צל"ח/ברכות/כ/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאני התם דכתיב ולאחותו וכו'. וכ' רש"י וטומאה גופי' שהותרה לכהן ולנזיר לטמא למ"מ דמעקר בידים וכו' מעיקרא לא על מת מצוה וכתב וכו'. והתוס' בד"ה שב וא"ת וכו' כתבו דשאני נזיר דישנו בשאלה וכהן הוא לאו שאינו שוה בכך. והנה יש נ"מ בין רש"י לתוס' לדינא דלרש"י אפילו לאו דכהונה לא ניתן לדחות מפני כבוד הבריות ולהתוס' לאו דכהונה עכ"פ ניתן לדחות ומה שפסק הרמ"א בי"ד סי' שע"ב דכהן ערום אסור להמתין עד שילבש עצמו היינו כדעת רש"י אבל לדעת התוס' עכ"פ לאוי דכהונה נדחים מפני כבוד הבריות. והנה נתתי לבי לראות אבה נוטה דעת הרמב"ם ולכאורה דעתו כרש"י שהרי פסק בסוף פ"ג מאבל שכהן מטמא בטומאה דדבריהם לכבוד הבריות וכו' ומדכתב דוקא טומאה שלדבריהם א"כ היינו כרש"י דלהתוס' אפי' טומאה של תורה נדחית בלאוי כהונה מפני כה"ב. אלא אחר העיון הא ליתא שהרי כתבו התוס' במס' ב"מ דף ל' ע"א בד"ה חלא דממת מצוה אין ללמוד שאר כבוד הבריות דשאני מ"מ שהוא בזיון גדול יע"ש ולכן התנה הרמב"ם באבל שהלך בדרך טומאה דוקא בית הפרס אבל בכהן ערום שהוא בזיון גדול מאד שרי אפי' בטומאה דאורייתא ללבוש הכתונת. ואמנם הי' עולה על דעתי ראי' דהרמב"ם סובר כתוס' ממ"ש בהל' כלאים פרק יו"ד הל' ט' הרואה כלאים של תורה וכו' שאין כב"ה דוחה איסור ל"ת המפורש בתורה ולמה נדחה בהשב' אבידה מפני שהוא לאו של ממון ולמה נדחה בטומאת מת מפני שפרט הכתוב ולאחותו מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא למ"מ עכ"ל הרמב"ם:
ומדהקשה למה נדחה טומאת מת ודאי שאחז שטת התוספת דלרש"י קושיא מעיקרא ליתא דהרי לרש"י לאו מפני כבוד הבריות הוא ולא דיחוי הוא אלא שמעיקרא לא ניתן לאו זה במת מצוה. אבל אחר העיון הא ליתא דאם הרמב"ם קאי בשטת תוס' לא הועיל כלום במ"ש מפני שפרט הכתוב ולאחותו דאכתי קשה ונגמר מיני' והתוס' באמת הוצרכו לתרץ דשאני לאו זה שאינו שוה בכל אבל הרמב"ם שכתב רק מפני שפרט ולאחותו אכתי קשה ונגמר מינ' ובשם שבהשבת אבידה לא כתב הרמב"ם דשאני התם שפרט הכתוב והתעלמת משום דאכתי הוה קשה ונגמר מיני' והוצרך הרמב"ם לפרש מפני שהוא לאו של ממון א"כ גם במ"מ הי' לו לפרש שהוא לאו שאינו שוה בכל אצל כהן וישנו בשאלה אצל נזיר. א"ו שהרמב"ם בשטת רש"י קאי ומ"ש הרמב"ם מפני שפרט הכתוב ולאחותו היינו כמו שפירש"י דמתחלה לא ניתן לאו זה במת מצוה שהרי פרט הכתוב ולאחותו. אלא דאכתי קשיא לי דלמה לא כתב הרמב"ם ג"כ והא דנדחה עשיית הפסח משום שהוא שב ואל תעשה שזה טעם המבואר בגמ' ובזה לא מהני תירוץ הרמב"ם דשאני התם דכתי' ולאחותו דבזה ודאי קשה ונגמר מיני' וכמבואר בסוגיא בגמ' וברש"י. וגם בגוף קושית הגמרא ונגמר מיני' אני תמה דאיך נגמר מפסח ומילה דיש להם תשלומין דפסח יכול לעשות פסח שני ומילה אף שחביבה בשעתה מ"מ אינה נדחית לגמרי ויכול למול אח"כ וכמו שפירש"י במס' זבחים דף ק' ע"א בד"ה דלמא דלהכי דחה עשה דלא יטמא עשה דפסח אפי' אחר חצות אף שיש בו כרת משום דיש לו תשלומין בשני. ולכן עלה על דעתי דהך סוגיא אזלה כמ"ד בפסחים דף צ"ג ע"א דפסח שני תקוני לראשון לא מתקן לי' ופירש"י שם שאם הזיד בראשון אפי' עשה את השני חייב כרת א"כ לא שייך כאן לומר לפי שיש לו תשלומין בשני שהרי אינו מועיל תשלומין אלא לענין מאן דלא חזי בראשון תו לא עביד בשני אבל אינו מועיל בשום ענין לפטור כרת של הראשון ושפיר הקשה ונילף מיני' דכבוד הבריות דוחה. אבל הרמב"ם שפסק בפ"ה מק"פ הל' ב' שאם הזיד בראשון והקריב בשני פטור מכרת לכך לא הוצרך לתרץ כלל שב וא"ת שאני דבלא"ה ליכא למילף מפסח דאית לי' תקנתא בשני. אלא דחזינן שהרמב"ם פסק שם כרבי דשני רגל בפ"ע ואפ"ה אם הקריב בשני פטור מכרת והרמב"ם לא סבר כלל כפירש"י הנ"ל וס"ל להרמב"ם דבהקריב בשני לכ"ע פטור מכרת והרמב"ם פסק כרבי דשני רגל בפ"ע וא"כ ליכא לתרץ לדידי' כנ"ל דסוגי' דכאן בברכות היא תיובתא דהרמב"ם כמאן תרמיי' והרי רבי הוא היותר מפליג השני מהראשון דסובר שאינו תשלומין כלל. והנה כאשר שמתי עיני לחפש בדברי הרמב"ם ראיתי שלא נזכר דין זה כלל בכל ספר היד שלו שההולך לשחוט פסחו מטמא למת מצוה ולא הזכירו לא בהל' אבל ולא בהל' פסח. גם לא הזכיר כלל שכבוד הבריות דחה איסור תורה אפ' בשב וא"ת. גם השקפתי ע"מ שכתב הרמב"ם בפ"י מכלאים מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למ"מ וכבר הוכחתי דקאי על טומאת כהן ונזיר למת מצוה וא"כ יפלא הלא זה מלאחיו ילפי' ולאחותו אתי להולך לשחוט פסחו ואף אם נדחק דכוונתו במה שאמר ולמה נדחה במת היינו שפסח נדחה ודלא כמו שפירשתי לעיל א"כ נפלאו דבריו דמה הועיל במ"ש הואיל ופרט לאחותו דהרי אכתי קשה ונגמר מיני' וכמו"ש לעיל. ולעמוד על שורש כוונת רבינו הגדול עיינתי בגוף הסוגיא במס' נזיר דף מ"ח ודף מ"ט והנה הסוגיא עמוקה ורחבה מאד ואם אמרתי להעתיק כל פרטים לא יכילם הגליון ואמנם אכתוב בקיצור שורש דבר היוצא מסוגיא הנ"ל איך פרשה זו דלאביו ולאמו ולאחיו ולאחותו נדרשת בפרטים והנה שם בחלקו ר' ישמעאל ור"ע וע"ש היטב בכל הסוגיא ואני אוחז שטת התוס' שם בכל הדברים וע"ש היטב ואמנם מ"ש התוס' בדף מ"ח בד"ה האי מיבעי' לי' ובד"ה ולאחותו כדתניא דר"י לשטתו דאית לי' בפ' המפלת דמופנה מצד א' למדין ומשיבין הוא פליאה רבה שהביאו ראי' לסתור ושם בפ' המפלת דף ד"ב ע"א איכא תרי לישני ובתרוייהו לישני ר' ישמעאל סובר מופנה מצ"א למדין ואין משיבין ולכך לא נמשכתי בזה אחר דבריהם. ואמנם לא ידעתי מי הכריחם לזה והרי כמה מהדוחק סבלו שם בדף מיט ע"א בד"ה ומשני דצריכי וכו' במה שביארו שם דהא דלר"ע איצטרך אמו דלא נימא אביו למעוטי אתי דדוקא לאביו לא יטמא אבל לאמו יטמא ולר"י אייתר אמו לגז"ש וכתבו משום דלר"ע דדרשינן נפש אלו הרחוקים מת אלו הקרובים א"כ יש כאן כלל כל הקרובים ואם הי' כתב אח"כ אביו לחוד אז מיתורא ה"א דאתי למעוטי אמו או משום דהוי כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט אבל לר' ישמעאל דלא דריש נפש מת ולא משמע לי' מנפש רק רחוקים דומיא דכהן הדיוט וממילא איצטרך אביו לגופי' וממילא אמו אתי' בק"ו דלא ממעטינן לה מאביו שהרי אינו מיותר וגם ליכא למימר לדידי' כלל ופרט שהרי לדידי' אין הכלל על הקרובים.. והנה היקשה להם אח"כ תינח בנזיר אבל בכה"ג דודאי הכלל קאי על הקרובים וא"כ אי הוה כתיב אח"כ אביו לחוד הוה ממעטי' אמו אי מטעם ייתורא אי מטעם כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט כמו לר' ע וא"כ איך דריש ר"י אמו אמו לגז"ש והרי אמו דכה"ג אינו מופנה ונדחקו מאד ביישוב דבר זה וכ"ז גרם להם מה שמבואר בדבריהם בדבורם הקודם שסברו דר"י סבר מופנה מצ"א משיבין ובאמת נזדמן להם נוסחא מועטת במס' נדה שם שהפכו דברי ר' ישמעאל לרבנן ודברי רבנן לר"י אבל לגירסא דידן שם בנדה דר"י סובר מופנה מצ"א ב"כ אין משיבין א"כ האמת כן הוא דאמו דכה"ג גם לר"י אצטרך לגופי' דלא נימא אביו למעוטי אמו אתי ואף על פי כן דרש ר"י אמו אמו לגז"ש כיון דמופנה בנזיר ולדידי' די במופנה מצד א'. ומעתה בירור הסוגיא שם בנזיר העולה ע"פי דברינו הוא זה דבין ר"י ובין ר"ע תרוייהו ס"ל מופנה מצד א' די ומדרשי הפסוקים לר"י היא כך דר"י דריש לאביו ולאמו דכתיב בכה"ג למת מצוה ותרוייהו מיותרים דגם אי היה כתיב על כל נפשות מת לא יבוא קאי על הקרובים דלרחוקים לא ברע מכהן הדיוט וכמו"ש התוס' שם דף מ"ז ע"ב בד"ה אי ברחוקים יעו"ש ואייתרי תרוייהו למת מצוה ולא סגי בחד משום דאי הוה כתיב חד ה"א למעוטי אידך אתיא אי מיותרא ואין משום דאין בכלל אלא מה שבפרט. ובנזיר דכתיבי ארבעה פרטי אביו אמו אחיו אחותו. אביו איצטרך לגופי' לקרובים דר"י לא דריש נפש אלו רחוקים מת אלו קרובים וכיון דאיצטרך אביו לגופי' לקרובים ממילא אמו וכל שאר קרובים מק"ו מאביו וכמו"ש התוס' דכיון דקרא דנפש מת לא איירי בקרובים ליכא כלל ופרט וא"כ אייתר אמו לג"ש למילף על כה"ג דכשם שבנזיר כתיב במותם למדרש אבל מטמא לנגעם ולזיבתם הה"ד כה"ג מטמא לנגעם וזיבתם ומופנה מצ"א די דלמדין וא"מ ולאחיו אייתר דנזיר מטמא למ"מ ותו לא צריך קרא לכה"ג ונזיר דר"י סבר מה לי חד לאו ומה לי תרי לאוי וכיון דכבר ידעינן בכה"ג לחוד דמטמא למ"מ וידעינן בנזיר לחוד דמטמא למ"מ וממילא הה"ד כה"ג ונזיר מטמא ואייתר לאחותו להולך לשחוט פסחו דמטמא למ"מ. ור"ע דריש נפש מת בנזיר לקרובים ודריש לאביו למ"מ וגם לאמו שוב צריך דלדידי' דיש כלל בנזיר לקרובים אי הוה כתיב לאביו לחוד הוה דרשי' כלל ופרט למעוטי אמו וצריך גם אמו וממילא ליכא למימר אביו ואמו למעוטי שאר קרובים דמטמא להם דשאר קרובים ודאי אפי' מכלל ופרט אין למעטם דהני ק"ו גמור נינהו מאב ואם וליכא בהו שום סברה להעדיפם וכמו שהאריכו התוס' שם ואייתר לאחיו לכה"ג ונזיר שאף שיש בו תרי לאיי מטמא למ"מ וממילא ידעינן דפשיטא דכה"ג לחוד שמטמא למ"מ וכמו שמבואר שם בגמ' ולאחותו להולך לשחוט פסחו ואייתר לאביו ולאמו דכה"ג שניהם לגז"ש שיטמא לזיבם ונגעם דאי אפשר למיכתב חד בלא חברי' דלא נדרש אין בכלל אלא מה שבפרט ושניהם צריכי לג"ש דלמ"מ לא צריכי דכבר ידעינן מלאחיו דנזיר דאפ' כה"ג ונזיר מטמא למ"מ ואף שהוא רק מופנה מצ"א דהיינו בכה"ג לחוד ולא בנזיר די דגם ר"ע בהא סובר כר"י דמופנה מצ"א למדין וא"מ ולכן בין לר"י ובין לר"ע ע"פי הביאור הנ"ל אייתר ולאחותו להולך לשחוט פסחו וע"ז סובבת הסוגי' דנזיר וגם כאן הסוגי' בברכות בגדול כבוד הבריות ולכן פריך על רב יהודה דאמר פושט אפי' בשוק מהולך לשחוט פסחו דנדחה מפני כב"ת במ"מ והוצרך לתרץ שב וא"ת שאני אבל לדידן דחזינן בסוגיא בהמפלת דפליגי ר"י וחכמים דר"י סבר מופנה מצ"א למדין וא"מ וחכמים פליגי וסברי למדין ומשיבין אף שכבר מוכח מסוגי' דנזיר דגם ר"ע בהא סבר כר"י מ"מ הלכה כחכמים השנויים בלשון רבים אכן בזה שנחלקו ר"י ור"ע ודאי דהלכה כר"ע ולפ"ז לדידן דבעינן מופנה משני צדדים וכיון דבהא דבנזיר נפש מת ודאי כר"עקיי"ל דנפש אלו רחוקי' ומת אפי' קרובים א"כ גם בנזיר אי כתיב לאביו צריך לכתוב גם לאמו וכן להיפך דאי הוה כתיב חד הוה אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט ולמעוטי אידך וכיון דבעינן גז"ש מופנה משני צדדים למילף כה"ג מנזיר לענין שיטמא לזיבם ולנגעם א"כ לאביו ולאביו בין בכה"ג ובין בנזיר איצטרכו תרוייהו לגז"ש ולית לן בכה"ג שום יתור למת מצוה ובנזיר דרשי' לאחיו למ"מ וידעינן שנזיר מטמא למ"מ ואכתי לא ידעינן כה"ג כלל במ"מ ואיצטרך לאחותו בנזיר לכה"ג ונזיר שיטמא למ"מ וכיון דכה"ג ונזיר מטמא למת מצוה פשיטא דכה"ג לחוד מטמא כדאי' שם בסוגיא ולא אייתר לן שוב שום קרא וא"כ לפי מה דקיי"ל דבעינן מופנה משני צדדים אין לנו לימוד על ההולך לשחוט פסחו שיטמא למ"מ ולכן לא הביא הרמב"ם בשום מקום שההולך לשחוט פסחו יטמא למ"מ וגם לא הביא כלל שמצוה של תורה אפי' בשב וא"ת יודחה מחמת כב"ה וגם ניחא מ"ש בפ"י מכלאים דמפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא למ"מ וכתבתי לעיל שיש לתמוה עליו דהרי מלאחיו ילפינן ולפי מ"ש ניחא דמלאחיו ילפינן נזיר אבל כה"ג ילפי' מאחותו. אלא דקשה לי דמה בכך דפליגי חכמי' ור"י במופנה מצ"א דאף דקיי"ל דהלכה כרבים מ"מ אין אחר הכרעת האמורא כלום והרי רבא אמר במגילה דף ג' ע"ב פשיטא לי וכו' עבודה ומ"מ מת מצוה עדיף מולאחותו וכו' וא"כ איך יפסוק הרמב"ם דלא כרבא:
ובהיותי מעיין בדבר זה שמתי על לבי סוגי' דיבמות דף ק"ד ע"א במשנה חלצה וכו' בשמאל חליצתה פסולה ור"א מכשיר ובגמ' מ"ט דרבנן אמר עולא ילפי' רגל רגל ממצורע ור"א לא יליף ממצורע והתניא אר"א מכין לרציעה וכו' אריב"י אר"י מוחלפת השטה רבא אמר לעולם לא תיפוך אוזן אוזן מופנה רגל רגל לא מופנה (פירש"י לא מופנה רק מצד א' דמצורע מיותר וקסבר ר"א מופנה מצ"א משיבין) ואיכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז וכו' וא"כ רבנן דפסלי חליצה בשמאל וילפי ממצורע אף דאיכא למפרך צ"ל דסברי למדין וח"מ וא"כ איכא רבנן דסברי כר"י דאין משיבין ולא נדחית סוגי' דולאחותו מהלכתא והדרא קושי' על הרמב"ם. ושמתי אל הרמב"ם בהל' יבום וחליצה פני לראות מה יאמר דבינו בחליצה בשמאל מה דינו ולא מצאתי בכל דבריו שאמר חלצה בשמאל שפסולה רק ראה זה מצאתי שכתב בפ"ד הלכה ו' כיצד חולצין מביאין לו מנעל של עור וכו' ולובשו בימין וכו' ואמנם אין מדבריו כאן הכרע דכאן חשיב כל מה שראוי לעשות לכתחלה אף דברים שאין פוסלין וכמו"ש הרב המגיד שם וז"ל ויתבאר בדברי רבינו בפ' זה שיש הרבה דברים מאלו שאינן מעכבים אבל לכתחלה כך הוא הסדר וכו'. והנה שוב בהל' י"ז כ' רבינו יבם שרגלו הימנית חתוכה אינו חולץ בשמאל ואם חלצה בשמאל חליצתה פסולה. והנה אם הי' כוונתו בזה להכריע כחכמי' דפליגי על ר"א ופסלו בחלצה בשמאל לא הי' לו לתלות בנחתכה רגלו הימנית רק הי' לו להעתיק לשון המשנה כדרכו בכל ספרו וגם כאן הי' לו לכתוב חלצה בשמאל חליצתה פסולה שהוא ממש לשון המשנה ואין לומר שכוונת רבינו שלא תאמר דשאני נחתכה רגלו הימנית שאין לו ימין לכן נכשיר בשמאל והוצרך רבינו לומר דאף בזה חליצתה פסולה דהא מלתא דפשיטא הוא דדבר הפוסל בדיעבד אין לחלק בין אפשר ללא אפשר ואין לדחוק דקמ"ל שלא נימא שבזה שאין לו ימין השמאל נעשה ימין וכדעת קצת פוסקים באיטר רגל דאף אם נסבול דוחק זה דלרבותא כתב הרמב"ם נחתך רגל ימין אכתי בשביל זה לא הי' לו לדלג דין המפורש במשנה וכך ה"ל למימר חלצה בשמאלו חליצתה פסולה אפי' נחתך הימין ואמנם הרמב"ם שדילג דין המשנה לגמרי וכתב דין אחר דהיינו שהיתה רגלו חתוכה נלע"ד דלא מטעם שהכריע כת"ק דר"א פוסל בזה רק כוונה אחרת יש לרבינו בזה והוא ממה ששנינו במס' בכורות דף מ"ה ע"ב ת"ר איטר בין ביד בין ברגל פסול ופירש"י איטר יד דכתי' אצבע וכל מקום דכתיב אצבע וכהונה אינו אלא ימין ואיטר רגל נמי דלעמוד ולשרת כתי' כדרך שאר עמידות דעקרו בימין. ולפי"ז בחליצ' דג"כ כתיב ועמד ואמר והרי הרמב"ם באמת פוסק דבשעת אמירה צריך לעמוד כמבואר בהלכה ו' ועיין בהרב המגיד הל' ד' ואפי' אם נימא דרק לכתחלה בעינן עמידה ובדיעבד אפי' ישבו בשעת אמירה חליצתה כשירה היינו משום דגוף האמירה בעצמה אינו מעכב בדיעבד ואעפי"כ ראוי לבילה בעינן ומעכב אפי' דיעבד ה"נ ועמד ראוי לעמידה בעינן ומעכב אפי' בד עבד ובעינן שיהי' ראוי לעמוד כדרך שאר עמידות שהוא עקרו בימין וזה שימינו חתוכה אינו ראוי לעמידה זו אבל מי שהיתה רגלו עקומה או הפוכה כיון שעכ"פ עומד על ימינו הוה בכלל ועמד אי לאו משום דלא מצי דחי לכרעי' ולכן חליצתה פסולה ולא מטעם ששמאל פסול לחליצה אבל אם אין רגלו חתוכה אפשר דאפי' חלצה בשמאל חליצתה כשירה. ואף שעדיין קשה למה לא ביאר הרמב"ם דין זה בחלצה בשמאל אם החליצה כשירה כר"א או פסולה כת"ק.. אומר אני שמלתא דא אם הלכה כר"א או כת"ק תליא באשלי רברבי ואף שבודאי יחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דר"א שמותי הוא מ"מ הך מלתא גופי' אם ת"ק פוסל ור"א מכשיר או להיפוך דת"ק מכשיר ור"א פוסל לחלקו בו דהרי ר' יוחנן משני מוחלפת השטה והיינו מוחלפת היינו הך דחליצה דליכא למימר הך דאוזן דשם לא שייך מוחלפת השטה דשם לא כחלק אדם מעולם דאזנו דרציעה הוא ימנית וא"כ לר' יוחנן ת"ק מכשיר ור"א פוסל והלכה כת"ק דכשר ורבא דמשני לא תיפוך א"כ ת"ק פוסל והלכה כת"ק דפוסל. ואף דהלכתא כבתראי מאביי ורבא ואילך היינו מאביי ורבא ואילך אבל אם אביי ורבא עצמם בכלל הזה הלכה כמותם במקום שחלוקים על רבותיהם כתב הכ"מ בפ"ח מהל' נדרים הל' ו' שהוא ספק וא"כ אין לנו הכרעה כאן אי הלכה כר' יוחנן או כרבא ולכן הרמב"ם בהל' ו' שכתב כיצד חולצין שם הזכיר שלובשו בימין דלכתחלה ודאי יש לעשות כן אבל לענין דיעבד אם חלצה בשמאל לא הזכיר דבר כי לא נתברר מן הש"ס הלכה כמאן ואף דבגיטין דף ך"ד ע"ב במערבא אמרו משמי' דר' אלעזר שמאל ולילה פסולה ופוסלת וכו' ר"א תלמידו של ר' יוחנן הוא ואין הלכה כתלמיד נגד הרב:
ועכ"פ רבא לשיטתו דלדידי' רבנן פסלי ולמדין ממצורע וא"כ רבנן ס"ל מופנה מצ"א למדין וא"מ ואייתר לאחותו להולך לשחוט פסחו ולכן פשיטא לי' דעבודה ומ"מ מ"מ עדיף מולאחותו אבל הרמב"ם לא ברירא לי' דאולי קיי"ל כאוקימתא דר"י וס"ל גם רבנן דכאן דלמדין ומשיבין ולכן השמיט דין כבוד הבריות שידחה איסור תורה אפי' בשב וא"ת. ובהכי ניחא דברי הרמב"ם בריש הל' מגילה שכתב ואין לך דבר שנדחה מ"מ מפניו אלא מת מצוה שהפוגע בו קוברו תחלה ואח"כ קורא ודקדק הרא"מ מדברי הרמב"ם הללו מדמסיים ואח"כ קורא מכלל דבאין שהות לקרוא אח"כ אין מקרא מגילה נדחית מפני והביאו הב"י בסי' תרפ"ז וכן פסק רמ"א שם בסוף הסי' והקשה המ"א ס"ק ו' דהרי פסח שהוא מצוה דאורייתא נדחית לגמרי מפני כב"ה במ"מ וק"ו שיודחה מקרא מגילה לגמרי מפני מ"מ. ולפמ"ש ניחא דרבא הוא דקאמר דעבודה נדחית מפני מ"מ אבל אנן לא קיי"ל כן. והנה בריש פרק הערל וכן במס' שבת דף קל"א ע"א דקאמר ושמעי' לר"א דאמר מופנה מצ"א למדין ומשיבין צריך לומר דהיינו לרבא דאלו לר' יוחנן אדרבה ר"א סבר אין משיבין:
שם מ"ש ראשונים וכו'. מייתי הך מלתא כאן משום דמייתי עלה דרב יהודה דקרע כרבלתא בשוקא ולא חס על כבוד הבריות כי סבר שהיא בת ישראל ויש חילול השם ושייך להא דבמקום שיש ח"ה אין חולקין כבוד ורש"י פירש קצת בענין אחר ואמנם אכי פירשתי ליישב גם לפי גרסת הרמב"ם דאינו גורס בתחלת הסוגיא בבגדו ועיין בחיבורי נ"ב חלק א"ח סי' ל"ה:
שם כי הוה מטי ר"י בעוקצין האשה שכובשת ירק וכו'. לכאורה יפלא הלא משנה זו שהאשה שכובשת ירק אינה במס' עוקצין כלל רק במס' טהרות בריש פ"ב ורש"י כאן בד"ה האשה שכובשת ירק או זיתים שכבשן בטרפיהן משכה היא במס' עוקצין עכ"ל רש"י ודבריו תמוהים מלבד שגם עליו תסובב קושיא הנ"ל שהאשה שכובשת אינה כלל במס' עוקצין יפלא עוד מה חידוש הודיענו להראות לנו מקומה הלא מבואר בגמ' כי הוה מטי וכו' בעוקצין. ואם נימא דכוונת רש"י לומר שהיא משנה שלא תימא דהאי כי מטי בעוקצין היינו תוספתא דעוקצין וקמ"ל רש"י שהיא משנה ח"כ לא הי' לרש"י רק לפרש משנה היא אבל מה שהאריך להראות לנו מקומה שהיא במס' עוקצין הוא מיותר. ולכן נלע"ד עפ"מ שראיתי שם במשנההאשה שכובשת ירק בקדירה ונגעה בעלה חוץ לקדירה במקום הנגוב וכו' ע"ש היטב בריש פ"ב דמס' טהרות וכתב הר"ש וז"ל נגעה בעלה חוץ לקדירה במקום הנגוב והעלה הזה חציו בקדירה עם המשקין וחציו חוץ לקדירה אי נמי אורחא דמלתא שיש בקלח אחד עלים הרבה ויוצא אחד מהם חוץ לקדירה ונתייבש שם וניגב וכו' וכן התוי"ט שם בד"ה במקום הנגוב שנתייבש וניגב הר"ש ורצונם בזה משום דקשיא להו כיון שהמשנה שם מיירי בירק שלא הוכשר עדיין קודם שניתן בקדירה כמפורש שם בפירוש הר"ש ובפירוש הרע"ב והעלה הזו נגוב הוא והי' משמע שהעלה הזו לא הגיעו עלי' המשקה שבקדירה א"כ לא הוכשר עדיין ולמה קתני שם שהעלה טמא ואיך נטמאה אם לא הוכשרה ולכן כתבו שנתייבש וניגב ורצונם שכבר הגיעו שם משקין אלא שנתייבש וניגב קודם שנגעה בו האשה. ולענ"ד בראה שזה דוחק לומר שמתחלה הי' בתוך המשקין ושוב יצא חוצה ונתייבש. ולכן נלע"ד דהקלח שבירק דין עוקץ יש לו כמו עוקצי פירות ויש להם דין יד והרי כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר דקיי"ל כר' יוחנן בחולין דף קי"ח ע"ב וא"כ הקלח של העלה הוא יד ומביא הכשר להעלה ומתורת יד אתיון עלה כמו עוקץ. שוב ראיתי במס' תענית דף ך"ד ע"ב שגם רש כתב על הך משנה דהאשה כובשת ירק וז"ל רש"י שם גבי ידות מיירי וכו' והנאני שכיוונתי לדעת רש"י. ואמנם גוף פירש"י שם צע"ג ולפי הנראה מדברי רש"י בסנהדרין דף ק"ו ע"ב הי' לרש"י גרסא אחרת במשנה זו ועכ"פ פירשה לענין דין ידות וגם שם בסנהדרין כתב רש"י שלא אשכחי' למשנה זו במסכת עוקצין וג"כ נלע"ד שכתב זה להקדמה למה שפירש בדבור שאחריו משנה זו לענין ידות ולכן הקדים שאיננה במס' עוקצין וא"כ ע"כ דהך כי מטי בעוקצין היינו בדיני עוקצין. ומעתה אני אומר מה שאמרו כאן כי הוה מטי ר"י בעוקצין אין הכוונה על מסכת עוקצין רק על דיני עוקצין שהם דיני ידות המביאין הכשר או טומאה להאוכל ושפיר מייתי ע"ז האשה שכובשת ירק שזהו ג"כ מטעם יד וכן זיתים שכבשן בטרפיהן שג"כ הינו כפירש"י כאן ולא כפירוש התוס' בד"ה זיתים יע"ש ולפי פירושינו זה לא הוזכר בדברי הגמרא שם של המסכתא ושפיר מייתי המשנה של הכובשת ירק שאף שהיא במס' טהרות מ"מ בדיני עוקצין היא מיירי. ורש"י שפירש משכה היא במס' עוקצין על הך דזיתים פירש כן ולא על הך דהאשה שכובשת ירק כי זו היא משנה במס' טהרות. ואמנם לפי"ז צריך טעם למה בהך דזיתים הראה לנו רש"י מקומו שהוא במס' עוקצין ולמה בהך שהאשה שכובשת ירק לא הראה לנו רש"י מקומו וג"כ הי' לרש"י לפרש משנה היא במס' טהרות. ולכן נלע"ד דודאי רש"י לפרש בא ולא להראות מקום ואין זה דרכו של רש"י. ואמנם כוונתו כאן להצדיק פירושו בדבור שאחריו שפירש שע"י הכבישה נתבטל תורת יד ולאפוקי מפירושן של התוס' שפירשו דהיינו שאין להעלים תורת אוכל. כי בחמת קשה לי על פירושן של התוס' דלפי פירושן מה ענין דין זה לדיני עוקצין. ואמנם התוס' סברי שמה שאמרינן כאן דר"י כי הוה מטי בעוקצין היינו במס' עוקצין אבל לפ"מ שפירשנו דבעוקצין היינו בדיני עוקצין נסתר פירוש התוס' ומוכח כפירש"י. ואפשר שזה כוונת רש"י משנה היא במס' עוקצין ודייק לומר היא שזו לבדה שנוי' במס' עוקצין אבל הך דהאשה שכובשת אינה במס' עוקצין וא"כ על כרחך מה שאמר כאן בעוקצין היינו בדיני עוקצין. וא"ת א"כ יותר ה"ל לרש"י להראות מקום להאשה שכובשת ירק ולומר משנה היא במס' טהרות. י"ל דאטו מי לא משכחת משניות כפולות שנשנו במס' זו וחזרו ונשנו גם במסכתא אחריתא והי' רש"י צריך להאריך משנה היא במס' טהרות ולא במס' עוקצין ותדע שכן הוא שהרי בסנהדרין כתב רש"י האשה שכובשת ירק לא אשכחתוה במס' עוקצין ובמס' תענית כתב רש"י שכובשת ירק במס' () היא בפרק שני וכו' ואם רש"י הראה לנו באיזה פרק היא ודאי ידע מקומה שהיא במס' טהרות כאשר ובאמת הוגה שם בש"ס שעם הגהות הגאון מוהר"ר שמואל זצ"ל בפפד"מ וא"כ למה הוצרך רש"י בסנהדרין לומר שלא אשכחה בעוקצין אלא ודאי ממה שהיא נשנית בטהרות אין ראי' שלא נשנית גם בעוקצין. ולכן פירש"י על הך דזיתים משנה היא וכו' כלומר היא לבדה היא במס' עוקצין. וגוף הקושיא שהקשו התוס' על פירש"י נלע"ד דמ"ש רש"י ששוב אינן ראוים לאחוז בהם היינו שמשום זה מן הסתם בטל תורת יד מהם אבל אם תחלת הכבישה היתה להצורך אסיזת הזיתים אף שנתרככו לא בטל מהם תורת יד ולכן אמרה המשנה שתחלת כבישתן לא היתה בשביל אחיזה רק בשביל המראה ועיין בפירוש הר"ש ובפי' הרא"ש שם במשנה:
רש"י ד"ה נשים ועבדים וכו' ותפילין נמי מ"ע שהז"ג היא דסבר לילה ושבת וכו'. ויש לדקדק מי הבריח לרש"י להכניס עצמו בטעם המשנה בפלוגתא דהרי זהו גופה דשבת ולילה לאו זמן תפילין נינהו הוא פלוגתא דתנאי בפרק בתרא דעירובין ועדיפא מיני' הוה לרש"י לפרש דפטורי מתפילין מטעם דאיתקש לת"ת כמפורש בקידושין דף ל"ד ע"א. ונראה לפי הכלל שאבי רגיל לומר לתלמידיי שדרכו של רש"י תמיד בהמשניות לפרש המשנה לפי הה"א של המקשה ולא לפי המסקנא כדי שיהי' שייך סוגיות הגמ' על המשנה כסדר. והנה המקשה שהקשה לקמן ובמזוזה פשיטא ע"כ לא הוה ידע מההיקש של ת"ת דאל"כ לא הוה מקשה פשיטא והתרצן הוא שחידש לו ההיקש ולפי"ז שהמקשה לא אסיק אדעתא ההיקש א"כ איך הקשה על תפילין פשיטא אדרבה הי לו להקשות למה פטורים מתפילין ולכן הוצרך רש"י לפרש במשנתינו דמתפילין פטירי אף בלי ההיקש מטעם דהוה מ"ע שהז"ג ואמנם אי קשיא הא קשיא מי הכריח לרש"י לפרש דסבר לילה ושבת לאו זמן תפילין הוא והלא די הי' לו לפרש דשבת לאו זמן תפילין וג"כ הוה מ"ע שהז"ג דהא איכא תנא דסבר לילה זמן תפילין הוא ואעפי"כ שבת לאו זמן תפילין והיינו ר' עקיבא בעירובין דף צ"ו ע"א:
תוס' ד"ה וקטנים וכו'. ועיין מהרש"א שכתב וק"ק הוה לי' להקשות לפר"י דחייבים דסיפא איירי נמי בקטנים ובהגיעו לחינוך אמאי קתני לי' גבי תפלה וכו' ונראה דלק"מ דבכל א' קתני רבותא טפי דבלא הגיעו לחינוך אפילו מק"ש שהיא דאורייתא פטירי ובהגיע לחינוך קמ"ל דאפי' בתפלה שהיא רק מדרבנן חייבי':
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |