פרי הארץ/פרשת קרח
|
< הקודם · הבא > |
קרח[עריכה]
ברש"י ז"ל: ויקח קרח (במדבר טז, א). שלקח מקח רע לעצמו.
הנה אמרו רז"ל באבות: כל מחלוקת כו', איזה מחלוקת שהיא לשם שמים וכו', ואיזה מחלוקת כו' מחלוקת קרח וכל עדתו.
הענין הוא ידוע שעיקר כוונת בריאת העולם הוא עד שיגיע בהשתלשלות למקום הבחירה ברע או בטוב אשר ברא את האדם ישר לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב וכבוד ה' מלא כל הנבראים מגבוה על גבוהים עד השלשול קטן שבים, אפילו הקליפות, כמאמר ואתה מחיה את כולם (נחמיה ט, ו). כי צורך העולם בהם ועיקר מעשה האדם להוציא יקר מזולל, בסוד ומלכותו בכל משלה (תהלים קג, יט). להכרית הקוצים ובחור בחיים בכל אשר יפנה ישכיל ובכל דרכיו ידעהו מה זה ועל מה זה כי הקרה ה' לפניו, ומי ברא אלה הלא ה' זו המהוה כל הויות ומחיה אותם, הסובב וממלא אותם, ומי נתן לשכוי בינה בין בדברים ועצה ודעת טוב ורע, ועתה למה ירע לבבו להתדבק ברע, יחליפנו וימיר אותו רע בטוב הגנוז בתוכו המחיה אותו שהוא חי החיים. ובזה נפש אדוניו ישיב לבעליו בהוציא יקר מזולל, להקריב קרבן להוי"ה אשה ריח ניחוח, נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, כי רצונו בבריאת העולם היה דוקא בגשמי שיהיה מלא כל הארץ כבודו ג"כ במקום שיש בחירה, להוציא יקר מזולל שהם הקליפות, וזהו אשה ריח ניחוח לה'. שהוא ממקום הנוק' והקליפות, וזה שאמר ונעשה רצונו כו'. פי' שאמר עשרה מאמרות בשביל השתלשלות הגשמי וחומרי כזה, ואעפ"כ נעשה רצונו ומלאה הארץ דעה כמים כו', פי' כי הארץ הוא הגשמי, והוא הצמצום היותר גדול בא"ס ב"ה להחיות עפר הארץ ומלואה, ולהיות סובב אותה ולמלאות אותה, וזהו ומלאה הארץ דעה כמים, שהם התפשטות כידוע. נמצא שעיקר בריאת העולם היה הצמצום, וזהו באורייתא ברא קב"ה עלמא. ואמרו רז"ל נסתכל בתורה וברא את העולם, שנאמר ואהיה אצלו אמון (משלי ח, ל). כי התורה מפי הגבורה ניתנה שהוא הצמצום, ואמרו רז"ל שהיא אש שחורה חרותה על אש לבנה. ולבאר הענין הוא אחר שידוע שעיקר הבריאה הוא הצמצום, שהוא שכינה בתחתונים צורך גבוה, פי' החיות הקדושה שבתחתונים להעלות כולה כליל לה', וצורך גבוה כענין ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים וכידוע. וזהו אברם אינו מוליד אברהם מוליד. כידוע שאברם הוא התפשטות, ואם היה רק התפשטות ולא היה שום צמצום א"א להיות שום הולדה כנזכר לעיל. אבל אברהם שהוא בה' אחרונה שבשם, שהיא שכינה בתחתונים, הוא המוליד בהעלותו אותה אל מול פני ה', כידוע שכל הולדה היא מקבלת תענוג מתחתונים, בהכנת התחתונים להיותם מקבלים, שהיא אהבת איש לאשתו הנק' אהבה מסותרת, משא"כ מאהבת האחים שהיא אהבת ההתפשטות שניהם משורש א' שהוא אהבה מגולה, כמאמר מי יתנך כאח לי כו' אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי (שה"ש ח, א). כי תענוג תמידי אינו תענוג, משא"כ באהבה מסותרת שהיא שכינה בתחתונים שהיה רחוק ונתקרב, הוא התענוג הגדול, וזהו אמרם רז"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים. אעפ"י שאלו אוסרין ואלו מתירין, הענין הוא על דרך אור שבעת הימים, שהם המדות חמשה מול חמשה, ה' חסדים וה' גבורות. וזהו אמרם רז"ל שהלוחות היו ה' מול ה'. שכנגד כל ההתפשטות צריך להיות צמצום עד שתצא לאור שכינה בתחתונים, והגיע עד עולם הזה השפל והגופני, וכלם נתלבשו בגופים אפילו התורה והמצות בדברים גופנים, כמו סוכה ולולב וכיוצא בהם, וכמו שבדרכי המדות החסדים להתפשט והגבורות לצמצם, הגם כי אב א' לכולם ואל א' בראם וכולם מרועה א' נתנו, והוא מתלבש בתוכם כידוע, בלי שום שינוי כלל ח"ו כי אם השתלשלות רצון העליון להוציא מכח אל הפועל, כמו כן אחר ההשתלשלות והתלבשות בגופים, ואורייתא וישראל כולא חד, כידוע מס' רבוא אותיות וס' רבוא נשמות וכו', אשר מעולם החסדים מתירים להתפשט, גם בזה נגלה כבוד ה' ממנו ג"כ, ואשר מעולם הגבורה אוסרים על דרך צמצום וגבורות נתן עד פה תאר, וכל זה אינו אלא באורות אבל לא בכלים, שהרי כל כוונת שניהם אינו אלא לעשות כלים שהם גשמיות לקבל האורות, ולכן לא נמנעו מלהלוות כלים זה לזה אפילו שאלו אוסרים ואלו מתירין וכו', והלכה כבית הלל מפני שענותנין הם, כפי הלכה שהיא אותיות הכלה שהיא השכינה, כבית הלל שהם המקילין שהם החסדים, מפני דלית לה מגרמה כלום, כידוע שאין הירח מאיר אלא מאור השמש המאיר בתוכה, ופי' הלכה הוא הילוך, להורות להם הדרך אשר ילכו בה לה', כי התורה והמצות הם תרי"ג עיטין להתהלך לפני ה', כאמור באברהם התהלך לפני (בראשית יז, א). כידוע שהם כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים, לטהר אותם ולקדשם בכל מצוה לאבר המיוחד אליו, להמשיך הקדושה על עצמו בקשר החיות וביטל ההרגש ממש, וההילוך הוא על ידי הרגל פעם ושתים שהוא לשון רגל, ומקבל שכר על כל פסיעה ופסיעה עד שמההרגל יעשה טבע שני, שהוא מלשון מטבע שטבעו חכמים. שהוא מתחילת בריאתו כך הוא, כמאמר ויברא אלקים. כידוע שאלקים בגימטריא הטבע וגימטריא הכסא, להיות תחילת הבריאה והטבע כסא נכון אל רצון העליון לשכון עליו משכן ה' ובית עולמים, שהם שכינה עילאה ושכינה תתאה, על ידי התקשרות נפשו בהם, וידוע כי התקשרות נפשו באמת עם השכינה תתאה והתאחדו עמה להתכלל בה, והיינו שלא תהיה כוונתו אלא להעשות כלי בנפשו רוחו ונשמתו אליו יאסף לקבל השמש לאור יומם ולהדבק בה' שהם המדות כידוע, עכ"פ א"א להגיע לזה כי אם מידי עברו דרך המוח ממש ויאחזוהו פלצות ויסורי בידקי מיתה ממש בלי שום שינוי כידוע שנק' בזוהר אילנא דמותא, ואחרי עברו דרך הילוכו זה ויתן את נפשו למומתים ויסבול צער מיתה, אם יאיר ה' חסדו ויחייהו מיומים אז יאיר כשמש אפילתו להדבק בה' ובמדותיו לאהוב אותו ויראת ה' על פניו וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליו וכו', שהוא שם הוי"ה ב"ה בעצמו כידוע, כי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, וא"א להגיע אל השמים שהם המדות, אם לא בדרך כל הארץ, וזהו הנק' הולך בדרך כל הארץ (יהושע כג, יד) שהיא המיתה, ולהיכן הולך אל השמים, שאין שום דרך אחר שיעלה השמים אם לא אדם כי ימות באהל, שהוא משכן שהוא שכינה א"י.
והנה ידוע הוא בזוהר בענין נפילת אפים שהיא מסירת נפש למקום הזה שהיא השכינה, וכתב שם שצריך רעו סגי בנקודת אמיתת הלב בדביקות והתקשרות חפץ ורצון גמור, שאל"כ סכנה הוא לפניו, שאחר שימסור עצמו למקום המות ולא יהיה בשלימות גמור בכדי שיוכל להעשות כלי לקבל חסד ה' מעולם שהם המדות להחיותו ישאר שם, וזהו ימותו ולא בחכמה. פי' כידוע מפסוק ה' בחכמה יסד ארץ. כי החכמה הוא העליון שבמוחין והוא נקודת האמת והתחלת השורש, ואם אינו מכניס התחלת השורש והאמת שהוא החכמה להתכלל בשכינה ולמסור עצמו אליו ימות, ואם אמר יאמר מה לי ולצרה הזאת לעבור בדרך זה כי הוא נורא ואיום, כמאמר מה נורא המקום הזה (בראשית כח, יז). הלא כל הארץ לפני ונגלה כבוד ה' בכל דבר פרטי וכללי בעולם שנה נפש, שהם חיות הקודש מז' ימי הבנין, כמאמר עולם חסד יבנה. ואין לך דבר בעולם שיצא מכלל השבעה עיני ה' המשוטטות בכל הארץ, ומהם ובהם נכללו כל התורה והמצות, כידוע שהוא תורה שבכתב, לכן ע"י יעלה שמים שיאו ליהנות מאור ה' ולהדבק במדותיו אהבתו ויראתו, הנה אל ידמה בנפשו להמלט באופן זה כ"א דרך המלך ילך כי אין מקום לעבור בדרך אחר, זה השער לה' צדיקים יבאו בו, ובזאת יבא אל הקדש וא"א להגיע לתורה שבכתב כ"א דרך תורה שבע"פ שהיא שכינה כידוע. והוא משל שאמרו רז"ל שמסרו לו המפתחות הפנימיות והמפתחות החיצונים לא מסרו לו בהי עייל, כי לא זה הדרך שיעלה ויבא ויגיע אל הדביקות אהבת ויראת ה', אבל ירד מטה מטה, וזהו ודאשתמש בתגא חלף. שהוא כתר של תורה שבכתב בעצמו, כאמרם רז"ל: כל שחכמתו מרובה ומעשיו מועטין וכו' והופכתו על פניו. כי מה יתרון לאדם בכל המעשים אשר יעשה תחת השמש בהגלות נגלות אם אין לבבו שלם, הכון לקראת אלקיך וכו' (עמוס ד, יב). כי רחמנא לבא בעי, וא"א בשום אופן שתחול עליו יראת הרוממות כי אם אחר שיעבור יראת העדרו מעיקרו שהוא המיתה ומסירת נפש כנ"ל, וכל האהבות ויראת ה' אשר ידמה האדם בנפשו בלתי עברו המעבר הלז, בודאי שקר ענה בנפשו בעצמו, וקנינים המדומים הם בנפשו מהתעוררות מדותיו הגשמיי' כי ברע הוא, מעץ הדעת טוב ורע, ורחוק הוא מה', וכל מעשה המצות הכל הוא אינו אלא גדלות, להיות לו לשם ולתהלה ולקבל פרס, על דרך משל מי שיש לו מעלה, בודאי רחוק הוא מהמלך, מפני שכל מי שהוא עם המלך יחד כלום חסר לו ואין צריך לו שום דבר, דרך משל עשירות למה לו כלום חסר כו', תחבולות ערי בצורות ושמירה מעולם למה לו הרי שמור הוא, חכמה מלאכה למה לו כנ"ל. נמצא ממילא מוכרח ומובן מי שהוא בעל מעלה שיש לו אותו מעלה, בודאי רחוק הוא מן המלך שהמעלה נקראת מעלה אצלו ויש לו, כי בהתקרבו אל המלך ממש שאין לו אותה מעלה כי למה הוא לו, אבל סכנה עצומה הוא פן ואולי לא יבטל רצונו חיש ומהר לעשות רצון המלך ויתחייב בנפשו, אם לא שיודע בעצמו ואמיתת לבבו שלם ברצון גמור ומסירת נפשו לעשות רצון המלך תיכף קולע אל השערה ולא יחטא, אז יכול להיות עמו תמיד בעת שמחתו ופחדתו כי בטוח הוא בעצמו, ולאיש אשר אלה לו מגלה לו המלך מסתוריו וכל עניניו.
והנה בזוהר בראשית על פסוק ותרא האשה כי טוב העץ (בראשית ג, ו). הרשום אצל פסוק על כן יעזוב איש וכו' (בראשית ב, כד). ע"ש כל המאמר. ובסוף המאמר (זח"א נ' ע"ב): תא חזי כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא (דברים ד, כד). מאן דבעי וכו', בשלהובא דסלקין אית תרין נהורין, חד חיורא וחד אוכמא או תיכלא, ההוא נהורא אוכמא או תיכלא דאיהו לתתא הוא כרסיא [ד]יקר לההוא חיורא, ועל דא רזא דתכלתא וכו'. והאי אתאחיד לתרין סטרין וכו', ודא אכלא תדיר ושצי להאי כו', דהא בי' תליא שיצאה דכלא, מותא דכלא כו'. הרי דברינו בפירוש הנז'.
וכדי לבאר טעם לדבר, מבואר בס' לקוטי אמרים שא"א לעשות השתנות בעולם אם לא בהעלות הדבר אל שורשו, והמשל בזה הזריעה שזורעים חטים כדי שיתוספו, וא"א ליגדל אלא אם כן החטים הזרועים מתבלים בעפר ונעשים עפר הארץ כידוע. וכן זרע אדם באשה. והענין הוא כי כח הצומח הוא בארץ, ואם תאמר א"כ תצמח הארץ בלי שום זריעה, הענין הוא כי הארץ וכח הצומח המושרש בתוכו הוא ממש א"ס בערך ההוא, עד שא"א להתפשט שום דבר אלא אם כן כשזורעים איזה מין וחוזר לעפרו, אז אותו המין מתעורר לצאת, ומפני שהגיע בהתבלותו בעפר אל שרשו, כח הצומח יש בו כח להוסיף הרבה, והשורש הוא ממוצע בין ענפים ובין כחות העליונים ממנו בדרך השתלשלות, כידוע שא"א להשתלשל מדרגא לדרגא אחרת אא"כ על ידי ממוצע והוא השורש כנ"ל. כי השורש ההוא הוא הכולל את כל כחות העליונים, וממנו מתפשטים ענפים אחרים, אבל השורש בעצמו אינו אלא הכנה ולא שום דבר בפני עצמו, כי נגד העליונים הוא כללות, ונגד התחתונים הוא שורש הכל, לכן מחוייבים דברינו שא"א לעבור אל מקום ה' שמה אא"כ דרך השכינה ולטעום טעם מיתה ממש להתבטל בתוכה ממש ואח"כ חוזר וניעור, ולכן השכינה לית לה מגרמה כלום רק מה שמגיע אליה מאור המדות.
וידוע כי החיות רצוא ושוב, ולכן מי שנכלל בשכינה מוסר עצמו למיתה ממש, ולכן נק' רק כלי, לשון כללות שכוללת קבלת כל כחות העליונים, ומכלה התחתונים שנכללים בתוכה, וזהו דברי רז"ל על פסוק ולדבקה בו (דברים יא, כב). וכי אפשר לדבק בשכינה והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק במידותיו. פי' אחר שנכלל בשכינה ונתבטל לגמרי בתוכה, אח"כ חוזר וניעור ע"י דביקות, כידוע שגם השכינה מקבלת ע"י מדות הדביקות והתקשרות שנקרא יסוד, ומקבלת מאור המדות, וזהו הדבק במדות. כי במדות שייך דביקות משא"כ בשכינה כמבואר בזוהר בראשית הנז'. כי המדות הם אשא חיוורא שאינו שורף, ורוכב על אשא דתכלתא כמבואר שם. לכן משה שהיה מקומו שואף זורח הוא שם, פב"פ דבר בו בלי שום חלישות, כללא דמילתא הרי בכל אדם מישראל כלולים כל המדות, ושורש נשמתו אבר מהשכינה וכנסת ישראל הנקרא שם שמים, כי המדות נק' שמים, והשכינה נקראת שם שמים, שהשם הוא כללות הדבר ולא דבר בפני עצמו, וזהו כל מחלוקת שהיא בכל אדם לשם שמים, פי' מחלוקת מדותיו כנז', איך יתנהג בחסד או בגבורה מותר או אסור, אפילו בדבר תורה ויראה, העיקר צריך שתהיה כוונתו לכלול עצמו בשם שמים שהוא שורש נשמתו שהוא השכינה, וכל עניני מחלקותיו הם איך להתכלל בשכינה, ואיך להתבטל בתוכה עד השי"ת ב"ה.
וענין הביטול אפשר להיות על דרך הפי' זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. ואמרו רז"ל יכול ישמח ביום, ת"ל עשה ה' נגילה ונשמחה בו. שישמח בה'. והפי' הוא כי איזה הארה שבאה לאדם נק' יום, מאיזה מדה שתהיה, כי הוא הארה מהשי"ת, יכול שישמח ביום, פי' בההארה במדה שהוא מודד, ת"ל בו. שישמח בה'. פי' שיבין שההארה הוא עצמות ה' כידוע. כי המדות הם הם הנק' עצמות, וא"כ כשהמלך בא פתאום להתאכסן אצלו צריך להניח לו כל ביתו וכל כליו, ואם הוא מניח להמלך כל ביתו וכל כליו נמצא ממילא נעשה הוא כמי שאינו כלל, שהרי המלך אינו גשם ח"ו בשום כח גשם ח"ו, ואם הוא נעשה בית המלך מה הוא, אז נכלל בשכינה. וזהו איזהו מחלוקת לשם שמים, זו היא מחלוקת הלל ושמאי. שהם המדות, ומחלוקת לשם שמים פי' לשם הלכה כדברינו וכנזכר לעיל. משא"כ קרח ועדתו שחלק על משה ואמר כי כל העדה כולם קדושים כמותו, שהי' נאחז למעלה מהשכינה שהם המדות כמבואר בזהר הנז', וידוע הוא שהוא מקום עץ הדעת טוב ורע, ומשם יפרד ח"ו, ולכן כשרצו להתקרב ע"י הקטורת מדי עברם אש אוכלה אכלתם, וזהו דאמרו רז"ל כי התורה אש שחורה על גבי אש לבנה, והוא דרך הילוכו של אדם אל התורה דרך אש שחורה שהיא השכינה אז יצליח.