פתחי תשובה/חושן משפט/ט
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) צריך הדיין ליזהר. עמ"ש לקמן סי' ל"ד סי"ח ס"ק כ"ח בשם פלפולא חריפתא דלאו דוקא דיין אלא ה"ה נאמני' על הצבור אף שאין ביניהם דין תורה ע"ש:
(ב) כשיתבענו הנותן. עבה"ט שכ' אבל בלא תביעה כו' ועיין בתשו' שבו"י ח"א סי' קל"ה מבואר שם דאף אם לא תבעו זמן רב כל שלא מחלו לו בפי' יוכל לתבעו כ"ז שירצה. אך כ"ז שלא תבעו אין הב"ד נזקקין לו רק אם רוצה לצאת ידי שמים ולשוב בתשובה אזי צריך להחזיר אף אם אינו תובעו ע"ש. ומ"ש ולא דמי לרבית כו' ע' בט"ז שחולק על הסמ"ע בזה דגם ברבית בעינן תובעו וכ"כ עוד ביו"ד סי' קס"א סק"ג וכן מבואר בב"ח וכן הסכימו התומים ובספר שער משפט ובתשו' שבו"י שם. ועיין עוד בט"ז שכתב ומעשה באחד שלא היה לו לשלם ולא נמצא לו ממון רק מה שלקח אחד ממנו ר"ק ובא המלוה לקחת אותו רבית מיד האיש מדר"נ. נ"ל דא"צ ליתן כו' וע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב ס"ס ע"ד שחולק על הט"ז בזה וכת' וז"ל ולפע"ד לא ברירא לי האי הוראה דכיון דנכסיו נשתעבדו למלוה כל זכות שיבא לידו נשתעבד ואין בידו למחול כהיום ואף דמחל בשעת נתינת הרבית מ"מ כיון דהתורה לא מחלה ובידו לתבוע אם כן הוי כאילו המלוה בעל דבר של מי שלקח רבית והוא מוכרח לתבוע ומאי דקאמר דלא בא לחיותו של לוה לא ידענו חדא דאין זה המעות של לוה כלל ועוד אם חסה התורה על חייתו של גופו של לוה ק"ו שחסה תורה על נפשו ונשמתו שלא יקרא לוה רשע ולא ישלם עכ"ל גם בתשו' שבו"י שם כתב שבספרו משפטי יעקב השיג על הט"ז בדין זה ע"ש. ועיין בס' בר"י אות א' שכ' דכפי דברי האחרונים דפליגי על הט"ז ה"ה נמי אם אחר שנתן שוחד לדיין אין כל מאומה בידו רק אותו השוחד שנתן לדיין והנושה בא לקחת את השוחד ההוא מדר"נ דצריך הדיין ליתנו וכופין הבע"ד שיתבענו מהדיין דפריעת ב"ח מצוה וכופין אותו וקצת ראיה ממ"ש בס"ח כו' (שהובא בש"ך לקמן סי' שס"ו) ומאחר דכדי לפרוע לבע"ח יש לו לקבל הגזל והרבית אף דבזה בעלמא אין רוח חכמים נוחה הימנו ה"ה נמי דאם המלוה לא מצא לגבות כ"א משוחד או רבית צריך ליתנם והלוה או נותן השוחד צריכים לתובעו ודלא כהרב ט"ז. וכת' עוד אך כל זה בסתם שהלוה או נותן השוחד אינם טוענים כלום אמנם אם הם טוענים שמחלו השוחד או הרבית אחר נתינתו מחילה גמורה בינם לבין קונם בזה צריך להתיישב אי מהימנינן להו בדיבורם להפסיד למלוה שלהם כו'. וע"ש עוד שהביא דברי השבו"י סי' קל"ה הנ"ל ובמ"ש דכ"ז שלא תבעו אין הב"ד נזקקין לו רק אם רוצה לצאת י"ש ולשוב בתשובה צריך להחזיר אף אם אינו תובעו כו' וכ' עליו דכן כ' בס' לחם יהודה פכ"ג מה"ס דמ"ש הרמב"ם וחייב להחזיר כשיתבענו הנותן ר"ל כשיתבענו לדין על השוחד שנתן לו מוציא ממנו בדיינים דומיא דרבית אבל אם לא תבעו אין מוציאין ממנו אלא הוא מעצמו אסור להשהותו אצלו דלא לטעום טעמא דאיסורא כו' אבל מפשט דברי הרמב"ם ומרן שכתבו צריך להחזיר כשיתבענו משמע אף בבא לצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר השוחד מעצמו בלי שיתבענו דעל הרוב מחל לו משא"כ ברבית וטעמא דגבי רבית לא מהני מחילה בעת נתינת הרבית ומש"ה אף אם לא תבעו צריך להחזיר מעצמו דהמחילה שמחל כשנתן לו לא מהני אבל בשוחד המחילה שמחל בעת נתינתו מהני וגם יותר מצוי דהשוחד נותנו ברצון גמור טפי מרבית מש"ה כתבו דא"צ להחזיר רק כשיתבענו דפשט הדברים משמע דמיירי במחזיר מעצמו כו' (ולכאורה לפ"ז אפשר קצת להשוות המחלוקת שבין הסמ"ע ובין הט"ז ודעימיה וצ"ע) ושם חקר עוד אי גם בשוחד הדין כמו ברבית ביו"ד סי' קס"א דליכא שעבוד נכסים וכן הדיין לא מחייב להחזיר כו' עש"ה. וע' בכל זה עוד בקצה"ח ונה"מ ומשובב נתיבות ושער משפט ובס' דברי משפט ובס' דברי חיים הלכות דיינים סי' ב' ובס' בית יהודה ובעטרת צבי ובס' תפארת יעקב ועמ"ש בפ"ת ליו"ד סי' קס"א סק"ה מענין זה. ועיין עוד בשבו"י שם במי שתבע לאחד מהדיינים שיחזור לו השוחד שהביא לו בשליחות מפלוני והדיין כופר גם טען לו יהי כדבריך לאו בע"ד דידי את אם יתבענו אותו פלוני אדע להשיב לו אי טענתו טענה והאריך שם בדברי תה"ד סי' ש"ח שהביא הש"ך בסי' קכ"א ס"ק מ"ב ובסוף כתב וז"ל היוצא מזה בנ"ד ודאי דהמשלח אינו יכול להשביע את הדיין כיון שהוא אינו יודע אם קבל שום דבר ואי משום שהשליח הגיד לו כיון שהוא נוגע בדבר אינו נאמן כמבואר בתה"ד שם ובש"ע סי' ע"ה סכ"ג בהגה לכן אינו יכול להשביעו אא"כ במעמד השליח וכן אינו יכול להשביע את השליח לבד מהאי טעמא כיון שאינו יודע אא"כ שהדיין מכחישו תחלה כמבואר בש"ע סי' קכ"א סעיף י' וע"ש בש"ך ס"ק נ"ח ונ"ט וגם השליח אינו יכול לתבוע להדיין אם לא שהמשלח תובע מתחלה לשליח דאולי מחל המשלח דכל שאינו תובע אין הב"ד יכולין לכוף להדיין להחזיר השוחד כמשמעות לשון הרמב"ם והש"ע בסי' ט' דחייב להחזיר כשיתבענו הנותן כו' אכן אם המשלח גילה דעתו שלא מחל להדיין מה שנתן לו ע"י שלוחו ודאי דיכול השליח להשביע הדיין ואח"כ נשבע השליח שנתן ונפטר נגד המשלח עכ"ל ע"ש:
(ג) הנותנו עובר בלפני עור עי' בתשו' חו"י סי' קל"ו בענין דאי גם בנותן שוחד לשופט ב"נ שייך לפ"ע היותו מצווה על הדינין כו' והזכרתיו בפ"ת ליו"ד סי' קנ"א עש"ה ועיין מה שכתב בתומים בענין זה וע' בס' דברי משפטי שפקפק עליו ושוב הביא דברי הרמב"ן פ' וישלח דכ' בשם ירושלמי דאף ב"נ מוזהר בלא תקח שוחד ע"ש וא"כ אין היתר. גם בליקוטי שו"ת חתם סופר חלק ששי סי' י"ד מענין זה ומסיק שם דלית דין ולית דיין להתיר לתת שוחד לב"נ להטות לו משפט ח"ו מלבד עוולה דהנותן עצמו שרוצה לעשות עול עם שכנגדו ומזה לא עסקינן אך אנן עסקינן בהא דעבר על לפני עור שמכשיל השופט הזה שמקבל וגורם לו לעוות משפט צדקו ואפילו יתנהו לאחר כגון לאוהבו של השופט וכדומה שיתן לזה בחריקתו להטות לו משפט ג"כ עובר על לפ"ע ולא שייך כאן לפני דלפני כו' אך לפעמים היה מותר כגון בדורות הקודמים (ובארצות רחוקות שלא היה משפט ישר בארץ) ורוב פעמים הישראל יודע ברור שהדין עמו ושכנגדו מודה או שידוע ומבורר שהוא חייב לו אלא שקשה להוציא חובו מיד העובד כוכבים הלוה והשופט מתרשל ומתרחם על העובד כוכבים שהוא בעל דתו וסובר שעשה מצוה בזה שלא לנגוש העובד כוכבים עבור ישראל בזה היה מותר ליתן שוחד להשופט לעשות משפט צדק ולא מבעיא דלא הי' הישראל עובר על לפני עור אדרבה מצוה היה עביד דלולא שוחד שלו השופט מטה משפטו של ישראל והיה עובר על ז' מצות שלו ועכשיו ניצול מזה בשוחד כזה וכיוצא בו מיירי בש"ע ח"מ סי' קע"ו סק"ח ומכל שכן בש"ס גיטין כ"ח ע"ב כו' ע"ש. וע' עוד בחו"י שם טעם למה לא כתבה תורה לאו בנותן שוחד כמו ברבית ע"ש. ועיין בס' בר"י אות ג' בדיין עובד כוכבים שנתמנה מכח שר עובד כוכבים והוא רודה במקל וביד חזקה הוא שופט כרצונו ובאו לדון לפניו ראובן ושמעון ודחה דינם עד למחר וראובן ירא שמים ונודע לו כי שמעון בעל דינו אמר לדיין לתת לו שוחד שיטה את הדין ונתרצה ואם הוא יקדים לתת שוחד יהא מוצל מאש בעל דינו ע"כ שאל ראובן אם מותר לו לתת שוחד לדיין הנ"ל לזכות את הזכאי כיון שהדבר ברור שאף אם הוא לא יתן יקח הדיין שוחד משמעון תו ליכא לפ"ע דבלא"ה בדין זה עצמו הדיין לוקח שוחד וגם כי עי"ז יציל להדיין מהטות משפט ואת שמעון מגזל והאריך בזה ומסיק דאין שום היתר בזה ע"ש ומ"ש בפ"ת ליו"ד סי' ק"ס סק"א:
(ד) שוחד דברים. עבה"ט ועיין בב"ח מחלוקת הראשונים אי שוחד דברים פסול מדינא או רק מדת חסידות ומתבאר מדבריו דהא דכל דיין ששאל שאלה כו' לכ"ע פסול מדינא ע"ש גם בס' בר"י האריך בזה וכ' בסוף דאף שמהריב"ל בח"ג סי' צ"ו נראה כמסתפק קצת אי הא דשאיל שאלתא חמיר טפי מהנך מ"מ מהריק"ש בתשובותיו כ"י סי' קל"א כתב עליו דמלישנא דהגמ' והטור הדבר ברור דבהא פסול אפילו בדיעבד וכן משמע מדברי הרב חקות הדיינים וכ"כ הב"ח ובתשו' דבר שמואל סי' נ"ד כו' ע"ש. וכ' עוד בשם הרב חקות הדיינים סי' ח' דיש מי שאומר דכל הני דלאו מדינא רק מתורת חסידות זהו בדליכא אחרינא בהדיה אבל אם היה דיין אחר עמו אפילו מדת חסידות ליכא ע"ש וע' בס' תפארת יעקב מ"ש בזה:
(ה) ששאל שאלה. עבס' בר"י אות י"א שהביא דבתשו' דבר שמואל סי' נ"ד נשאל ברופא חנם הרגיל אצל הדיין ומרפאהו תמיד ובא לפניו לדין עם בעל דינו אי שרי ליה למדייניה והשיב שאם הוא מרפאהו בחנם יש בו לתא דשוחד כדיינא דשאיל שאלתא אך אם יש לחלק בין כשהיה רופאהו כבר מקודם טרם יצטרך לדון לפניו ובין כשהתחיל לרפאותו בזמן הדין או סמוך לו לפניו או לאחריו שאם היה דרכו בכך מקדם ואח"כ נולדה התביעה בין הבע"ד כשיתמיד מנהגו ברפואת הדיין לא מפסיל בהנאה זו משום שוחד ושמא ה"ה נמי ברגיל מקודם לשאול כלים ואח"כ נתמנה לדיין דאף שיאחז דרכו לשאול אפשר דלא פסיל משום שוחד וילפינן לה ממ"ש ביו"ד סי' ק"ס שהנאת הלוה שהיה עושה מקודם מותרת כו' אבל מחמת האהבה שיש בין הדיין והרופא אותו בחנם מקודם אסור לכתחלה לדונו ואם הוא רופא בשכר הנה מקום לומר דמדת חסידות לסלק עצמו אך אין כח בבעל דינו לפסלו זה תורף דברי הרב דב"ש. והוא ז"ל פקפק עליו וכ' דמה שצדד הרב כשהיה מרפאהו מקודם וכן ברגיל מקודם לשאול כלים לא פסול משום שוחד לא נהירא לי כו' וכ"מ ל' הטור דקאמר כל דיין שצריך לשאול כלים משכיניו פסול משמע בשגם עתה בזמן הדין אין בידו כלים מושאלים כל ששאל וצריך לשאול פסול וכן משמע מדברי רש"י כו' ומיו"ד סי' ק"ס גבי רבית אין ראיה כלל כמבואר למעיין כו' עש"ה:
(ו) ושלח מנחה לדיין. ע' בט"ז יו"ד סי' רמ"ו סק"ז שכ' וז"ל ומו"ח ז"ל מסיק דלאב"ד שרי ליקח מתנות להתעשר שיהיו דבריו נשמעין נגד הבריות ובאמת יצא שכרו של זה בהפסדו דנמשך מכשול מזה שמי שיש לו דין לפני האב"ד מקדים איזה זמן ונותן לו מתנה כדי לקרב לבו אליו ואין לך שוחד מוקדם יותר מזה ולא עוד אלא שמקבל שכר תורתו בזה כו' עכ"ל וכבר השיב עליו בס' בר"י דהרי מפורש בתשובת הגאון שהביא הטור ופסקו מרן ומור"ם דאם קדם התובע ושלח מנחה אין בזה כ"א מדת חסידות אם רואה הדיין שנתקרב דעתו וא"כ אין זה מכשול דליכא מדת חסידות ואם ידע בנפשו שלא נתקרב דעתו אין בו אפילו מדת חסידות כו' והאריך בזה. וע"ש עוד בבר"י שהביא בשם תשו' ריח שדה סי' י"ט דיין שהוא סופר שטרות וכתובות העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ואם לוקח מתנות מהיחידים פסול לדונם וכ' עליו דבס' העיטור אות בירורין כ' בשם רב נחשון גאון כותב שטרות אף שנעשה דיין נוטל שכר כתיבה אבל אפשר דהגאון איירי באם שכר כתיבה קבוע כו'. וכ' עוד וז"ל ראובן נדיב ושוע ובהגיע תור כי בא מועד וימי הפורים או ילד יולד לו או איזה שמחה במעונו פזר נתן לחכמי העיר ועתה נצרך לדון עם בעל דינו אין שום מאוכלי פת בגו יכול לדונו ופסול הוא ואפילו ע"י ברירה מהריק"ש בתשו' כ"י סימן קל"א. ואני שמעתי שמקצת גדולי דורינו הרב בעל מחנה אפרים והרב בעל חזון נחום נזהרו בזה שלא לקבל מתנות מהגבירים אבל מקצת גדולים לא נזהרו בזה אף שהיו אבות ב"ד ואולי סמכו דכל שהמתנות שלא בשעת הדין ולא מחמת הדין לא מפסיל מדינא אך נראה דהעיקר כמ"ש מהריק"ש כמתבאר ממ"ש בסמוך (נראה כוונתו על מ"ש בשם תשו' ריח שדה הנ"ל) עכ"ל. ואיני יודע מה חומר יש במתנות אלו יותר ממתנות שבדברי הב"ח הנ"ל שמתיר לאב"ד ליקח מתנות להתעשר והוא ז"ל עצמו הסכים לזה ודלא כהט"ז כמבואר לעיל ואולי י"ל דשאני הכא שהוא דבר המצוי ורגיל כמה פעמים בשנה איכא חשש טפי לאקריבי דעתא ודומה לדיין דשאיל שאלתא דאם הוא רגיל בכך פסול מדינא וצ"ע:
(ז) ממדת חסידות. כ' הב"ח נראה דאם הדיין מרגיש דלא שלח לו מנחה אלא לפי שיבא לפניו לדין בין שהתובע שלח או הנתבע שלח אפילו מקמי ימים טובא פסול מדינא כו' ע"ש ועיין בנ"צ מ"ש בזה:
(ח) לפרנס דייניהם וחכמיהם. ע' בתשו' חתם סופר חלק ח"מ סי' קס"ד שהשיב בענין קבלת פרס הרבנים (ע' ביו"ד סי' רמ"ו סכ"א) וז"ל דע כי מן התורה ניתנה לכל ישראל בשוה מחוייבים לקיים והגית בו יומם ולילה ויהיו עושים רק כדי חיותם יום יום ומוציאים שארית היום בעבודת השם או עושים בזמן מן הזמנים לצורך גופם כגון ביומי ניסן ותשרי ושארי הזמנים כולם קודש לה' וממילא אין לו לאדם לבקש מותרות וכל מה שיהי' פרוש ומסתפק במועט וירויח זמן לתורה ועבודה קדוש יאמר לו ובתוך אותו זמן המיוחד לתורה ועבודה אם יבא אדם ללמוד ממנו דבר או לשפוט בין אדם לחבירו או להורות לו מחוייב לעשות בחנם ואע"פ שמפסיד לימודו של עצמו ע"י זה כי של חבירו קודם בזה אמנם בזה שעושה לחיותו ולאשתו ולבניו הקטנים המוטלים עליו שלו קודם לשל חבירו וא"צ להתבטל ממלאכתו אם לא יעמידו אחר במקומו או ישלמו לו פרנסת יומו וזה נקרא שכר בטילה דמוכח. אמנם הצבור מחוייבים להעמיד להם אחד שיהיה מוכן ופנוי בכל הזמנים לכל המבקש תורת ה' ימצא מוכן לכך בכל עת והצבור עושים לזה פרנסתו בריוח וכבוד גדול כי אע"פ כשהיה הוא עושה לעצמו היה מצוה עליו לצמצם מ"מ הוא רשאי ולא הם ובודאי אם יש לאל ידו להתפרנס משלו בלי נטילת פרס מהצבור מחוייב הוא לעשות גם זה בחנם אך לאו כל אדם זוכה לשתי שלחנות ואם אינם מספיקים לו די צרכו בריוח אינו מהראוי שיסרב ויבקש הוספה בכל זמן ועידן ולהעמיס על הצבור העמוסים בלא"ה ובכי האי אמרו במס' כתובות ר"פ שני דייני לא רצו מוסיפים להם ופריר לא רצו אטו ברשיעי עסקינן ומשני אלא לא הספיקו אע"פ שלא רצו לקבל מוסיפים להם (ע"ש בסי' כ"ב ובסי' קס"ו שכ' דהפי' לא הספיקו לו דאייקר פירי דא"כ קשה מ"ט לא רצו הרי בתחלה נתמנו ע"מ לקבל צרכי גופם אלא הכוונה שבני ביתם נתרבו ומזה יצא לו להרמב"ם פ"ד מה' שקלים שכ' הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם ע"ש) ונחמיה התפאר לחם הפחה לא אכלתי ושרים הראשונים הכבידו על העם ואע"פ שאחז"ל שנענש על שדיבר על השרים הראשונים מ"מ חזינן מיהת מדת חסידות שלא להכביד על העם ולהסתפק במועט אך לפי צוק העתים עת לעשות לה' שהרי מש"ה התירו לכתוב תורה שבע"פ ומכ"ש בזה שאם נחמיר על לומדי תורה בכיוצא בזה ח"ו יניחוהו בקרן זוית עכ"ל. ושם בסי' קס"ו הוכיח במישור את ראשי עיר אחת כי רצו להפחית את שכר הקצוב לרב שלהם ע"פ שינוי המטבע ובאמת ת"ח הממונה על הצבור מחוייבים לעשות לו פרנסתו לא הספיק אפילו אינו רוצה לקבל מוסיפין לו על כרחו ומכ"ש שאין לגרוע ע"ש:
(ט) שכר לדון כו'. כ' הב"ח דאם לקחו בתורת שכר א"צ להחזירו בדין דדוקא בלקח בתורת שוחד דאמרה תורה לא תקח אם לקח הוי גזל בידו אבל במה שעבר על מה אני בחנם א"צ להחזיר כו' ע"ש וכ"כ בתשו' סי' נ"א והביאו ג"כ בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' קל"ט ומשמע דהסכים עמו. ובגליון ש"ע דהגאון מהר"ם ז"ל בעל תפארת למשה נ"ב וז"ל ולי נראה דצריך להחזיר דכ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ורחמנא אמר מה אני בחנם וכמ"ש באורך בגש"ך ח"מ סי' ר"ח ובאה"ע סי' י"ז ס"ג עכ"ל גם במל"מ פכ"ג מה"מ דין ה' הביא הרב המגיד דברי הב"ח הנ"ל וכ' עליו דמדברי הריטב"א סופ"ב דקדושין מוכח דס"ל דחייב להחזיר ע"ש וע' במחנה אפרים ה' שכירות סי' ט"ז שהשיג ג"כ על הב"ח מכח דברי הריטב"א וכ' דאע"פ שיש לדחות דאין ראיה מדברי הריטב"א דהתם שאני דכיון דלא אהני לה מידי במאי מקדשה מ"מ נ"ל דצריך להחזיר השכר דהוי נתינה בטעות כו' ע"ש. גם בספר בר"י אות י"ח האריך בזה ומסיק דודאי הריטב"א ס"ל דלא כהב"ח והכי נמי מסתברא דמהיכי תיתי שיזכה מאחר דמעשיו בטלים והנותן שכר לא יהיב אלא דליהני ליה ע"ש וע' בס' שער משפט שהאריך לקיים דברי הב"ח הנ"ל דאין חייב להחזיר כיון דמד"ת דינו דין זכה בו דדומה להא דמבואר בכתובות ר"פ הנושא כ' לכהן חייב אני לך ה' סלעים חייב ליתן ובנו אינו פדוי ואף שהתחייב בפירוש עבור הפדיון ובנו אינו פדוי מטעם גזרה שהא יאמרו פודין בשטרות אעפ"כ חייב לתת לכהן ולא הוי נתינה בטעות כיון דמד"ת בנו פדוי ה"נ כיון דמד"ת דינו דין אלא דחכמים קנסו אותו שדיניו יהיו בעלים לא הוי נתינה בטעות עש"ה. אולם בספר דברי חיים הלכות דיינים סי' ג' השיג עליו דאין דמיון זה עולה יפה דשם עכ"פ מדאורייתא קיים המצוה כו' אך הוא ז"ל כ' אופן אחר לקיום דברי הב"ח דאפשר דכוונת הב"ח באם הבעלי דינים רוצים לקיים הפסק ואינם חוזרים ממה שפסק להם לפי שפסק כדת ולזה יכול הדיין לומר מאחר דאהני מעשי ואתם רוצים בפסקי אין אני מחזיר השכר כו' ע"ש וצ"ע:
(י) כל דיניו שדן בטלים. וכן הדין בעדות כמ"ש לקמן סי' ל"ד סי"ח בהגה. וע' בכנה"ג בהגב"י אות ג' שנסתפק אי גם הדינים שדן קודם זה הדין שנטל שכר בטלים או דוקא הדינים שדן מכאן ואילך בטלים ע"ש וגם לקמן סי' כ"ח בהגב"י אות קל"ה נסתפק כן גבי עדות ע"ש אולם בפרישה כאן ס"ט כ' בהדיא דנראה דוקא הדינים והעדות שפסק או העיד אחר שהוא נודע שנטל שכר אבל הדינים והעדות של קודם לכן מסתמא הם כשרים דאוקמא גברא אחזקת כשרות כו' ע"ש (והכנה"ג לא ראה ספר פרישה על ח"מ כי לא נדפס בימיו) . ע' בס' בר"י אות ט"ז שהביא דבספר שונה הלכות ח"ב דף נ"ה תמה על הפרישה והכנה"ג הנ"ל דמבואר בדברי הר"ן והריטב"א נ:פ"ב דקדושין דאפי' מה שדן כבר מקמי מה דנטל שכר דיניו בטלים והוא ז"ל כ' עליו דראה בדברי הר"ן והריטב"א הנזכר ואין שום הכרח מדבריהם כו' ומצאתי להרב חקות הדיינים סי' ל"ח שכ' גבי נוטל שכר להעיד דכל עדות שהעיד מאותו יום ואילך הוא בטל וזה מבואר כדברי הרב פרישה הנ"ל. וכ' עוד בספר בר"י אות ך' וז"ל כ' הריטב"א ספ"ב דקדושין דאם העד נטל שכר להעיד דדינא הוא דעדותיו בטלים אין עדות כשרים נפסלת מפני צירופו ע"ש ונראה דה"ה לדיין שנטל שכר לדון דאין הדיינים אחרים נפסלים מפני צירופו ועמ"ש הרב מל"מ פ"ה דעדות עכ"ל. וכ' עוד דבספר לחם משנה בפי' המשנה פ"ד דבכורות כ' דוקא חשוד בכמה פעמים ועכ"פ שלשה פעמים וכן מבואר ברבינו ירוחם נתיב א' ח"ד שכ' הרגיל להיות נוטל שכר לדון דיניו בטלים. אולם מדברי הרמב"ן והרשב"א והר"ן והריטב"א ספ"ב דקדושין מבואר דאפי' בחד זימנא סגי וכן משמע מדברי הרב חקות הדיינים סי' ח' וסי' נ"ח וכן משמע מדברי הר"ש בן הרשב"ץ בס' תיקון סופרין סוף שער כ"ה ועי' בתשו' הרא"ם ח"ב סי' כ"ד ובפר"ח יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ח ע"ש. וע' עוד בכנה"ג בהגה"ט אות י"ז שכ' בשם מהרי"ט ח"א סי' ס"ט דהא דדיניו בטלים היינו דוקא במלתא דתליא בשודא דדיינו אבל בדין בעלמא לא בטלו דיניו כיון שפסק כדין והקשה עליו דא"כ מאי פריך בגמ' על קרנא כו' ע"ש ובתומים כ' דלק"מ אך מדברי הרמ"א באה"ע סי' קנ"ד משמע דס"ל דלא כמהרי"ט דהתם בגט לא שייך שודא כו' ע"ש וע' בנתה"מ כ' ולפע"ד נראה דחז"ל בטלו ממנו שם דיין והוי כטען חוץ לב"ד ויכול להחליף טענותיו וההודאה בפניו אינה הודאה דלאו דיינא הוא עכ"ד וע' בס' דברי משפט ובס' תפארת יעקב מזה. וע' בהגה' מל"מ פכ"ג מה"ס דין ה' שכ' דבתשו' מוצל מאש סי' ל"ח כ' בשם הרב מל"מ ז"ל דאם אחר שדן את הדין נטל שכרו אין דיניו בטלים וחלק עליו והביא ראיה מסוגיא דספ"ב דקידושין והוא ז"ל הקשה על ראייתו הנ"ל עש"ה. ולכאורה מדברי הרב מעד"מ בבכורות ס"פ עד כמה אות ר' במ"ש שם וז"ל ועל שכר מאוחר לא שמענו שקנסו ואמרו שאין דינו שדן דין אע"פ שהוא אסור ליקח כדמשמע מדברי רבינו בפ' ז"ב סי' ט"ז עכ"ל מבואר דס"ל נמי כדעת המל"מ ודלא כבעל מוצל מאש הנ"ל אולם בס' בר"י אות י"ט כ' דאין מדברי המעד"מ סתירה מדעת מוצל מאש הנ"ל דהרב מעד"מ איירי היכא דמקמי דינא לא נזכר משכר כלל ומש"ה כ' דלא קנסו בזה שאין דינו דין אף שאסור כההיא דפרק ז"ב דבר חמא קבל כרגא דרב פפא אבל הרב מוצל מאש איירי כששאל שכר קודם דבהכי איירי הרב מל"מ דהביא ראיה מדברי מרן בכ"מ פ"ח דפרה כו' ובכה"ג הוא דפליג הרב מוצל מאש הנ"ל ובהכי גם הרב מעד"מ מודה דלא דמי לשכר מאוחר כיון דמראש מקדם עסקי בנטילת שכר אלא דלא יהבי רק אחר שדן ודאי דקנסוהו רבנן כו' והאריך בזה וגם כ' שם לדחות קושיית הרב המגיה הנ"ל עש"ב וע' בזה בספר שעה"מ פ"ה מה' אישות דין ג' ובספר דברי חיים ה' דיינים סי' ג' עש"ה:
(יא) אומר לבעלי הדין. כ' הסמ"ע ודוקא שהתנה עמהן מתחלה דינא הכי שנוטל מהן כל שכר פעולתו כו' אבל אם לא התנה ודן ואח"כ בא ליטול מהן מהן שכר בטילה דמוכח א"צ ליתן לו אלא כשיעור שרוצה אדם ליקח ולישב בטל מאותה מלאכה שיתבטל ממנה כדין משום אבדה כו' עכ"ל והט"ז חולק עליו ודעתו דאם לא התנה אפי' שכר בטלה לית ליה דיכול לטעון אילו היית אמרת הייתי הולך אצל דיין שאינו מבטל ודן בחנם ולכך לא דמי למשיב אבדה ע"ש והסכימו עמו התומים ובספר נה"מ ע"ש. אכן בתשו' שבו"י ח"א סי' קמ"ב חולק על הט"ז ומסיק שדברי הסמ"ע נכונים ובפרט עכשיו שהכל יודעין שנותנים שכר ודאי הוי כהתנה בפי' ע"ש עוד דמסיים דאין לדיין ליטול שכר שני פעמים מדין אחד אפי' הביא ראיה לסתור דינו וכמבואר ביו"ד סי' שי"ב לענין קבלת שכר מראיית בכור וכ"כ הב"ח בתשו' סי' נ"א (ובתשו' גאוני בתראי סי' מ"ח) ע"ש:
(יב) אבל אם אינו ניכר. ע' באו"ת שכ' היתר על הדיינים הקבועים ומחמת זה אין עוסקים במו"מ וידוע דאם לא הוקבעו ודאי דהיו עוסקים באיזה מלאכה הוי כמלאכה ניכרת וידוע לכל שבשביל זה הן נרפים ממלאכה ועוד כיון שנהגו כך הוי כאילו התנו ע"ש והעתיקו ג"כ בספר נה"מ וע' בזה בתשו' הב"ח סי' נ"א והיא נדפסת ג"כ בתשו' גאוני בתראי סי' מ"ח על שם מהר"ר יהושע. ושם כ' עוד היתר בדיין שהנך בדרך לדין ביניהם דיכול ליטול שכר וכמ"ש הב"י סי' כ"ח בשם הרשב"א (ובש"ע סי' ל"ד סי"ח בהגה) ע"ש. ועי' בתשו' שבו"י ח"א סי' קמ"ב שכ' טעם אחר ליישב המנהג קלקלתם תקנתם אחר דלית האידנא דידע למידע דין תורה הוי כמו פשר דמותר ליטול שכר כמ"ש הב"ח והוא הסכמת האחרונים (ע' בס"ק שאח"ז) ואפשר שלזה אמרו בש"ס מכוער הדיין כו' ע"ש:
(יג) מבקש שכר אסור. עבה"ט בשם הב"ח דשכר פשרה שרי ליטול וכ"כ בתשו' סי' צ"א. ועי' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' קנ"ט שכתב דאין דברי הב"ח מוכרחים מן הש"ס שלא יהיה זה בכלל מה אני בחנם כיון דמצוה להתחיל בפשרה ואם בע"ד מתרצים בפשרה חזרה הפשרה כמו דין והוי בכלל מה אני בחנם. וגם הב"ח לא התיר אלא לומר לא אומר לכם הפשרה כ"א בשכר ויטול משניהם בשוה וזה בפני זה דכה"ג בדיין לית ביה רק משום מה אני בחנם בזה הוא דמתיר לפשרה אבל לו' לדיין כשתעשה לי פשרה אתן לך כך וכך ה"ז שוחד גמור וכשם שמוזהר שלא להטות הדין כך מוזהר בפשרה ע"ש. וע' בספר שער משפט שכתב יש להסתפק בבע"ד שקבלו לדון לפני קרוב או פסול ונטל שכר לדון אי דינו בטל די"ל כיון שהטעם שדינו בטל הוא משום שעבר על מה אני בחנם ובכה"ג י"ל דליכא חיוב עליו לדון בחנם ומותר ליטול שכר אף לכתחלה כיון דמה"ת פסול לדון אלא שהם קבלוהו עליו כו' ומסיים דצ"ע לדינא ע"ש:
(יד) זכות לעני. עבה"ט שכתב ובזה עדיף העני מעשיר כו' אך בסמ"ע בשם מהרש"ל (והובא בבאר הגולה) כתב דה"ה כששניהם עשירים או עניים אלא לרבותא נקט זכות לעני כו' וע' בב"ח שפירש זה הרבותא דאע"ג דעכשיו איכא מיעוט כבוד רבו ביתר שאת דנראה דלא היה רבו חושש לחפש זכותו של עני (ויאמרו שהיה רוצה לישא פנים לעשיר כ"כ הכנה"ג משמו) אפ"ה לא ישחוק כו' ע"ש וע' באו"ת שכ' דנראין דברי מהרש"ל והוא ז"ל פי' באופן אחר למה נקט זכות לעני דהוא לומר שלא יחשוב התלמיד הגם דע"פ שורת הדין יש לפטור להעני מ"מ ברור ע"פ השכל דאמת עם העשיר דאיך יתבע העשיר משופע בנכסיו לרש אין כל ולעומת זה רגיל העני לכפור בעשיר למלא נפשו כי ירעב לכך אמרו דאם שותק עובר משום מדבר שקר תרחק כי אין אמת כאמתה של תורה כו' ע"ש ועיין בס' בר"י אות כ"ג שהסכים ג"כ לדברי מהרש"ל ודלא כט"ז בשם מהר"ל מפראג עש"ב:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |