פתח התיבה/בראשית

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

פתח התיבה בראשית

א

אכל תאכל ולא אבר מן החי. מאמר רבי יוחנן בסנהדרין דף נ"ו ע"ב. וכתבו שם תוס' אף דלא הותר לאדם הראשון בשר לאכילה. היינו להמית ולאכול אבל מתה מאליה שרי ואתא לאפוקי אבר מן החי דאפילו אי נפל מאליו אסור, עכ"ל. וכ"כ רש"י בדף נ"ט.

ועלה רבינו ומסתפק בן פקיעא אי מותר לבן נח לחתוך ממנה אבר ולאכול, או לא. כיון דשה מעליא הוא ורהיט ואזיל כמו שאיתא הבעיא בש"ס בכורות דף י"ב ובחולין ע"ד ע"ב מהו לפדות פטר חמור בשה בן פקועה כיון דקיימא לן דאין פודין בשחיט. מר זוטרא אמר אין פודין ורב אשי אמר פודין וכן הלכה בשולחן ערוך יו"ד סימן שכ"א. ואם כן חזינן דהוא כחי ה"ה אסור בחיותה לב"נ:

ב

ולא דמי למפרכסת. הוא בחולין קכ"א ע"ב נכרי ששחט בהמה טהורה אסור לו לאכול בשר הפרוש ממנה בעודה מפרכסת אפילו אחר שיצאה נפשה. ואם שחטה ישראל מותר לב"נ משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור כדני רב פפא חולין ל"ג ע"א דמותר לזמן נכרי על בני מעיים של בהמה שנשחטה משום מי איכא מידי, על זה אמר רבינו דלא דמי למפרכסת דליכא למימר כאן מי איכא מידי כמו שכתבו תוספות שם ד"ה אחד שהקשו שם לר' מאיר דס"ל דאבר מן החי אינו נוהג רק בבהמה טהורה בלבד ולא בחיות ועופות, אם כן לישתרי חיות ועופות בחיותן לב"נ משום מאי איכא מידי. ותירצו וז"ל מכל מקום אבר מן החי דידהו אסור לישראל משום דבעי שחיטה אע"ג דכותי אסור במשהו בשר וגידין וישראל לא מיתסר אלא בכזית בשר הא אמר ר"י חצי שיעור אסור מהתורה. ולריש לקיש דסבירא ליה חצי שיעור מותר מהתורה אפשר דלית ליה האי כללא דמי איכא מידי, עכ"ל. מדבריהם אלו הוכיח רבינו בבן פקועה ?שהפריס? ע"ג קרקע דאסיר לב"נ אבר מן החי ממנו כיון דגם לישראל אסור מדרבנן בלא שחיטה וכל מידי דאסיר מדרבנן חוזר לדאורייתא דעובר על לאו דלא תסור ודמי ממש לזה שכתבו התוספות הנ"ל כיון שטעון שחיטה ל"ש מי איכא מידי:

ג

בטעם חשוב כזה ל"ש מי איכא מידי. כיון בזה לדני רשב"א בחידושיו שכתב על הא דאמר ר"פ בחולין שם הא טעמא קאמר. כלומר כיון דטעמא קאמר ל"ש מי איכא מידי כדאמרינן סנהדרין נ"ז ונ"ט דפריך התם טובא ובכולהו יהיב טעמא, אלמא דבדאיכא טעמא לא שייך לפרוך מי איכא מידי עכ"ל ולזה כיון רבינו כיון דרהיט ואזיל שה מעליא הוא לא שייך להתיר לב"נ אפילו בלא הפריס על גבי קרקע. או דילמא כיון דמדאורייתא מותר בן פקועה לישראל אפילו בהפריס שוב אמרינן מי איכא מידי. דלב"נ ל"ש הגזירה דרבנן דאצרכוהו שחיטה. זה היא הספק של רבינו [וכן הניח בספק בפמ"ג יו"ד סימן י"ג סק"ד ובספרו ראש יוסף].

ד

ובפסחים כ"ה כדמות ראיה. רצה לומר דפריך שם ורבי אבהו דס"ל דלא תאכל משמע איסור הנאה והרי אבר מן החי דכתוב לא תאכלו ותניא רבי נתן אומר מנין שלא יושיט אדם אבר מן החי לבן נח תלמוד לומר לפני עור לא תתן מכשול הא לכלבים שרי, עכ"ק הש"ס. ואם כן אי נימא דבן פקועה אסור לב"נ לימא דמיירי בבן פקועה דלישראל שרי ולנכרי אסור, אלא ודאי דגם לב"נ מותר בן פקועה:

ה

וי"ל מדאמר מנין משמע רק מלפני עור. לא זכיתי להבין על אשורו, אך נראה לפע"ד לפרש אחר שראיתי דבריו בפרשת עקב דרצה לומר דהא בלאו הכי קשה מה פריך לר"א דילמא ס"ל כרבי יוחנן רביה דס"ל בסוף פרק גיד הנשה דבשר מהחי נלמד מבשר בשדה טריפה לישראל [עיין בלחם משנה פ"ט מהלכות מלכים דין י"א שהנכרי מצווה עליו מ"ז המצות] ואם כן מותר בהנאה כטריפה ורבי נתן מיירי בבשר מהחי וע"כ מותר לכלבים וע"כ צריך לומר דפריך מדקאמר סתם אבר מן החי משמע אבר ולא בשר. אם כן בזה מיושב נמי דליכא למימר דמיירי בבן פקועה ג"כ מדסתם לה עכד"ר: [ובהשקפה ראשונה הקשיתי שאפילו אי נימא דמייר בבן פקועה עדיין קשה דהא משמע דלכלבים שרי ואפילו לכלבו של נכרי ולר"א כל היכי דכתיב אכילה משמע איסור הנאה גם כן ואם כן איך מאכיל ליה לכלבו של נכרי דהא גם בזה מכשילו. וניחא לי דר"א לא אמר אלא גבי ישראל אבל בב"נ מודה דרך אכילה אסור ולא הנאה, וכן ראיתי בשם תשובת מהרי"ל סימן קל"א:

· מעבר לתחילת הדף