צל"ח/חולין/עא/א

צל"ח חולין עא א

דף ע"א ע"א

גמרא אמר רבה כשם שטומאה וכו' כך טהרה וכו'. הנה מי נתלה במי מדאמר כשם שטומאה וכו' משמע שזה פשוט יותר מזה והיה מקום לומר דוקא טומאה מהני בלוע אבל לטהרה לא מהני בלוע וקמ"ל רבה שאין לחלק. ובאמת הדבר להיפך שטהרה בלוע פשוט יותר כדאשכחן בכלי חרס שמועיל לטהרה הבלוע בתוכו ואינו מועיל לטומאה הבלוע בתוכו וא"כ למה עשה רבה הטומאה לפשוט יותר. וצריך לומר שטומאה בלוע מפורש במקרא ולכן הוא פשוט יותר. והנה אם במקרא עצמו היה יכולת בידינו לתלות טעם ההיתר בחדא מנייהו או בטומאה שהוא בלוע או בטהרה שהוא בלוע בודאי שיותר היינו תולים טעם ההיתר בטהרה כדאשכחן בכלי חרס המוקף צ"פ. ובזה הונח לנו ממה שכתב מהרש"א בסוף שמעתיה שכתבו התוס' דגם ב' טבעות דריש רבה מקרא דאוכל נבלתה דמי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעה וטובל ואוכל תרומה לאלתר עיין בסוף ד"ה כי קאמר רבה וכתב מהרש"א א"כ גם לבר פדא ניחא כיון דטומאה קלה עד לכלב וא"כ תטמא התרומה במעיו ולדידי שפיר קאמר דלבר פדא לא ניחא דמנ"ל לתלות טעם ההיתר בטומאה ודילמא ההיתר הוא משום דטהרה היא בלוע אך דלכאורה נראה דעד כאן לא יליף טהרה בק"ו מטומאה אלא בחדא מנייהו בלוע שאז יש לתלות טעם ההיתר משום הפסק שהאדם מפסיק בין רשות הטומאה לרשות הטהרה שחדא מנייהו מובלע תוך גופו ואידך הוא חוץ לגוף והגוף מפסיק ואינו מניח הטומאה לעבור וא"כ שפיר יש ק"ו לענין הטהרה כדאשכחן בכלי חרס שאינו מפסיק בפני הטומאה שבתוכו ומפסיק בפני טהרה שבתוכו אבל בשניהם בגופו אין כאן שום הפסק וא"כ בין אם תתלה הטעם בטהרה ובין תתלה הטעם בטומאה צריך להסביר טעם ההיתר שדבר הבלוע כמי שאינו דמי וכיון דדבר הבלוע כמי שאינו מה מקום לחלק בין טומאה לטהרה כל מי מהם שבלוע הרי הוא כמי שאינו ובזה הונח לי בדברי התוס' שכתבו בד"ה כי קאמר וכו' שם באמצע הדבור וז"ל ואין לתמוה כיון דבא לאשמעינן בשני טבעות מאי כשם וכו' וכוונת דבריהם דבשתי טבעות אי אפשר להיות אחד בלוע ואחד אינו בלוע וא"כ בין הטומאה ובין הטהרה בלוע וכיון שאמר שטומאה בלוע אינו מטמאה היינו טהרה שאצלה מה זו שוב שאמר כך טהרה בלוע וכו' והיינו מטומאה שאצלה והרי היינו הך. ולפי מה שכתבתי ניחא דנוכל שפיר למצוא דומיא דב' טבעות שיהיו שפיר נוגעים זה בזה הטומאה והטהרה וא' יהיה בלוע ואחד לא יהיה בלוע ופעמים הטומאה בלוע ולפעמים להיפך ולרבא דאמר בית הבליעה בית הסתרים והיינו תחלת בית הבליעה וכמ"ש התוס' להדיא א"כ אם אכל אוכלים טמאים וכבר הם בסוף בית הבליעה מותר לאכול אחריו תכף תרומה טהורה אם אכל סמוך לשקיעת החמה וטבל ואוכל תרומה טהורה ואף שתרומה טהורה בעודה בתחלת בית הבליעה ועדיין לא מקרי בלוע נוגעת בטמאה שכבר היא בלוע מותר שטומאה בלוע אינה מטמאה אף שהטהורה אינו בלוע ואעפ"כ היא אצלה בלי הפסק ונוגעת בה כך טהרה בלוע דהיינו להיפך שאכל תרומה טהורה וכבר היא בסוף בית הבליעה ואוכל אחריו אוכל טמא והרי בעודו בתחלת בית הבליעה נוגע בתרומה טהורה שתחתיו ואפ"ה מותר לפי שטהרה בלוע אינו מטמאה ושפיר קאמר כשם. והא דפשוט ליה טומאה יותר מטהרה היינו דטומאה מפורשת בקרא והאוכל וכו' מי לא עסקינן דאכל תרומה לאלתר באופן שבעודה בתחלת בליעה נוגעת בנבילה שכבר בסוף בליעה אלא ודאי שבמקום שאין טעם ההיתר משום הפסק אין מקום לחלק בין בלועה דטומאה לבלועה דטהרה כיון שהטעם משום שהוא כאלו אינו וא"כ דא ודא אחת היא ולא שייך כשם ולכן הוכרחו התוס' לפרש כשם שטומאה בלוע אינו מטמא את האדם הבולעה כך וכו' וקמ"ל רבה שבאמת אין הטעם משום הפסק ואפילו לאביי דכל בית הבליעה בלוע הוה מ"מ משכחת בחדא מנייהו בתחלת בית הבליעה וחדא מנייהו בגרון קודם התחלת בית הבליעה ונוגעים זה בזה:

ודע דלרבא דסובר בית הבליעה בית הסתרים ולא בלוע א"כ היא גופא קשיא איך קאמר והאוכל וכו' ומי לא עסקינן דאכל תרומה לאלתר וכיון דלרבא לא הוי כי אם בה"ס הא ודאי דבשתי טבעות לא שייך בה"ס וא"כ הא מטמא התרומה ועוד האדם איך יטהר הא נושא הנבילה וצריך לומר דעכ"פ בכדי שירד ויטבול עכ"פ כבר היא בסוף הבליעה אמנם לתחלת סברת התוס' בריש שמעתין ד"ה מי לא עסקינן שעדיין לא חילקו לרבא בין תחלת בית הבליעה לסופה וכל בית הבליעה לרבא בית הסתרים א"כ איך כתבו דלהכי מביא בשמעתין קרא דוהאוכל להוכיח אף לרבא דבלוע אינו מטמא והרי לרבא באמת קשה הא לא הוה בלוע כלל ואמאי יטהר האדם והרי הוא נושא הנבילה בבית הסתרים דמטמא במשא וצריך לומר שאין כוונת התוס' דרבה סובר בגוף הדין כרבא דבית הבלוע הוה בית הסתרים אלא רצונם דלרבא דסובר שיש מקום לאוקמי קרא דבליעת עוף טהור בחזר והוציאו גם רבא סובר בזה כמוהו שאין דוחק לאוקמי קרא בכה"ג ולכן יליף רבה מוהאוכל אבל רבא עצמו סובר דגם מקרא דוהאוכל אין ראיה דשבקי לקרא דדחיק ומוקים אנפשיה בלא אכל סמוך לשקיעת החמה ובזה נלע"ד דהרא"ם לא ניחא ליה בהא דרבא ואמר דקרא לא איירי באכל סמוך לשקיעת החמה ולכך סבר דלרבא גזרת הכתוב שנבילת בהמה אף שבית הבליעה בה"ס אפ"ה לא תטמא ומה שאמרו שם בנדה (דף מב ע"ב) דלרבא אם תחב לו חבירו כזית נבילה לתוך פיו נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא:

אומר אני ע"כ לא גזר הכתוב בנבילת בהמה שאינו מטמא בבית הבליעה אלא דרך אכילה דכן כתיב בעוף טהור לא יאכל לטמאה בה ובזה גזר בה ולא באחרת וכן קרא דרבה והאוכל וכבס בגדיו אבל בלא דרך אכילה כגון שתחב לו חבירו לבית הבליעה וחזר והוציאו זה לא מקרי אוכל ובזה שפיר מטמא במשא לרבא ולא טעה הרא"ם בדברי הגמרא ובחנם השיג מהרש"א עליו שם בנדה ואף שלא נמשך הרא"ם אחר דברי התוס' מכל מקום דברי הגמרא אינם כנגדו באופן שדברי הרא"ם הם להיפוך מדברי התוס' שלדברי התוס' רבא מוקי ברייתא בחזר והוציאו ולדברי הרא"ם בזה אדרבה לרבא טמא היכא דבית הבליעה לא היה רחב והסיטו אבל אם לא חזר והוציאו ונשאר שם כדרך אכילה ובזה גזרת הכתוב שנבלת בהמה אינו מטמא בבית הבליעה אף שהוא רק בבית הסתרים:

ולפי זה לרבא אין לנו הוכחה על טומאה בלועה שהרי לרבא גזרת הכתוב הוא וכיון שאין לנו הוכחה על טומאה בלועה ממילא פשיטא שאין לנו הוכחה על טהרה בלועה וא"כ ממילא הלכה כרבא וזהו דעת הרוקח ולכן לא מצא היתר לאשת כהן לכנס לאוהל המת כשהיא מעוברת אלא מטעם ס"ס שמא נקבה ואת"ל זכר שמא נפל ומתורץ קושיית המג"א בסימן שמ"ג ודו"ק:

וחוץ לדברינו בלא"ה אני תמה על המג"א בזה דמה ענין טהרה בלוע בעובר ועובר ירך אמו הוא וכשנטמאת האם נטמא גם העובר עמה כאחד וכמו שאמרו רז"ל ביבמות (דף עח ע"א) דאמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה דעובר ירך אמו ואף שדחה התם שהטעם משום דאין כאן חציצה דהיינו רביתיה מ"מ אין זה עיקר ולא דחה כן אלא לר' יוחנן אבל רבא בעצמו עיקר טעמו משום עובר ירך אמו וכן פסקו התוס' במס' ב"ק (דף מז ע"א) ד"ה מ"ט דבכל מקום עובר ירך אמו מלבד בטרפה שיש לו חיות בפני עצמו. וא"כ בשלמא באשה שמת ולדה בתוך מעיה שם אין לומר אשה ועובר חד ירך דאטו הולד מקבל טומאה ממקום אחר הולד עצמו מת הוא ואמו הרי היא בחיים לפנינו ואין לומר כאן עובר ירך אמו שהרי יש לאם חיות בפני עצמה רק שתקבל טומאה מן הולד במגע או במשא בזה שפיר הוה בלוע אבל אשה מעוברת טהורה שנכנסה לאוהל המת ואח"כ ילדה הדבר פשוט דלרבא דעובר ירך אמו גם הולד נטמא במת עצמו וצריך הזאה שלישי ושביעי אם לא שנולד אחר שהוזה על אמו שאז הזאה וטבילה של האם סלקא לולד ג"כ דעובר ירך אמו וא"כ מעוברת אשת כהן אסורה לכנס לאוהל המת וזה לא מחשב טהרה בלוע כלל ולכן הוכרח הרוקח להתיר מטעם ס"ס ופשוט בעיני מאד שכל דברי התוספות הנ"ל נעלמו מן המג"א בשעה שכתב דבר זה. ונחזור לדברי הנ"ל שכתבתי דלרבא לא ס"ל כלל טומאה בלוע אינו מטמא ואומר אני דאי אפשר לומר כן דא"כ למאי הלכתא פליג רבא על אביי אם בית הבליעה בה"ס או בלוע והלא לרבא ליכא נ"מ בין בלוע לבה"ס ואף אם נדחק לומר דמשום הכי דס"ל לרבא בית הבליעה הוא בית הסתרים מש"ה אמרינן דעל כרחך גזרת הכתוב הוא אבל אי הוה בית הבליעה בלוע לא הוה אמרינן דהוא גזרת הכתוב דהא תינח בפלוגתא דבית הבליעה והרי רבא ואביי פליגי ג"כ באותו מקום באשה א' בה"ס או בלוע וכיון דכבר סבר רבא דבית הבליעה בה"ס ולסברתי שוב גם טומאה בלוע מטמאה א"כ למאי הלכתא פליג באותו מקום באשה אי בה"ס או בלוע:

ולכן נלע"ד דלרבא לא קשיא כלל מקרא דוהאוכל מנבלתה דהא לכאורה קשיא בדברי התוס' בסוף ד"ה מי לא עסקינן שכתבו דלא מסתבר לאוקמי כולה קרא לדרשה דהכא לטהר טומאה בלוע דהא משמע דאתא למימר טומאה וכו'. והנה קשיא הרי גם לדרשה דשיעור אכילה לא אתי להורות טומאה כי אם טהרה דנוגע ונושא אינו נטמא כי אם בנושא שיעור אכילה וא"כ כיון דלכל הדרשות אתי קרא רק להורות טהרה א"כ דלמא רק לטומאה בלוע אתי. ולכן אמרתי שאי לאו קרא דוהאוכל אין הסברא חיצונה לטמא בכל שהוא אלא אדרבא הסברא כשם שטומאת אוכלין טומאה קלה אין אוכל מטמא אחרים בפחות מכביצה כך טומאת נבילות שהיא טומאה חמורה לא יטמא אחרים בפחות מכביצה ולכן כתיב והאוכל למימרא דנוגע ונושא בשיעור אכילה מיירי שהוא כזית וא"כ קרא דוהאוכל בשיעור אכילה בצמצום מיירי דאי ס"ד דמיירי ביותר משיעור אכילה א"כ דלמא באמת כביצה מיירי וכיון דקרא בשיעור אכילה מיירי א"כ לר' יוחנן דסבר בסוף פרק ג"ה דשיעור אכילה היינו בגרונו ובין הכל סגי בכזית עם מה שנשאר בחנכים א"כ בבואו לבית הבליעה כבר איפחת מכזית ושפיר יכבס בגדיו וטהר בערב אפילו לאכול תרומה ובשלמא שם בנדה דאמר נ"מ היכא דתחב לו חבירו כזית לתוך פיו א"כ חבירו תחבו עד בית הבליעה ולא איפחת שעורו ושפיר קאמר שם דלרבא מטמא במשא. וכן נבלת עוף דאינו מטמא עד שיהיה בבית הנפש ושם אמר רחמנא שיהיה שיעור אכילה עיין ברמב"ם ריש פרק ג' משאר אה"ט וא"כ שם צריך שיהיה כזית שלם ודומיא דהכי בנבלת בהמה אינו מטמא ושפיר הוכיח אביי מזה דבלוע הוה אבל בקרא דוהאוכל לא בא לבית הבליעה כזית שלם ונסתר הוכחת רבה. ואמנם בני החתן שמואל השיבני דהרי קרא והאוכל מיירי בבלעו שלם דאל"כ בלא"ה לא חזי לגר וכדפירש רש"י בהדיא וא"כ דמיירי בבלעו שלם לא נחסר השיעור ויפה השיב בני. אמנם היא גופה קשיא דסתם אוכל משמע דרך אכילה וסתם דרך אכילה שלועסו וא"כ מנ"ל לרבה להוכיח מקרא זה דטומאה בלוע אינו מטמא. אמנם אפשר דאי קרא מיירי בלועסו ונחסרה שעורו או שנמאס א"כ לא קמ"ל קרא מידי ולמה לי קרא שהרי קרא זה מיותר הוא לדרשה אמנם לפי מ"ש התוס' א"כ קרא זה עקרו ליתן לנוגע ולנושא שעור אכילה רק דרשה דהכא ממילא מוכח משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ומיירי גם באוכל ממש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמא בלועסו מיירי:

ונראה לתרץ ובזה יתורץ ג"כ דאמר הניחא לר' יוחנן אלא לבר פדא וכו' ומה קושיא והא זה מימרא הוא ולא ברייתא ודלמא באמת רבה כר' יוחנן ס"ל ולא כבר פדא. ונראה דהתוס' הקשו בנדה דכיבוס בגדים דכתיב באוכל מיותר ע"ש שכתבו ואולי לשום דרשה כתבו ולדידי נראה משום דבבכורות פי' רש"י טומאה קלה היינו מגע וחמורה היינו משא וא"כ אי לאו דכתיב כיבוס בגדים לא הוה מוכח דטומאה בלוע אינו מטמא דאי הוה כתיב והאוכל יטמא עד הערב הוה אמינא דמיירי בכבר נפסלה מאכילת אדם וראוי' רק לכלב והא דנטמא ממנה היינו במגע וא"כ כאשר היא בבית הבליעה שוב הוה בה"ס ואינו מטמא במגע ולכך אפילו אכל סמוך לשקיעה טהר בערב אבל אם ראויה לאדם באמת אינו טהור עד שיתעכל במעיו לגמרי ולכך כתיב כבוס בגדים דהיינו משא וא"כ בראויה לנר מיירי ואפ"ה טהר בערב ומוכח טומאה בלוע אינו מטמא וא"כ כיבוס בגדים דקרא מיותר לדרשה זו ועל כרחך מיירי בלא לעסו וא"כ על כרחך כבר פדא סבר דאל"כ אין לנו ראיה מדכתיב כבוס בגדים דאכתי לא הועיל קרא בכבוס בגדים דאפילו מיירי בראויה לכלב מ"מ מוכח מדטהור בערב ועל כרחך לדרשא אחרינא נכתב כבוס בגדים וא"כ קשה דלמא מיירי בלועסו וחסר שעורו אלא על כרחך כבר פדא ס"ל ומקשה שפיר דהא אינה ראויה לגר:

אלא דאני אומר דהא צריכין אנו להבין למה שינה רש"י כאן מפרושו בבכורות ופירש כאן טומאה קלה היינו מגע נבילה לטמא אוכלין. ואמרתי שכוונת רש"י לתרץ קושיית מהרש"א שהקשה הא לבר פדא ג"כ ניחא שהרי אוכל אחריו תרומה כמו שכתב התוספות בסוף שמעתין והנה לעיל כתבתי לתרץ קושיית מהרש"א דכוונת הגמרא אלא לבר פדא מנ"ל לתלות הטעם בטומאה בלוע דילמא משום דטהרה היא בלוע ועכשיו הדרנא בי ואתרץ ג"כ מה שנדחקו כל מפרשי הש"ס דלמסקנא דשמעתין דרבה בב' טבעות מיירי ותרווייהו מוכחי מהך קרא עצמו דמי לא עסקינן שאוכל תרומה מיד וא"כ למה לי הק"ו כלל מכלי חרס ונלע"ד לפי מה שכתבתי בתחלת דברי שאם אכל אוכל טמא וטבל ואוכל תרומה טהורה ובתחלת אכילה אכתי הטהורה אינו בלוע שהרי עדיין לא הגיע לבית הבליעה ועדיין הוא בסיום החנכיים ונוגעת בטמא שכבר הוא בבית הבליעה וזה הוה דומיא דשתי טבעות וההיתר הוא משום טומאה בלוע ולא משום טהרה בלוע וזה מפורש במקרא והאוכל מנבלתה ומיירי סמוך לשקיעה ואוכל תרומה מיד ומנ"ל לרבה ההיפך כטהרה בלוע שאוכל מתחלה תרומה ואוכל אחריו אוכל טמא שאז האוכל הטמא קודם שמגיע לבית הבליעה נגוע בתרומה שבתחלת הבליעה ועיקר ההיתר משום טהרה בלוע וזה נלמד מק"ו כיון דחזינן בכלי חרס דיותר יש טהרה בטהרה בלוע מטומאה בלוע ודו"ק. ולפי זה איצטמיד קושיית מהרש"א דגם לבר פדא ניחא ואין לתלות הטעם בטהרה בלוע שהרי בתחלת אכילתו התרומה אכתי התרומה אינו בלוע רק הנבילה בלוע ולכן נלע"ד דבשלמא אם אכתי אף במעיו שם נבילה עליו דחזיא לגר א"כ מטמא בכזית אבל אם כבר נפסלה מגר ושם מגע נבילה עליו דהיינו אוכל ראשון וא"כ שעורו לטמא אחרים בכביצה והרי לא אכל רק כזית וא"כ בשלמא לפי האמת דמשני שלא בפנים חזיא שפיר כתבו התוספות דגם ב' טבעות מוכח מהך קרא שהרי אוכל תרומה ואכל הנבילה תטמא התרומה ונבילה שעורו בכזית אבל לפי ההוה אמינא שנפסלה מגר וא"כ אפילו התרומה לא תטמא כיון שאין כאן כביצה וכל זה לפי פירוש רש"י בכאן אבל לפי פירושו בבכורות טומאה הקלה במגע וא"כ אפילו אדם מטמא במגע וטומאת נבילות עליו רק שאינו מטמא במשא וא"כ אכתי גם לבר פדא ניחא שהרי עכ"פ אף שנגיעת אדם בה"ס היא מ"מ תטמא התרומה דהוה ב' טבעות ושיעורו שפיר בכזית זהו הנלענ"ד כוונת רש"י בפירושו כאן ולפי זה הדרא קושיא לדוכתא למה לי כיבוס בגדים ואי משום דאי לא הוה כתיב כיבוס בגדים הוה אמינא דמיירי בנפסלה מאדם והא דנטמא האדם היינו משום דטומאה קלה וכו' היינו במגע נטמא וא"כ אכתי לענין מגע טומאת נבילה עליו וא"כ אכתי מוכח מדאוכל תרומה מיד מכלל דטומאה בלוע אינו מטמא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף