פרשת דרכים/טו
פרשת דרכים 
טו
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
דרוש חמשה עשר
מועד קטן (טז ע"ב): "אלה שמות הגברים אשר לדוד, ישב בשבת תחכמני" (ש"ב כג, ח). מאי קאמר? אמר רבי אבהו: הכי קאמר: ואלה שמות גבורותיו של דוד. "ישב בשבת" — בשעה שהיה יושב בישיבה, לא היה יושב על גבי כרים וכסתות אלא על גבי קרקע. דכל כמה דהוה עירא היאירי קים הוה מתני להו לרבנן על גבי כרים וכסתות, כי נח נפשה הוה מתני דוד לרבנן והוה יתב על גבי קרקע. אמרו לה: ליתב מר על גבי כרים וכסתות. לא קבל עלה. "תחכמני" — אמר רב: אמר לו הקדוש ברוך הוא: הואיל והשפלת עצמך תהא כמוני, שאני גוזר גזרה ואתה מבטלה. "ראש השלשים" — תהא ראש לשלשת אבות. "הוא עדינו העצני" — כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, וכשהיה יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ.
משרשי מדת הענוה עוד זאת יתרה להשתבח בתהלתה מי שמשפיל עצמו בעסק התורה, שאין לך מדה טובה הימנה, ובה נשתבח המלך דוד, כמו שנתבאר במאמר הפונה קדים דהוה מתני להו לרבנן על גבי קרקע. ועל פי זה יובן מאי דאמרינן במדרש וזה לשונם: "מכתם לדוד, שמרני אל כי חסיתי בך" (תהלים טז, א). 'שמרני אל' — שלא אכשל בדבר הלכה. עד כאן. ויש לדקדק, דמה נתינת טעם הוא 'כי חסיתי בך' למה שהתפלל שלא יכשל בדבר הלכה? ועוד קשה, האי תאר ד'מכתם לדוד' מאי שיטה עם 'שמרני אל' שפרושו שלא אכשל בדבר הלכה?
ונראה לישב הענין בהא דאמרינן פרק שלישי דמגילה (כא ע"א): אמר רבי אבהו: מנין לרב שלא ישב על גבי מטה וישנה לתלמידיו על גבי קרקע? שנאמר (דברים ה, כח): "ואתה פה עמד עמדי". ופרש רש"י: שלא ישב על גבי מטה, אלא או שניהם על גבי המטה או שניהם על גבי קרקע. עד כאן. וכן כתב הרמב"ם בפרק רביעי מהלכות תלמוד תורה (דין ב). והטעם הוא, ד'עמדי' משמע דתלמיד יהיה שוה לרב בעוד שלומדין, וכמו שכתב הר"ן. וכתב עוד וזה לשונו: ומקשו הכא, דבפרק קמא דסנהדרין (יז ע"ב) אמרינן: ביבנה היו ארבעה זקנים, ושמעון התימני היה דן לפניהם בקרקע. ואף בימי דוד אמרינן במועד קטן: עירא היאירי הוה מתני להו לרבנן על גבי כרים וכסתות, ודוד לא קבל עלה אלא אארעא. עד כאן. והנה מה שכתב 'ודוד לא קבל עלה' הוא בכלל הקשיא, דמוכח התם דמאי דדוד לא קבל עלה משום חסידות יתרה דהוה בה, וכדאמרינן: הואיל והשפלת עצמך וכו'. ותרץ: ויש לומר, דכי היכי דמתרצינן בגמרא רכות מעמד קשות מישב, הכי נמי בשמועות קשות היו יושבים אספסלי; שאם היו יושבים בקרקע עם תלמידיהם, לא היו יכולים לעין בהם היטב. עד כאן. והנה חלוק זה דרכות וקשות הוא במסכת מגלה שם, שהקשו: כתוב אחד אומר (דברים ט, ט): "ואשב בהר", וכתוב אחד אומר (שם י, י): "ואנכי עמדתי בהר". ומשני רבא: רכות מעמד, קשות מישב. ולפי דברי הר"ן הללו, ברכות אף עירא היאירי הוה מתני לרבנן על גבי קרקע, ומה שהיו חלוקין עירא היאירי עם דוד הינו בקשות, דעירא היאירי הוה מתני על גבי כרים משום שהיה מפחד דאי הוה מתני על גבי קרקע לא היה יכול לעין היטב, ודוד אף בקשות הוה מתני על גבי קרקע ולא היה מתפחד דלמא לא יוכל לעין בהם היטב.
ויש לדקדק בדברי הר"ן הללו, דאם כן, מאי האי דקאמר לה הקדוש ברוך הוא לדוד: הואיל והשפלת עצמך וכו'? דהא דוד לאו משום ענוה הוא דקא עבד הכי אלא מדינא, משום דנכון לבו דאף בקרקע יוכל לעין היטב. ואדרבה, יותר היה ראוי ליחס מדת הענוה לעירא היאירי, שלא היה בוטח בעצמו שיוכל לעין היטב בהיותו לומד על גבי קרקע, ודוד נכון לבו בטוח דאפלו בהיותו לומד על גבי קרקע יוכל לעין היטב. תו קשיא לי בדברי הר"ן, דאם טעמם של אותם ארבעה זקנים דיבנה ועירא היאירי שהיו לומדים על גבי כרים הוא בקשות, שחששו שאם היו לומדים על גבי קרקע לא יוכלו לעין היטב, אם כן יהיו הם ותלמידיהם על גבי כרים? שהרי הקפדת הכתוב ד'ואתה פה עמד עמדי' אינו אלא דהתלמיד יהיה שוה לרב, ואם התלמיד יושב עם הרב על גבי כרים — לית לן בה, וכמו שכתבו רש"י והרמב"ם, ואם כן היו מקיימים גזרת הכתוב ד'ואתה פה עמד עמדי' שהיו שוים הרב עם התלמיד בעוד שלומדים, והיו יכולים לעין היטב בהיותם על גבי כרים. עוד יש להקשות, דלמה זה אותם ארבעה זקנים ועירא היאירי עשו תקנה לעצמם בשמועות קשות כדי לעין בהם היטב והיו יושבים על גבי כרים, ולא עשו תקנה להתלמידים שיהיו יושבים על גבי כרים בשמועות קשות כדי שיוכלו להבין בהם היטב, והרי אותה הראיה שהביאו מ'רכות מעמד וקשות מישב' הוא תקנה לתלמיד, דמשה היה לומד מפי הגבורה המלמד לאדם דעת, ואף על פי כן בשמועות קשות היה משה יושב כדי להבינם היטב, והם למדו מכאן לעשות תקנה לעצמם לישב על גבי כרים בשמועות קשות כדי לעין בהם היטב, ולא חששו לתקנת התלמידים להושיבם בשמועות קשות על גבי כרים כדי שיוכלו להבינם היטב. עוד יש לדקדק בדברי הר"ן במה שכתב שאם היו יושבים בקרקע עם תלמידיהם לא היו יכולין לעין היטב, דמאי האי דקאמר עם תלמידיהם? לא הוה לה למימר אלא שאם היו יושבים בקרקע לא היו יכולין לעין היטב, שהרי עקר ההקפדה אינו אלא דהישיבה בקרקע מונעת קצת העיון העמק.
אך יראה לפרש כונה אחרת בדברי הר"ן. דאין הכונה דישיבת הקרקע מונעת העיון, דודאי כך יוכל האדם לעין בהיותו יושב בקרקע כמו בהיותו יושב על גבי כרים. אלא הכונה היא, דידוע דמדרגת התלמיד עם הרב היא כמדרגת העבד עם האדון, וכמו שאמרו (כתובות צו ע"א): כל מלאכות שעושה העבד לאדון — עושה התלמיד לרב; זולת דבשעת הלמוד גזרת מלך היא שיהיה התלמיד שוה לרב בעוד שלומדים, והוא לאמרו יתברך 'ואתה פה עמד עמדי'. ומזה תמהו מגדולי אחרוני זמננו על מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק רביעי מהלכות תלמוד תורה (דין ב): כיצד מלמדים? הרב יושב בראש וכו'. ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים, ומקדם חרבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבין. עד כאן. והקשו: דאיך יתכן דבתחלה היה הרב יושב והתלמידים עומדים, דמדברי רבי אבהו משמע דצריך שיהיו הרב והתלמיד שוים בשעה שלומדים, מקרא ד'ואתה פה עמד עמדי'. ובגמרא (מגילה כא ע"א) אמרינן: תנו רבנן: מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו לומדין תורה אלא מעמד, ומשמת רבן גמליאל ירד חלי לעולם והיו לומדין תורה מישב. ופשטן של דברים דקאמר 'לא היו לומדין תורה אלא מעמד' משמע דקאי לרב ולתלמיד, שכלם היו מעמד בשעה שהיו לומדים. והרמב"ם ז"ל שכתב שהרב היה יושב והתלמידים היו עומדים, יש לתמה דמנא לה. ועוד, דמשמע דהוא הפך מימרא דרבי אבהו, דקאמר דצריך שיהיו הרב ותלמידו שוים בשעה שהם לומדים, ממאמר הכתוב 'ואתה פה עמד עמדי'.
וראיתי להרב בעל פרישה ודרישה (יו"ד סימן רמו) שכתב, דמה שכתב הרמב"ם שבתחלה היה הרב יושב והתלמידים עומדים מירי בתלמידים שלא הגיעו לכלל סמיכה. ולמד חלוק זה מהר"ן, שכתב על אותה שכתבנו למעלה שהקשה דהיכי מתנו ארבעה זקנים ועירא היאירי על גבי כרים, והא בעינן דבשעה שהם לומדים יהיו התלמיד והרב שוים. ותרץ: כאן קדם שהגיעו לכלל סמיכה, כאן לאחר שנסמכו, דהתם ראוי לרב לחלק להם כבוד. עד כאן. כלומר, דמאי דאמרינן שיהיו הרב והתלמיד שוין בשעה שלומדין מירי בתלמידים סמוכים, דומיא דמשה, דהתם ראוי לרב לחלק להם כבוד, וההיא דארבעה זקנים ועירא היאירי שהיו יושבים על גבי כרים והתלמידים על גבי קרקע מירי בתלמידים שאינם סמוכים. וכתב דהר"ם סבירא לה חלוק זה, ומה שכתב 'ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים' מירי בתלמידים שאינם סמוכים.
ודבריו תמוהים, שהרי דברי הר"ם כך הם: ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע, אלא או הכל על הארץ או הכל על הכסאות. ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים. עד כאן. ולפי דבריו, מה שכתב בתחלה 'ולא ישב הרב על הכסא' מירי בתלמידים סמוכים, וכמו שכתב הר"ן, ומה שכתב סמוך לזה 'ובראשונה היה הרב יושב' מירי בתלמידים שאינם סמוכים. ואלו הם דברים שאין להם מובן כלל, שיאמר הר"ם שני דינים סמוכים זה לזה סותרים זה את זה, ונאמר שהדין האחד מירי בסמוכים והשני מירי בשאינם סמוכים. וכבר דחה הלחם משנה דברים הללו, יעין שם. וגם דברי הרב בית חדש בדינים אלו נפלאים ממני.
והנכון מה שכתב בעל לחם משנה, דודאי מקרא ד'ואתה פה עמד עמדי' למדנו שיהיו הרב והתלמיד שוים, והינו דוקא לענין שלא ישב הרב על גבי כסא ותלמידיו על הקרקע, משום דזה מורה מעלה לרב ופחיתות לתלמידים, ועל זה הקפיד הכתוב באמרו 'ואתה פה עמד עמדי' שיהיו הרב והתלמיד שוים בשעה שלומדים. ואפלו הכי, התלמידים מעמד והרב מישב. דמה שהוא יושב אינו למעלתו, אלא מפני שצריך להבין להם ואין דעתו מישבת לערך הדברים ולהבינם אלא אם כן הוא יושב, ואם כן אין זו מעלה לו. עד כאן. והקשה לו, דמאין הוציא הר"ם חלוק זה? דאימא דהקפדת הכתוב הוא גם כן שלא יהיה הרב יושב ותלמידים עומדים, אלא שניהם יהיו שוים בשעה שלומדים. ותרץ, דנפק לה ממאי דאמרינן בגמרא: כתוב אחד אומר: "ואשב בהר", וכתוב אחד אומר: "ואנכי עמדתי בהר". ותרץ: אמר רב: עומד ולומד, יושב ושונה. עד כאן. וכתב, שהר"ם מפרש כך: עומד ולומד — כשהוא לומד מהקדוש ברוך הוא היה בעמידה, אבל כשהוא שונה לתלמידיו היה יושב. אם כן למדנו, דכשאמרו בבריתא בתחלה היו לומדין מעמד, רצו לומר שתלמידים היו מעמד והרב יושב.
ואני תמה בפרוש זה, דאיך יתכן לומר דמה שאמר רב 'יושב ושונה' מירי כשהוא שונה לתלמידיו, שהרי בגמרא באו לישב הכתוב שאמר 'ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה', דאיך יתכן שהיה יושב? ותרצו: יושב ושונה. ובאותם ארבעים יום לא היה משה שונה לתלמידיו אלא לומד מפי הגבורה, ולא ירד משם אפלו רגע כמימרה. אלא ודאי שפרוש הנכון במה שאמרו 'יושב ושונה' הוא מה שפרש רש"י, דכשהיה לומד ההלכה מפי הגבורה היה מעמד, וכשהיה חוזר ושונה שנית ההלכה לבדו מה שלמד היה מישב. ואם כן הדרא קשין לדוכתה, דמהיכן ראה הר"ם דבתחלה היה הרב יושב והתלמידים עומדים? אימא שכלם הרב והתלמידים היו עומדים, משום דבעינן שיהיו הרב והתלמיד שוים בשעה שלומדים.
והנראה אצלי דהרמב"ם ז"ל הוציא דין זה מדאמרינן בפרק חמישי דערובין (נד ע"ב): תנו רבנן: כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה. נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו. נסתלק אהרן וישב משמאל משה. נכנסו בניו ושנה להם משה פרקן. נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן. עד כאן. והשתא, אי אמרת בשלמא דבתחלה גם כן שהיו לומדין מעמד היה הרב יושב — ניחא, דודאי משה היה יושב ואהרן כששנה לו משה פרקו היה מעמד, ולאחר ששנה לו משה פרקו נסתלק וישב לו לשמאל משה, משום דכבר למד ההלכה מעמד ואחר כך ישב. ובניו גם כן בתחלה למדו ההלכה מפי משה בהיותם מעמד, ואחר כך חזרו וישבו להם, זה ישב לימין משה וזה לשמאל אהרן. אלא אי אמרת דבתחלה אף הרב היה לומד לתלמידים מעמד, נמצא דמשה היה מעמד, ואיך יתכן דמשה יהיה מעמד ואהרן ובניו — אף שכבר למדו ההלכה — יהיו יושבים.
ועוד נראה להביא ראיה לדברי הר"ם ממאי דאמרינן בגמרא (מגילה כא ע"א): הקורא את המגלה — עומד ויושב. ואמרינן: תנא, מה שאין כן בתורה. מנא הני מלי? אמר רבי אבהו: דאמר קרא: "ואתה פה עמד עמדי". ואמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול אף הקדוש ברוך הוא בעמידה. עד כאן. ויש לדקדק, דמהיכן למדו חכמינו ז"ל דבקריאת התורה אין קורין בתורה בצבור מישב מקרא ד'ואתה פה עמד עמדי'? דאף דנימא דבאותם הימים שהיה משה לומד מפי הגבורה היה לו דין דקריאת התורה בצבור, אי ממשה — אימא דשני משה משום דכך הוא הדין שהתלמיד עומד בשעה שהוא לומד, וכמו שאמרו: בתחלה היו לומדין מעמד, אבל קריאת התורה בצבור מנא לן שצריך מעמד? ואי ממה שכתוב 'עמדי', דמשמע דאף הקדוש ברוך הוא בעמידה — הא ניחא אי אמרינן דמה שאמרו 'בתחלה היו לומדין מעמד' דלא קאי כי אם לתלמידים אבל הרב יושב, אם כן על כרחין לומר דמה שהיה אף הקדוש ברוך הוא בעמידה אינו מדין הרב השונה לתלמיד, אלא מדין קריאת התורה בצבור דצריך שיהיה מעמד; אלא אי אמרת דבתחלה היו התלמיד והרב לומדין מעמד, מנא לן דקריאת התורה היא מעמד מקרא ד'ואתה פה עמד עמדי', דפרושו דאף הקדוש ברוך הוא בעמידה? אימא דשני התם משום דבתחלה היו הרב והתלמיד לומדין מעמד. אלא ודאי על כרחין לומר דאף בתחלה היה הרב יושב והתלמידים עומדים, ולא הקפיד הכתוב אלא שלא יהיה הרב על גבי כרים והתלמידים על גבי קרקע, לפי שזה הוא מעלה לרב, והכתוב הקפיד דבשעה שהם לומדים לא יהיה שום מעלה לרב על התלמיד, וכמו שכתב בעל לחם משנה.
ובזה נבוא לכונת דברי הר"ן במה שכתב דבשמועות קשות אם היו יושבים בקרקע עם תלמידיהם לא היו יכולין לעין בהם היטב. שאין הכונה דישיבת הקרקע מונעת העיון העמק, אלא דבראות הרב את עצמו שוה במעלה לתלמיד במדרגה אחת, לפעמים חליש לבה. ומשום הכי בשמועות קשות, דבעו דעתא צלותא ושיהיו שמחי לב, התר להם לישב על גבי כרים, שיראו שיש להם מעלה על התלמידים. אבל דוד המלך, שהיתה בו מדת הענוה והשפלות בטבע, שלא היה מרגיש אם היה לו מעלה על התלמיד או לא, אף בשמועות קשות היה לומד עם תלמידיו על גבי קרקע ולא הוה חליש לבה. ומשום הכי לא היה עירא היאירי שונה עם תלמידיו על גבי כרים, דאי היו הרב והתלמיד שניהם על גבי כרים אכתי חליש לבה, דאין לו שום מעלה לרב על התלמיד. והתלמידים אף בהיותם לומדים על גבי קרקע היו יכולים לעין, לפי דלא חליש לבה דתלמיד בראותו את הרב שיש לו מעלה עליו. הכלל העולה, דמה שהיו חלוקים עירא היאירי עם דוד היה בשמועות קשות, דעירא היה מלמד אותם על גבי כרים, שאם היה יושב על גבי קרקע עם תלמידיו לא היה יכול לעין היטב, ודוד אף בשמועות קשות היה מלמד אותם על גבי קרקע.
ועל פי זה נבוא לכונת המאמר, דאמר דוד: שמרני שלא אכשל בדבר הלכה. ואמרינן בפרק קמא דסוטה (י ע"ב): "לדוד מכתם" (תהלים נו, א) — שיצא ממנה דוד, שהיה מך ותם. ופרש רש"י: מך — ענו. וכן כתב רש"י בפרוש 'מכתם לדוד': רבותינו דרשו על דוד, שהיה מנהיג עצמו כמך ותם אף במלכותו. והנה מה שהיה מנהיג עצמו כמך אף במלכותו לא מצינו, דמאי דכתיב (ש"א יז, יד): "ודוד הוא הקטן", דהינו שהיה מקטין עצמו, הינו קדם מלכותו. ונראה, דהינו מה שהיה שונה לתלמידיו על גבי קרקע אחר מיתת עירא היאירי, והינו במלכותו, דעירא בזמן מלכות דוד מת, וכמבאר, נמצא דאף במלכותו היה ענו, שהיה שונה עם תלמידיו על גבי קרקע. וכבר נתבאר, דמה שהיה שונה עירא היאירי על גבי כרים היה כדי לעין בשמועות קשות היטב, ועדין היה אפשר שדוד שלא היה שונה על גבי כרים לא היה מעין בהם היטב, לזה אמר: "מכתם לדוד" — אני מנהיג עצמי כמך ואני שונה לתלמידי על גבי קרקע; "שמרני" — שלא אכשל בדבר הלכה; "כי חסיתי בך" — ולא רציתי ללמד על גבי כרים לפי שבטחתי שאין שום נזק נמשך ממדת הענוה.
וזהו כונת הכתוב (תהלים ס, א-ב): "למנצח על שושן עדות מכתם לדוד ללמד. בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח שנים עשר אלף". עד כאן. והנה דברים הללו ד"עדות מכתם לדוד ללמד" אין להם מובן, דמה הוא העדות? ועוד, מאי קאמר 'ללמד', דמה בא ללמד? עוד יש לדקדק במה שאמר "בהצותו את ארם נהרים" וגומר, מה התיחסות לזה עם הקודם? ובמה שאמרנו יתבאר. דכבר נתבאר, דמה שהיה עירא היאירי מלמד על גבי כרים הוא כדי לעין בשמועות קשות היטב, ודוד היה משפיל עצמו ואף בשמועות קשות היה מלמד על גבי קרקע. והנה אף שלמדנו שדוד היה ענו במאד מאד, מכל מקום אפשר שדוד לא צדק בזה, ועירא היאירי שהיה שונה על גבי כרים כדי לעין בשמועות קשות היה יודע לכון את ההלכה לתלמיד ואדונינו דוד לא ידע. והמבחן לזה, שדוד אף שהיה יושב עם תלמידיו על גבי קרקע היה מעין בהם היטב, הוא מאי דאמרינן בפרק שני דמכות (י ע"א): אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב (תהלים קכב, ב): "עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלים"? מי גרם לרגלינו שיהיו עומדות במלחמה — שערים המצינים בהלכה, שהיו עוסקים בתורה. עד כאן. ואין ספק, שסגלה הלזו שיש לעוסקים בתורה שנוצחים במלחמה הוא דוקא היכא דסלקא להו שמעתתא אלבא דהלכתא; הא לאו הכי, פשיטא שאין להם מעלה הלזו. ומה גם אם הוא סבה שאינו מעין היטב, כגון הך דדוד, דאם היה יושב על גבי כרים כרבו היה מעין היטב ומכון את ההלכה לתלמיד, ובסבת מה שהיה מלמד על גבי קרקע אינו יכול לעין בשמועות קשות היטב — פשיטא שאין לו מעלה זו שיהיו עומדות רגליו במלחמה. ומהרימ"ט בדרשותיו (פרשת שופטים דרוש שני) דקדק, דלמה תלה השבח הזה בשערי ירושלים? והלוא בכל מקום שעוסקים בתורה יש מדה זו. וכתב שבא לרמז על בית דין הגדול שבירושלים, כי אז ודאי אנו בטוחים שיעמדו רגלינו במלחמה, בהיות לנו מקום קבוע לתורה ולתעודה. עד כאן. ואפשר דהכונה היא, לפי שמשם תורה יוצאה לישראל ואין בהם נפתל ועקש, וכמבאר.
וזהו כונת הכתוב: "עדות מכתם לדוד ללמד". כלומר, מה עדות יש במה שהיה מך ללמד, כלומר, בשעה שהיה מלמד היה ענו ולומד על גבי קרקע, דמאן אמר לן דצדק דוד בזה? דדלמא לא צדק ולא היה מעין בהם היטב? לזה אמר: העדות לזה איך צדק דוד הוא "בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח שנים עשר אלף". הנה מנצחון זה תדע ותשכיל איך הלכותיו של דוד היו ברורות כשמש, ומשום הכי היו רגליו עומדות במלחמה.
ובזה יתבאר המאמר שהתחלנו. דאחר שספר הכתוב גבורותיו של דוד שהיה 'ישב בשבת', ודרשו על זה שהיה יושב בישיבה על גבי קרקע, ודרשו 'עדינו' גם כן על מה שהיה מעדן עצמו כתולעת, ופרש רש"י: כופף עצמו ידיו ורגליו ביחד ויושב לארץ, סימו ואמרו: 'העצני' — בשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ; 'על שמנה מאות חלל בפעם אחת' — שהיה זורק חץ ומפיל שמונה מאות חלל בפעם אחת. עד כאן. ואני תמה בזה: אטו אצל החסידים ואנשי מעשה הוא שלמות היותם גבורים?! ומגדולי המפרשים אמרו, דמאי דאמרינן (שבת צב ע"א): אין הנבואה שורה אלא על חכם וגבור, דהינו גבור הכובש את יצרו, אבל סתם גבורה אינה נחשבת אצל השלמים. ועוד, מה יחוס יש במה שהתחיל לשבח לדוד בפעלות שכליות, דהינו 'ישב בשבת', וחזר בשבח גופני, דהינו שהיה גבור?
ועם מה שכתבנו יתבאר דהכל הוא דבר אחד. שכבר נתבאר, דעירא היאירי היה שונה על גבי כרים וכסתות כדי לעין היטב, ודוד היה ענו והיה שונה על גבי קרקע. ולזה אמר, דמאן אמר לן דצדק דוד? דדלמא מתוך שהיה שונה על גבי קרקע לא היה מעין בהלכות הקשות היטב? לזה בא הכתוב לומר: אני מראה אותך הלכותיו של דוד איך היו מכונות להלכה. והוא אמרו: 'העצני' — שכשהיה יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ, וזורק חץ ומפיל שמונה מאות חלל בפעם אחת. והנה מגבורה זו תדע ותשכיל איך הלכותיו של דוד היו בתכלית העיון, אין בהם נפתל ועקש, דמי גרם לרגלינו שיהיו עומדות במלחמה — שערים המצינים בהלכה. נתבאר מכל זה, שהיות האדם משפיל עצמו בעסק התורה היא מעלה גדולה שאין למעלה הימנה, ונשתבח בה דוד.
וכיוצא בזה גם כן מצינו לדוד בפרק קמא דברכות (ד ע"א): "לדוד, שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהלים פו, א-ב). כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגדות אגדות בכבודם, ואני ידי מלכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה. ולא עוד, אלא שכל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי ואומר לו: מפיבשת רבי, יפה דנתי? יפה חיבתי? יפה זכיתי? יפה טהרתי? יפה טמאתי? ולא בשתי. אמר רב יהושע ברה דרב אידי: מאי קרא? "ואדברה בעדתיך נגד מלכים ולא אבוש" (שם קיט, מו). תנא, לא מפיבשת שמו אלא איש בשת שמו, ולמה נקרא שמו מפיבשת? שהיה מביש פני דוד בהלכה. עד כאן. ויש לדקדק במה שאמרו: תנא, לא מפיבשת שמו אלא איש בשת שמו וכו', דמאי איריא דדרשה זו הכא? דבשלמא אם היו מביאים שום פסוק דמפיבשת, היה שיך לומר: תנא, לא מפיבשת שמו וכו'; אבל הכא לא הזכר מפיבשת אלא אגב גררא דדוד היה נמלך בכל מה שעושה עם רבו ואומר מפיבשת רבי וכו', ואין דרך התלמוד בכיוצא בזה לדרש שמות.
ומפי רבותי שמעתי עם ההיא דאמרינן בפרק חלק (סנהדרין ק ע"א) דאסור לאדם לקרא לרבו בשמו, ומפני זה נענש גיחזי מפני שקרא לרבו בשמו, שנאמר (מ"ב ח, ה): "זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע". ולפי זה הקשה לסתמא דתלמודא, דהיכי קרא דוד לרבו בשמו, שהיה אומר: מפיבשת רבי, יפה דנתי וכו'. לזה תרצו, דמפיבשת אינו שם העצם כי אם שם התאר, ומשום הכי קראו דוד בשם התאר. ונהירנא שדנתי לפניהם, שרש"י פרש עלה דההיא דאמרינן זה הקורא לרבו בשמו, שאומר פלוני ואינו אומר מורי רבי פלוני. עד כאן. ומרן ז"ל בכסף משנה (פ"ה מהלכות ת"ת) הביא דברי רש"י הללו וכתב: ומקרא מסיעו, דקאמר יהושע (במדבר יא, כח): "אדני משה". עד כאן. אלמא דליכא אסורא אלא במזכיר שמו דוקא בלתי שום כנוי, אבל באומר אדוני או מורי — שרי להזכיר שמו. ואם כן הכא, שדוד היה אומר מפיבשת רבי, ליכא אסורא. ואפשר לישב דבריהם, דדוקא כשמזכיר התאר מקדם, כגון 'אדני משה' או מורי פלוני — שרי; אבל לומר פלוני מורי, שמזכיר שם העצם קדם התאר — אסור, ולומר גם כן 'משה אדני' היה אסור. והכא גבי דוד, שהיה אומר מפיבשת רבי, שמזכיר שם העצם קדם הכנוי — אסור, ומשום הכי אמרו: לא מפיבשת שמו אלא איש בשת וכו'. ותבלין מצאתי לחלוק זה.
ולי יראה לישב באפן אחר. ונדקדק עוד במה שאמר דוד: ולא עוד, אלא שכל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת וכו', דמאי האי דקאמר ולא עוד אלא וכו'? דאם דוד בא לשבח את עצמו במעשיו הטובים ואמר שהיו ידיו מלכלכות בדם ובשפיר שלא כדרך המלכים, יאמר ועוד יש לי מדה אחרת שכל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת, ומאי האי דקאמר ולא עוד אלא וכו', כאלו הם דברים סותרים זה לזה? ונראה דזהו מה שהקשה לסתמא דתלמודא, ולזה תרצו: תנא, לא מפיבשת שמו אלא איש בשת שמו וכו'. והכונה: דהדבר ידוע, דעירא היאירי היה רבו מבהק דדוד, ומפיבשת לא היה רבו מבהק. וכדאמרינן בששי דערובין (סג ע"א): רב המנונא רמי: כתיב (תהלים קיט, יא): "בלבי צפנתי אמרתך", וכתיב (שם מ, י): "בשרתי צדק בקהל רב". כאן בזמן דעירא היאירי קים, כאן בזמן דעירא היאירי לא היה קים. ואמרינן באחרון דברכות (סג ע"ב): אמרי דבי רבי ינאי: מאי דכתיב (משלי ל, לג): "כי מיץ חלב יוציא חמאה, ומיץ אף יוציא דם"? במי אתה מוצא חמאה של תורה — במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה. 'ומיץ אף יוציא דם' — כל תלמיד שכועס עליו רבו ושותק, זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור. עד כאן. נמצינו למדין, שמי שירצה להיות בקי להבחין בדמים בין דם טמא לדם טהור, הולך אצל רב שיכעס עליו וישתק, ואז זוכה לזה, כדכתיב: "ומיץ אף יוציא דם". ופרש רש"י ז"ל על מפיבשת שהיה מביש פני דוד בהלכה, שהיה אומר לו טעית. עד כאן.
ובזה נבוא לכונת המאמר. שאם דוד לא היה בקי בדמים, היה מוכרח לילך אצל מפיבשת, כדי שיביש פני דוד ויאמר לו טעית, וישתק דוד, ואז היה זוכה דוד להבחין בין דם טמא לדם טהור. וזהו שאמר: רבונו של עולם, ראה חסידותי, שאני ידי מלכלכות בדם ובשפיר ובשליא, כלומר, שאני בקי בהלכות דמים, ולא הייתי צריך לילך אצל מפיבשת שיכעס עלי ואשתק. ולא עוד, אלא אף שאני בקי בדמים, כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי. והקשה לסתמא דתלמודא: מה קשר יש מה שהיו ידיו מלכלכות בדם ושפיר ושליא עם מה שהיה נמלך עם מפיבשת רבו? לזה השיבו: תנא, לא מפיבשת שמו אלא איש בשת, ולמה נקרא מפיבשת? שהיה מביש פני דוד בהלכה והיה אומר לו טעית. ואם כן שפיר קאמר דוד: ולא עוד, אלא שכל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי וכו'. כלומר, דכיון שאני ידי מלכלכות בדם ושפיר ושליא, לא הייתי צריך לילך אצל מפיבשת שיכעס עלי ויאמר טעית, ואף על פי כן הייתי נמלך עם מפיבשת לקיים "ואדברה בעדתיך נגד מלכים ולא אבוש".
והנה מה שאמר דוד: ולא עוד אלא וכו', הן הן הדברים שאמר (תהלים קיט, מג-מו): "ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד" וגומר, "ואתהלכה ברחבה" וגומר, "ואדברה בעדתיך נגד מלכים ולא אבוש". ומאי דאמרינן דכל שהיה דוד עושה היה נמלך במפיבשת, ילפינן לה מהאי קרא ד"ואדברה בעדתיך נגד מלכים ולא אבוש", וכדאיתא בגמרא. והנה כי היכי דמועיל לתלמיד מה שכועס עליו רבו ושותק להבחין בין דם טמא לדם טהור, הכי נמי מועיל לשאר דינים. וכדאמרינן בגמרא (ברכות סג ע"ב): "ומיץ אפים יוציא ריב" (משלי ל, לג) — כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק, זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות. דתנן, רבי ישמעאל אומר: הרוצה שיחכם — יעסק בדיני ממונות; שאין לך מקצוע בתורה יותר מהם, שהם כמעין נובע. ורש"י פרש: "ואל תצל מפי דבר אמת" — אל תבדיל מפי דבר אמת. ולשנא אחרינא מצאתי: "דבר אמת עד מאד" — בכל הוראותי ובכל דיני, שלא אכשל בהם. ועוד כתב: "ואתהלכה ברחבה" — בהלכה הרווחת ופושטת בישראל. עד כאן.
ובזה נבוא לכונת הכתוב. שדוד התפלל: "ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד", שכל הוראותיו וכל דיניו יהיו כדין, שלא יכשל בהם. ועוד התפלל: "ואתהלכה ברחבה" — בהלכה הרווחת ופושטת בישראל, וכיון שהוראותיו הם רווחות ופשוטות בישראל הוא סימן שהן כדין. וכדאמרינן בעלמא (ירושלמי מע"ש פ"ה ה"ב): אם הלכה רופפת בידך, פק חזי מאי עמא דבר. ואמרינן בפרק ששי דפסחים (סו ע"א), שאמר להם הלל: הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להם לישראל, אם אין נביאים הם — בני נביאים הם. ונמצא שעשו כדין, שאמר: כך מקבלני מפי שמעיה ואבטליון. הרי שמה שישראל עושים הוא הוראה על אמתת הענין. ואמר: אף על פי שאני מתפלל לפניך שכל הוראותי יהיו כדין, כהלכה הרווחת ופושטת בישראל, לא בשביל זה אמנע את עצמי מלילך אצל מפיבשת, אף שהוא מביש אותי ואני שותק, אלא "ואדברה בעדתיך נגד מלכים ולא אבוש". ואף על פי שלא הייתי צריך לזה, מאחר שכל הוראותי הם כדין, אף על פי כן אני אוהב מדת הענוה בעסק התורה. עץ חיים היא למחזיקים בה, ותמכיה מאשר.
 |
מהדורה זמנית - הבהרה הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |