פרי הארץ/פרשת ויגש

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

פרי הארץ פרשת ויגש

פרשת ויגש

והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן כי פי המדבר אליכם. ופרש"י עיניכם הרואות שאני מהול ככם ועוד כי פי המדבר בלשון הקדש ועליו הקשה הרא"ם הרי נשבע יוסף לפרע' של' לגלו' לה"ק כדאי' במס' סוט' והמהרש"א תירץ אצל אחיו שאני ולדעתי יובנו באופן אחר בלי שום חילוק בין אחיו לאחרים והוא דהנה ידוע זכות גאולת מצרים על ד' דברים שלא שינו את שמן ואת לשונם וגדורים מעריות וכו' ובכדי להבין יתבאר מענין הרל"א שערים צרופי אותיות והמשכתן מלבד חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו שהוא פנימית הגלגל וחיותו נקודתו ומרכזו כידוע שמרכז הגלגל הוא חיותו וכן תנועתו בלתי אפשרי כ"א דרך המרכז לכן נקרא לה"ק וישראל עם קדוש בשם גופו של אילן שהוא הנקודה הפנימית וכל צבא השמים וכל הברואים כולם נק' בשם ענפים המסתעפים מן האילן ונקרא עולם התמורות וכן כל הע' לשונות והעכו"ם שרשם מעולם התמורות וסוף כל התמורות המה הקליפות אשר לכן אין שום שייכו' לאומה ולשון בתה"ק שהיא הנקוד' פנימית המחי' את הגלגל משא"כ העכו"ם הם חיצונית הגלגל ואין שום שייכות לפנימית. כי גבול נתן ה' להבדיל בין הקדש והחול ולכן עכו"ם שלמד תורה חייב מיתה. וכן קדש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו כדרך זר שאכל קדש, וכן כל הנקרא ראשית אסור לזרים כענין תרומה וחלה כידוע, שראשית הגלגל הוא נקודת המרכז וממנו מסתעף כל הגלגל לכן אין התורה מיוחדת כ"א לישראל ושניהם נק' ראשית וענין א' להם כמאמר אורייתא וקב"ה וישראל כולה חד.

והנה רש"י פי' על מאמר לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, מכאן שנברא העולם בלה"ק. ולהסבירו יפה נדרשת על מאמר חז"ל בראשית ברא אלהים מתחילה עלה במחשבה לברא במה"ד ואח"כ שיתף מדת הרחמים.

והענין ידוע שתחילת הבריאה מא"ס הפשוט בלי גבול בהבראו להיותו מוגבל בלתי אפשר כ"א ע"י הצמצום הבלי גבול בעצמו אז יגביל הגבול והצמצום הוא שרש הדין. כידוע שכל המוגבלים יותר המה גופים הגשמיים וחומרים עבים כלים ונפסדים. שכל מה שהוא יותר רוחני הוא רחוק מן ההפסד, ועיקר שם הכליון וההפסד הוא ענין קליפה ורע ודינין. הרי שם הגבול והצמצום שרש הדין.

והנה כללות הצמצום המה האותיות ומבשרי אחזה אלוה כאשר יתבונן האדם בתחילת מחשבתו המשוטטת ואינה נחה כלל. והכיות רצוא ושוב פושט צורה ולובש צורה הכל המה צורת אותיות, כי בלתי אפשרות השגת מחשבה מבלי אותיות. כי בלי אותיות המחשבה פשוטה ואינ' מושגת כלל מגודל פשיטותה ואינה נק' מחשבה כ"א אחרי צמצום הפשיטות פושט צורה ולובש צורת אותיו' אחרים. כי מצרף לחכמה. אח"כ מבין דבר בבינ' ומתגלה הדעת שהי' בהעלם מכריע בין חכמה לבינה. ואחר התגלות הדעת יוצאים המדות אהוי"ר. ומתגלה יותר להכריע ביניהם בתפארת, וכן עד סוף כל המדות. שכל עיקר הדעת להיותו מכריע ומחבר שנים כאחד. לכן נק' הדעת לשון הקדש להיותו מכריע בין חכמה בנק' קדש כידוע, והמכריע נק' לשון כעין קנה המשקולת של מאזנים שמתבונן ההכרע מן הלשון היוצא מן הקנה ומכריע לאיזה צד. וכן נקרא בל"א מה שיוצא למעלה מן הקנה בשם לשון.

והנה ידוע מאמר באורייתא ברא קב"ה עלמא, וכן התרגום על בראשית ברא בחוכמתא ברא כי החכמה היא התורה והתורה היא האותיות.

כללא דמילתא שהעולם נברא באותיות שהוא ענין הצמצום, אם אמנם כמה צמצומי' לצמצומים עש עד אין מספר. וכ"ש שאין להשיגם כי גבוה מעל גבוה שומר ועולמות אין מספר, כידוע מענין הטנ"ת שלמעלה מן האותיות, והמה חיותם והנהגתם שאין אנו עתה בבאורם, והשכלתם מאד נעלה ונעלמה מעין כל חי, כ"א סוד ה' ליריאיו וחכם מבין מדעתו, ולכן אנו מכנים כאן לאותיות בשם ראשית המשנה, כמבואר בזהר ע"פ וישכב במקום ההוא יש כ"ב אתוון ע"ש, כי אין שום דבר שנברא כ"א ע"י אותיות, והן הנה חיות אותו דבר וקיומו, והנה אותיות הנכתבות המה גוף והיכל אל המוזכרים בפה, והמוזכרים בפה הם גשמיים לערך המחשבה שהוא בלב ואותם שהם בלב הם האצילות ידוע בלב המשכילים כמבואר בפרד"ס.

והנה תמונת האותיות ברמיזתן ממש ידוע למשכילים, ועכ"פ שמץ מנהו מבואר בספר התמונה ואז תדע דמכ"ש בהתחברות אותיות הקדושים ונעשים מהם תיבה שרוחניות התיבה הוא ענין גדול, מפני שכבר נתגלה בה חיות של נקודה. כי באות א' אין מרגישין הנקודה וד"ל. וכמו שההויות והשמות הם סוד אצילות רק השמות הם ההתפשטות ההויות וההויות הם חיות של השמות. כך כל תיבת לשונינו הק' התיבות הם למעלה, וכל הנקרא בשם זה למטה בגשמיות המה התפשטות והשתלשלות השפע מלמעלה רבבות מדרגות עד שנתגשם. ואותם שם דבר הוא חיות של הדבר ההוא, לכן כל שם דבר מלה"ק הוא שמו באמת למעלה בשרשו, כמאמר וכל אשר יקרא לו האדם הוא שמו שכל עיקר המשכה והתפשטות הוא ע"י אדם. כי השם דבר במקורו הם אלו אותיות וחבורם. רק שכל חבל השתלשלות נק' בשם זה מפני חיותו וקיומו שמקבל משם ד"מ יד נקרא מקור השם למעלה צירוף י"ד הוא כח וחיות של יד האדם והוא יורד ומשתלשל עלד שנברא גוף יד אדם ונקרא ג"כ י"ד. לא מפני הגוף כ"א מפני חבל השתלשלות כח וחיות של היד נקרא הגוף על שמו. אם אמנם מראשית ההשתלשלות עד סיומו בגוף יש כמה רבבות מדרגות כולם נק' יד ע"ש ראשית ומקור החיות והן הנה הכנויים שבתורה יד ה' וכו' הם כחות עליונים שנאצלו מאתו ית'. כי הא"ס א"א לתפוס אף בנקודה וכ"ש באותיות. וכן בשמות האד' ד"מ אברהם יצחק ויעקב הם ג' מקורות ושרשים אשר מהם מתפשט החיות עד גוף האדם למטה והוא נקרא ע"ש מקור שרשו וחיות קיומו, וכן ראובן ושמעון הם מקורות ושרשים אחרים בערך כמה מדרגות למטה מהם ואם אח"כ נקראים אפי' אלף אנשים אברהם או ראובן בנו ע"ש זקנו אפי' עד אלף דור. כל אלו נקרא מפני חבל השתלשלות שנתפשטו משם. וזהו מאמר לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת שנקראת ע"ש מקום לקיחתה וחיות' משם. וזהו שפירש"י מכאן שנברא העולם בלה"ק פי' שנברא ממש באותיות שם דבר ההוא.

והנה לכן מקובל אצלינו שכחת אדם רשע את שמו אחרי העדרו. כי אין השם מיוחד אליו לקרוא בשם זה אא"כ הוא דומה לו בפעולותיו להמשיך כחותיו וחיותו משרשו באור חוזר וניעור לעבודתו ית"ש ולדבקה בו דרך אור הישר שנתפשט השתלשלותו והויותו שהם אותיות שמו לעולם וזה זכרו לנצח אחרי העדרו. משא"כ אם אינו דומה בפעולותיו לשמו שאינו ממשיך כוחותיו וחיותו והנאתו מאתו ית"ש ומגביר על נפשו החומריות והקליפות אין נק' בשם הראשון כ"א שם אחר מעולמות התמורה שנמשך אחריו וקיבל חיותו משם. ונהפך שמו לשם אחר בד"ל, ועוד יתבאר לקמן, והן המה דברי היעבץ ופרקי אבות במאמר אם אין תורה אין קמח. והנה עינינו רואות כמה בתים מלאים כל טוב ואין בהם אפילו ריח תורה. אבל הכוונה שאין הקמח נקרא בשמו כ"א ע"י המשכחת התורה המה אותיות הוויתו. כי ע"ד אותיות נשתלשל מלמעלה למטה עד גשמיות הקמח שלמטה ומשביע ע"ד שנתהווה. ומפריד הקליפות ממנו עפ"י דינו תה"ק הן דיני נטילה הן דיני או"ה אז נק' קמח ומשביע מדרכו ואינו רוצה במותרות. משא"כ בטן רשעים תחסר ומשביע רעב כדרך כל התאוות שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו, כדרך הקליפה שכל חיותה הוא הרבוי והפירוד היפך הקדושה שהוא אחדות פשוט. לכן אם אין תורה אין קמח נק' בשם קמח המשביע ומחיה. כ"א שם אחר מעולמות התמורה. אחרי שהוא מקבל חיותו משם כידוע כי א"ז לע"ז עשה אלקים. ע' לשונות שהם ע' ענפים המתסעפים מאילן א' שהוא לשון הקדש. ושרשם של הע' לשון הם הם הרל"א שערים צרופי אותיות עולם התמוה ע"ד גלגל החוזר. אבל לה"ק הוא מרכזם ובכל לשון מוכרח להיות מלה א' שוה ללה"ק. ואותה המלה הוא חיותם ודביקותם באילן. כמאמרם ז"ל שכן בלשון יווני קורין לאחת הן. וכמאמר ט"ט בכתפי שתים. שהוא מקום חיותו מלה"ק ומשם יפרדו והיה חץ שחוט לשונם כליון חרוץ מפני הקליפה ונוה נוטה למקום טומאה. משא"כ כשהצדיק אוכל לשובע נפשו מובא בספר רקאנטי על מאמר, ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו שזנו עיניהם מן זיו השכינה, ור' יוחנן אמר אכילה וודאית דכתיב באור פני מלך חיים. וכתב החכם אבן עזרא ז"ל ראה החכם איך הפליא לדבר, כי המאכל השפל שהוא בא מסיבה אחר סיבה המקבל זו מזו זן את האדם ומפרנסו עאכ"ו הדבק ורואה בעין הלב סיבת הסיבות שהוא ניזון ומענג והיא האכילה הוודאית והעיקרית כו' וזהו טרף נתן ליריאיו וכו', ומסיים הרקאנ"ט ודע שאין כוונת האכילה להפסד דבר הנאכל אלא להוסיף כח ותענוג וחיים לאוכל. ע"ז נק' אכילה וזהו אמרם אכילה וודאית שהרי התענוג הוא עיקר שם האכילה. וכן היה אצלם שמחת הנפש ותענוג זיו השכינה, כמאמר אז תתענג על ה' עכ"ל הרקאנטי ז"ל. והנה עד"ז צריכין להיות כל ענייני הגוף ותשמישו עה"ז שלא נתן ליהנות לב"א כ"א מן הפנימית שהוא הצור' ושרשו של אותו דבר והויתו אשר משם נשתלשל ויצא החומר אבל אסור ליהנות מחומרה של מקום שיצא מהם. כ"א להתדבק במצוה דרך השתלשלותו עד א"ס ב"ה להיו' חוזר ונעור אליו ית' דרך התענוג ההוא שמקבל מאותו דבר. והנהגה זו נק' מדבר בלה"ק. ופירשו מתנהג ע"ד אותיות לה"ק של שם דבר תשמישו כי הדבור נק' ע"ש הנהגה לשון דבר א' לדור. והדבור הוא מנהיג את הכל כידוע, ואין רצוני להאריך בזה כי א"א להעלות עה"כ דברים שעומדים ברומו של עולם. כי אם זה נק' דבור מה שמדברים בה' מוצאות הגשמיים, הא מבואר בתורת אמת שלנו כי המתי' מדברים ועת לקצר, ודי למבין ברמיזה.

כללא דמילתא כי זה כל האדם ותכליתו להתנהג ע"ד אותיות לה"ק שהוא מאמר בכל דרכיך דעהו כי הדעת נק' לה"ק כנז' ויכול לפרש דעת הרמב"ם בספר המורה ג"כ עד"ז ועיין ברמב"ן ז"ל פ' תשא שרוצה לסתור דבריו ולדעתי שפתי חכם הן דברי הרמב"ם ז"ל ע"פ אמת וא"א לבאר מחמת האריכות והמבין יבין לעצמו:

ואפשר לומר טעם זה למאמרם ז"ל, שלא להתפלל בלשון ארמית, כי התפלה נק' ע"ש הדביקות כמאמר נפתולי אלקי' וכו'. ודביקות התפלה כדי להמשיך השתנות ברחמיו צריך להיות באופן זה. לצאת בדבוריו מן המדות שהתחיל בהם, שהרי תחלה כשמתחיל להתפלל על איזה דבר בוודאי הוא מאחת המדות אם חסד או גבורה כו', אבל כשמדבר דבריו העיקר הוא להתבטל מן המדות מפני פחדו ית' העומד לפניו וכלות נפשו אליו לדבקה בו, והדביקות הוא להתקשר עצמותו באותיות דבורו היוצאים מן הפה ולהגיע בהם עד אותיות המחשבה שהם ברצוא ושוב. ואפשר שיצא מן האותיות אל שרשם מגודל ההתלהבות, ואח' שיצא מן הצמצום אז יכול לעשות השתנות והמשכה אחרת מאתו ית' בחזירתו דרך הרחמים כידוע, וגם שממילא נעשה רצונו בהגיע למעלה מן הצמצום, וע"פ דרכנו יוכל לפרש אמרם ז"ל שלא להתפלל בלשון ארמית. כדרך הלשון שצוה ריב"ל לבנו אל תשב על מטת ארמית ופי' שלא תיגני בלא ק"ש ע"ש. הרי שקרא להעדר הנהגה ע"פ ד"ת הק' בלשון שם ארמית. וכמו כן בענין התפלה שהוא הדביקות אליו ית' דרך המשכות התיבות שם דבר ההוא שמתפלל, וכשמתדבק לפנימית חיותו אפשר לשנות. ע"ד מי שאמר כו' לחומץ וידליק כו', וידוע שבלתי אפשרות תפילה זכה ודביקות שלם, כ"א אחרי הרגל כל מדותיו השתמשם ברוחניות וחיות פנימי של כל דבר ודבר אז לא יהיה מסך מבדיל דביקותו ית'. והוא הנהגה ישראלית דרך ד"ת הק' כמאמר ובו תדבק ואמרו חז"ל הדבק במדותיו, משא"כ בהעדר הדת ובלי שום דביקות אל שרש פנימיות החיות נק' ע"ש לשון ארמית כמ"ש לעיל כי שרשו של אדם הוא מלה"ק והוא ממשיך ע"ע מחמת תאוותו קליפות ועמים אחרים וכבר הוא תחת לשונותם בארצותם ובגוייהם. ובלה"ק ב"מ מביא חיות לאומות והקליפות והם מושלים עליו ומשנים שמו אפי' כפי הצירוף שיש בלשונם, נמצא יכול להיות שבהיות שמו ראובן, כפי שהמשיך ע"ע חיות מהקל פה כבר יש לו שם אחר ושמו כשם עכו"ם ב"מ משא"כ כשהוא מתנהג דרך אמונה הישראלית, אמרו רז"ל תפילה בכל לשון, אם אמנם תירץ הגמרא הא ביחיד והא בצבור, הנה הפשוט כפשוטו והדין דין אמת כמבואר בש"ע. אבל ע"ד האמת אפשר לפרש דבריהם כדברינו. הא ביחיד פי' כשמכוון לעניני עצמו. הא בצבור כשהוא ע"ד התקשרות כל העולמות. וכן דרך כל בעלי אמת ובפרט בכתבי האר"י ז"ל, ובלבד שיהא דרך אמונה והמשכת החיות מא"ס ב"ה. אדרבא בזה מכניע הלשון תחת הקדושה כעבד המקבל פרס וחיות מהקדושה ועבדו לעולם. כי זה כל האדם ותכלית בריאותו להעלות כל הדברים ממטה למעלה ולהכניע החיצונית אל הפנימית במציאת אלהותו ית' בכל דבר ולית אתר פנוי מיניה.

ודרך היותר פשוט להבנת למען ישכילו להיות לזכרון, הוא ע"ד המבואר בזהר וצווח ככרוכיא על המתפללים לשם הנאמן כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין הב לנו חייא הב לנא מזוני. ואתמר בהון ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם זהו הנק' בלשון ארמית כ"א כדרך שאמרו ז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום שהמה התפשטו' מדותיו ית' דרך האותיות חסד ורחמים ואח"כ יתפלל לדבקה דרך לה"ק תיבות תפילתו. וממילא יומשכו דרך אותיות תפלתו השפעה טובה ורחמים וחיים ושלום בארץ. וזהו ענין יעודים הגשמיים המבוארים בתורתינו התמימה. ונתתי גשמיכם כו' ואספת דגניך וכו'. לא זכור שכר העבודה כי מה רב טוב הצפון ליריאיו עין לא ראתה וכו'. אבל התורה אמרה שממילא יומשכו כל היעודים האלה אם בחוקותי תלכו ממשיכים החיות מלמעלה למטה בדרך אותיות הנהגתו ודביקתו. וזהו ענין גאולת מצרים מפני הד' דברים. שלא שינו את שמם להקרא בשם אחר מעולמות התמורה. אע"פ שלא קיבלו התורה עדיין רק בקבלה מאברהם אבינו ע"ה כמאמר הש"ס קיים אאע"ה אפילו ערובי תבשילין. נמא ראובן ושמעון נחתו וראובן ושמעון סלקי כו' ושלא שינו את לשונם לה"ק והמשכתו כנז"ל. וממילא שהיו גדורין מעריות ושלא היה בהם דלטורין שהוא ענין ברית הלשון וברית המעור, המשכות ומכריעין בין עליונים ותחתונים.

וזהו דברי יוסף הצדיק עיניכם הרואות שאני מהול ככם. ככם דייקא ולא כערבי מהול ופגום בברית כי פי המדבר אליכם שהיה הנהגתו ע"ד לה"ק. שכן קיבל מאבותיו הקדושים. כמאמר למען אשר יצוה את בניו ושמרו דרך ה' וגו'. ועתה אין אנו צריכין לומר שדבר לה"ק מפני השבועה.

וזהו פי' הפסוק ועוד מעט ואין רשע והתבוננות על מקומו ואיננו, ע"ד אמרם ז"ל בסוכה אויר פוסל בג' וסכך פסול בד'. א"ר אבא אמר שמואל ירקות שאמרו חכמים אדם יוצא י"ח בפסח פוסלים בסוכה משום אויר. מ"ט כיון דלכי יבשי נפלי ופרכי כמאן דליתנהו דמי, וכן הרשעים כתיב בהם, כי כחציר מהרה ימלו וכירק דשא יבולון, מפני שאינם ממשיכין חיות פקחיות מאתו ית'. וזהו ועוד מעט ואין רשע נמצא יבשי פרכי ונפלי וכמאן דליתנהו דמי. וזהו והתבוננות אפי' כשהוא על מקומו ואיננו, ובחייהם קרואים מתים.

עוד מפרשה זו

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני, הנה בספר אור החיים מובא לפרש מלת ויגש מאי הגשה ופי' הוא כראוי לו שהגשה הי' בלב להיות ידוע כמים הפנים כן לב האדם אל אדם. ובדברים אלו היה רצון יהודה לעורר רחמי יוסף לכן הגיש בלבו להתקרב ליוסף ולאהוב אותו באמתית הלב. בכדי לעורר אהבת יוסף אליו לעורר רחמיו והנה יצא מפה קדוש דברי פי חכם חן אמת ואמונה אבל אם אמנם לפי דעת יהודה שהי' סבור על יוסף שהוא מצרי שהוזהרו ישראל לא תחנם שלא ליתן להם חן לא נמנע יהודה מלקרב לבו לאהוב אותו ע"ד הידוע בתפילה וקרבנות ואכילה, הנה ארז"ל במדרש וש"ס ראוי הי' יעקב אבינו לירד בשלשלאות של ברזל למצרים אלא כו'. ומשל בהמה שמוליכין אותה למקולין ואינה רוצה לילך מושכין אותה בחבל ע"ש הנה המשל הוא הוראת ענין ירידת יעקב ובניו למצרים בכדי להעלות נצוצות הקדושות מצרים כידוע על פ' וינצלו את מצרים כתרגומו ורוקינו וארז"ל כמצודה שאין בה דגים. והנה ענין האכילה של אדם ג"כ לצורך זה בכדי להעלות הנצוצות מדרגא לדרגא הדומם לצומח הראוי לאכילת אדם ושאינו ראוי עולה מצומח לחי עד שתגיע לאכילת אדם. והחוש מעיד שלכאורה דבר פלאי להיות המאכל הגשמי סבה להתקשרות הנפש בגוף שאינו יכו לחיות בלא אכילה. ומוכרח להיות במאכל מצוץ חיות הקדש אשר הנפש ניזון ממנה והגוף מן הגשמיות ואעפ"כ אין רוצה שום ניצוץ הקדוש לזוז ממקום שהוא בסתר המדרגה ולעלות כארז"ל שכל עשב יש לו מלאך הממונה ומכה אותו ואומר לו גדל. כי הניצוץ הקדוש מתייר' מקרה בלתי טהור אולי יזדמן לפני אדם בליעל שיפולו יותר באכלו משהוא עכשיו. אף כי זה כל האדם עומד על הבחירה ומי יודע אם יבחור בטוב להעלותו כי אין שייכות לשום עלוי אלא אם יחשוב האדם לזון ממזוני דמתיהיב מבי מלכא. קוב"ה בתוך המאכל ויאכל וישתה ויחזה את האלהים להתקרב אליו ע"י המאכל כמעשה דרב המנונא סבא שהוא מתעלה תיכף כמעשה הקרבן ומתייחדים כל העולמות מן השפלי' התחתונים עד רצון עליון א"ס ב"ה ע"י יחוד אדם ובהמה באכילתו אותה. ולמטה ממנו אדם שטוב לפני אלהים ואינו מעלה תיכף באכילתו, עכ"פ התוספת חיות שקבל באכילתו והחיות הגיע ג"כ לזאת תורת האדם וכל מעשה שיעשה אח"כ לש"ש מתעלה החיות ג"כ. משא"כ ח"ו כשהאדם מתגשם מן האכילה ויאכל וישבע ותאוותו יבא לו הרי הוא מפיל לנצוץ הקדוש בתוך הקליפה יותר ויותר שהרי הוא נותן חיות ובורא קליפות ר"ל. זהו יראת הניצוץ להתעלות עד שמכים אותו כנז"ל. ובאמת ניצוץ הקדוש שרואה מקום מוכן לפניו להתעלות בלי ספק מבקש מאד כידוע מענין מים תחתונים בוכים גם אנן בעינן למהוי קדם מלכא, שהוא ענין התפילה שלפעמם כשהאד' ניגש אל האלהים בנקודת לבו באמת כאמור ביהודה מתעוררים עליו מחשבות זרות או מדות זרות והוא שרצונם להתעלות כי הנה מקום אתם מוכן להעלותם ע"י התשוב' להיותו מוכן לשרת בקדש. וכן יעקב אבינו הי' מתירא מלירד למצרים להעלות הנצוצות כענין עשב המכים אותו לגדל ופרה שמוליכים אותה למקולין להעלותה בשחיטתה ואכילתה. ראוי לירד בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו שהבטיח לו הקב"ה אנכי אעלך גם עלה. והנה תורתינו תורת אמת ואמונה שבוודאי אסור לו לאדם להביא א"ע לידי נסיון להכניס א"ע במחשבה זרה בכדי להעלותה ח"ו כי מי יודע אם יתגבר כארי ויתנשא או אולי ירד מטה מטה ולא יעמוד בנסיון ח"ו. אם לא כשהנסיון נזדמן לפניו בלא מתכוין בוודאי מן ה' לנסותו וצריך להתגבר בכל כחו ומסירת נפשו על התשובה והוא העליה. וזה היה ענין שהע"ה שאמר ארבה ולא אסור ומתחילה יצא במתכוין בכדי להעלות נצוצות קדושות ולא עמד בנסיון. וזהו ארז"ל לברך על בריות נאות ברוך שככה לו בעולמו אפי' על גוי נאה ואינו סותר למאמר לא תחנם כי שם מיירי להכניס עצמו לראותו אינו רשאי בכדי לומר כמה נאה גוי זה משא"כ כשכבר נזדמן לפניו בוודאי צריך לברך להעלות הנאות הראי' כמעשה דר"ע בההיא מטרוניתא שארז"ל קרן זוית הואי. ובתחילה ודאי אסור והוא מסירת נפש כענין נפילת אפים כידוע, והנה כללא דמלתא מענין ההעלאה הוא שצריך האדם להתבונן על כל המזדמן לפניו שגם בו נמצא שטף מנהו מאותו הדבר אם טוב ואם רע ואחר שיצא מין את מינו וניעור לכן צריך תיכף להתקשר בו ית' מעין המאורע שנזדמן לפניו בשומו אל לבו הלא ה' זו ואין דבר בלתו כמאמר, ומלכותו בכל משלה, כי המלכות הוא המושל בכל ומחי' הכל. וע"י ההתקשרות בו ית' מתעל' עם המלכות אל היסוד שהוא ההתקשרות והוא הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה לעלות כידוע מצדיק יסוד עולם. לכן הנה יהודה כשראה כל אלו הסבות שנזדמנו לפניהם כאמרם איש אל אחיו מה זאת עשה אלהי' לנו הבין יהוד' להיות הדבר מתבקש מאתם להתעלות לכן ויגש אליו יהודה בלב אפי' אם הי' גוי או מצרי שהרי כבר זימן ה' לפניהם והקרה להיותם מוכרחים לרחמיו לבקש מאתו על נפשם וזהו שאמר בי אדני להיות יהודה הי' מלכות בית דוד ומלכותו בכל משלה והכל כלול בו ויגש להתקשר עמו אליו ית' ועפ"י האמת להיותו יוסף הוא היסוד ומתקשר עם המלכות וזהו בי אדוני עפ"י פשוט גם עפ"י אמת.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· מעבר לתחילת הדף