין מכריזין וליכא ג"ד כלל:

ורבא סבר כשנוייא דשמא יתננה בפני ישראל אלא דסובר דהא דמותר לישראל לסמוך מן הסתם על מה שהיהודי מוכר לנכרי בפניו ולא חייש שמא מכר לו טרפות היינו במקום שאין מכריזין שאז אין אנו יודעים אם הי' היום כלל טריפו' במקולין ורוב בהמות כשרים והוא רק חומרא בעלמא שלא לקנות מנכרי כיון שכל טבחי ומקולי ישראל נינהו כמ"ש הרשב"א בחידושיו ולכך כשרואה שיהודי מוכר לנכרי ואינו אומר בפירוש שהיא טרפה מותר לישראל לקנות מן הנכרי וגזרינן שמא יתננו בפני ישראל אבל ברייתא דמיירי רישא במקום שמכריזין והכריזו שאז איתחזיק איסורא אז אסור ליהודי לסמוך על מה שמוכר בסתם ולכך ליכא למגזר שמא יתננה בפני ישראל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף