צל"ח/חולין/עב/א

צל"ח חולין עב א

דף ע"ב ע"א

גמרא אשה מרגשת בעצמה התוס' במס' ע"ז ובמס' נזיר ס"ל דטומאת אדם באדם בחיבורין הוא דאורייתא והרמב"ם פרק ה' הלכה ג' ס"ל שהיא מדברי סופרים ועיין שם בכ"מ שס"ל לרמב"ם דרבא דאמר לא תתלי בוקי סריקי ברב נחמן חולק וס"ל דחיבורין לאו דאורייתא ואומר אני להוכיח כדברי הרמב"ם ממשנתינו דקתני ופשטה החיה ידה ונגעה בו והנה למסקנא דטומאה זו מדברי סופרים יש להקשות כיון שהוא גזרה שמא יוציא ראשו והאשה טרודה בצערה א"כ אפילו נגע החי' רק באשה ג"כ תטמא טומאת ז' שמא הוציא ראשו ואז נטמאת האשה וממילא נטמאת החי' בחיבורין. בשלמא האשה בעצמה מרגשת בעצמה ולהכי אפילו כעין משנתינו שנגעה החי' בוולד עצמו אין צורך לאוקמי שלא נגעה באשה אלא אפילו נגעה טהורה לגמרי אפי' מטומאת ערב שהרי היא מרגשת בעצמה וממילא אם תרגיש שהוציא ראשו תדע שהיא טמאה מחמת עצמה ולא תגע בטהרות וכשמרגשת שעדיין לא הוציא ראשו גם החיה טהורה אלא שבחי' גזרו שהיא אינה מרגשת אבל להיפך החי' תטמא אפילו לא נגעה בולד. בשלמא לדעת הרמב"ם חיבורין דרבנן והוה גזרה לגזרה אבל לדעת התוס' קשיא בשלמא לפי ההוה אמינא שהיא דאורייתא שפיר כיון דאשה טהורה ע"פ הדין אי משום בלוע לתוספות אי משום בה"ס לרש"י איך תטמא החיה אבל למסקנא קשיא ונראה דנקט ונגעה בולד להורות שטומאה דרבנן אפילו נגעה בוולד שלא ואשר דשתי טבעות דאורייתא ואז החי' טמאה דאורייתא ומטמא האשה קמ"ל דאפילו הכי האשה טהורה לפי שגם החי' לא נטמאת רק מדברי סופרים שמא יוציא ואשה בעצמה מרגשת:

ולפי זה לפי דרשת ר"ע הנוגע במת בנפש וכו' איזה מת שבנפש וכו' קשה היה לקרא למכתב רבותא יותר שאפי' אינו נוגע במת אלא שנוגע בנפש שבו מת נטמא בחיבורין ונראה בזה לתרץ מה דקשה ר"י הביא ראיה לטהרה ור"ע הביא ראיה לטומאה וממ"נ חד מיותר דהא הסברה חיצונה כחד מנייהו ובשלמא לפי סברת מהרש"א בסברת התוס' דר"י מטהר אפילו בנוגע במה שכבר יצא לחוץ ור"ע מטמא בנוגע אפילו במה שבפנים א"כ כל אחד צריך ראיה לדבריו אבל לשיטת רש"י קשה ובפרט לפי קושית הגמרא ור"ע עובר במעי אשה מנ"ל ופרש"י דמפשטא דקרא מפיק לטהר אפילו אינו מיותר א"כ מי הכריח להגמרא לומר דלר"י גולל הלמ"מ. ונראה דהתנא הקרי לר"י תרי קראי ברביעית דם למה ואמרתי ע"פ מה שכתב התוספות בסנהדרין דדם צריך ריבוי שוב אין חילוק בין יוצא מאחד ליוצא מב' מתים דכל שטומאה ושיעורו שוה מצטרף א"כ מחד קרא לר' ישמעאל לא אימעטו ב' מתים רק מקרא מיותר ור"ע סובר נפשות קרי אי אפשר לומר דוהנפש אתי למעוטי ב' מתים וא"כ על כרחך לרבות עובר ור"י סובר דובנפש אתי למעוטי משני מתים וזה נגד הכלל דכל שטומאתו ויותר ראוי לומר דאתי לרבות עובר ולכן צריך מיעוט בפירוש יגע ע"פ השדה אבל אי הוי אתי לגולל לא הוה מוקמינן ליה לעובר משום דהוה אמרינן בנפש אדם אתי לרבות עובר:

ואמנם עיקר הנלע"ד הוא דלר"ע איצטריך במת בנפש אף שהסברה החיצונה דסופו לצאת לא מקרי בלוע אלא דאז גם האשה היתה טמאה ולכן כתיב הנוגע במת בנפש דדוקא נוגע במת אבל נוגע בנפש אשר בו המת טהור א"כ מוכח שהאשה טהורה דאל"כ גם הנוגע טמא בחיבורין ומזה יש לנו הוכחה לר"ע לחלק בסופו בין טבעת אחד לשנים:

ובזה מתורץ מה דקאמר רבה עובר סופו לצאת וקשה א"כ גם האשה למה טהורה לשטת התוס' דמטמא במשא ואם באנו לחלק בין טבעת א' לב' טבעות וכמ"ש התוס' זה אינו דזהו קודם שבאנו לחלק בין סופו לצאת רק שעדיין לא זכינו לסברה דמר לא עסקינן דאכל תרומה לאלתר אז יש חילוק בין טבעת א' וכו' אבל לפי מה דמחלק בין סופו לצאת א"כ אפילו טבעת א' אין ראיה דהרי טומאה בלוע מוהאוכל נבלתה גמיר ושם אין סופו לצאת דאדרבה סופו להתעכל וא"כ בסופו לצאת אפילו בטבעת א' אין ראיה להתיר ולמה האשה טהורה ולפי מ"ש ניחא דמוקמינן מתניתין כר"ע ולר"ע מזה הפסוק עצמו הנוגע במת מוכח שהאשה טהורה מדהצריך ליגע במת עצמו. ומה שהקשה רבא והא שתי טבעות וכו' ומה קושיא דלמא רבה מוקי מתניתין כר"ע ואיהו סבר כר"י ולר"י גם החיה טהורה והוה שתי טבעות נלע"ד דרבא לשטתו דאי הוה ס"ל בחיבורין לאו דאורייתא כדאמר לא תתלו בוקי סריקי ברב נחמן וכמ"ש לעיל בשם הכ"מ וא"כ לדידיה ליכא שום הוכחה לר"ע לטהר האשה ולר"ע גם האשה טמאה וא"כ שפיר הקשה:

ובזה נראה לענ"ד כוונת רש"י מה דפירש בסוף ד"ה כי קאמר רבה וכו' דקמ"ל רבה דטעמא דמתניתין משום בלוע ולכאורה קשה מי הכריחו לזה דטעמא דמתניתין משום בלוע ומה חסר לנו דבמתניתין באמת אף בלא בלוע טהור משום בה"ס אלא רבה עצמו קמ"ל דין זה דבלוע. ועוד היא גופא קשיא הא לרש"י על כרחך במשנה בה"ס הוא דלא הוי לרש"י בלוע רק כב' טבעות כיון דלרש"י הטבעת אינו מטמא במשא וכן האדם ובזה אמרתי לרש"י דהוכרח לומר ב' טבעות ולמה לא אמר כפשוטו קמ"ל רבה אפילו בבלוע ממש כגון דבר המטמא במשא ואמרתי משום דתינח טומאה בלוע מיירי בנבילה אבל טהרה בלוע לא משכחת ואף דמשכחת בזב אמרתי דשם בנדה מבואר דאין סתרו של זב מטמא במשא וא"כ שוב הוה ליה מגע בה"ס ואם זב אחר נשא אדם אשר בלע טבעת ג"כ נ"ל דאין זה מקרי שזב נושא הטבעת רק הזב נושא את האדם והאדם נושא הטבעת. ובזה ישבתי מה שקשה לרש"י נשאר קושיית התוס' בד"ה אטו אין מגבו שהקרי דנימא דיו ולא יציל בהיסט הזב ומה שתירצו דמפכים קטנים וכו' זה ניחא לשיטתם דגם לר"ע בלוע אינו מטמא ופלוגתייהו דר"י ור"ע בהוציא ידו ואם כן סוגיא זו לר"ע ולדידיה כל שאינו במגע אינו במשא אבל לרש"י לר"ע בלוע מטמא וסוגיא זו לר"י וא"כ לר' יוחנן אליבא דר"י לקמן (דף קכב) אפילו מה שאינו במגע ישנו במשא ע"ש בתוס' בד"ה והיינו טעמיה ועוד דגם לבר פדא עכ"פ תפשוט בעיא דרב אויא לפי מה שכתב בזב בלא"ה לא מטמא במשא דהוה משא בה"ס:

והנה בריש שמעתין פירש רש"י טהרה בלוע בלע טבעת ונכנס לאוהל המת והוא נגד מסקנא דרש"י ואמרתי באמת דזה תלוי בפלוגתא דלמ"ד בחיבורין דאורייתא ואדם הנוגע במת בשעת חבורו מטמא אדם טומאת ז' וא"כ דין זה בחיבורו כמת עצמו א"כ מטמא גם במשא ושפיר היה ראוי לטמא הטבעת אם לא משום בלוע אבל אי חיבורין לאו דאורייתא אינו כמת עצמו וא"כ אינו מטמא העברת רק במגע והוה בה"ס ומתחלה שעדיין לא זכינו לשתי טבעות פירש רש"י דברי רבה למ"ד חיבורין דאורייתא ובמסקנא אמר דאי ממתניתין הוה מוקמינן משום בה"ס והוה אמרינן באמת חיבורין לאו דאורייתא וקמ"ל רבה דחיבורין דאורייתא והטעם משום בלוע ואע"פ דעכשיו מצינו בלוע בטבעת א' מ"מ הוכרח בגמרא לחדש נ"מ לשתי טבעות דאי לענין טבעת א' אכתי לא אשמעינן רבה כלום דעכ"פ שמעינן ממתניתין דהטבעת טהורה יהיה הטעם משום בלוע או יהיה הטעם משום חיבורין לאו דאורייתא עכ"פ הטבעת טהורה והא דפירש רש"י דקמ"ל רבה דטעמא דמתני' משום בלוע משום דהוה קשה לרש"י רבה דקאמר סופו לצאת וכי לא ידע דגם טבעת סופו לצאת אמנם רבה קמ"ל דחיבורין דאורייתא וא"כ על כרחך משנה דטבעת אינו מחלק בין סופו לצאת ופליג על משנה זו וא"כ איהו סובר כמשנה דטבעת ורבא לשטתו דס"ל חיבורין לאו דאורייתא ואם כן אין ראיה ממשנה דטבעת:

שם ע"א במשנה וחכ"א מגע טרפה שחוטה הרז"ה הוכיח דבקדשים איירי דאי בחולין מה ענין מגע טרפה לחולין ולכן לרבנן לא קשיא כלל במה הוכשר שחבת הקודש מכשיר ועיקר הוכחתו של רשב"ל (דף עד ע"ב) דאמר אלא לדידך במה הוכשר עיקר ההוכחה מדברי ר"מ שאמר הכשר מגע נבילה. ואין לומר דלמא ר"מ ג"כ איירי בקדשים זה אינו שהרי לא נזכר בדבריו קדשים כלל אבל בדברי רבנן ממילא משמע קדשים דבחולין אין טרפה שחוטה מטמא כלל. אלא דהיא גופה קשיא וכי בדין טרפה קאי תנא להורות שהיא מטמא בקדשים והלא תנא בשחיטת חולין קאי והוה לרבנן למימר שהבשר טהור אלא דאז הוה אמינא דגם רבנן סברי שחיטה עושה ניפול והא דמטהרי רבנן היינו משום דלא ס"ל כר"ש דאמר שחיטה מכשרי אלא דם מכשיר ולא הוכשר הולד ולכך טהור ולכך אמרו מגע טרפה שחוטה להורות דבקדשים קאי ואפילו הכי אינו מגע נבילה מכלל דס"ל אין שחיטה עושה ניפול. אלא דהיא גופה קשיא למה פליגי במגעו ולא פליגי באבר עצמו דר"מ ס"ל שהוא נבילה וחכמים ס"ל שהוא טרפה. וצ"ל כמו שאמר בריש הסוגיא לרבינא דנקט חתכה איידי דתני רישא חתכה וכו' הכי נמי איידי דתני רישא הבשר טהור להודיענו שאין העובר מקבל טומאה מחיים אפילו הוא מת במעי אמו כחי חשוב כמו אמו תני נמי סיפא פלוגתייהו בבשר העובר ולא באבר עצמו אי נמי משום סיפא עצמו נקט הבשר מגע נבילה דבזה מוכח דבעובר מת מיירי דאי בחי אין בהמה מקבלת טומאה מחיים דהא דתנינא הלך לבה"ק נטמא מוקי לה ר' יוחנן לקמן (דף עה ע"א) כב"ש ואם כן על כרחך בעובר מת מיירי וקמ"ל כרבה דאפילו בעובר מת פליגי רבה וס"ל אין שחיטה עושה ניפול ולרב חסדא דאמר מחלוקת בחי צריך לומר חילוק שאף שבן ט' אינו מקבל טומאה מחיים אבל בן ח' מקבל טומאה מחיים וגם כן היא גופה קמ"ל מתניתין שהבשר של העובר מקבל טומאה מחיים הואיל והוא בן ח' דהא ודאי למאן דמוקי מתניתין בחי בבן ח' מוקי לה דבבן כו' חי לר"מ אינו ניתר בשחיטת אמו וכמו שכתב התוספות אלא שעדיין אני אומר דלמה לחכמים להזכיר ענין הטרפה בכאן וסתם הוה להו למימר וחכמים מטהרים ומה שכתבתי דהוה אמינא שטעמייהו של חכמים משום שלא הוכשר בדמו דאמיה תינח בשר העובר אבל בשר הבהמה למה טהור והרי מה שאמר ר"מ הבשר מגע נבילה כולל העובר והבהמה וכן פירש רש"י לעיל (דף סה ע"ב) וא"כ כיון שעל זה קאי וחכמים מטהרים גם על בשר הבהמה והרי הבהמה שפיר הוכשרה וממילא נדע שטעמייהו שהשחיטה מטהרת את האבר אלא שבאמת דברי רש"י הנ"ל סתרי למה שכתב רש"י במתניתין שהרי דברי רש"י הנ"ל הוא שכל העובר והבהמה נגעו באבר ובמשנתינו פירש רש"י הבשר מגע נבילה בשר העובר. ונראה דהעובר ודאי נוגע באבר אבל הבהמה אינה נוגעת רק במקום חתך ונוכל לומר דאפילו לר"מ דסובר שחיטה עושה ניפול והאבר מטמא משום אמה מ"מ מקום חתך אינו מטמא משום אמ"ה רק הרי הוא ככל העובר וטומאת מגע יש בו. אלא שצריך לומר מה חילוק יש בין מקום חתך לשאר האבר הלא מקום חתך אסור באכילה כמו האבר אמנם ההפרש הוא שזה יש לו תקנה בחזרה אבל האבר אין לו תקנה בחזרה וכל זה למסקנא דלעיל דמאן דסבר שאבר עצמו מותר בחזרה איתותב וקאי בתיובתא (דף סח ע"ב) אבל לפי אהוה אמינא שגם אבר מותר בחזרה ואפילו הכי שחיטה עושה ניפול לר"מ א"כ הה"ד מקום חתך עושה ניפול וזהו כוונת רש"י דלעיל (דף סח) שם קאי רש"י על התא שמע שרצה לפשוט מהך ברייתא קתני מיהא רישא הוציא עובר ידו והחזירה ואח"כ שחט אמו מותר שהאבר מותר דמהני ליה חזרה א"כ לפי זה אין הפרש בין האבר למקום חתך ושפיר פירש רש"י הבשר מגע נבילה הבהמה וכל העובר נגעו באבר שגם הבהמה נוגעת במקום חתך אבל משנתינו פירש רש"י אליבא דהילכתא דאבר עצמו לא מהני חזרה וא"כ מקום חתך אפשר דאין שחיטה עושה ניפול לכך פירש"י הבשר מגע נבילה בשר העובר לחוד. וא"כ למסקנא שפיר רק בשר העובר הוא מגע נבילה או מגע טרפה לכל מר כדאית ליה אבל בשר בהמה אינו נוגע כלל באבר היוצא א"כ שפיר הוצרכו רבנן לומר מגע טרפה שאם אמרו סתם וחכמים מטהרים הוה אמינא שגם לחכמים שחיטה עושה ניפול אלא שמטהרין לפי שמחוסר הכשר דס"ל דלא כר"ש ושחיטה אינה מכשרת וכל זה לר' יוחנן דסבר לקמן (דף עד ע"ב) דתרי גופי נינהו אבל לרשב"ל דסבר חד גופה והולד מוכשר בדם שחיטה א"כ קשיא לתני סתם וחכמים מטהרין ונלע"ד דלרשב"ל בלאו הכי לא קשה משום דאיכא למימר דלכך תנן מגע טרפה שחוטה ומדהוא מגע טרפה מכלל דבהמה כשרה היא דאל"כ הרי הבהמה והולד כלם טרפה נינהו מצד עצמם בלי מגע האבר ובא להורות בזה דוקא שחיטה של בהמה כשרה הוא דמטהר האבר לרבנן אבל שחיטת בהמה טרפה עושה ניפול ואף שהבהמה עצמה הועילה השחיטה לטהר מידי נבילה אבל לאבר היוצא שחוטת טרפה אינה מועיל אפילו לרבנן והא דאמרינן לקמן (דף עה) השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי שאם מת טהור מלטמא היינו לעובר שבפנים אבל לאבר היוצא לא מהני ומכל שכן שניחא לגרסת הרז"ה דגריס לקמן השוחט את הבהמה ולא גריס הטרפה. אלא דלר' יוחנן ללישנא קמא לא שייך תירוץ זה דהא צריך ליתן לב ללישנא קמא דאמר ר' יוחנן אבל באבר דבהמה כ"ע שחיטה עושה ניפול מנ"ל הא דרבנן מודו בזה וצריך לומר לפי שמצד הסברא ס"ל לר' יוחנן דיותר מצלת על שאינו גופה וכו' וא"כ קשה למה פליגי באבר דעובר הוה ליה לפלוגי באבר המדולדל להודיע כחייהו דרבנן אלא ודאי דבהא מודו רבנן אלא דאכתי קשה ודלמא פליגי גם באבר המדולדל אלא דנקט אבר העובר להורות דאפילו באבר דעובר דוקא בכשרה מטהרי רבנן אבל בטרפה מודו נמצא דגם בזה הוא כחייהו דרבנן וכחו דר"מ אבל אי הוה נקט באבר המדולדל הוה רק כחייהו דרבנן ולא כחו דר"מ כלל אלא ודאי דלר' יוחנן לא כיוונו רבנן כלל להורות דוקא שחיטת כשרה אלא נקטו מגע טרפה משום דאי הוה קתני סתם מטהרין הוה אמינא שטעמייהו משום שלא הוכשר אלא דאכתי קשה תינח העובר אבל בשר הבהמה למה טהור ואי משום שאין בשר הבהמה נוגע באבר הרי נוגע במקום חתך וצריך לומר דאכתי הוה אמינא דרבנן מטמאין האבר דשחיטה עושה ניפול אלא דמקום חתך מטהרין ולכך אין בהמה נוגעת באבר היוצא ומאי טעמא הוה אמרינן לרבנן בזה שיטמאו האבר משום ניפול ויטהרו מקום חתך ועל זה קאמר האי אית ליה תקנתא בחזרה פירוש מקום חתך והאי לית ליה תקנתא בחזרה פירוש אבר היוצא ומתורץ קושיית הרשב"א על הרי"ף שפירש לעיל (דף סח ע"ב) במערבא מתנו וכו' דלר' יוחנן ג"כ אבר עצמו אסור א"כ איך קאמר כאן לר' יוחנן האי אית ליה תקנתא בחזרה ולדידי ניחא דעל מקום חתך קאי:

עוד נראה לענ"ד לתרץ קושית הרשב"א דהרי לכאורה בלא"ה גם לפירוש רש"י לעיל דלר"י גם לפי דמתנו במערבא אבר עצמו מותר מ"מ מי הכריח להגמ' כאן לומר דאית ליה תקנתא בחזרה שהוא עכ"פ נגד הדין דהרי איתותב ר' יוחנן ורב ושמואל פליגי עליו ויותר הוה ליה למימר אית ליה תקנתא בלידה שאם יולד כלו יש לו היתר בשחיטת עצמו אלא דהא ליתא דהא על כרחך פלוגתא דר"מ ורבנן או במת מיירי או בבן ח' חי דבן ט' חי אינו ניתר לר"מ בשחיטת אמו כלל רק בשחיטת עצמו וכמו שכתבו התוספות בשמעתין בד"ה מחלוקת וא"כ אין לו היתר בשחיטת עצמו אמנם יש לו היתר שאם לא יצא כלו וישאר במעי אמו עד שיולד כלו אחר שיכלה חדשיו הרי יש לו היתר וזה כוונת הגמרא זה יש לו תקנה בחזרה שיחזיר האבר לפנים וישהה עד שיכלו חדשיו ויהיה ניתר בשחיטת עצמו ואולי אם לא יחזיר האבר אפילו ישהה במעי אמו עד שיכלו חדשיו לא מהני דאבר זה לא נגמרו חדשיו ואפילו אם נימא דמהני מ"מ אורחא דמלתא שאם אינו מחזיר האבר אין דרכו לשהות זמן ארוך עד שיכלה חדשיו וא"כ אין כאן קושיא על הרי"ף כלל:

הן אמת לפי מה שכתב הבית הלל שכל עובר בן ט' חי שהוציא ידו אף שנולד אח"כ ולא היה לו שחיטת האם כלל אפילו הכי האבר שיצא נשאר באיסורו והפרי חדש השיג עליו ולפי דעת הבית הלל א"כ פשוט לתרץ קושיית הרשב"א האי אית ליה תקנתא בחזרה להתירו בשחיטת עצמו אלא שכבר הוכחתי דלא איירי בבן ט' חי וגם כבר הכה הפר"ח על קדקדו של הב"ה ובאמת דברי הב"ה אין להם שחר דלמה יהיה האבר היוצא אסור בשחיטת עצמו וגם התבואות שור הוכיח מדאמרינן (בדף סט) אי לר' מאיר איסור יוצא ליכא ואם איתא להך דינא דבית הלל א"כ גם לר"מ משכחת איסור יוצא:

אמנם דינא דידי שכתבתי שאם הוציא ידו קודם שכלו חדשיו ולא החזירו ושוב נולד כשכלו חדשיו האבר נשאר באיסורו נלע"ד נכון ואף שהתבואת שור לא פסק כן. וטעמא דידי שאבר זה לא נתבטל במעי אמו והרי אבר זה כנפל ואין להקשות גם לדידי משכחת לר"מ איסור יוצא וא"כ איך אמרינן דלר"מ ליכא איסור יוצא יש לומר דשם קאי בגמרא לענין אי אמרינן אבר מוליד אבר והא ודאי שנבילה אינו מוליד ולדידי שאיסור אבר זה משום נפל והא ודאי שנפל אינו מוליד וא"כ לא שייך לומר באבר זה לא אבר מוליד אבר ולא מבלבל זרעים:

עוד נראה לע"ד לתרץ קושיית הרשב"א על הרי"ף ע"פ מ"ש הרז"ה לקמן (דף עד ע"ב) דמוקי ר' יוחנן לר"מ כר"ש דשחיטה מכשיר וכתב הרז"ה אבל מדברי רבנן דאמרי מגע טרפה שחוטה בלאו הכי לא קשיא במה הוכשר דהרי רבנן בקדשים מיירי דחבת הקודש מכשיר והנה לעיל (דף סט ע"א) דבעי רב חנינא הוציא עובר ידו בעזרה וכו' אם נפרש דלא מבעיא ליה כלל שיהיה מותר בלי חזרה שהרי עכ"פ לא קרינן ביה בבהמה תאכלו אלא עיקר הבעיא דלא שייך ביה בשר בשדה ומהני ליה חזרה וא"כ נוכל לומר דלהך לישנא דס"ל לר' יוחנן דבאבר דבהמה לכ"ע שחיטה עושה ניפול באמת ס"ל למפשט בעיא דרב חנניא לקולא וכיון דרבנן בקדשים מיירי על כרחך בעזרה נשחטו ושפיר קאמר דאי אית ליה תקנתא בחזרה דבעזרה מחשב שדה ומהני ליה חזרה ובזה נוכל לומר דר"י ורשב"ל לשטתייהו דלר' יוחנן מיירי בקדשים דאל"כ במה הוכשר דליכא לאוקמי לרבנן כר"ש דשחיטה מכשרת דאי אפשר לאוקמי לרבנן דלא כהלכתא וכיון דמיירי בקדשים א"כ איכא למימר דלכך מטהרי בעובר משום דאית ליה תקנתא בחזרה משא"כ באבר דבהמה אבל רשב"ל לשיטתו דסובר לקמן חד גופא ומוכשר בדמא דאמיה ומיירי רבנן אפילו בחולין ומגע טרפה שחוטה היינו שאם יגע בו אח"כ קודש יקבל ממנו טומאה וא"כ לית ליה תקנתא בחזרה וא"כ אין חילוק בין אבר דבהמה לעובר ולכן אמר בין בזה ובין בזה פליגי ולמסקנא דס"ל לר"י איפכא דהאבר דבהמה לכ"ע אין שחיטה עושה ניפול ג"כ נוכל לומר דר"י ורשב"ל לשטתייהו דהא ודאי מלתא דרשב"ל צריך טעם דכיון דמצינו דר"מ אמר בפירוש אם טהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה מנ"ל לרשב"ל דלדבריהם דרבנן קאמר הכי ואיהו לא ס"ל ונלע"ד משום דיש לדקדק כפי מה שכתבתי בתחלת דברי דלמה פליגי במגע ולמה לא פליגי באבר עצמו דר"מ ס"ל דאבר מטמא במשא וחכמים ס"ל שהוא רק טרפה שחוטה ונראה דאי הוה פליגי באבר לא הוה ידעינן כלל דר"מ ס"ל שחיטה עושה ניפול אפילו באבר דעובר אלא הוה מוקמינן ליה בבן ט' חי ור"מ לשיטתו דאינו ניתר בשחיטת אמו כלל ולכן אבר הנחתך הוה אבר מן החי ורבנן סבירא ליה כשטתייהו דמותר בשחיטת אמו ולכן ס"ל שהוא טהור וא"ת א"כ כבר איפליגי ביה חדא זימנא בבן ט' חי אם ניתר בשחיטת אמו ולמה פלוגתא דכאן. יש לומר דאצטריך ללמדנו דאין שחיטה עושה ניפול דאי עושה ניפול למה מטהרי רבנן ולכך תנן הבשר מגע נבילה ואי ס"ד דבן ט' חי הוא ור"מ לשיטתו שאינו ניתר עם אמו א"כ חי לגמרי הוא ואיך יקבל טומאה אלא ודאי דמיירי במת או בבן ח' וטעמיה דר"מ משום ניפול. אבל אם נימא כדברי הרז"ה לקמן (דף עה) במה דאמרינן טעון שחיטה ואם מת טהור מלטמא במשא דכתב הרז"ה אף דס"ל לר"מ אף בבן ט' חי שאינו ניתר בשחיטת אמו באכילה מ"מ הועילה לו שחיטת אמו לטהרו מידי נבילה שאפילו מת אח"כ טהור מלטמא א"כ הדרא קושיא לדוכתיה ונפלגו באבר עצמו ואף דמוקמת בבן ט' חי אכתי מוכח לר"מ דשחיטה עושה ניפול דאל"כ כבר נטהר בשחיטת אמו. אלא דדברי הרז"ה קשיין דהרי לא מצינו לר"מ שיהא טהור משום נבילה ולא יהיה מותר באכילה דאל"כ מאי מקשה לרבנן א"כ תתירנו באכילה ונמרי' לנפשיה אבל אם נימא שמודה ר"מ באבר דבהמה והואיל והיא גופה ולא נחלק אלא באבר דעובר שאינו גופה והנה עד כאן לא מקרי העובר אינו גופה אלא מה שיצא לחוץ אבל מה שבפנים נחלקו בו ר' יוחנן וריש לקיש דלר"י דסובר לקמן (דף עד) מונין בו ראשון ושני אף זה מקרי אינו גופה אבל לרשב"ל חד גופה ונמצא לרשב"ל אי הוה מודה ר"מ באבר דבהמה אז בודאי היה מודה גם בבן ט' חי שעכ"פ אף שאינו מתיר באכילה מטהר מידי נבילה כדברי הרז"ה וא"כ קשה למה פליגי במגע ולא פליגי באבר עצמו ואעפ"כ הוה מוכח דסבר ר"מ שחיטה עושה ניפול וכנ"ל אלא על כרחך דר"מ פליג גם באבר דבהמה דכל שאינו מתיר באכילה אינו מטהר מידי נבילה אם אינו מחובר ממש אבל ר' יוחנן לשיטתו דס"ל תרי גופי נינהו ואף דמודה באבר דבהמה היינו משום שהוא חד גופא אבל בעובר אף שכלו בפנים כל שאינו מתירו באכילה אינו מטהר מידי נבילה וליתיה לדברי הרז"ה ולכך לא פליגי באבר עצמו משום דא"כ לא הוה ידעינן דשחיטה עושה ניפול:

עוד נראה לענ"ד דרשב"ל הוכיח דר"מ לדבריהם קאמר ולי' לא ס"ל דאי ס"ד דמודה ר"מ באבר דבהמה א"כ למה הוצרכו חכמים לומר טרפה יוכיח ולמה לא אמרו אבר דבהמה יוכיח אלא ודאי דבאמת פליג ר"מ גם באבר דבהמה ואיך יכריעו חכמים מדבר שנחלק בו ולכך הוצרכו להכריע מטרפה שמודה ר"מ שמטהר מידי נבילה. אמנם ר' יוחנן לשיטתו דס"ל אין בו אלא מצות פרוש וא"כ אפילו למי שהיה רוצה להחמיר בו אין בו טעם להחמיר מן התורה רק מדברי סופרים וכמו שכתבו התוספות בד"ה מ"ט דר"י אליבא דר"מ ע"ש וא"כ לא היה אפשר לחכמים להכריע מדבר המותר מן התורה על אבר האסור מן התורה. אבל רשב"ל אפשר דס"ל דבשר בשדה טרפה לאו אסמכתא הוא אלא איסור לאו ממש וא"כ קשיא למה לא אמרו אבר דבהמה יוכיח אלא ודאי דבאמת נחלק ר"מ גם באבר דבהמה ולפי זה מוכח דר' יוחנן דאמר מצות פרוש היינו רק מדרבנן ולא כדעת הרב המגיד דס"ל גם לר' יוחנן היינו פרוש מן התורה ולפי זה קשה למה רבא דאמר חסורי מחסרא וכו' שינה מלשון הברייתא ואמר אם טהרה שחיטת טרפה אותה ולא אמר אבר המדולדל בה בשלמא לריש לקיש דאמר לדבריהם דרבנן אבל ליה לר"מ לא ס"ל א"כ אחז רבא מה ששייך אליבא דר"מ ממש אבל כיון דלר' יוחנן גם ריש לקיש ס"ל הכי והרי רבא עצמו אמר הלכה כרשב"ל בתלת וא"כ בהא הלכה כר' יוחנן א"כ למה שינה רבא מלשון הברייתא בשלמא בלא זה הוה אמינא לתרץ דבלא זה הוה אמינא דגם ר' יוחנן מודה שאסור מן התורה כדברי הרב המגיד והנה לר' יוחנן ודאי דלר"מ שחיטת טרפה אינה מטהר את העובר אפילו הוא כולו בפנים דהרי ר' יוחנן ס"ל דעובר ובהמה תרי גופי נינהו והרי ר"מ אמר אם טהרה שחיטת טרפה מפני שהיא גופה א"כ העובר שאינה גופה אפילו כולו בפנים אין שחיטת טרפה מטהרתו. ולפי זה ק"ו הדברים שאין שחיטת טרפה מטהר אבר המדולדל בה ק"ו הדברים ומה עובר שבפנים ששחיטת כשרה מתירתו אפילו באכילה אין שחיטת טרפה מטהרתו אפי' מידי נבילה אבר המדולדל שאין שחיטת כשרה מטהרתו באכילה לדעת הרב המגיד ק"ו שאין שחיטת טרפה מטהרתו מידי נבילה ואם כן על כרחך לא נחלקו ר' יוחנן ורשב"ל אלא בשחיטת כשרה אבל בשחיטת טרפה גם ר' יוחנן מודה דלר"מ שחיטה עושה ניפול וא"כ גם אליבא דר' יוחנן הא דאמר ר"מ אם טהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל לדבריהם קאמר אבל ליה לא ס"ל וא"כ שפיר עביד רבא דדילג את האבר המדולדל ודברי ר"מ וגם אפילו אי הוה פליג ר"י בהא עם רשב"ל אם היה פלוגתייהו רק אליבא דר"מ א"כ אין בו נ"מ לדינא א"כ איכא למימר דרבא סבירא ליה כרשב"ל ועד כאן לא קאמר רבא הלכה כרשב"ל רק בתלת רק במה שנוגע לדין:

אבל לפי מ"ש לעיל דרשב"ל לשיטתו דס"ל שהוא אסור מן התורה ור' יוחנן ס"ל שאסור מדרבנן א"כ יש בפלוגתייהו נ"מ לדינא וגם אליבא דר' יוחנן ר"מ אליבא דנפשיה אמר א"כ למה אחז רבא שיטת ריש לקיש ולא שיטת ר' יוחנן:

ועוד קשה דלפי הנ"ל מוכח דפליגי בשחיטה כשרה אבל בשחיטת טרפה גם ר' יוחנן מודה דלר"מ עושה ניפול א"כ קשה מה דאמר שחיטה תנינא למה הקשה מסיפא ולא מרישא דתנן התם האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומן וצריכין הכשר ופירש רש"י דליכא למימר שסופו לטמא טומאה חמורה ואין צריך הכשר דשמא ישחטנה ואין שחיטה עושה ניפול ואם כן ממילא מוכח דאין שחיטה עושה ניפול:

בשלמא לשטת הרז"ה דס"ל דלר"מ בן ט' חי אף שטעון שחיטה מ"מ שחיטת אמו כבר טהרתו מידי נבילה והנה אני מוסיף בו דברים שאם טהרתו מידי נבילה שאפילו ימות אינו מטמא רק שחיטה צריך להתירו באכילה א"כ ק"ו שטהרתו מידי טרפה ואין הטרפה פוסל בו ולפי זה מרישא לא היה יכול לפשוט דהוה מוקמינן ליה בבן ט' חי הנמצא בבהמה שאין סופו לבוא לידי טומאה חמורה כלל שכבר נטהר מידי, נבלה אבל ממציעתא פשיט שפיר דהרי קשה למה צריך לר"מ הכשר דם הא ר"מ ס"ל שחיטה מכשרת כקושיית התוספות אלא ודאי דמיירי בשחיטת טרפה ואי ס"ד בבן פקוע הא אפילו לר"מ אין טרפות פוסל בו ועוד אפילו נימא דלא קאמר הרז"ה אלא שמטהרתו מידי נבילה ולא מידי טרפה מ"מ איך אמר ר"ש לא הוכשר והרי הוכשר בשחיטה דהרי עכ"פ צריך שחיטה מדרבנן ולר"ש אין הטרפות פוסל בו שהרי איהו סובר שנטהר בשחיטת האם אלא שצריך שחיטה מדרבנן וכיון שצריך שחיטה מדרבנן א"כ מוכשר מדרבנן ואפילו האבר המדולדל אין בו איסור בדרבנן שעיקר איסורו משום בשר בשדה טרפה ובזה לא שייך טרפות:

וכל זה לשיטת הרז"ה אבל לשיטת שאר הפוסקים קשה בשלמא בלא זה הוה אמינא דפלוגתייהו דר' יוחנן ורשב"ל בשחיטת טרפה אם עושה ניפול לר"מ אבל בשחיטת כשרה כ"ע מודו שאינו עושה ניפול לכ"ע וא"כ רישא הוה מוקמינן בכשרה אבל מציעתא דתנן הוכשרו בדמיה קשה קושיית התוס' למה לי הכשר דם הא ר"מ ס"ל כר"ש דשחיטה מכשרת אלא ודאי דמיירי בטרפה ואפ"ה אינו מטמא משום אמ"ה דשחיטה אינו עושה ניפול אפילו בטרפה ושפיר קאמר תנינא. ובזה מתורץ התימא של התוס' שהקשו אדפריך תנינא טפי הוה ליה לאקשויי לר"ל ולדידי לא קשה דעד כאן לא הוכרחנו לקמן (דף עד ע"ב) לומר דר"מ ס"ל כר"ש דשחיטה מכשרת אלא לר' יוחנן דס"ל תרי גופי נינהו אבל לריש לקיש לא ס"ל לר"מ כלל שחיטה מכשרת ומשנתינו שהבשר מגע נבילה הטעם שהוכשר בדמא דאימיה וא"ת אכתי איך אפשר לאוקמי בשחיטה כשרה א"כ איך אמר ר"ש לא הוכשרו והרי ר"ש ודאי ס"ל שחיטה מכשרת יש לומר הרי רצה לקמן (בדף קכט ע"ב) שטעמיה דר"ש משום שהוא אוכל שאינו יכול להאכילו לאחרים ואף דבשחיטה כשרה אינו עושה ניפול מ"מ אסור לישראל מן התורה לדעת הרב המגיד ולגוי בלא"ה אסור משום דלדידיה שחיטה ומיתה כחדא נינהו וא"כ לדידהו שחיטה דינה כמיתה ועושה ניפול:

אבל לפי מה שהוכחתי לעיל דר' יוחנן ורשב"ל דוקא בשחיטה כשרה פליגי א"כ קשיא מדוע לא פשיט מרישא וגם למה לא הקשה לרשב"ל ואין להקשות אף בלא זה אכתי היכי מוכח דמיירי בשחיטת טרפה דילמא בשחיטת כשרה והא דשחיטה אינו מכשיר הוא מטעם שכתבו התוס' כיון שהאבר אסור אין שחיטה מכשרת לאבר זה ובפרט אם האבר אסור מן התורה נלע"ד ע"פ מ"ש התוס' (בדף קכז ע"ב) דגם בהכשר שחיטה אמרינן בהמה נעשית יד לאבר ע"ש בתוס' בד"ה ומר סבר. וא"כ על כרחך מוכרח לכולהו אמוראי שם דאיירי בשחיטת טרפה דאל"כ למה לא הוכשר בשחיטה לר"מ ולמה לי הכשר דם זולתי למאן דמוקי התם פלוגתייהו בנתקנח הדם בין סימן לסימן דאז איכא למימר דכ"ע ס"ל אין בהמה נעשית יד ור' יוחנן אמר שם בהדיא דפליגי באוחז בקטן וכו' וא"כ לר' יוחנן על כרחך מוכח דאיירי בשחיטת טרפה ולכן מקשה לר"י תנינא אבל על רשב"ל אפילו אי הוה סבר ר"מ שחיטה מכשרת ליכא קושיא דלדידיה איכא למימר דפלוגתייהו בנתקנח הדם ולכ"ע אין בהמה נעשית יד ולכן אין שחיטה מכשרת:

אלא דזה לא מחשב תנינא כיון דבמשנה איכא למימר דאיירי בשחיטת כשרה ואין בהמה נעשית יד לכ"ע ופלוגתייהו בנתקנח הדם ועיקר הוכחה הוא מדברי ר' יוחנן דמוקי באוחז בקטן ואיכא למימר דמשום שכבר אמר דאפילו בטרפה אין שחיטה עושה ניפול ואיכא לאוקמי שם בטרפה משום הכי הוא דאמר דפלוגתייהו באוחז בקטן וכו':

ובכגון זה תירצתי מה דמייתי ור"ש אומר לא הוכשרו משום דעיקר הוכחה דמיירי בטרפה הוא מדלא הוכשר בשחיטה ואי הוה הוכחה זו רק מדברי ר"מ לא שייך תנינא דהרי דבר זה עצמו שר"מ ס"ל שחיטה מכשרת מדברי ר' יוחנן הוא דשמעינן לה ולכך הוצרך לאתויי סיומא ור"ש אומר לא הוכשר ור"ש בפירוש ס"ל שחיטה מכשרת:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף