פרשת דרכים/דרך מצותיך/א
|
|
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
ראיתי לבאר ההפרש שיש במנין המצות אצל מוני המצות ה"ה הרמב"ם והסמ"ג והרמב"ן ז"ל:
והנה אם תסתכל במנין מ"ע להסמ"ג תמצא שסקל מחשבונו של הר"מ ג' מ"ע. ואלו הן:
א שהרמב"ם מנה במ"ע סי' קמ"ב לנגוש הנכרי והוא מאומרו יתעלה לנכרי תגוש והסמ"ג לא הביאו:
ב במ"ע סי' קצ"ח מנה הרמב"ם לבקש רבית מן הגוי ואז נלוה לו והוא מאומרו יתעלה לנכרי תשיך. והסמ"ג לא הביאו. והטעם שלא הביא הסמ"ג שני העשין הללו מבואר בהקדמתו למנין המצות וז"ל וכן בחשבון העשה כתב לנכרי תשיך זו מצות עשה וכן לנכרי תגוש , ואמת הוא כי בספרי מצא דבר זה אבל תלמוד שלנו עיקר שסותר דבר זה שאינו עשה שאומר בפרק איזהו נשך לא סגי בלאו הכי אלא כך פירושו לנכרי אתה רשאי להלוות ברבית אבל לא לישראל ולענין ישראל נחשב לאו הבא מכלל עשה עשה עכ"ל:
ג במ"ע סי' קצ"ב מנה הרמב"ם ויד תהיה לך בעשה אחד ובסי' קצ"ג מנה ויתד תהיה לך על אזניך בעשה שני. והסמ"ג סי' קי"ט כלל ויד תהיה לך ויתד תהיה לך בעשה א' כמו שיע"ש.
הרי מבואר שהסמ"ג סקל מחשבונו של הרמב"ם ג' מצות עשה. וראיתי שהכניס במקומם ג' מצות אחרות שלא הזכירם הרמב"ם ז"ל. ואלו הם:
א וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך, וכתב הסמ"ג עשין סי' י"ז שהיא מ"ע לצדק את הדין על כל המאורע שיבא עליו:
ב ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם וכתב בעשין סי' מ"ז שהיא מ"ע לחשוב תקופות ומזלות כו' ע"י חישוב תקופות יודע מתי יצטרך לעבר החדש ולעבר השנה:
ג מדבר שקר תרחק וביאר הסמ"ג בעשין ק"ז מכמה דברים הזהיר עשה זה יע"ש. וכל אלו הג' עשין לא הזכירם הרמב"ם ז"ל:
וראיתי שיש עוד הבדל בין הרמב"ם והסמ"ג במנין מצות עשה. הלא זה הדבר שהסמ"ג עשין ק"ע כתב מ"ע בימי המועדות כולם ובר"ח שיהיו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן שנאמר וביום שמחתכם וגו' ע"כ. והרמב"ם בפ"ג מה' כלי המקדש כתב מצוה זו וז"ל בימי המועדות כולם ובר"ח היו הכהנים תוקעים בחצוצרות כו' שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו' ע"כ. אך בתחלת ה' כלי המקדש כשמנה המצות שיש בהלכות אלו לא מנה עשה זו. וכן בריש הלכות תעניות כתב שנצטוינו לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנזעק לפני ה' יתעלה והוא אומרו וכי תבואו מלחמה וגו' והרעותם בחצוצרות. ובסה"מ עשה נ"ט כלל עם עשה זו שנצטוינו לתקוע בחצוצרות במקדש עם הקרבת הקרבן מקרבני המועדות, וכתב וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך כו', ע"כ:
הן אמת שהדברים תמוהים שכלל הכל בעשה אחד דמאחר שזמנו של זה אינו זמנו של זה. למה אינן נמנים לשתי מצות. ואף שהפעולות שוות דבשניהם נצטוינו לתקוע בחצוצרות. מ"מ אין זה טעם למנותם מצות עשה אחת שהרי מצות השביתה באה בתורה בימי המועדות וכל מועד ומועד נמנה למצוה אחת מאחר שזמנו של זה אינו זמנו של זה ובכל אחד ואחד באה מצוה מיוחדת. וכן בתקיעה נצטוינו לתקוע בשופר בר"ה וביובל ונמנים לשתי מצות אף שהפעולות שוות, וכבר תמהו חכמי הדורות ליישב דברי הר*מ הללו ועי' במ"ש ה"ה בריש הלכות תעניות. ודע שכעת לא ראיתי להסמ"ג שהביא מצוה זו דלתקוע בעת הצרות ואפילו ברמז ולא ידעתי למה וכעת צ"ע:
ראיתי לבאר ההבדל שיש במנין המצות בין הרמב"ם להרמב"ן ז"ל במצות עשה. וכשתסתכל בדבריהם תראה שהרמב"ן סקל מחשבונו של הרמב"ם ל"ב מצות עשה, ואלו הם:
המצוה האחת היא שהרמב"ם כתב בסי' ה' וז"ל הוא שצונו לעבדו וכבר כתב לזה הצווי פעמים באמרו ועבדתם את ה' אלהיכם ואמר ואותו תעבודו. ואע"פ שזה הצווי הוא ג"כ מהצווים הכוללים הנה יש בו יחוד אחד שהוא צווי לתפלה, ע"כ. והרמב"ן בהשגותיו כתב דאומרם ועבדתם זו תפלה היא אסמכתא בעלמא והתפלה היא מדרבנן:
המצוה השנית היא שהרמב"ם בסי' ז' כתב הוא שצונו להשבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו כי בזה תהיה הגדולה והכבוד והעילוי והוא אומרו ית' ובשמו תשבע. והרמב"ן בהשגותיו כתב שאין הפסוק הזה מצוה אלא רשות שנשבע בשמו בעת הצורך ובתנאים ידועים. ועוד כתב דאף אם נרצה לומר שבא זה הכתוב לאסור להשבע בשם אלהים אחרים בלאו הבא מכלל עשה שהוא עשה אין אנו מונין בזה וכיוצא בו אלא הלאו הנאמר בו בפירוש, ע"כ:
המצוה השלישית שהרמב"ם בסי' פ"ה כתב הוא שצונו להביא כל מה שאנחנו חייבין חטאת ועולה ואשם ושלמים אל בית הבחירה ואע"פ שהם בח"ל, כלומר שנתחייב בהם בח"ל, הנה נצטוינו להביאם לבית הבחירה והוא אומרו רק קדשיך אשר יהיו כו', ע"כ. והרמב"ן בהשגותיו כתב וז"ל ואין זאת המצוה באה לדעתי בחשבון שאנחנו נצטוינו להביא כל הקדשים לבית הבחירה בין שהם בארץ או בחוצה לארץ כל מקום שהם שם יובאו ויקרבו והכל מצוה אחת והמקראות מרבים והולכים כו', ע"כ:
המצוה הרביעית היא שהרמב"ם בסימן צ"ו כתב הוא שצונו לדון בהפרת נדרים כו'. והרמב"ן ז"ל בהשגת המצות בסי' צ"ו כתב וז"ל וכן יראה במצוה שהקדים לאלו והיא הפרת נדרים שלא תמנה לפי שהיא שלילה שנצטוינו לעשות ככל היוצא מפינו ושלא נחל דברינו רק ע"פ ב"ד או האב והבעל, ע"כ:
המצוה החמישית היא שהרמב"ם בסי' צ"ו כתב הוא שצונו להיות כל איש נוגע בנבילה טמא כו'. והרמב"ן שם בהשגותיו כתב שאין להביא בחשבון המצות דין הטומאות לפי שהם רשות גמורה מכל צד אין בהם ענין מצוה שתמנה כו' וכיון שמנענו יתעלה מביאת מקדש בטומאה ומאכילת קדשים ג"כ וצוה אותנו לאכול דברים בטהרה באר ואמר אלו דברים מטמאים ואלו אינם מטמאים, והאריך בזה יע"ש:
המצוה הששית היא שהרמב"ם בסי' צ"ז כתב הוא שצונו להיות מטמאים בשמנה שרצים, והרמב"ן ז"ל שם בהשגותיו סקל מצוה זו מהטעם שכתבנו למעלה:
המצוה השביעית היא שהרמב"ם בסי' צ"ח כתב הוא שצונו לדון בטומאת אוכלין ומשקין כו'. והרמב"ן ז"ל שם בהשגותיו סקל מצוה זו מהטעם הקודם:
המצוה השמינית היא שהרמב"ם בסי' צ"ט כתב הוא שצונו שתהיה הנדה טמאה כו'. והרמב"ן שם בהשגותיו סקל מצוה זו מהטעם הקודם: