פרשת דרכים/ד
פרשת דרכים 
ד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
דרך מצרים
ובו שני דרושים
הדרוש הראשון (דרוש ד): בו יתבאר שהקדוש ברוך הוא אינו דן את האדם כי אם לפי מקומו ושעתו באשר הוא שם; אבל לענין הטובה אינו כן, דצופה ומביט ומרבה להיטיב. / בזה נותן טעם לשבט לוי אמאי לא נשתעבד. / ועוד לו דברים בגו, דכיון דשבט לוי לא היה לו חלק בארץ לא הוטל עליו פריעת חוב השטר ד'כי גר יהיה זרעך'. / מישב קשית המדרשים דלמה לא היו בני גרשון ובני מררי מרבים כשאר השבטים.
הדרוש השני (דרוש ה): יסודתו סובב הולך דבשכר נשים צדקניות מדלג על ההרים להוציא את בני ישראל בתוך זמנו, ומישב קשית המפרשים היכן נתקים גזרת 'ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה'. / הבטחת 'ואחרי כן יצאו ברכש גדול' מדין הענקה הוא.
דרוש רביעי
שמות רבה (פרשה ה סימן ך): "ויאמר אלהם מלך מצרים למה משה ואהרן" (שמות ה, ד). מהו 'למה'? אמר להם: אתם למה ודבריכם למה? "לכו לסבלתיכם" (שם). אמר רבי יהושע בן לוי: שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך. עד כאן.
עלינו לשבח לאדון הכל, ורב טוב לבית ישראל, שהקדוש ברוך הוא אינו דן את האדם כי אם באשר הוא שם, ואף שעתיד לחטא — לא יחשב השם לו עון לפי זמנו, וגמולו ישיב בראשו לפי מקומו ושעתו. אבל לענין הטובה אינו כן, כי חפץ חסד הוא ומרבה להיטיב לאיש כמעשהו שעתיד לעשות. כאשר חכמים יגידו, היטיבו כל אשר דברו, בטעם הדבר אמאי שבטו של לוי לא היה בכלל השעבוד. וזה לשון רבותינו ז"ל במדרש: לפי שצפה הקדוש ברוך הוא שהיה עתיד שבט לוי לעבודת השם, לפיכך לא נתן בשעבוד פרעה. עד כאן.
גם בשמות רבה (פרשה ב סימן א) אמרינן וזה לשונם: "יודיע דרכיו למשה, לבני ישראל עלילותיו וגו', ארך אפים ורב חסד" (תהלים קג, ז-ח). 'ארך אפים' — שהאריך אף עמהם; 'ורב חסד' — שהוא מטה כלפי חסד, ונסתכל בטוב ולא ברע שהיו עתידין לעשות. עד כאן. ומהר"ש יפה נדחק במאמר זה, מהו כונתם באמרם נסתכל בטוב ולא ברע.
ויראה דזה יובן עם מה שאמרו בשמות רבה (פרשה ג סימן ג) וזה לשונם: "ויאמר יי ראה ראיתי את עני עמי" (שמות ג, ז). הדא הוא דכתיב (איוב יא, יא): "כי הוא ידע מתי שוא, וירא און ולא יתבונן". כיצד? אתה מוצא, בשעה שיצתה הגר מביתו של אברהם, מה כתיב שם (בראשית כא, טו): "ויכלו המים מן החמת". אמר רבי סימון: בקשו מלאכי השרת לקטרגו. אמרו לפניו: רבונו של עולם, אדם שעתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו את הבאר?! אמר להם: איני דן את האדם אלא בשעתו וכו'. וכן כשהיו ישראל במצרים ראה הקדוש ברוך הוא מה שעתידין לעשות, דכתיב: "ויאמר יי ראה ראיתי" — זו ראית מעשה העגל וכו'. אמר הקדוש ברוך הוא: איני דנם לפי המעשים העתידים לעשות. הינו דכתיב: כי שמעתי את צעקתם, אף על פי שידעתי מכאוביו. יודע אני כמה עתידין להכאיבני במדבר וכו', ואף על פי כן איני נמנע מלגאלם. הינו דכתיב: "וירא און ולא יתבונן". עד כאן. נמצינו למדין, שאף שיודע השם שעתידין לחטא אינו נמנע מלהיטיב עמהם, לפי שאינו דן את האדם אלא בשעתו.
ויש לדקדק על זה ממאי דאמרינן בשמות רבה (פרשה ג סימן ה) וזה לשונם: "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל" (שמות ג, יא). אמר לפניו: רבונו של עולם, איך אני יכול לכנס למקום הורגי נפשות וכו'. "וכי אוציא את בני ישראל" — מה זכות יש בידם שאוכל לגאלם. אמר לו הקדוש ברוך הוא (שם שם, יב): "כי אהיה עמך". ומה שאמרת מה זכות יש בידם, "בהוציאך את העם תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שם). הוי יודע, שבשביל התורה שהם עתידים לקבל הם נגאלים. עד כאן. הרי מוכח ממאמר זה שהקדוש ברוך הוא דן את האדם על העתיד, שאף שלא היו ראויים לגאלה גאל אותם בשביל שעתידים לקבל התורה, והיכי קאמר שאינו דן את האדם אלא בשעתו?
אך התרוץ לזה הוא מבאר, שבכלל רחמיו וחסדיו יתברך שהוא מתנהג עם בריותיו הוא זה: שאם עתידים להיות צדיקים — הוא מסתכל בעתיד ומיטיב עמהם, אך אם עתידים לחטא — אינו מסתכל במה שעתידים לחטא, ואינו דן את האדם אלא בשעתו. והינו דכתיב: "וירא און ולא יתבונן" — דוקא און לא יתבונן, אבל מה שעתידים להיטיב יתבונן. ומשום הכי נסתכל במה שעתידין לקבל את התורה וגאלם, ולא נסתכל במה שעתידין לחטא במדבר, לפי שלהרע אינו דן את האדם אלא בשעתו. וראית הדבר מבאר במדרשו של רבי שמעון בן יוחי: בוא וראה כיצד מתנהג הקדוש ברוך הוא עם בריותיו! בשעה שצופה שעתידים לעשות רצונו — הוא מיטיב עמהם, ובשעה שצופה שעתידים לחטא — אינו מעניש אותם. הינו דכתיב: "וירא און ולא יתבונן". עד כאן.
וזהו כונתם בשמות רבה (פרשה א סימן מב): "וירא אלהים" (שמות ב, כה). אמר ריש לקיש: שראה שעתידים להמרות על ים סוף, דכתיב (תהלים קו, ז): "וימרו על ים בים סוף". "וידע אלהים" (שמות שם) — שהם עתידים לומר "זה אלי" (שמות טו, ב). רבי יהושע בן לוי אמר: ראה שעתידין לומר "אלה אלהיך ישראל" (שם לב, ד). "וידע אלהים" — שעתידין להקדים נעשה לנשמע (שם כד, ז). עד כאן. והנה מהר"ש יפה ז"ל פרש, שכונתם הוא: אף על פי שידע שעתידים להמרות בים סוף, מכל מקום ראה מה שעתידים לומר 'זה אלי', ובא זה וכפר על זה. וכן אף שראה שעתידין לומר 'אלה אלהיך ישראל', 'וידע אלהים' שעתידים להקדים נעשה לנשמע, ובעבור זה לא השגיח השם על מעשה העגל. והקשה לו לרב ז"ל על זה, דבלאו הכי למה ישגיח על העתיד, והנה אין ראוי לדון אלא אמעשה דהשתא, וכדאמרינן: "באשר הוא שם" (בראשית כא, יז), ונדחק בזה, יעין שם.
אך נראה שכונת המאמר הוא עם מה שכתבנו, שבא להודיע כמה הם חסדי השם. דמלבד שכבר כתבנו שהשם משגיח על הטוב שעתידים לעשות ומיטיב עמהם ואינו משגיח על הרע שעתידין לעשות להרע עמהם, עוד הפליא חסדו, שאם רואה שעתידין להרע ולהיטיב — מיטיב עמהם בשביל מה שעתידין להיטיב, ואינו נמנע מלהיטיב בשביל מה שעתידין להרע, מאחר שעתידין גם כן להיטיב. והנה פרוש 'וידע אלהים' תרגם אנקלוס: ואמר במימרה למפרקהון. וזהו כונתם: 'וירא אלהים' מה שעתידין להמרות בים סוף, ואף על פי כן 'וידע אלהים' מה שעתידין לומר 'זה אלי', וגאלן בשביל מה שעתידין לומר 'זה אלי' אף שעתידין לחטא בים סוף, ודן אותם כפי הטוב שעתידין לעשות אף שעתידין גם כן לעשות הרע. ורבי יהושע בן לוי נמי הכי סבירא לה, והכי קאמר: ראה שעתידין לומר 'אלה אלהיך ישראל', ואף על פי כן 'וידע אלהים' מה שעתידין לקבל את התורה, וגאלם בשביל מה שעתידין להיטיב, וכדכתיב: "בהוציאך את העם תעבדון את האלהים על ההר הזה", ונסתכל בטוב שעתידין לעשות ודן אותם על העתיד אף שעתידים לחטא.
וזהו כונת המאמר שכתבנו: "ארך אפים" — שהאריך אף עמהם; "ורב חסד" — מטה כלפי חסד, ונסתכל בטוב ולא ברע שהיו עתידין לעשות. כלומר, דכשנסתכל ברע שעתידין לעשות — 'ארך אפים', האריך אפו ולא העניש אותם. 'ורב חסד' מטה כלפי חסד — וכשבא לעשות חסד מטה כלפי חסד, ונסתכל בטוב שהיו עתידין להיטיב, דהינו לקבל את התורה או לומר 'זה אלי', וגאלם; ולא נסתכל ברע שעתידים לעשות, דהינו מה שעתידין להמרות בים סוף או במה שעתידים לעשות את העגל.
ובזה יובן פסוק אחד בפרשת בלק (במדבר כג, כא-כב): "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, יי אלהיו עמו ותרועת מלך בו. אל מוציאם ממצרים" וגומר. ויש לדקדק, מה היתה כונת בלעם באמרו "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל"? ורש"י ז"ל פרש: לא הביט הקדוש ברוך הוא און שביעקב; כשהם עוברים על דבריו, אינו מדקדק אחריהם להתבונן באוניות שלהם ובעמלן שהם עוברים על דתו. עד כאן. ויש לדקדק בזה, דהיכי קאמר דכשהם עוברים על דבריו אינו מדקדק אחריהם, ואפכא אמרינן (ירושלמי שקלים פ"ה ה"א): כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן — יותרו בני מעיו. ואמרינן: "ולא יקח שחד" (דברים י, יז) — שאינו לוקח שחד של מצות, אלא נפרע מהעברות ומשלם שכר על המצות. ובפרט בישראל דכתיב בהו (עמוס ג, ב): "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונתיכם". והיכי קאמר שאינו מדקדק אחריהם כשהם עוברים על דבריו? וכבר כתבנו כונה אחת בפסוק זה בדרך הערבה (דרוש כב), יעין שם. אך כפי דרכנו נאמר בענין אחר, ונדקדק עוד במה שסיים בלעם דבריו ואמר: "אל מוציאם ממצרים", דמאי אתא לאשמועינן, דמי לא ידע בכל זה. ורבותינו ז"ל נתעוררו בזה ואמרו במדרש (תנחומא בלק יד): "אל מוציאם ממצרים". אתה אמרת לי (במדבר כב, ה): "הנה עם יצא ממצרים" — מעצמן, ואינו כן, אלא השם הוציאם. וכבר הביא רש"י ז"ל אגדה הלזו בפרושו.
ונראה דזה יובן עם מאי דאמרינן במדרש (תנחומא שם): "לא הביט און ביעקב". אמר בלעם: אינו מסתכל בעברות שבהם, ואינו מסתכל אלא במצות, שנאמר: "יי אלהיו עמו". עד כאן. ויש לדקדק, מה היתה כונת בלעם בזה לומר שאינו מסתכל בעברות והוא מסתכל במצות. ונראה, דזה יובן עם מאי דאמרינן במדרש (תנחומא בלק ט): "כי הכיתני זה שלש רגלים" (במדבר כב, כח). אמרה לו: אמה זו עתידה לחג שלש רגלים בשנה, ואתה מבקש לעקרה מן העולם?! וכבר הביא רש"י ז"ל אגדה הלזו בפרושו. ואמרינן במדרש (תנחומא בלק יג): "ויקחהו שדה צפים אל ראש הפסגה" (במדבר כג, יד). קוסם גדול היה בלק, ראה פרצה גדולה שעתידה להתפרץ שם. והינו שמת שם משה רבנו. והוא לא ידע זה, אלא ראה הפרצה וסבור שעתידים ישראל שם לחטא, ורצה שיקללם שם בלעם כדי שתחול עליהם הקללה.
והנה כונת בלק בזה היתה, לפי שראה שהשם מנע את בלעם מלקללם לפי שעתידין ישראל לחג לפניו שלש רגלים בשנה, ואם כן נמצינו למדין שהשם דן את האדם על העתיד, שהרי בשביל מה שעתידין לחג לפניו שלש רגלים מנע לבלעם מלקללם, ולזה הביא לבלעם ראש הפסגה, שהוא מקום שעתידים לחטא שם, ויעניש אותם על העתיד. כי היכי דמסתכל במה שעתידין להיטיב ומיטיב עמהם, הכי נמי יסתכל במה שעתידין לחטא ויעניש אותם על העתיד. לזה בא בלעם ואמר לו: אל יעלו דברים אלו על לבבך, שאין אתה יודע אפי אמה זו עם אלהיה. "לא הביט און ביעקב" — אינו מסתכל בעברות שעתידין לחטא, ואינו דן אותם אלא באשר הוא שם; אבל במצות מסתכל הוא במה שעתידין להיטיב ומיטיב עמהם, ו"יי אלהיו עמו". ואם כן, אף שנסתכל במה שעתידים לחג שלש רגלים, אינו מסתכל במה שעתידין לחטא בראש הפסגה. וכי תימא מנלן זה, דהוו תרתי דסתרן אהדדי. לזה אמר: "אל מוציאם ממצרים" — משם יתברר לך דמסתכל במצות שעתידים לעשות ואינו מסתכל בעברות שעתידין לעשות, שהרי בשביל זה יצאו ישראל ממצרים. והלוא לא היה להם שום זכות, אלא שנסתכל במה שעתידין לקבל את התורה; והלוא תכף ומיד אחר מתן תורה עתידין לומר "אלה אלהיך ישראל", אלא על כרחין לומר שדן אותם על המצות שעתידין לעשות ואינו דן אותם על עברות שעתידים לעשות, ואם כן אין לך שום תועלת בזה המקום של ראש הפסגה שראית שעתידין לחטא שם.
ובזה נבוא לכונת המאמר הפונה קדים: אתם למה ודבריכם למה? דלכאורה אין מובן לדברים אלו. ומהר"ש יפה ז"ל נדחק בפרושו, יעין שם. ולי נראה דהכי פרושו, דהנה אמרו ז"ל בשמות רבה (פרשה א סימן מב) שמדת הדין היתה מקטרגת על ישראל שלא להוציאם ממצרים בשביל מה שעתידין לעשות העגל. וכבר נתבאר שהקדוש ברוך הוא לא השגיח בזה, לפי שאין הקדוש ברוך הוא דן את האדם אלא באשר הוא שם, וכדכתיב (איוב יא, יא): "וירא און ולא יתבונן". עוד נתבאר, דשבטו של לוי לא נשתעבד במצרים משום שעתיד להיות שבט זה לעבודת השם. והנה פרעה חכם גדול היה וראה שישראל עתידין לומר "אלה אלהיך ישראל", ומשום הכי כשראה למשה שבא לגאל את ישראל תמה בזה ואמר: איך יתכן שהוא רוצה לגאלם מאחר שהם עתידין לעשות העגל? וכי תאמר אין הקדוש ברוך הוא דן אלא באשר הוא שם — זה לא יתכן, שהרי שבטו של לוי לא נשתעבד בשביל מה שעתידין להיות בעבודת השם, ואם כן מוכח מהכא שהקדוש ברוך הוא דן את האדם אף על העתיד. וזהו שאמר: אתם למה? כלומר, למה אתם פנויים? על כרחין לומר שהקדוש ברוך הוא דן על העתיד, וראה שאתם עתידים להיות תחת עבודתו לשרת בשם השם, ומשום הכי פטר אתכם משעבוד מצרים. אם כן אפוא דבריכם למה? שאתם באים במאמר השם לגאל את ישראל, והלוא עתידין הם לעשות העגל ואינם ראוים לגאלה. והוא לא ידע דרכי השם, שאינו מסתכל במה שעתידין לחטא, ואינו דן אותם אלא לפי מעשיהם של אותה שעה, אבל לענין הטובה מסתכל במה שעתידין להיטיב ודן אותם על העתיד.
עוד אפשר לומר כונה אחרת במאמר זה. ונאמר טעם אחר בהא דשבטו של לוי לא היה בכלל השעבוד. והענין הוא בהא דאמרינן בבראשית רבה (פרשה פב סימן יד) וזה לשונם: "וילך אל ארץ מפני יעקב" (בראשית לו, ו). רבי אלעזר אומר: מפני שטר חוב "כי גר יהיה זרעך" (שם טו, יג). עד כאן. והקשה מהר"ש יפה וזה לשונו: וצריך עיון איך היה בידו להנצל מפני הפרדו מעל אחיו. ורש"י ז"ל בפרוש החמש כתב: אלך לי מכאן ואין לי חלק במתנה שנתנה לו הארץ הלזו ולא בפרעון השטר. כנראה דסבירא לה לרש"י שמתנת הארץ עם גזרת "ידע תדע כי גר יהיה זרעך" הם שני דברים דשיכי אהדדי, דמי שזכה בארץ חיב לפרע השטר חוב, ומי שאינו זוכה בארץ אינו חיב לפרע השטר חוב. ומשום הכי אמר עשו: אין לי חלק בארץ שנתנה לו ולא בפרעון השטר. והכי איתא בספרי פרשת חקת: "כה אמר אחיך ישראל" (במדבר כ, יד). מה ראה להזכיר כאן אחוה? אלא אמר: אחים אנחנו, בני אברהם שנאמר לו "כי גר יהיה זרעך", ועל שנינו היה החוב לפרעו. "נעברה נא בארצך" (שם שם, יז). אין לך לעורר על הירשה של ארץ ישראל, כשם שלא פרעת החוב. עד כאן. נמצינו למדין, דמי שזוכה בארץ חיב לפרע השטר, ועשו כיון שלא זכה בארץ לא הוטל עליו חוב השטר. ואם כן לפי זה, שבט לוי שלא היה לו חלק בארץ, וכדכתיב (דברים יח, א): "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל", לפיכך לא הוטל עליהם פריעת השטר חוב ד"כי גר יהיה זרעך". ואמרינן בשמות רבה (פרשה ה סימן כו) וזה לשונם: אמר משה: מפני מה נשתעבדו ישראל? אם בשביל שאמר אברהם אבינו (בראשית טו, ח): "במה אדע כי אירשנה", ואמרת לו: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך"; אם כן, הרי עשו מבניו והם צריכים להשתעבד כמוהם. עד כאן.
ובזה נבוא לכונת המאמר. דפרעה כבר ידע שגזרת השם היתה שיהיו גרים בארץ לא להם ארבע מאות שנה, ועכשו ראה למשה שרוצה לגאל אותם ועדין לא היו בארץ לא להם כי אם רד"ו שנה. חשב פרעה, אולי עלה בדעתו של משה רבנו לומר, דכיון דחוב זה היה מוטל על כל זרעו של אברהם וכבר פרעו ישראל יותר ממחצית החוב, שראוי שיגאל אותם ויבוא עשו ויפרע המחצה האחר. ועל זה בא פרעה והקשה למשה ולאהרן קשיא חזקה ואמר להם: איך עלה בדעתכם שאין עליכם לפרע כי אם מחצית החוב, ומשום הכי אתם סבורים שכבר נשלם הקץ ואין עוד חוב לפרע, אם כן אפוא אתם למה? כלומר, למה אתם פנויים משעבוד? וכי אין אתם בכלל "כי גר יהיה זרעך"?! אלא על כרחין לומר שהטעם הוא לפי שאין לכם חלק בארץ ולפיכך לא הוטל עליכם פריעת השטר חוב, אם כן ודבריכם למה? שאתם באים לומר שכבר הגיע הקץ לגאל את ישראל בטענה שכבר פרעו הם חלקם ויבואו בני עשו ויפרעו חלקם, והלוא כיון שבני עשו לא נטלו חלק בארץ אין להם שום חיוב לפרע השטר, כמו שאין עליכם חיוב כלל לפי שלא נטלתם חלק בארץ.
עוד אפשר לומר כונה אחרת במאמר זה עם מאי דאמרינן בשמות רבה (פרשה מג סימן ו) וזה לשונם: אמר משה במעשה העגל: רבון העולם, כך אמרת בסיני (שמות כ, ב): "אנכי יי אלהיך". 'אלהיכם' לא נאמר. לא לי אמרת?! שמא להם אמרת? ואני בטלתי את הדבור?! אתמהא. עד כאן. והקשה מהר"ש יפה ז"ל, דאם כן מאי (שם) "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"? והלוא משה לא נשתעבד מעולם ולא הוצרך להוציאו. ותרץ, דשמא על מה שברח תחלה מפני פרעה ועל מה שנתגדל בביתו ולא בא לכלל שעבוד. עד כאן. והנראה שהרב ז"ל רצה לתרץ שני תרוצים. האחד הוא, דפרוש 'אשר הוצאתיך' הוא על שברח תחלה מפני פרעה. וזה הוא דחק גדול במשמעות הכתוב כמבאר. והתרוץ השני הוא, דלעולם 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים' הוא כפשוטו, והכונה באמרו 'אשר הוצאתיך' הוא שסבבתי שתתגדל בביתו ומטעם זה לא באת לכלל שעבוד. וגם תרוץ זה קשה בעיני, שהרי כל שבטו של לוי לא היה בכלל השעבוד, ומהיכא תיתי שמשה ישתעבד? ולומר דהטעם שלא נשתעבד שבט לוי היה בשביל משה שנתגדל בבית פרעה ובשביל כבודו פטרו כל השבט, זו לא שמענו. והנכון אצלי, שהקדוש ברוך הוא נתן בלבו של פרעה שלא להשתעבד בשבטו של לוי מן הטעמים האמורים לעיל, טובים השנים. ואם כן עקר הסבה מאת השם היתה זאת, ושפיר קאמר 'אשר הוצאתיך', שהוא היה הסבה הראשונה.
והנה כבר כתבנו שמדת הדין היתה מקטרגת שלא יהיו ישראל נגאלין לפי שעתידין לומר "אלה אלהיך ישראל". והנה פרעה חכם גדול היה, ועל זה טען ואמר: אתם למה? כלומר, שאין לכם שעבוד. וכי תימא שכך היתה הגזרה בשבטו של לוי, אם כן אפוא דבריכם למה? שבאתם לגאל את ישראל, והלוא אין לכם טענה לפטר את ישראל מעון העגל בטענה: 'אלהיכם' לא נאמר, לי אמרת ולא להם. דאם כן, מאי 'אשר הוצאתיך', והלוא שבט לוי לא נשתעבד? וכקשית הרב מהר"ש יפה, ודוק.
הכלל העולה, דשבט לוי לא היה בכלל השעבוד. ובזה נתישב קשיא חזקה שהקשו המפרשים, הלוא זה הדבר שמצינו בפרשת במדבר במנין הלוים, שמנה אותם מבן חדש ומעלה והיו שנים ועשרים אלף (במדבר ג, לט), ומבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה שמנת אלפים וחמש מאות ושמנים (שם ד, מח). והנה לא יגיעו מבן עשרים שנה ומעלה לחצי שבט מישראל הפחות שבכלם, וזה תמה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו עם ברוכי השם כשאר כל ישראל. ורבותינו ז"ל נתעוררו בזה ואמרו שהיה הארון מכלה בהם. ויש לתמה בזה, שהרי נושאי הארון לא היו כי אם בני קהת, ואם כן בני גרשון ובני מררי היה להם לפרות ולרבות כשאר השבטים. ולא עוד, אלא שמצינו שבני קהת שהיו נושאי הארון היו מרבים מבני גרשון ובני מררי, והוא פלא לפי דברי רבותינו ז"ל. שוב ראיתי במדרש במדבר רבה (פרשה ה סימן א) התרוץ מבאר, דאדרבה בני קהת היו מועטים מכלם בסבת הארון. והוא, לפי שמצינו בני גרשון מבן חדש ומעלה שבעת אלפים וחמש מאות (במדבר ג, כב); וכשחזר ומנה אותם מבן שלשים שנה, שהוא זמן העבודה, היו אלפים ושש מאות ושלשים (שם ד, מ). הרי שהיו מבן שלשים שנה מאה ושלשים יותר על שליש. וכן בני מררי מבן חדש ומעלה היו ששת אלפים ומאתים (שם ג, לד); ומבן שלשים, שהוא זמן העבודה, שלשת אלפים ומאתים (שם ד, מד). הרי שהיו מבן שלשים מאה יותר על חצין. אבל משפחת בני קהת את מוצא מבן חדש מרבה מכל המשפחות, שהיו שמנת אלפים ושש מאות (שם ג, כח); וכשהוא מונה אותם מבן שלשים, שהוא זמן העבודה, היו אלפים שבע מאות וחמשים (שם ד, לו). הרי שהיו מבן שלשים פחות מהשליש מאה וששה עשר. והטעם לזה, לפי שבני קהת היו טועני הארון והיה מכלה בהם, לפיכך נתמעטו מבן שלשים יותר מכל המשפחות. אך עקר הקשיא במקומה עומדת, דלמה לא היו בני גרשון ובני מררי מרבים כשאר כל השבטים. ועוד תמה על רבותינו ז"ל, שעדין במנין זה לא נשאו הארון שתהיה הקדשה מכלה בהם. וכבר הקשה זה לראשונים ז"ל. אך כפי מה שכתבנו לקמן (דרוש ה), שטעם הרבוי היה כדי להשלים גזרת השעבוד של ארבע מאות שנה, ניחא. דשאר השבטים שהיו בשעבוד הוצרך השם לרבות אותם כדי שישלימו גזרת השעבוד, אבל שבטו של לוי שלא היה בכלל השעבוד לא היה שום תועלת נמשך מרבוים, ואם כן היו פרים ורבים כדרך כל הארץ.
ובזה יובן מאמר הכתוב (שמות יא, ג): "ויתן יי את חן העם בעיני מצרים, גם האיש משה גדול מאד" וגומר. ויש לדקדק בתאר זה שתאר את ישראל בלשון 'עם', שהרי אמרו ז"ל (תנחומא בלק יז): "ויחל העם" (במדבר כה, א). כל מקום שנאמר 'העם' — לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר 'ישראל' — לשון שבח הוא וכו', יעין שם. ואם כן הכא בשעת רצון היה לו לקרותם בלשון של שבח ולומר 'ויי נתן את חן ישראל'. ועין מה שכתבנו בזה לקמן בדרוש חמישי. תו קשה במאי דקאמר "גם האיש משה", דאין לו קשר עם הקודם. גם מלת 'גם' היא מיתרת. וכבר נדחקו בזה הרב אבן עזרא והרמב"ן ואמרו: וטעם "גם האיש משה", כי היו רבים מהם משאילים אותם מפני כבוד משה. ולא ידעתי למאי אצטריך לזה מאחר שכבר נתן השם את חן העם בעיני מצרים.
ולי נראה דהכי פרוש הכתוב. דהנה כבר כתבנו בדרוש חמישי, דמה שזכו ישראל בבזת מצרים היה חלף עבודתם ממה שנשתעבדו בהם, וכמאמר גביהא בן פסיסא (סנהדרין צא ע"א). ואם כן, שבטו של לוי שלא היו בכלל השעבוד לא היו בכלל החן. עוד נקדים מאי דאמרינן סוף פרק קמא דשבועות (יג ע"ב): "וכפר את מקדש הקדש" (ויקרא טז, לג) — זה לפני ולפנים וכו'; "עם הקהל" — אלו ישראל; "יכפר" — אלו הלוים. עד כאן. ואמרינן התם, דאצטריך קרא יתירא לרבות את הלוים משום דלוים לא אקרו עם. ומהאי טעמא אמרינן בפרק הזרוע (חולין דף קלא) דלוים פטורים מלתן זרוע ולחיים והקבה, משום דכתיב (דברים יח, ג): "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם", ולוים אינם בכלל עם. עוד נקדים מאי דאמרינן בפרק קמא דסוטה (יג, א): בוא וראה כמה חביבות מצות על משה רבנו! שכל ישראל כלם נתעסקו בבזה, והוא נתעסק במצות; שנאמר (שמות יג, יט): "ויקח משה את עצמות יוסף".
והנה כל השבח הזה של משה רבנו אתיא שפיר אם היה בכלל החן, שהיה יכול לשאל מאת המצרים; אבל אם לא היה בכלל החן, אין כאן שבח במה שלא נתעסק בבזת מצרים, דאפשר שאם היה שואל כלי כסף וכלי זהב לא היו נותנים לו. ולזה בא הכתוב ואמר: "ויי נתן את חן העם בעיני מצרים". ודקדק הכתוב לומר 'עם', למעט שבט לוי שלא היו בכלל החן. וכי תימא, אם כן אין שבח למשה במה שלא נתעסק בבזה, מאחר שלא היה בכלל החן. לזה אמר: "גם משה האיש גדול מאד" וגומר, ואם היה רוצה לשאל מהם כלי כסף וכלי זהב היו נותנים לו ביתר שאת, אלא שהמצות היו חביבות עליו ביותר ולא רצה להתעסק בבזת מצרים אלא בהולכת עצמות יוסף, כי חפץ חסד הוא. ועליו אמר שלמה בחכמתו (משלי י, ח): "חכם לב יקח מצות".
 |
מהדורה זמנית - הבהרה הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |