פרשת דרכים/ג
פרשת דרכים 
ג
|
< הקודם · הבא > |
דרך הקדי"ם ראוי לחקור ולשום לב, אם האבות שהיו מקיימים כל התורה קודם שניתנה, אם היו נענשים בעונשי שמים כשלא היו מקיימים אחת ממצות ה', או דילמא דוקא בשבע מצות שנצטוו עליהם נענשים עליהם, אבל בשאר מצות לא נתחייבו מכל וכל, לא בידי אדם ולא בידי שמים:
והנה הרא"ם ז"ל פרשת חיי שרה ד"ה שהרי אינה בת עונשין כתב וז"ל, בשלמא גבי אברהם שאמרו בן מאה כבן שבעים ובן שבעים כבן חמשה לחטא, ניחא שלא חטא אברהם לא בעונשי אדם ולא בעונשי שמים. אלא שרה שלא אמרו אלא בת מאה כבת עשרים לחטא, תינח מעונשי שמים אלא מעונשי אדם מאי איכא למימר. והלא בת מאה שנה אינה נקיה אלא מעונשי שמים אבל לא מעונשי אדם. י"ל כיון דבזמנם עדיין לא נתנה התורה אלא שהם קבלוה מעצמם, ואין שם אלא עונשי שמים בלבד, לא הוצרך הכתוב להודיענו שהיו נקיים אלא מעונשי שמים בלבד, אבל מעונשי אדם שעדיין לא היו נוהגין באותו זמן לא. אך קשה מז' מצות בני נח שכבר הוזהרו עליהם קודם מתן תורה ויש בהם עונשי אדם, עכ"ל. מוכח מדבריו דס"ל דבשאר מצות חוץ מז' מצות בני נח, איכא עונש שמים ואין חילוק בין ז' מצות לשאר כל המצות אלא לענין עונשי אדם:
אך מהר"ש יפה ז"ל חולק עליו בזה שכתב בס' חיי שרה פרשה נ"ח סימן א' ד"ה בת מאה כבת עשרים לחטא וז"ל, ולדידי אין ענין למה שכתב דבזמנם שעדיין לא נתנה התורה אלא שקבלוהו מאליהן אין שם אלא עונשי שמים בלבד. דאף עונשי שמים אין כאן, כיון שלא נצטוו במצות מהקב"ה. תדע שהרי יעקב נשא שתי אחיות, עכ"ד.
והנה מה שהביא ראיה לדבריו דכיון שלא נצטוו במצות ליכא עונשי שמים, ממה שנשא יעקב שתי אחיות לא ידעתי כוונתו, דמה יענה הרב למ"ד דכל העריות האסורות לישראל דאסורות לבני נח, דאיך נשא יעקב שתי אחיות, אלא עכ"ל שהיה על פי הדבור, או שישראל אף קודם מתן תורה יצאו מכלל בני נח. ונתגיירו רחל ולאה, ואין בהם שום איסור קורבה דקי"ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. וכמ"ש הרב עצמו, כתבנו דבריו לעיל בדרוש א' יע"ש. וא"כ אף אנו נאמר, שאף שלא נצטוו במצות מהקב"ה יש בהם עונשי שמים, באופן שדברי הרב ז"ל צריכין אצלי תלמוד.
ובעיקר הדבר שנחלקו בו הרא"ם ומהר"ש יפה אם נענשים בעונשי שמים על שאר מצות. נ"ל שדבר זה תלוי באותו המחלוקת הקדום שכתבנו לעיל בדרוש א', אם קודם מתן תורה יצאו מכלל בני נח לגמרי אפילו להקל או לא יצאו לגמרי כי אם להחמיר ולא להקל. דלמ"ד שיצאו מכלל בני נח אפילו להקל נראה שחייבים הם בדיני שמים, דאיך יתכן דכשיבא להם קולא מצד התורה, יעברו על מצות בני נח, ובמצות התורה יהיה הדבר ברצונם כי אם ירצו יקיימו ואם לא ירצו לא יקיימו. הלא זה הדבר שאין הדעת סובלתו. אך למ"ד דלא יצאו מכלל בני נח כי אם להחמיר אז אפשר שלא יענשו על התורה, והרי דינם כנשים במ"ע שהזמן גרמא שאינם מצוות, שאם רוצות לקיים מקיימים, ואם לא אינם נענשים עליהם.
וכן ראיתי לאחד מגדולי המחברים שכתב שהאבות היו מקיימים את התורה כמי שאינו מצווה ועושה. וא"כ מי שאינו מצווה ועושה מקבל שכר על הדרישה ואינו נענש על הפרישה.
הן אמת דכפי מה שכתבנו לעיל בדרוש ראשון דהרא"ם הוא דאית ליה דלא יצאו מכלל בני נח לגמרי ומהר"ש יפה אית ליה דיצאו מכלל בני נח לגמרי, לפי זה נמצאו דבריהם דסתרי אהדדי דהרא"ם דסבירא ליה דלא יצאו מכלל בני נח כתב שנענשים בידי שמים, ומהר"ש יפה שכתב דיצאו מכלל בני נח לגמרי סובר שאינם נענשים בידי שמים. ובאמת דלדעתי הם דברים מתמיהים. והנכון אצלי מה שכתבתי דחליא הדין פלוגתא בהדין פלוגתא, דלמאן דאמר דיצאו מכלל בני נח לגמרי נענשים, ולמ"ד דלא יצאו אינם נענשים:
ועל פי הצעה זו הבא נבא לבאר פסוקי פרשת ויחי. וזה תארם ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים וגו' ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל וגו'. והואיל ואתי לידן הנהו קראי נימא בכו מילתא. ואיכא למידק בהו טובא. חדא דלמאי הלכתא סיים המקום אשר נראה אליו ה' שהיה בלוז בארץ כנען. ותו במה שאמר מתה עלי דמלת עלי היא מיותרת. גם במה שסיים יעקב דבריו ואמר ואני בבואי מפדן וגו', יש לדקדק דמה שייכות יש לדברים אלו עם מה שסיפר לו שנראה אליו ה' והבטיחו הנני מפרך והרביתיך וגו'. וכבר נתעוררו רז"ל בזה ואמרו ואע"פ שאני מטריח עליך להוליכני ליקבר בארץ כנען ולא כן עשיתי לאמך וידעתי שיש בלבך עלי אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם כו'. ואני תמיה בזה דכפי שיטת רז"ל היה לו ליעקב לומר כל זה בפרשה הקודמת, כשצוה לו ונשאתני במצרים וקברתני בקבורתם, אז היה לו לסיים דבריו ואני בבואי מפדן וגו'. אבל הכא שאינו מזהיר אותו על הקבורה לאיזה תכלית מספר לו מיתת רחל. ועיין במה שכתבתי ליישב שיטת רז"ל לקמן בדרך אמונה דרוש כ"ו יע"ש:
והנה חוץ מכונתנו יאמר נא באופן אחר. ונדקדק עוד במ"ש ועתה שני בניך, דתיבת ועתה היא מיותרת. עוד יש לדקדק במתנה זו שנתן יעקב לאפרים ומנשה שאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. שכפי מה שכתב הרמב"ן א"י נחלקו לי"ב חלקים ושבט לוי לא נטל חלק ונטל ראובן חלק אחד ואפרים ומנשה שני חלקים בשביל בכורת יוסף כדין כל בכור שנוטל ב' חלקים. וסבירא ליה להרמב"ן שיוסף היו לו בנים אחרים כפשטיה דקרא דכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם, וס"ל דח"ו לא יצא מפי הנביא דבר לבטלה, אלא דשאר הבנים לא נטלו עם מנשה ואפרים אלא בחלק אחד. דהיינו חלק הפשיטות. וכדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם על שם אחיהם יקראו בנחלתם. וכתב הרמב"ן דנחלה היינו חלק הפשוט. אבל חלק האחר דהיינו חלק בכורה לא נטלו שאר הבנים כלום. וע"כ לומר כן דאלת"ה אלא שגם בחלק הבכורה נטלו שאר הבנים עם מנשה ואפרים, א"כ מה הפרש יש בין אפרים ומנשה לשאר הבנים. וא"כ יש לדקדק דמי הכניסו ליעקב בתגר זה לחלק בבן בין הבנים, היה לו לתת בסתם שני חלקים ליוסף, ואז היו מחלקים את הארץ בשוה מנשה ואפרים עם שאר הבנים.
עוד יש לדקדק במה שסיים דבריו ואני בבואי מפדן וגו', דלאיזה תכלית סיים מקום המיתה שהיה בדרך, ומקום הקבורה שהיה בדרך אפרת:
ונראה דזה יובן בההיא דאמרינן פרק יש נוחלין נכסי לך ואחריך לפלוני וירד האחד ומכר, השני מוציא מיד הלקוחות דברי רבי, רשבג"א אין לשני אלא מה ששייר ראשון. ואמרי' בגמ' אר"י הלכה כרשב"ג, ומודה שאם נתנם במתנת ש"מ לא עשה ולא כלום, מ"ט אמר אביי מתנת ש"מ לא קנה אלא לאחר מיתה, וכבר קדמו אחריך. תו אמרינן התם ההיא אתתא דהוה לה דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי כל אימת דהות אזלא למיגזריה הוה קפיד עילוה אקניתיה ניהליה כל שני חייו, אזל איהו אקנייה לבנו, אמר רב הונא בריה דרב יהושע משום דאתו ממולאי אמריתו מילי מולייאתא, אפי' רשב"ג לא אמר אלא לאחר, אבל לעצמו לא, ע"כ.
ובפירוש חילוק זה דרב הונא נחלקו הראשונים וז"ל. ודעת הרמב"ם הוא לומר דעד כאן לא קאמר רשב"ג אין לשני אלא מה ששייר ראשון, ואם נתן הראשון מעשיו קיימים ואין לשני כלום אלא כשנתן הראשון לאחר, אבל לעצמו כגון שנתנם למי שראוי ליורשו שהוא כעצמו לאו כל כמיניה, ומשום הכי פסק בהלכות זכיה שאם הראשון נתן לבנו או לאחד מיורשיו מתנה לא עשה כלום, והשני מוציא מיד היורש, וכחב הרב המגיד דטעמא דמלתא הוא מפני שכוונת הנותן כשאמר ואחריך לפלוני לא היה בדעתו שיוכל המקבל הראשון לתתם לבניו או ליורשיו, שא"כ לא עשה ולא כלום בשיורו, שכל מה שיש לאדם הוא נותן לבניו, אבל כשאינו יכול לתתם לבניו או ליורשיו, אע"פ שיוכל לתתם לאחרים אין אדם חוטא ונותן לאחרים, ע"כ.
נמצינו למדין שיש שני דברים באומר ואחריך לפלוני שאם נתן הראשון שלא יהיו מעשיו מועילין. האחד הוא היכא דנתן הראשון במתנת שכיב מרע משום דקדמו אחריך. והשני הוא היכא דנתן הראשון לבנו דלא עשה ולא כלום, והא דאמרינן דאם נתן הראשון במתנת ש"מ דלא עשה ולא כלום, היינו דוקא היכא דנתן בסתם, והטעם דכל מתנת שכיב מרע בסתם אינו קונה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך אבל אם היה שכיב מרע ופירש דבריו שנותן מעכשיו אז פשיטא שזכה המקבל ואין לאחריך כלום. לפי שכל שבאר דבריו ואמר שנותן מעכשיו אין לה דין מתנת שכיב מרע כי אם מתנת בריא, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות זכיה וז"ל, אל תטעה בשכיב מרע שכתב כל נכסיו ופירש שנתן הכל מעכשיו כו', שאין זה מתנת שכיב מרע אלא כשאר כל מתנות הבריאים וזה פשוט.
והנה מצינו כשהבטיח הקב"ה ליעקב בבשורת הארץ, כשנגלה אליו בלוז אמר לו ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ, נמצא שנתן את הארץ ליעקב ואחריו לזרעו, והיינו כאומר נכסי לך ואחריך לפלוני. והנה במתנה הלזו שהיה נותן יעקב בכורה ליוסף, הרי הוא כאלו עמד הראשון ומכר ונתן, שהרי כבר אמרנו בשם רשב"ם ז"ל דמשעה שחטא ראובן זכו כל השבטים בחלק הבכורה. וא"כ יעקב כשנתן הבכורה ליוסף, א"כ הוה ליה כאלו נתן מנכסי שאר השבטים, ובאנו למחלוקת רבי ורשב"ג, דלדעת רבי דקאמר השני מוציא מיד הלקוחות, לא הועילו מעשיו דיעקב כלום והשבטים אינם נותנים ליוסף חלק בכורה אלא נוטל בארץ כשאר השבטים חלק אחד. אך לדעת רשב"ג זכה יוסף במתנתו דאית ליה דאין לשני אלא מה ששייר ראשון.
והנה יעקב אבינו כבר ידע דהלכתא כרשב"ג דאין לשני אלא מה ששייר ראשון, אלא שהוקשה לו שהיה חולה, וכדכתיב ויאמר ליוסף הנה אביך חולה ויתחזק ישראל וישב על המטה, ולדעת ר' יוחנן אם נתן האחד במתנת שכיב מרע לא עשה כלום, לפי שכבר קדמו אחריך. ועוד הוקשה לו שנותן לבנו, ולדעת הרמב"ם כל שנותן לבנו לא עשה ולא כלום ואחריך מוציא מיד הבן. ולפי שני טענות אלו לא היה זוכה יוסף במתנה הלזו שנותן לו יעקב.
וליישב כל זה אמר לו אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען וגו' ואמר לי ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם. דהיינו נכסי לך ואחריך לפלוני. ועתה שני בניך הנולדים לך עד בואי אליך מצרימה לי הם, כלומר אף שאני חולה א[י]ני נותן מתנה זו סתם כשאר החולים שאין מתנתם חלה אלא לאחר מיתה, אלא אני מפרש דברי ועתה שני בניך, כלומר מעכשיו אני נותן המתנה לשני בניך. וכבר למדנו הרמב"ם ז"ל שכל שכיב מרע שמפרש דבריו ואומר שנותן מעכשיו, הרי מתנתו כמתנת כל הבריאים שקונים מאותה שעה, וא"כ לא שייך הכא טעמא דר' יוחנן דאמר משום דקדמו אחריך. שהרי כאן קדמו מקבל מתנה לאחריך.
אך עדיין קשה שמתנה זו היא ליוסף, וכבר אמרנו בשם הרמב"ם שכל שנותן הראשון לבנו לא עשה ולא כלום. לזה אמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. כלומר אל יעלה בדעתך שמתנה זו דבכורה אני נותנה ליוסף, אלא דוקא למנשה ואפרים שאינם יורשים שלי. וראיה לדבר שמולדתך אשר הולדת אחריהם על שם אחיהם יקראו בנחלתם. ואם איתא שמתנה זו היתה ליוסף, אין חילוק בין מנשה ואפרים לשאר הבנים, אלא ודאי מה שאמרתי דשאר הבנים לא יטלו עם מנשה ואפרים, כי אם בחלק הפשיטות ולא חלק בכורה, מזה תלמוד שאין מתנתי כי אם למנשה ואפרים, והדבר פשוט שכל שהראשון אינו נותן ליורשיו שמתנתו קיימת. באופן שהשני ריעותות שאמרנו שהיו במתנה זו ביעקב, דהיינו שהיה חולה ושהיתה המתנה ליורשיו כבר יישבם יעקב אבינו.
אך עדיין לא נתיישבה דעתי בזה, אולי יאמר יוסף דכל זה ניחא אליבא דרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון אך אליבא דרבי דאמר השני מוציא מיד הלקוחות אף שנתן ראשון מתנת בריא ולא נתן ליורשיו לא עשה ולא כלום. ואפשר דהלכה כרבי, לזה בא יעקב ואמר אל יעלה בדעתך דדלמא הלכה כרבי. לזה אמר ואני בבואי מפדן וגו'. ורצה ללמדו שורשי הדינים עד היכן דעתו שהלכה כרשב"ג. והענין הוא דאמרינן בפרק יש נוחלין א"ר יוסף א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ואפי' עשאן תכריכין למת. והקשו פשיטא ותירצו מהו דתימא לשווינהו איסורי הנאה לא יהבינהו ניהליה קמ"ל. ופירש רשב"ם ז"ל לשווינהו איסורי הנאה לא כו', אלא ע"מ ליהנות בהן בני אדם דניחא ליה לאינש דליהנו אינשי בממוניה ולא ילך לאיבוד ע"כ. נמצא דהיה עולה על הדעת דבדבר שהיה אוסרו בהנאה אף רשב"ג היה מודה בדבר דלא עשה ולא כלום. ולזה בא ר"י ולמדנו דרשב"ג אף באיסורי הנאה ס"ל דמעשיו קיימים. וזו היא כוונת יעקב באומרו ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בדרך ואקברה שם בדרך אפרת. כלומר תדע ותשכיל עד היכן אני סבור שהלכה כרשב"ג שמתה בדרך וקברתיה שם בדרך ואסרתי אותו המקום ולא הולכתיה לבית הקברות אלא אסרתי מקום מחדש. לפי שאני סבור שאף באיסורי הנאה הלכה כרשב"ג. והדבר ידוע שאותו המקום שנקברה שם רחל היה מא"י וכדכתיב בארץ כנען. וכמו שהכריע הרמב"ן ז"ל, הרי שאסרתי מקום מחדש שהיה של אחריך, משום דפשיטא ליה דהלכה כרשב"ג, באופן דמתנה הלזו שנתתי למנשה ואפרים מאושרת היא וקיימת יתד היא שלא תמוט:
עוד לאלוה מילין בישוב פסוקים אלו באופן אחר. ונקדים מה שאמרו במדרש מוקש אדם ילע קדש ואחר נדרים לבקר. א"ר ינאי איחר אדם את נדרו נתבקרה פנקסו תדע לך שכן יעקב על ידי שאיחר את נדרו נתבקרה פנקסו שנאמר ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל ועשה שם מזבח ע"כ. וכן פי' רש"י ז"ל, קום עלה לפי שאיחרת נדרך נענשת ובאה זאת לך מבחך ע"כ.
והנה לא נתבאר בדברי רז"ל מה היה נדר זה שאיחר יעקב שנענש עליו. והרא"ם כתב שהוא מה שנדר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים. וזהו שאמר לו ה' קום עלה בית אל ועשה שם מזבח, ומה שנענש הוא על מה שנתאחר בסוכות. שכל זמן שהיה בבית לבן לא היה מקפיד עליו על זה, מפני שלא חל עליו הנדר, אלא משיצא שם לשוב כדכתיב ושבתי בשלום אל בית אבי אז והאבן הזאת, לפיכך כשאיחר בסוכות הקפיד עליו הקב"ה והענישו בבתו, עכ"ל.
והרב מהר"ש יפה תמה עליו ואמר שאם נדר זה שאיחר יעקב הוא שיבנה מזבח בבית אל, נדר זה לא חל עדיין עד שיבא לבית אבות, כמו שאמר יעקב ושבתי בשלום אל בית אבי.ומ"ש הרא"ם דמשיצא מבית לבן לשוב לבית אביו חל הנדר, צריך אוהבים שיודו לו שפי' ושבתי יהיה פירושו משהתחיל לילך בדרך לשוב לבית אביו דפשטיה דקרא הוא שישוב בפועל לבית אביו. אז והאבן הזאת.
ומכח קושיות אלו כתב מהר"ש יפה שנדר זה שנענש יעקב על איחורו הוא מה שנדר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. כי זה אינו תלו[י] בתנאי אלא מלתא באנפי נפשה היא שנדר שכל זמן שיחננו ה' ויתן לו עושר ונכסים וכבוד עשר אעשרנו לך. ולעולם דמה שנדר לבנות מזבח תלוי בתנאי שיבא לבית אביו בפועל. דנדר זה לא חל עדיין. לפי שעדיין לא שב לבית אביו עכ"ל:
והנה מה שכתב הרב שמה שנדר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך שאינו תלוי בתנאי דושבתי בשלום אל בית אבי אלא מלתא פסיקתא הוא ניתן ליאמר, וכן הוא דעת הרא"ם מפני שהוקשה לו דאיך יתכן שאם לא ישמור לו כל ההבטחות שלא יוציא מעשר, דבשלמא מה שאמר והאבן הזאת יהיה בית אלהים לא קשיא אם הוא בתנאי דכוונתו היא שאם לא ישמור לו כל ההבטחות הללו לא יהיה עובד את ה' על האבן הזאת אבל יהיה עובד במקום אחר שירצה, אך חיוב המעשר לא שייך בה תנאי.
אך מה שכתב מהר"ש יפה דנדר זה שנענש עליו מפני שאיחרו הוא נדר דעשר אעשרנו, הדבר קשה בעיני דהכתוב אומר קום עלה בית אל ועשה שם מזבח, אלמא דנדר זה שהעניש אותו ה' הוא מה שאמר והאבן הזאת. ומ"ש הרב שצוהו ה' לעלות לבית אל לבנות מזבח אע"פ שלא חלה עליו חובה זו כדי שיפריש שם מעשרותיו שחל הנדר בהם, ויקח מהם עולה וזבחים לאלהים, דברים הללו הם דחוקים בעיני הרבה, דאם כן עיקר הנדר שמעניש אותו ה' דהיינו הפרשת המעשר חסר מן הכתוב.
והנראה אצלי הוא סברת הרא"ם, שעיקר הנדר שמעניש אותו הוא ה' מה שנדר והאבן הזאת, וכפשטיה דקרא דכתיב קום עלה בית אל ועשה שם מזבח, ואע"פ שהתנה ושבתי בשלום אל בית אבי ועדיין לא שב אל בית אביו, מ"מ חשיב שפיר דחל הנדר. ודבר זה מתורתו של מוהרד"ך ז"ל יש ללמוד אותו שכתב בבית ל"ב שנשאל על תקנה שעשו שכל מי שישכור בית מעו"ג ויצא שאין יהודי אחר רשאי לשכרה עד שיעברו ג' שנים, ועו"ג שמשכן ביתו ליהודי, אי משכנתא הוי בכלל שכירות , והשיב הרב דאף דבלשון בני אדם לא הוי משכנתא בכלל שכירות, מ"מ כיון דאיכא אומדנא, אמרינן דאף במשכנתא חלה ההסכמה, והביא ראיה לדבריו ממאי דתנן בפ"ז דנדרים א"ר יהודה היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם צמר ופשתן עולה עלי, מותר להתכסות ואסור לטעון.
והרב מהר"י טאייטאצאק ז"ל נחלק עליו, וכתב דנהי דמכח אומדנא אנו עושים מלשון כללי פרטי, אך מלשון פרטי כללי כגון הך דשכירות לעשותו כללי ולומר דאף במשכנתא תקנו זו מנין לנו שהרי בנדרים בעינן שיוציא בשפתיו והרי מתקני התקנה לא הוציאו מפיהם משכנתא. ולזה חזר מוהרד"ך ז"ל והכריח בראיות דיש כח באומדנא לעשות מלשון פרטי כללי, והכריח דאף במשכנתא חלה התקנה, יע"ש.
והנה נדר זה דיעקב שהתנה ואמר ושבתי בשלום אל בית אבי הוא לפי שהיה מתיירא מעשו ומלבן, וכדאמרינן במדרש ושבתי בשלום מעשו ומלבן, והנה יראתו מעשו לא תסור אלא בבואו אל בית אביו, אך כל זמן שהיה בדרך עדיין היה מתיירא שמא יבא עליו עשו ויהרגנו, אך בבואו אל בית אביו היה בטוח מזה, ויעקב לא עלה בדעתו שיהיה פוגע בעשו בדרך ושישלים עמו, ומש"ה התנה ושבתי בשלום אל בית אבי שבבואו שם כבר הוא בטוח מעשו, אך כיון שבהיותו בדרך פגע בעשו והשלים עמו כבר נתקיים תנאו דושבתי בשלום, וכמו שאמרו במדרש והביאו רש"י ויבא יעקב שלם מעשו ולבן. ואמרינן במדרש ותגזור אומר ויקם לך זה יעקב, לפי שכתוב ושבתי בשלום אל בית אבי, וכתיב ויבא יעקב שלם, הרי שבאותה שעה נתקיים מה שהתנה ושבתי בשלום אל בית אבי, ואף על פי שעדיין לא הלך אצל אביו, מ"מ כיון שהשלים עמו בטוח היה ששוב לא יזיקנו:
ובזה יובן מאמר הכתוב שאמר קום עלה בית אל ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך. ויש לדקדק דסימנים הללו דבברחך מפני עשו אחיך למה לי. עוד יש לדקדק דאיך יתכן שיעקב שהוא בחיר שבאבות יאחר את נדרו. אך לפי דרכנו ניחא דיעקב היה סבור דעדיין לא חל הנדר כיון שהתנה ושבתי בשלום אל בית אבי, ועדיין לא הלך אצל אביו, אך הכתוב האשימו בזה ואמר לו קום עלה בית אל וגו', כלומר אחרת את נדרך, וכמו שפירש"י ובא הכתוב לתת טעם דאיך חל הנדר מאחר שהתנה ואמר ושבתי בשלום אל בית אבי, לזה אמר לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך, כלומר אם נדר זה שנדרתי ושבתי בשלום אל בית אבי לא היה מיראתך מעשו, א"כ כל זמן שלא באת אצל אביך לא חל עליך נדרך ולא היית נענש, אך כיון שנדר זה שנדרת ושבתי בשלום אל בית אבי היה בברחך מפני עשו אחיך. ומיראתו אמרת ושבתי בשלום אל בית אבי לפי שאז לבך בטוח מעשו, אם כן כיון שהשלמת עמו בדרך אם כן שפיר מיקרי דחל הנדר, והרי אתה נענש בשביל איחור הנדר, באופן שיעקב איחר נדרו וכמו שנתבאר.
ובעונש דאיחור הנדר נחלקו במדרש פרשת בחקותי, א"ר שמואל בר שמן כל מי שנודר ומשהא את נדרו בא לידי גילוי עריות, מנא לן מיעקב שע"י שנדר ושהה את נדרו כתיב ותצא דינה, רבנן אמרי כל מי שנודר ומשהא נדרו קובר את אשתו, שנאמר ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, ע"כ.
והנה מחלוקת זה דר' שמואל ורבנן שנחלקו אם העונש שהגיע ליעקב בשביל איחור נדר, דמר סבר שהיה מיתת רחל, ומר סבר שהיה מה שאירע לו מדינה, נראה שתלוי במה שנחלקו ר' אליעזר ובן עזאי בפרק ב' דזבחים דאמרינן המקריב אותו לא ירצה, מה ת"ל אותו לפי שנאמר לא תאחר לשלמו יכול אף מאחר נדרו בלא ירצה תלמוד לומר אותו אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה, והקשו והא מהתם נפקא דכתיב והיה בך חטא ולא בקרבנך חטא. ותירצו דההוא מיעוטה דבך אצטריך לדרשא אחריתי והיה בך חטא ולא באשתך חטא סד"א הואיל וא"ר אליעזר אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשים ממנו ממון ואין לו, שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך בהאי עון דבל תאחר נמי מתה , קמ"ל בך חטא ולא באשתך חטא. וכבר כתבו התוספות שם ובפ"ק דר"ה דמאי דאמרינן אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשים ממנו ממון ואין לו, דהיינו ממון של נדרים, וכדאיתא בפרק ב' דשבת בעון נדרים אשתו של אדם מתה, שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, ומאי דאמרינן בך חטא ולא באשתך חטא מיירי במשלם אח"כ אלא שעבר בבל תאחר.
והנה לבן עזאי דדרש אותו לומר אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה, אייתר לן מיעוטא דבך חטא, לומר בך חטא ולא באשתך חטא. אך ר' אליעזר פליג התם ודרש קרא דאותו לדרשא אחריתי, וקאמר אותו בזבח הוא מדבר ואינו מדבר בכהן. וכבר ביארו כל זה התוס' שם דר' אליעזר פליג אבן עזאי בדרשא דאותו, ואם כן לר' אליעזר דלית ליה מיעוטא דאותו לומר דאין מאחר נדרו בלא ירצה, אצטריך מיעוטא דבך חטא לומר ולא בקרבנך חטא לומר שאם עבר זמנו לא נפסל הקרבן, וא"כ לר' אליעזר לית לן מיעוטא לומר דמשום בל תאחר אין אשתו של אדם מתה, דאפשר דכללא הוא דמשום עון נדרים אשתו של אדם מתה, ואפילו משום עון דבל תאחר.
ונראה דהברייתא השנוייה בפרק קמא דראש השנה דקתני בך חטא ולא בקרבנך חטא ר' אליעזר הוא דדרש אותו למילתא אחריתי ואצטריך מיעוטא דבך לומר שאין הקרבן נפסל אם נתאחר, ולפ"ז ר' שמואל בר נחמן דאמר דהעונש שבא ליעקב מאיחור נדרו הוא מה שאירע לו מדינה ולא קאמר דהעונש שבא לו מסיבת איחור הנדר הוא מיתת רחל, היינו משום דס"ל כבן עזאי דדרש אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה, ואם כן אייתר לן מיעוטא דבך חטא, לומר בך חטא ולא באשתך חטא, לומר דאין אשתו של אדם מתה בשביל עון דאיחור נדרים, ומשום הכי אמר דמה שאירע ליעקב בשביל מה שאיחר את נדרו, היינו מה שאירע לו מאותו מעשה דדינה, ורבנן דאמרי דמה שהגיע ליעקב מהעונש שאיחר את נדרו היינו מיתת רחל ס"ל כר"א דלית ליה מיעוטא למעט מיתת אשתו משום עון דבל תאחר:
ובזה נבא לכוונת הפסוקים שיעקב נסתפק אולי יוסף יהיה סבור כר' אליעזר דדרש בך חטא ולא בקרבנך חטא וליה ליה מיעוטא למעט ולא באשתך חטא, ויהיה סבור דאף בשביל עון דאיחור נדרים אשתו של אדם מתה . ולפי זה יהיה לו קצה משטמה בלבו שיעקב היה סבה במיתת רחל דמשום דאיחר נדרו מתה רחל, לזה אמר אל שדי וגו'.
ובגמרא פ"ב דשבת תניא ר' נתן אומר בעון נדרים מתה אשתו של אדם שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, ומאמר שהורשינו מרז"ל שהדרשה תדרש כדכתיב וכפטיש יפוצץ סלע אענה אף אני חלקי בכוונת הכתוב באומרו אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, דלפי דרשת רבותינו ז"ל דמיירי בעון נדרים, לא ידעתי היכן נרמז עון דנדרים בכתוב זה:
והנראה אצלי דפסוק זה הוא מקושר עם פסוק הקודם אל תהי בתוקעי כף בעורבים משאות אם אין לך וגו', והכוונה היא עם מאי דאמרינן בסוף פרק המקבל לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, לביתו אין אתה נכנס אבל אתה נכנס לביתו של ערב. וכתב הרב בעל התרומות דאף דקי"ל דמסדרין לב“ח בערב אין מסדרין, דכשם דנשתנה דינו של ערב שמותר למשכנו בזרוע ליכנס בביתו, כך נקל בדינו שאין מסדרין לו. והדבר ידוע שהסדור הוא דמניחין לו מטה ומשכב, וכמבואר. והנה שלמה בכמה מקומות הזהיר על הערבות כדכתיב בני אם ערבת לרעך וגו', ועל זה בא והזהיר על הערבות , ואמר אל תהי בתוקעי כף בעורבים משאות, לפי שחוב של ערבות אינו כשאר חובות שמרחמים עליהם שאינו נכנס לביתו של לוה ומסדרין לו שמניחין לו במה שישכב, אבל כאן בערבות אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, כלומר יקח משכבך דבעלמא אינו לוקחה, ועוד שיקח אותה בעודה תחתיך , דהיינו שנכנס לביתך ולוקחה באופן ששתים רעות יקרה לך בערבות.
מעתה נחזור לדרשת רז"ל שדרשו פסוק זה לומר דבעון דנדרים אשתו של אדם מתה, עוד אמרינן התם בפרק ב' דשבת רבי אומר בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים שנאמר אל תתן את פיך לחטוא אח בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך , איזה הם מעשה ידיו של אדם, הוי אומר בניו ובנותיו של אדם, ע"כ.
והנה אין ספק דרבי ורבי נתן לא פליגי דהא כל חד וחד קרא קא דריש ולא הקשו לרבי נתן מקרא דוחבל את מעשה ידיך, וכן לרבי לא הקשו מקרא דלמה יקח משכבך מתחתיך, ודאי לא פליגי, אלא דעון זה דנדרים לפעמים נפרעים ממנו במיתת אשתו ולפעמים נפרעים ממנו במיתת בניו ובנותיו הקטנים, והכל תלוי בשיקול אל דעות, אך נהי דלפעמים בעון דנדרים אין נפרעים ממנו במיתת בניו אלא במיתת אשתו, אך לא יתכן שמי שיש בידו עון דנדרים שיבטיחנו ה' ברבוי זרעו מאחר שנדון זה לפעמים עונשו הוא מיתת הבנים.
והנה כשנגלה ה' ליעקב בלוז הבטיחו ואמר לו גוי וקהל גוים יהיה ממך, ודרשו רז"ל גוי זה בנימין, וקהל גוים זה אפרים ומנשה , שעתידים להיות במנין השבטים, וזו היא כוונת יעקב שבא לומר ליוסף אל יעלה בדעתך לומר דבשביל איחור דנדרים נמי אשתו של אדם מתה דומיא דנדרים עצמם ובשביל זה תהיה לך טינא בלבך שאני גרמתי מיתת רחל, שאם כן לפי דבריך שאין אתה מחלק בין עון דנדרים לעון דבל תאחר, נמצא שכשם שבניו של אדם מתים בעין נדרים, ה"נ בעון דבל תאחר מתים, וע"ז אמר אל שדי נראה אלי בלוז וגו' ואמר לי הנני מפרך והרבתיך ונתתיך לקהל עמים, ודרשו רז"ל מפרך והרבתיך על בנימין ונתתיך לקהל עמים על מנשה ואפרים, הרי שבשרני ברבוי בנים, וא"כ איך יעלה על הדעת שאני בבואי מפדן מתה עלי רחל, כלומר בסיבתי בשביל שאחרתי את נדרי. שאם איתא שהיה בידי עון אשר בשבילו נענש האדם במיתת אשתו או במיתת בניו, איך יתכן שה' יבטיחני ברבוי בנים מאחר שעון זה לפעמים נפרעים ממנו במיתת הבנים, אלא ודאי דעון דבל תאחר אינו בכלל עון דנדרים, ומיתת רחל לא היתה בשביל שאיחרתי את נדרי:
ועל פי הקדמתנו נאמר בדרך אחרת במה שסיים ואמר ואני בבואי מפדן וגו'. והכוונה דכבר כתבנו לעיל דאיכא פלוגתא אם האבות שהיו מקיימים התורה אם היו נענשים בעונשי שמים כשלא היו מקיימים אותה, ושם בארה שזה תלוי באותו מחלוקת אם האבות יצאו מכלל בני נח או לא.
והנה הדבר ידוע שבני נח אינם מוזהרים על לא יחל דברו, אפי' במה שנודרים לשמים. וכמ"ש התוס' בפ' בתרא דנזיר דף ס"ב אהא דאמרי' התם אפי' למ"ד מופלא סמוך לאיש דישראל דרבנן, מופלא סמוך לאיש דעו"ג דאורייתא. והקשו ותימה הוא דבישראל ליתיה אלא מדרבנן ובעו"ג הוי מן התורה. ותירצו דישראל דלא הוי בבל יחל עד שיגדיל וכי הוי גדול מיהא איתיה בבל יחל, הלכך דרשינן כל דליתיה בבל יחל ליתא בהפלאה, וממעטים מופלא סמוך לאיש דישראל, אבל עו"ג שאינו ראוי לבא לכלל בל יחל לא שייך למעוטי, ע"כ.
ובב"ר ס' נח פרשה ל"ד סימן ז' אמרינן דבני נח מוזהרים על הכשפים, וכתב מהר"ש יפה דטעמא משום דכתיב מכשפה לא תחיה כל שוכב עם בהמה מות יומת, כל שישנו בכלל כל שוכב עם בהמה ישנו בכלל מכשפה לא תחיה. והקשה כיון דדרשינן סמוכים להרבות מצות בני נח נימא נמי דמוזהרים על שבועת שוא וכו', הרי דפשיטא ליה דאין בני נח מוזהרים על השבועות דחמירי וכ"ש על נדרים.
שוב ראיתי הדבר מפורש בירושלמי פרק בתרא דנזיר דאיתא בהדיא ישראל בבל יחל ואין העו"ג בבל יחל. וכבר הארכתי בזה במקום אחר.
וא"כ כיון דאין בני נח מוזהרים בבל יחל, אף שהאבות מקיימים התורה לא היו נענשים, כיון דלא יצאו מכלל בני נח לגמרי, אך אי אמרינן דיצאו מכלל בני נח לגמרי אז היו נענשים:
והנה הרמב"ן ז"ל בפרשת ויחי, כתב שהטעם שלא הוליך לרחל למערת המכפלה הוא כדי שלא יקבור שם שתי אחיות כי יבוש מאבותיו, ולאה היא הנשאת לו בהיתר ורחל באהבתו אותה. וכן כתב מוהרימ"ט בדרשותיו ס"פ ויחי דהטעם שמתה רחל תיכף בכניסתם לארץ שלא יכנס לא"י בשתי אחיות ומה שלא מתה לאה היינו משום דקדמו נשואיה ואם כן בהיתר נשאה, אבל רחל שנשאה אחר לאה מתה תכף ומיד ונקברה שם. והקשה שהרי את רחל קדש תחלה בעבודה וא"כ נמצא שאת לאה נשאה באיסור. ותירץ דבבני נח בבעילה תליא מלתא וקדושין אין להם וכדאמרינן והיא בעולת בעל, ב"ב יש להם נכנסת לחופה ולא נבעלה אין להם עכ"ד.
נמצינו למדין מדברי הרב מהרימ"ט דממיתת רחל שם תיכף לכניסתם לארץ ומקבורתה שם, מכאן מודעא דלא יצא מכלל בני נח, ומש"ה מתה רחל ונקברה שם, לפי שהיא הנשאת באיסור דבני נח אין להם קדושין, דאם איתא דיצאו מכלל כני נח לגמרי מן הדין היה שתמות לאה תיכף בכניסתם לא"י, ורחל תקבר במערת המכפלה, שהיא הנשאת לו בהיתר שהרי קדמו קדושי רחל, דהיינו העבודה.
ובזה נבא לכוונת הפסוק שכבר כתבנו ככל מגמתו של יעקב היתה שלא יהיה ליוסף טינא בלבו לומר דבשביל שאיחר נדרו מתה רחל, ונמצא שיעקב היה סיבה במיתת רחל. ולזה אמר לו דזה לא יתכן דבשביל עון דאיחור נדרים תמות אשתו של אדם, והכריח הדבר ממה שנגלה אליו ה' בלוז והבטיחו בריבוי בנים, עכ"ל. דעון דאיחור הנדר אינו כמו עון דנדרים וכמו שכתבנו. עוד אמר לו טענה אחרת דאפי' כפי שיטתך דעון דבל תאחר שזה לעון נדרים, מ"מ לא יתכן שבשביל זה מתה רחל, שהרי אין בני נח מוזהרים אנדרים, וכיון שאינם מוזהרים אין אנו נענשים בעונשי שמים, אף שאנו מקיימים כל התורה. וכי תימא החינח אם לא יצאו האבות מכלל בני נח יתכן דאינם נענשים, אך אם יצאו מכלל בני נח ע"כ לומר שהם נענשים. לזה אמר ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בדרך ואקברה שם. וממה שמתה בדרך תיכף לכניסתנו לא"י וממה שקברתיה שם ולא הולכתיה למערת המכפלה משם יתברר לך איך לא יצאנו מכלל בני נח, ומש"ה מתה רחל ואקברה שם משום דנשאת באיסור, משום דבני נח אין להם קדושין, וכיון שהכרחנו דלא יצאנו מכלל בני נח, א"כ אין אנו נענשים בעונשי שמים במה שאין אנו מקיימים המצות, וא"כ אפי' כפי דבריך דבשביל עון דבל תאחר נמי אשתו של אדם מתה, לא יתכן דרחל מתה בשביל מה שאיחרתי הנדר דאין אנו נענשים בידי שמים על איחור נדרים, כיון שאין הנדרים מכלל מצות בני נח:
ודע דכי היכי דלענין עונשי שמים כתבנו דהדבר תלוי באותו המחלוקת אם האבות יצאו מכלל בני נח לגמרי או לא, ה"נ לענין השכר יש הפרש ביניהם דלמ"ד דלא יצאו מכלל בני נח וא"כ אינם נענשים על ביטול המצות, לפי שדינם כמי שאינו מצווה ועושה, וא"כ אין שכרם גדול כשמקיימים המצות כשאר כל ישראל אחר שנתנה התורה. וכדאמרינן בפ"ק דקדושין דף ל"א א"ר יוסף מריש הו"א מאן דאמר לי הלכה כר"י דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא י"ט לרבנן דאמינא לא מפקידנא והא עבידנא השתא דשמיעת להא דא"ר חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, מאן דאמר לי דאין הלכה כר"י עבידנא י"ט לרבנן, ע"כ. וכתבו שם התוס' דהיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף, לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאינו מצווה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח ע"כ.
למדנו מדברי התוס' דטעמא דגדול המצווה ועושה הוא לפי שאין לו פת בסלו ודואג ומצטער פן יעבור ויענישוהו, אבל מי שאינו מצווה דאינו נענש אינו דואג ומצטער לפי שיש לו פת בסלו. וא"כ למ"ד דלא יצאו האבות מכלל בני נח וא"כ אינם נענשים, ה"נ כשמקיימים המצות אין שכרם גדול, לפי שאינו דואג ומצטער שהרי יש לו פת בסלו כיון שאינו נענש. אך למ"ד דיצאו מכלל בני נח והם נענשים א"כ כשמקיימים המצות שכרם גדול, לפי שדואג ומצטער פן יעבור שהרי הוא נענש בידי שמים:
ובזה יתבאר מרז"ל בב"ר סדר לך לך פמ"ד סי' ב' וז"ל, אל תירא אברם, כתיב אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע אל תהי חכם בעיניך, במה שאתה רואה בעיניך תאמר שאני מוליד תאמר שאין אני מוליד ירא את ה' אל תירא אברם, ע"כ.והנה כמאמר הזה אומר דרשוני וחיו, דאי ס"ל דמ"ש לו ה' אל תירא הוא לפי שהיה מתיירא שלא יהיו לו בנים, א"כ מה תשובה השיבו ה' שכרך הרבה מאד, דאין זו סבה שיהיו לו בנים, והכי הול"ל אל תירא אברם כי אשר יצא ממעיך הוא יירשך. וע"ק בתאר זה שאמר ה' לאברהם אל תהי חכם בעיניך הדבר קשה דמהיכא תיתי שאברהם אבינו יהיה חכם בעיניו. ועוד איך הוא מקביל לאל תהי חכם בעיניך ירא את ה', ומהו זה שסיים ירא את ה' אל תירא אברם מה קשר יש לדברים הללו:
אך עם מה שכתבנו יבא על נכון, שאברהם היה נבוך בחקירה זו אם יצא מכלל בני נח או לא יצא וא"כ אינו נענש וכיון שאינו נענש על ביטול המצות אין שכרו מרובה כמצווה ועושה. לזה אמר לו ה' אל תהי חכם בעיניך לומר תאמר שאני מוליד שאמר שאיני מוליד וכיון שאינך מוליד א"כ לא יצאת מכלל בני נח, ומש"ה המזל דוחקך לפי שבני נח הם תחת המזל, כמ"ש לעיל בדרוש ב' וא"כ אין אתה נענש בידי שמים. ומש"ה אתה מתיירא שמא קבלת שכרך מאחר שאין לך שכר הרבה, לפי שאין אתה דואג ומצטער. אל יעלו דברים אלו על לבבך אלא ירא את ה' ותמיד תהיה יראתי על פניך דלמא תעבור, וא"כ שכרך הרבה מאד, לפי שאתה מתפחד ודואג תמיד, וזהו שסיים המאמר ירא את ה' אל תירא אברם שכרך הרבה מאד, כלומר דמחמת שאני אומר לך ירא את ה' יתבאר לך ששכרך הרבה מאד:
ועל פי דרך זה יובן מה שחזר אברהם ואמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה, ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת וגו'. והנה הסכמת כל המפרשים ז"ל דח"ו אברהם לא בקש אות מאת ה' אלא ששאל ממנו באיזה זכות יתקיים לו בשורת הארץ, והכי איתא במדרש פ' מ"ד סימן י*ז וז"ל, ויאמר ה' אלהים במה אדע, ר"ח בר חנינא אמר לא כקורא תגר, אלא אמר לו באיזה זכות, וכן פירש"י ז"ל.
אלא שאני תמיה בזה שהרי מתחלה כשצוהו ואמר לו לך לך מארצך, אמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת, ואחרי כן כשנפרד לוט מעמו נראה אליו ה' וא"ל כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם, ולא שאל מאת ה' בשתי הבטחות הללו באיזה זכות יתקיימו בידו, וא"כ מה ראה עכשיו לשאול באיזה זכות תתקיים בידו:
ונראה דזה יובן בהא דאמרינן בפרק השותפין (דף י') א"ל ריב"ז לתלמידיו מהו זש"ה צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת, נענה ר"א ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שבני נח עושים חטא הוא להם שאינם עושים אלא להתגדל בו כו'. והקשה ודעביד הכי לאו צדקה גמורה היא, והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני ובשביל שאזכה לעוה"ב ה"ז צדיק גמור. ותירץ לא קשיא כאן בישראל כאן בבני נח. וכיוצא בזה אמרינן בפ"ק דר"ה (דף ד') יע"ש.
והא דאמרינן דבישראל הוי צדיק גמור, לאו דוקא במצות הצדקה, אלא באיזו מצוה שתהיה הותר לעשותה ע"מ שיחיו בניו. וראיה לדבר מדאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ח') תנא אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק מפני הסכנה. והקשו והא אר"א שלוחי מצוה אינן ניזוקין, ותירץ א"ר אשי שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה. והקשו וכה"ג לאו מצוה היא והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני וכו', ותירץ דלמא בתר דבדיק אתי לעיוניה בתרה, ע"כ. נתבאר מכאן דבישראל בכל מצוה שתהיה מותר לו לעשותה כדי לזכות באיזה דבר אבל בבני נח חטא הוא להם:
וראיתי למהרימ"ט סוף פרשת קדושים שכתב דלא אמרו הרי זה צדיק גמור אלא במצות הצדקה וכיוצא בה שנמשך בה תועלת לאחרים, והוקשה לו מסוגיא זו דפסחים ויישבה יע"ש. ומ"מ דברי הרב שם הם ליישב קושיית התוס' שם שהקשו ממתני' דאבות. אך דעת ההוס' הוא דאין לחלק בין מצות צדקה לשאר מצות. ומהראנ"ח פרשת שופטים חילק חלוק זה דמוהרימ"ט ליישב קושיית התוס', אך בפרשת בהר הכריח מסוגיא זו דפסחים דאין לחלק בין צדקה לשאר מצות, יע"ש.
והנה כפי מה שכתבנו שאברהם היה נבוך בחקירה זו אם יצא מכלל בן נח לגמרי או לא, מש"ה כשהיה ה' מבטיחו על נתינת הארץ לא שאל מאת ה' באיזה זכות תתקיים בידו, דאת"ל דלא יצא מכלל בני נח חטא הוא לו לעשות שום דבר כדי לזכות בירושת הארץ. אבל עכשיו שראה שאמר לו ה' צא מאיצטגנינות שלך לפי שאין מזל לישראל, ואמר לו ג"כ שכרך הרבה מאד שזה מורה בהדיא איך יצא מכלל בני נח לגמרי, ואדרבה ה' תמה עליו איך היה מסתפק בזה ואמר לו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, ומאחר דהצלתיך מכבשן האש תפשוט מינה שאין לך דין בן נח, דאם היה לך דין בני נח לא הייתי עושה לך נס, וכמו שנתבאר כל זה לעיל בדרוש שני. א"כ איפא מאחר שנתברר לו בירור גמור שיצא מכלל בני נח, אז שאל מאת ה' במה אדע כי אירשנה, כלומר באיזה זכות תתקיים בידי דישראל העושה מצוה כדי לזכות באיזה דבר הרי זה צדיק גמור.
ואל זה כיונו רז"ל במדרש סדר שמיני פרשה י"א סימן ה' וז"ל עם חסיד תתחסד, ר"י פתר קרא באברהם אבינו בשעה שבא בחסידות הקב"ה בא עמו בחסידות כו' בשעה שנתברר על עסקיו הקב"ה בירר לו עסקיו, אימתי נתברר על עסקיו בשעה שאמר במה אדע כי אירשנה, מה כתיב תמן ידוע תדע, ע"כ. הרי דקרי ליה למאמר אברהם שאמר במה אדע שנתברר בעסקיו, ודו"ק:
ובזה נבא ליישב מאמר הקודם. ויש לדקדק דבשלמא מה שהיה אברהם מתפחד ממה שירד למלחמת המלכים וניצול ניחא שמעצמו רדף אחר המלכים וה' עשה לו נס שבמתי מעט הצליח באותה מלחמה, וא"כ אפשר שנתקבל שכרו, אך ממה שירד לכבשן האש וניצול למה היה מתפחד והלא הוא מסר עצמו על קדושת ה' וה' דרכו להציל המוסרים עצמם על קדושת ה'.
תו יש לדקדק בהמשך הפסוקים הם המדברים אמר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברהם במחזה לאמר אל תירא אברם שכרך הרבה מאד, וכי אברהם היה עובד את ה' מפני קבול שכר והלא העובד את ה' מפני קבול שכר נקרא עובד מיראה ולא עובד מאהבה, וכמ"ש הרמב”ם בפ"י מהלכות תשובה. ועוד מהיכא תיתי שלא היה שכרו של אברהם מרובה.
ועוד יש לתמוה בתשובתו של אברהם ה' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, וכי עיקר השכר של הצדיקים הוא בנים, והלא כמה חסידים ואנשי מעשה מתו בלא בנים, ועיקר השכר הוא לעוה"ב, והיכי קאמר אברהם דמה שכר יתן לו מאחר שהולך ערירי.
ויש מקום ליישב דברי המאמר בהא דכתב מהר"ש יפה סדר פקודי פרשה נ"ב סימן ג' דהא דאמרינן אלו דברים שאדם העושה אותם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב, היינו דוקא כשנהנה דרך מנהגו של עולם, אבל כשצריך להיות דרך נס מנכין לו מהקרן, וכדאמרינן שאם עושים לו נס מנכין מזכיותיו.
ואפשר שזהו כוונת הכתוב קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה. ופירש"י קטנתי נתמעטו זכיותי, שהכוונה היא דע"כ ניכו לי מזכיותי שהרי במקלי עברתי את הירדן, ופירשו רז"ל שקרע את הירדן במקלו ונס כזה אינו מהפירות אלא מהקרן, והשתא אתי שפיר דנקט ירדתי לכבשן האש ונצלתי ירדתי למלחמת המלכים ונצלתי תאמר נתקבלתי שכרי דנקט הני לפי שהם בנס:
אמנם על פי הדברים הנאמרים לעיל יתיישב הענין הדק היטב. והנה כבר כתבנו שאברהם היה נבוך בחקירה זו אם האבות יצאו מכלל בני נח לגמרי או לא. ויותר היה דעתו נוטה לומר שלא יצאו ממה שראה במזל שלו שאין לו בנים, והיה סבור שהטעם הוא משום שה' לא היה משנה המזל בשבילו, כמו שנתבאר לעיל בדרוש שני דב"נ הם תחת המזל ולאו בזכותא תליא מלתא, וגם כבר נתבאר שאת"ל שאברהם לא יצא מכלל בני נח, א“כ מה שמסר עצמו על קדושת ה' עשה שלא כדין, לפי שבני נח אינם מצווים על קדושת ה', וכל מי שנאמר בו יעבור ולא יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו, וא"כ כפי צד זה ראוי היה אברהם לחוב בעצמו. עוד נתבאר לעיל בסמוך שאם לא יצאו מכלל בני נח אין שכרו גדול מאחר שאינו דואג לפי שאינו נענש בידי שמים.
ובהיות אברהם על חקירה זו נתיירא הרבה, ואמר דלמא לא יצאתי מכלל בני נח ואם כן אין שכרי מרובה ומאחר שנצלתי מכבשן האש שלא הייתי ראוי להצלה מאחר שעשיתי שלא כהוגן למסור עצמי וכן הנס שנעשה לי בהצלת המלכים א"כ נתקבלתי שכרי שהרי מעט אשר היה לפני מאחר שלא הייתי מצווה ועשה לי נסים כאלו שלא הייתי ראוי להם אם כן נתקבלתי שכרו. לזה אמר לו ה' אל תירא אברם שכרך הרבה מאד כדין מצווה ועושה, לפי שיצאת מכלל בני נח לגמרי ואתה נענש בידי שמים, וכיון שכן יש לך לדאוג ולהצטער וחושש מחטאת, הנה כי כן שכרך הרבה מאד, וזהו שסיים בעל המאמר המד"א מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, דהכוונה היא שבא לומר שמה שאמר לו ה' שכרך הרבה מאד, הטעם הוא לפי שכיון שאתה מתיירא ומתפחד דלא תעבור, א"כ שכרך הרבה מאד, והכתוב מלמדנו זה מה רב טובך אשר צפנת ותדע למי הוא רב טובך ליראיך. כלומר לאותם שהם יראים דלמא יעברו, ויש להם צער בקיום המצות.
והנה כיון ששמע אברהם שאמר לו ה' שכרך הרבה מאד. שפירוש שיצא מכלל בני נח, על זה תמה ואמר ה' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, כלומר ראה דבריך סותרים אלו לאלו, דמאחר שאנכי הולך ערירי הייתי סבור דהטעם הוא לפי שלא יצאתי מכלל בני נח והמזל דוחקני שאין לי בן, דאל"כ אלא דיצאתי מכלל בני נח, הרי אמרו אין מזל לישראל, והשתא דאתה אומר לי שכרך הרבה מאד א"כ איפא למה המזל דוחקני והלא ישראל אינם תחת המזל. מיד ויוצא אותו החוצה, ואמר לו צא מאצטגנינות שלך שאין מזל לישראל, ואתה קדוש יצאת מכלל בני נח, ויש לך דין ישראל אשר בך אתפאר: