צל"ח/ברכות/ל/ב

צל"ח ברכות ל ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דף ל' ע"ב

אני ראיתי את ר"י דצלי והדר וצלי נראה דזה הי' בשבת ולכך ליכא למימר דהא והדר וצלי הוא משום שלא הזכיר של שבת שטעה והתפלל תפלת חול שהרי ראה שצלי והדר צלי א"כ ראה שגמר תפלתו ופסע לאחוריו בסיום התפלה ובזה אם הי' ר' ינאי טועה בראשונה והתפלל של חול הי' ר' יוחנן מרגיש בשיעור אורך התפלה דשל חול היא תשעה עשר ברכות ושל שבת שבע ברכות משא"כ לקמן בעובדא דרחב"א שהי' בר"ח שפיר קאמר ר' זירא דאי משום דלא אידכר דר"ח דבשביל חסרון יעלה ויבוא בתפלת י"ח אין ההרגש ניכר בשיעור הזמן:

שם ודלמא מעיקרא לא כוין דעתי'. הקשה מהרש"א הרי לקמן קאמר אי משום דלא כיין והא אמר ר"א לעולם ימוד עצמו אם יכול לכוין ואם לאו לא יתפלל. ועלה במחשבתי לומר דעד כאן לא החליט ר"א לומר ואם לאו אל יתפלל אלא בת"ע שהיא רשות ודומה קצת לתפלת נדבה דעל זה נאמר למה לי רוב זבחיכם אבל בשחרית ומנחה שהם חוב ע"ז לא החליט ר"א לומר ואם לאו אל יתפלל ועובדא דר' ינאי בשחרית הוה שהרי התפלל באמת אחרי' מוסף ולכך שפיר קאמר דלמא מעיקרא לא כוין דעתי' משא"כ עובדא דרחב"א אולי הי' בערבית ולכן קאמר ל' מדר"א דאם לא יוכל לכוין אל יתפלל ואמנם לקמן יבואר בדברינו דגם עובדא דרחב"א על כרחך דלא הוה בערבית וא"כ הדק"ל. ונראה דדוקא בתפלת ש"ע שעקרה על בקשת צרכי האדם ואם לבו בל עמו הלא ע"ז נאמר ויפתוהו בפיהם וגו' בזה אמר ר"א אל יתפלל דאיך יעיז פנים לבקש צרכיו ולבו רחק מבוראו אבל בתפלת שבת שאינה לבקש צרכיו רק להזכיר קדושת היום אפשר שבזה לא אמרינן ואם לאו אל יתפלל. ולעיל הוכחתי דעובדא דר"י הי' בשבת ולכן שפיר קאמר ודלמא מעיקרא לא כוין דעתי':

שם פוק חזי מאן גברא רבה וכו'. ואין להקשות למה הוצרך ר"י לאסהודי משמי' דר' ינאי מחמת שראה שצלי והדל צלי הלא בפירוש אמר ר"י פוק קרא קראוך לברא דאין הלכה כר"י שאמר משום ראב"ע. דאי מהא אכתי לא שמעינן דהלכה כחכמים דדלמא כוונתו שאין הלכה כר"י אלא כת"ק אליבא דראב"ע ויחיד אפילו שלא בחבר עיר פטור. לכך הוצרך ר"י לאסהודי שראה דצלי והדר צלי. ואמנם עכ"פ מדברי ר' ינאי עצמו בצירוף אסהדותי' דר"י משמי' שמענו שאין הלכה לא כת"ק אליבא דראב"ע ולא כר"י אליבא דראב"ע רק כחכמים וחייב היחיד בכל גווני בתפלת המוספין. ועיין בדברינו בדברי התוס' בד"ה אין הלכה:

שם והתניא טעה ולא הזכיר וכו'. הנה אם טעה במנחה ולא הזכיר של ר"ח לא נזכר בברייתא זו אף לפי נוסחא שלפנינו דגרס טעה בערבית וכו' וכן טעה במוסף וכו' אבל טעה במנחה לא נזכר. ונראה משום דאינו יכול לומר מפני שיכול לאמרו בערבית שהרי בלילה שוב אינו ר"ח ואפילו אם ר"ח שני ימים מ"מ ממ"נ חדא מינייהו חול. ואפי' לפמ"ש לעיל בחידושינו דף ך"ו ע"ב בתוס' ד"ה טעה וכו' לסלק השגת הספר בנין אריאל מעל מג"א בס"ס ק"ח וכתבתי דכשם שנתנו לראש השנה קדושת יומא אריכתא משום שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה כן הוא בכל החדשים. היינו לענין דיעבד שכבר עבר היום ראשין של ר"ח שיתפלל ערבית שתים. אבל שיסמוך לכתחלה ולא יחזור להתפלל מכחה בעוד יום שיזכיר בערב ודאי אינו ראוי כי שמא בלילה אינו ר"ח. ועוד שלעיל כתבתי לדידן שכבר קבעו לנו החדשים כתבתי שלכל חדשים שתיקנו להם שני ימים נתנו להם דין יומא אריכתא. אבל הברייתא נישנית בימי התנאים ואז עדיין היו מקדשים ע"פי ראי' כי הקביעות שלנו לא נתקן עד הלל בנו של ר' יהודה נשיאה בן בנו של רבינו הקדוש וכשהיו מקדשי' ע"פי הראי' ודאי מספק היו עושים שני ימים ולכן לא נזכר בברייתא זו טעה ולא הזכיר במנחה כי בזה ודאי מחזירין אותו:

שם במוספין אין מחזירין וכו'. וברא"ש וברי"ף לא גרסי בבא זו. והרא"ש כתב להדיא להיפך שאם טעה במוספין מחזירין אותו וכתב טעמו דדוקא בשחרית סמכינן על מוסף משום שרגילים להתפלל כאחד הוא דסמכי' מתפלה לתפלה אבל לא ממוסף למנחה עיין ברא"ש. ולענ"ד בלא"ה אין שום סברה במוסף לומר שיסמוך על מה שיזכיר במנחה דבשלמא הני ג' תפלות דהיינו שמ"ע הזכרת היום שוה בהו זה כזה מזכירין קדושת היום בעבודה אבל מוסף שעקרה נתקן להזכיר קרבן מוסף ואם טעה ולא הזכיר הקרבנות מה יועיל לזה הזכרת המנחה שאין שום זכרון להקרבן. ואמנם כיון שרבינו הרא"ש נתן טעם אחר בזה מכלל שס"ל לרבינו הרא"ש שגם ידי תפלת מוסף יוצא בדיעבד אם הזכיר רק קדושת היום אפילו לא הזכירמן הקרבנות דבר ומדברי התוס' מוכח דגרסי כאן גם טעה במוספי' שהתוס' בד"ה והתני' וכו' כתבו דל"ג טעה וכו' בערבית וכו' דהא אמרי' בסמוך וכו' לפי שאין מקדשין וכו' א"נ אי איתא אגב אחריני נקיט לי' עכ"ל התוספת ואי ס"ד דהתוס' לא גרסי הכא דטעה במוספין א"כ לא נזכר בברייתא זו רק טעה בערבית וכו' טעה בשחרית ואיך שייך לשון אחריני לשון רבים שהרי חוץ ערבית ליכא כאן רק טעה בשחרית א"ו שהתוס' גרסי גם טעה במוספין וגם במוסף אין מחזירין אותו מפני שיכול לאמרה במנחה וא"כ מוכח שגם התוס' סברי שאם לא הזכיר בתפלת מוסף שום זכר מהקרבנות והזכיר רק קדושת היום יוצא. ועפי"ז תמה אני על המג"א בסי' רס"ח שהמחבר בסעיף ו' כתב הטועה בתפלת שבת והחליף של זו בזו אינו חוזר וי"א שאם החליף של מוסף באחרת או אחרת בשל מוסף חוזר וכתב המג"א בס"ק ט' שלא מצא מחלוקת בזה ונ"ל שהרב"י ס"ל וכו' ומ"מ נ"ל דלא דמי דהתם עכ"פ הזכיר קרבן מוסף וכו' ע"ש במג"א. ולפמ"ש הרי התו' והרא"ש שניהם חולקים על י"א הללו וס"ל דגם ידי מוסף יוצא בשל מנחה וגם רש"י ב"כ גרס כאן טעה במוספין שהרי רש"י פירש עלה שהתפלל אתה חונן:

רש"י ד"ה דצלי והדר צלי וכו' ש"מ לית לי' דראב"ע. כונת רש"י דודאי דר"י משמי' דראב"ע אמר ר' ינאי בהדיא שאין הלכה כר"י והך אסהדותי' דצלי וכו' הוא להוכיח דלית דראב"ע דהיינו ת"ק משמי' דראב"ע וכמו שביארנו בגמרא:

ד"ה בציבור שנו וכו' ובה"ג מפרש לה בש"צ משום טרחא דציבורא וכו'. וד"ה טעה ולא הזכיר במוספין שהתפלל אתה חונן. הנה שינה רש"י הסדר ורשם תחלה דבור בציבור שכו המאוחר בגמרא ואח"כ דבור במוספין המוקדם. וגם מה בעי רש"י בזה שפירש שהתפלל אתה חונן ופשיטא שהוא כן שאין שם טעות אחר במוסף שאם התחיל ראשי חדשי' שוב סרכי' נקט ואתי. ונראה דהטור בסי' קכ"ו מביא פלוגתא בין סמ"ג וסמ"ק אם הך דינא הה"ד בשבת ויו"ט או דוקא בשל ר"ח. וכתב הטור דמסתברא דהה"ד בשבת ויו"ט דמ"ש. והב"י הכריע דדוקא בר"ח.. ומה שהקשה טור דמ"ש ר"ח משבת ויו"ט תירץ הב"י דבר"ח איכא ביטול מלאכה לעם ואיכא טרחא דציבורא לבטלם ממלאכה אבל בשבת ויו"ט ליכא ביטול מלאכה לעם. ואומר אני דלפי"ז אם חל ר"ח בשבת ושכח של ר"ח אפי' הזכיר של שבת מחזירין אותו שהרי בו ביום ליכא ביטול מלאכה. והנה בלשון הברייתא טעה ולא הזכיר וכו' בשחרית וכו' במוספין וכו' הנה בשחרית אתי שפיר שהרי התפלל שחרית אלא שטעה ולא הזכיר של ר"ח אבל במוספין אינו מדוייק שהרי לא התפלל תפלת מוסף כלל ואיך שייך שטעה במוספין. ואעפי"כ ע"כ מוכרחים אנו לפרש כן וברייתא דחקה ומוקמה נפשה. והנה הי' לנו מקום לפרשה בריוח ומיירי בר"ח שחל בשבת והתפלל מוסף של שבת אלא שטעה ולא הזכיר בה של ר"ח ושייך שפיר לשון במוספין. ואמנם כ"ז קודם דאתמר עלה בציבור שנו אבל כיון דאתמר עלה בציבור שנו ולפי זה מה שפרשה בה"ג משום טרחא דציבור והטרחא הוא הביטול מלאכה א"כ ע"כ דברייתא בחול איירי ולא בשבת וע"כ אנו מפרשים אותה שהתחיל אתה חונן. אבל אלמלא פירושו של בה"ג היינו מפרשים טעה במוספין שהתחיל תכנת שבת. ובזה תבין טעמו של רש"י שאיחר לרשום דבור במוספין עד אחר שהביא פירושו של בה"ג:

תוס' ד"ה אין הלכה כר"י וכו' ולהכי מייתי דר"א ור"א וכו'. והא דאיצטרכו להביא מר' אמי ולא סגי להו מדברי ר' יוחנן שאמר אני ראיתי את ר"י וכו' ואי משום דשמואל אמר הלכה כר"י משמי' דראב"ע שהרי אמר שמואל דלא צלי מוסף בנהרדעא וכן רב לקמן דאתמר ר"י ב"א משמי' דרבינא וכו' מ"מ הרי הלכה כר' יוחנן נגד רב ונגד שמואל ואפילו ר"י לחוד נגד תרוייהו עיין בנודע ביהודה שלי חי"ד סי' ך"ו והוא שם דף מ"א ע"ג ד"ה אמנם ע"ש. ורציתי לומר דמדברי ר"י ליכא הוכחה רק לסתור דברי ת"ק משמי' דראב"ע אבל לא דברי ר' יהודה דאולי הך עובדא הוה שלא בחבר עיר. אך כבר ביארתי לעיל בדברי הגמרא דעכ"פ מדברי ר' ינאי עצמו בצירוף סהדותי' דר' יוחנן שפיר מוכח דהלכה כחכמים דמתניתין ונראה דיותר ניחא להתוס' להביא מסתם גמרא דלהכי סידרו מסדרי הש"ס הך דר' אמי ור' אסי כאן להכריע כחכמים:

ד"ה והתני' טעה וכו' ל"ג לי' וכו'. הנה אם ל"ג לי' צריכין אנו לחקור הך עובדא דר' חייא ב"א באיזה תפלה הוה עובדא אי בשל שחרית ובריש ירחא ודאי הוה כדאמר לי' ר"ז דלא אדכר ריש ירחא וכו' וא"כ היא גופה מנ"ל לר"ז שהתפלל שנית משום טעות ודלמא מה דהתפלל שבית הוא תפלת מוסף. ודוחק לומר שראהו מתפלל שלש תפלות דהרי לא קאמר אלא דצלי והדר צלי גם דוחק לומר שאם הי' מוסף כי' לו לומר הלל בין שחרית למוסף דהרי עובדא ביחיד הוה דהרי השיב לר"ז בציבור שנו והרי הלל בר"ח להרבה פוסקים אין היחיד קורא אותו כלל. ועוד אטו זה חיוב שיאמרו תכף אחר תפלת שחרית. ואם הי' עובדא דרחב"א בתפלת המנחה קשה מאי השיב ר"ז מהך ברייתא שלא נזכר בה תפלת מנחה. ואפי' לדינא כתבתי לעיל בדברי הגמ' שבמנחה אין לסמוך על מה שאמר בערבית ועל כרחינו צריכין אנו לומר שעובדא דרחב"א הי' בתפלת ערבית. ולפי דברי התוס' דלא גרסי' בברייתא ערבית א"כ הדק"ל מה השיבו ר"ז מהך ברייתא שלא נזכר בה ערבית. ואם מדברי רב הוקשה לו שאמר שבערבית אין מחזירין משום שאין מקדשים החודש בלילה הי' לו לר"ז להביא מימרא דרב ולא הך ברייתא. ורציתי לומר דאף דלא גרסי התוס' ערבית בברייתא היינו משום דערבית בלאו האי טעמא דברייתא אין מחזירין אותו מטעמי' דרב אבל מ"מ ממילא שמעת מיני' מברייתא דבערבית אין מחזירין. דאם בשחרית שהתפלה הוא חובה ממש ואנשי כנה"ג שויוה חובה אין מחזירין מטעם שיכול לאמרו במנחה. ערבית שהיא רשות מצד עצמה אף שאנן שוינן עלן חובה במקום שאין מצוה אחרת כנגדה מ"מ קיל הוא משחרית אינו דין דא"מ אותו מטעם שיכול לאומרה בשחרית. ואמנם תינח לתרץ כן שטת התוספת. אבל שטת הרא"ש שבמוסף מחזירין אותו ולא סמכינן על תפלת מנחה לפי שאין התפלות סמוכים יחדיו זה אח"ז וא"כ ק"ו שבערבית אין לסמוך על שחרית אלא שבלא"ה בערבית אין מחזירין מטעמי' דרב אבל עכ"פ על ר"ז קשה מה הקשה מהך ברייתא. ולכן אבי אומר דגם עובדא דרחב"א הי' בצלותא דשחרית ומה שהקשיתי מנא ידע ר"ז דהא דהדר צלי הי' שצלי שחרית פעם שני דשמא ה' תפלת המוספין נראה דכיון דעובדא הי' בר"ח שהי' באמצע השבוע ויש בתפלת שחרית תפלת שמנה עשרה ובתפלת מוסף אין בה רק שבע ברכות שיער ר"ז בזמן השהות שהי' בתפלה שני' שודאי הוא תפלת ש"ע ברכות ולא שבע ברכות:

סליק פרק רביעי. ונתחיל בעזה"י פרק חמישי: פרק חמישי

שם אין עומדין וכו' כדי שיכוונו לבם למקום. כן הוא הנוסחא במשנה שבמשניות. וכן ברי"ף וברא"ש ועיין ברבינו יונה ובתוי"ט. ולענ"ד ליתן טעם על שכינו שם הבורא בכאן מקום הוא מוסר גדול להמתפלל שידע לפני מי הוא עומד והנה הק"בה נקרא מקום לפי שהוא מקומו של עולם וממילא מלא כל העולם כבודו ובכל מקום שהאדם עומד הריהוא עומד לפניו יתברך ממש וכשהוא מדבר בתפלתו ברוך אתה וכו' וכיוצא בזה כל בקשות בברכות אמצעית הכל בלשון נוכח אתה חונן וכדומה הוא מדבר עם המלך פנים אל פנים כביכול לנוכח ובזה תבוא מורא גדול בלב אדם וכמו"ש רמ"א בריש א"ח שויתי ה' וגו' הוא כלל גדול וכו' כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הק"בה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו וכו' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה וכו' ע"ש ברמ"א לזה כיונו כאן במשנה שיכונו לבם למקום:

ובדרך רמז נלע"ד כי למקום עולה במספר רי"ו והוא גימטרי' גבורה. והכונה בזה כי באמת מה שנתן רשות לאדם הנברא מטפה סרוחה מלא אשמה שיבוא לבקש צרכיו מהק"בה מלך גדול ונורא ומה אנוש כי תזכרנו ולא עוד אלא שיעיז אנוש פניו לאמר בבקשה ממך תן לי חיים תן לי מזונות ן לי חכמה וכיוצא בזה זהו העזה גדולה מן האדם וחוצפא אי לאו שהק"בה בעצמו נתן לנו רשות ופתח לנו שער לבוא לפניו בבקשה ולא עוד אלא שהבטיחנו בתורתו לעשות בקשתינו כמו שנאמר ובקשתם משם וגומר ומצאת וכל ספרי הנביאים מליאים מזה וזהו ענוה גדולה מהק"בה והנה ע"י ההרגל הזה יש לחוש שהאדם ישכח שפלות עצמו ורוממות בוראו ומתוך ההרגל שרגיל עם המלך חברותא נמי איכא אבל באמת גבורתו של הק"בה וענותנותו קשורים זה בזה וכמו שאמרו בשלה מס' מגילה אר"י בכל מקום שאתה מוצא גבורתו של הק"בה (כך הוא הנוסחא בגמרא) שם אתה מוצא ענוותנותו והק"בה מתחיל בגבורתו אלא שמא מתוך כך תתיירא לבוא לבקש רחמים ממנו לכן סיים בענוה וכתיב כה אמר רם ונשא וגומר וכתיב בתרי' ואת דכא ושפל רוח וכאן מצדינו שאנחנו עומדים בתפלה וחשו חסידים הראשונים פן ע"י התפלה ששם רואים ענוותנותו של הק"בה פן ח"ו יחשוב האדם חברותא כלפי שמיא לכן היו שוהים שעה שיכונו לבם למקום דהיינו גבורתו של הק"בה שהיא קשורה בענותנותו. ואנשי כנה"ג שתקנו לנו התפלה פתחו ברכה ראשונה שהיא ברכת אבות והיא מלאה מענוותנותו של הק"בה שאנו אומרים או"א אלקי אברהם וכו' אין לך ענוה יתירה מזו שמיחד שמו על בשר ודם להיות נקרא אלקי פלוני כביכול כאלו זהו כבודו שהוא אלקינו כמדת מלך ב"ו שמייחס עצמו שהוא מלך על מדינה פלונית וכל ברכה זו היא מלאה מענוותנותו ומחסדו ובפרט בסיומה ומביא גואל וכו' למען שמו וכו' כאלו קדושת שמו תלוי בגאולתינו ובעבורינו כביכול אין שמו שלם היש לך ענוה גדולה וחסד גדול מזה וחששו אנשי כבה"ג שעי"ז ח"ו ישכחו רוממתו לכן סמכו לזה ברכה שני' שהיא גבורתו אתה גבור וכו' וכן בסופה מי כמוך בעל גבורות והכל ע פי דרשת ר' יוחנן שבמקום גבורתו שם ענוותנותו. גם יש לומר שיכוונו לבם שהוא גי' חסד למקום שהוא גי' גבורה לכלול השמאל בימין כמו שפירש"י בפ' בשלח בפסוק ימינך ה' נאדרי וגומר. וגבוה מעל גבוה יש לומר כי לבם הוא רומז לל"ב נתיבות החכמה שבתחלת ספר יצירה כי גם חכמה גי' חסד עם הכולל אך שהוא חסד עליון ויכוונו לב הוה למקום רומז למה דכתיב ואיזה מקום בינה. ולזה אתי שפיר הנוסח שבגמרא שיכוונו לבם לאביהם שבשמים דכתיב ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה ומשם בא הגבורה כדכתיב אני בינה לי גבורה ואין להאריך בזה כי כבוד אלקים הסתר דבר:

ודרך מוסר נלע"ד לקיים שני הנוסחאות הנוסחא שבמשניות שיכוונו לבם למקום עם הנוסחא שבגמ' שיכוונו לבם לאביהם שבשמים והמקום הזה שכיוונו כאן הוא המקום דכתיב ביעקב ויפגע במקום הוא המקום שהתפללו אבותיו על המקום הזה אמר יעקב וזה שער השמים. ועל המקום הזה אמר שלמה ותתפללו אל המקום הזה ושום תפלה אינה יכולה לעלות למעלה כי אם דרך שער הזה שהוא שער השמים וכל התפלות שמתפללים בכל העולם במקום שנתפזרו ישראל צריכין לילך עד הגיעם למקום המקדש ומשם יעלו לאבינו שבשמים ולפי רוב מרחק הדרך יש להתפלות אחרות הדרך והדרכים בחזקת סכנה סכנת שודדים שהם הקליפות שנבראו בעונות ולפי רוב ריחוק הדרך צריך שמירה בדרך ולכן היו החסידים שוהים שעה שיכוונו לבם למקום ושם פתוח נגד שער השמים שיעלו לרצון לפני אבינו שבשמים ושהות שעה הוא לעורר עצמו בתשובה שלימה והתשובה היא כתריס ומגן לילך בטח אח"כ בתפלתו לקיים וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' והתפלה מתוך מחשבה זו מתקבלת ברצון:

שם א"ל בכל עצב וגו'. הנה לעיל בעובדא דאביי קמי' דרבה הביא קרא וגילו ברעדה וכאן מביא קרא בכל עצב. ועיינתי בהלכות הרי"ף ולא גרים לעיל בעובדא דאביי ורבה שהשיב תפילין קמנחנא רק כאן בעובדא דר' ירמי' הביא שהשיב תפילין קמנחנא ורבינו יונה בפירוש הרי"ף הרגיש בזה. ועיינתי עוד ברי"ף ולעיל בעובדא דאביי גריס א"ל וגילו וכו' וכאן בעובדא דר"י גריס א"ל לא סבר מר וכו'. ונראה דלעיל אביי הוה בדח ורבה שהוא רבו גער בו דרך גערה לנוכח ולכן אמר לו וגילו ברעדה שהוא לשון ציווי לנוכח כשמדבר לרבים כי אחז לשון הכתיב ובחר בקרא זה שהוא לשון ציווי ולנוכח כרב המצוה את תלמידו ואביי לא השיב תפילין קמנחנא דרש"י פירש תפילין וכו' והם עדות שממשלת קוני עלי והיינו כיון שאינו מסר התפילין אנו רואים שמורא שמים עדיין עליו אפילו בשעת בדיחתו ובתלמיד היושב לפני רבו אין זה אות שמורא שמים עליו שגם אם רק מורא רבו עליו ג"כ אי אפשר לו לחלוץ התפילין שאסור לחלוץ תפילין בפני רבו אבל בעובדא דר' ירמי' דהיה יתיב קמי דר"ז ור"ז הוה קבדח ואמר לו ר"י לא סבר מר דתלמיד המדבר לרבו ולכן לא אמר קרא וגילו ברעדה שהוא לשון צווי לנוכח רק הביא קרא בכל עצב שאינו לשון צווי ולא כמדבר לנוכח והשיב לו ר"ז אנא תפילין קמנחנא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף