פני משה/שבת/ו/ה

פני משה שבת ו ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' יוצאה אשה בחוטי שער. הקשורים לה על ראשה בין חוטי השער משלה וכו' משום שהמים באין בהן וליכא למיחש דילמא איתרמי לה טבילה של מצוה ותתיר אותן ותביא אותן בידה. לפי שאלו אינן חוצצין ואינה צריכה להתירן:

בזמן שהן תפורין. בשבכה:

בכבול. שהיא כיפה של צמר שתחת הטוטפת:

ובפיאה נכרית. זה פיאה של שער אחר שמשימין לה על הראש להנוטל שערו מראשו או למי שאין לו שער הרבה ומותר לצאת באלו השנים בחצר שאינה מעורבת והתירו חכמים באלו השנים כדי שלא תתגנה על בעלה וכדפרישית בריש פרקין:

ובמוך שבאזנה. לבלוע ליחת האוזן ושבסנדלה שלא יזיק לכף רגלה ודוקא בשהן קשורין באזנה או בסנדלה דאי לאו הכי חיישינן שמא יפלו ותביאן בידה:

ובמוך שהתקינה לנדתה. ומשימה באותה מקום לבלוע הדם שלא יטנפו בגדיה וזה מותר אע"פ שאין המוך קשור ואפי' עשתה לו בית יד שאם יפול המוך הזה אינה מביאה אותו מפני מאיסותו:

בפלפל ובגרגיר מלח ובכל דבר וכו'. שניתנת אותן בחול מפני ריח הפה:

שן תותבת. שנותנת במקום השן שנפל ויש שעושין אותו של זהב ומושיבין במקום השן:

רבי מתיר. דלא חייש דילמא שלפא ומחויא לפי שגנאי היא לה:

וחכמים אוסרין. דילמא חזו לה ומחייכי עלה ושלפא ואתיא לאתויי והלכה כחכמים:

גמ' אבון בר אימי אמר וכו' משום מנשייא בר מנשייא ירמיה. דהא דשרינן בשל חבירתה ובלבד שלא תצא לא ילדה וכו' וקס"ד דטעמא דהואיל ואינן שוין הן לא מיהדק שפיר ודילמא נפיל ואתי לאתויי והלכך פריך והתנינן במתני' דלקמן. הבנות יוצאין בחוטין וא"ר בא אפי' כרוך על צוארה והתם מסתמא לא מיהדק הוא דאין האשה חונקת עצמה בחוטין ואפ"ה לא חיישי':

תמן אפי' שאינה יכולה להביא חוטמה לשערה. חוטמה מלשון חייט וחוטם בו הוא כלומר אפי' שאינה יכולה לתפור ולקשור ולחטום היטב להשערה זה אצל זה יוצאה היא וכן בחוטין שבצוארה דלא מטעמא דלא מיהדק אתינן הכא אלא כדמסיק:

ברם הכא וכו'. כלו' אבל הכא אמרי' ילדה בשל זקנה וכן איפכא לא ומטעמא אחרינא הוא דלמא מחכו עלה ושקלא ואתיא לאתויי:

כל שהוא תושב בשיער. שהוא נותן בשער ומתיישב בו להיות מכוון כמו שערו נקרא פיאה ונ"מ לענין פיאה נכרית שאמרו שיוצאה בו בחצר שצריך להיות תושב בשיער:

נפיל עודריה דאודניה. שהיה לו מוך טבול בשמן באזנו לרפואה נפל משם ורצה להחזירו בשבת וגערו חביריו ולא הניחוהו להחזירו:

משום תכשיט. כלומר משום גזירת תכשיט דאע"ג דהאי לאו תכשיט הוא גזרו בו כמו דגזרו שלא לצאת בתכשיט א"נ האי משום תכשיט שאולה הוא וכי משום תכשיט הוא ואמאי גערו בו ומפרש לה דהיינו טעמא ובהא פליגי דר' ינאי סבר שמן הוא שהוא מרפא ולא המוך והלכך רצה להחזירו דמכיון דאינו נותן עכשיו שמן עליו לא מיחזי כמתכוין לרפואה בשבת במה שמחזירו וחכמים שגערו בו סברי מימר דמוך הוא שהוא מרפא ואסור:

ולא כן וכו'. כדאמרי' לעיל בפ"ב דמעשר שני בהלכה א' וכן גרסי' לקמן פי"ד בהלכה ג' דאם חושש באזנו נותן שמן ע"ג ולוחש כדרך שלוחשין להעלות גידי אזנים וא"כ אפילו ליתן שמן לא חששו והיאך אמרת דבהא פליגי אם השמן או המוך הוא מרפא:

ר' ינאי וכו'. כלומר אלא דבהא הוא דפליגי ר' ינאי סבר דהלכה כר' יוסי ומילתא דר' יוסי ורבנן תנינן לקמן בסוף פ' כל הכלים כל כיסוי הכלים שיש להן בית אחיזה ניטלין א"ר יוסי בד"א בכיסוי קרקעות אבל בכיסוי כלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת והאי מוך לא היה לו בית אחיזה וס"ל לר' ינאי דהלכה כר' יוסי וא"צ בית אחיזה וככיסוי כלי הויא וניטל בשבת וחביריו שגערו בו ס"ל דאין הלכה כר' יוסי וצריך בית אחיזה ולפיכך לא הניחוהו:

ולא כן וכו'. התם בסוף ההלכה קאמר רב חייא בר אשי בשם רב דהלכה כר' יוסי ואמאי גערו בו:

ר' ינאי סבר מימר וכו'. אלא דכ"ע ס"ל הלכה כר' יוסי ובהא הוא דפליגי דר' ינאי ס"ל דאדם לא עשו אותו כקרקע אלא ככלי והאי מוך שבאזנו ככיסוי כלי הוא ולר' יוסי א"צ בית אחיזה וחביריו שגערו בו ס"ל דאדם כקרקע הוא ובכיסוי קרקעות לא פליג ר' יוסי וס"ל נמי דצריך בית אחיזה:

ולא כן אמר ר' זעירא וכו'. דר' חייא בר אשי היה חושש באזנו ועשה לו בית יד למוך שהניח באזנו כדי שיוכל ליטלו ולהחזירו בשבת משום דסברין אנן לומר דאדם כקרקע הוא ולכ"ע צריך בית אחיזה וקשיא לר' ינאי:

וכיני בתמיה וכי כן היה דעתו להחזירו בשאין לו בית יד דזה היא דלא כמאן. אלא כיני אלא כך היא מסקנא דהאי מילתא בהא דפליגי ר' ינאי וחביריו דר' ינאי סבר אין שכיח כלומר דאין חוששין שמא ישכח ומהלך ארבע אמות כשהוא בידו הלכך נוטל ומחזיר וחברוי סברין דחוששין לכך והלכך גערו בו שלא ירגיל עצמו ליטול ולהחזיר וזה שנפל מאליו לא הניחוהו להחזירו כדי שלא יעשה אחר כך כמו כך וליטלו כדי להחזירו:

שמעית טעם. שמעתי טעם אחד מן ר' שמואל בשם רבי זעירא על דבר ששנינו שן תותבת ושל זהב דחכמים אוסרין ולא ידעתי מה ששמעתי:

מאי כדון. ומאי טעמא להאי מילתא:

א"ר יוסי מסתברא. היא דטעמא שאסרו בשן של זהב מפני שעמדה לה ביוקר והלכך לא תצא דדילמא נופל ממנה והיא רוצה להחזירו ובין כך אתיא לאתויי בידה שן תותבת מה אית לך טעמא דזה לא עמדה לה ביוקר שהוא שן אחר כמו השן שהיה לה:

עוד. גם לזה איכא טעמא:

לפי שהוא מבהתה. בושה לומר להנגר תעשה לי עוד אחר ורוצה היא לקיים זה בעצמו מה שכבר עשוי לה ושמא נופל ממנה והיא מבקשת להחזירו ודילמא אתיא לאתויי:

חד חשש שיניה וכו'. לאחד היה לו מיחוש שינו בשבת והורה לו חבירו היתר ולאחד היה לו מיחוש באזנו והורה לו חבירו היתר ולא ידענו איזה מהם הורה זה ואיזה הורה זה:

מן מה דר' יסא שאל. להרופא של ר' יעקב בר אחא מה עושה שנו דר' יעקב חבירנו שהיה לו מיחוש בו ועשה לו הרופא רפואה בשבת וכן מן מה דאמר ר' יוסי לא בטלה השן שלי להשבת מימי שלא חשש בשיניו מיומו ש"מ דהוא המורה היתר לעשות רפואה לשיניים בשבת שהרי לא מיחה בהרופא אלא ששאל לו מה הוא עושה אחר שעשית לו איזה דבר לרפואה וכן מדאמר השן שלו לא בוטלה שבת מימיו ש"מ דמי שיש לו מיחוש בשנו מותר לו לעשות רפואה בשבת דהוי כמכה של חלל אם נתקלקל:

ר' ינאי פתר לה. להא דקתני במתני' ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת דזה קאי על פלפל וגרגיר מלח דיותר ניכרין הן שמתכוין לאיזה רפואה אבל לא על כל דבר שתתן לתוך פיה. וחברוי פתרין לה על הכל שלא תתן לתוך פיה בתחלה בשבת:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף