פני משה/שבת/ו/א

פני משה שבת ו א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' במה אשה יוצאה. משום דכל מידי דהוי תכשיט ולא משוי מותרת לצאת בו אלא במקום דאיכא למיגזר דלמא שלפא להו ואתיא לאתויינהו ד' אמות בר"ה גזרו רבנן דלא תצא וכדמפרש התנא ואזיל:

לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן וכולי שבראשה. כלומר בכל אלו אף שהן קשורין בראשה לא תצא בהן ומפרש טעמא משום דאמרו חכמים לא תטבול בהן עד שתרפם שיהיו רפויין ויכנסו המים ביניהם שלא יהיו חוצצין וגזרו דלמא איתרמי לה טבילה של מצוה בשבת ותתיר אותן מפני החציצה ואתיא לאתויינהו ד' אמות בר"ה:

ולא בטוטפת. זהו תכשיט עשוי כמין ציץ וקושרת על המצח בין עיניה:

ולא בסנבוטין. הן כמיני רצועות של צבעונים או של כסף וזהב התלויין בטוטפת ומגיעין עד הלחיים בזמן שאינן תפורין זה בזה הטוטפת בשבכה שלה והסנבוטין בהטוטפת דמתוך שחשובין הן גזרו דלמא שלפא ומחויא לחבירתה או שמא יפלו ואתיא לאתויינהו:

ולא בכבול לר"ה. היא סכוסה שאמרו בגמרא הכא שנתונה תחת הטוטפת לסכץ ויש שנקראו כבלים שעושין להבתולות ברגליהן כדי שלא יפסיעו פסיעה גסה ויהיו נושרות את בתוליהן ודוקא לר"ה דגזרינן שמא יפלו ותביא אותן בידה אבל בחצר מותר ואפי' בחצר שאינה מעורבת דהיא גופה מדרבנן היא וכן בפיאה נכרית דלקמן יוצאה בחצר אבל כל אינך שאסרו חכמים לצאת לר"ה גזרו אף בחצר שאינה מעורבת וטעמא דהתירו בכבול ופיאה נכרית כדי שלא תתגנה על בעלה:

ולא בעיר של זהב. כמין עטרה של זהב וירושלים מצויירת עליה:

ולא בקטלא שבצוארה. שהוא כמין תכשיט שנתון בצואר והאשה חונקת ודוחקת עצמה בו כדי שתראה כבעלת בשר:

ולא בנזמים. של האף:

ולא בטבעת שאין עליה חותם. לחתום בו דאע"ג דתכשיט הוא לה דילמא שלפא ומחויא לחבירתה ואם יש עליה חותם תנינן לקמן דאף חטאת חייבת אם יצאת בו:

ולא במחט שאינה נקובה. ולתכשיט הוא לה וטעמא כדאמרן דאלו בנקובה חייבת חטאת כדתנן במשנה דלקמן:

גמ' ע"י וכו'. כלומר דהאי ולא תטבול דקתני טעמא הוא מפרש דמפני מה אסרו חכמים לצאת בהן משום שעל ידי שהיא מתרת אותן לפי שהן חוצצין בטבילת נדתה חיישינן שהיא שוכחת ומהלכת בהן כשהן בידה ד' אמות בר"ה:

בקדמיתא. בראשונה היו אומרים דטעמא הויא ע"י שהיא מתרת את התפור כלו' החוטין האלו כשהיא מתרת וסותרת אותן הרי זה כמתיר את התפור בשבת:

ולא הוינן אמרין כלום. חזרנו בנו דלא אמרינן כלום דאין זה מתיר את התפור דתני ר' הושעיה חותל והיא סל שמניחין בו תמרים קורע ומתיר ובלבד שלא יקשור וה"נ כן דאין נקרא מתיר אלא בדבר העומד להתקיים כך אלא טעמא הויא כהאי דמפרש לה רב נחמן בר יעקב:

תמן תנינן. בפ"ט דמקואות אלו חוצצין וכו' והרצועות שבראשי הבנות ר' יהודה אומר של צמר ושל שער אינן חוצצין:

לית כאן שיער על דעתיה דר' יהודה. כלומר הא דקתני בדברי ר' יהודה של שער אינן חוצצין לאו על דעתיה דר' יהודה בלחוד הוא דמיתנא דלא פליג ת"ק אדר"י בשל שער אלא של צמר הוא דפליג על ר' יהודה הא של שיער ד"ה אין חוצצין משום דשער ע"ג שער לא מיהדק כל כך. והא דנקט ר' יהודה בדבריו של שער ה"ק כשם שמודים אתם לי בשל שער כך אודו לי נמי בשל צמר:

היתה נימא אחת. קשורה חוצצת:

קשר נימא לחבירתה. מהו ופשיט לה דהיינו הך כדאמרן דאם לאחת היא קשורה היא אחת חשובה ואם לשתים שתים הן וספק אם חוצצות או לא ואם לשלש שלש הן ואינן חוצצת:

זו שיורדת לטבול לנדתה. ורוצה שלא תתפזר שערה אנה ואנה בשעת טבילה קושרת שערה בשער של זנב הסוס לעוברה כלומר בשעה שעוברת לטבול. וסמיך עלי יכולה היא לסמוך עלי שאין כאן חציצה דשער בשער לא מיהדק:

תיכייא. תיכי הן כמו שרשרות של חוטין אם מותר לצאת בהן בשבת אמר לון ומה שאלה הוא זו וכי כן אנן אמרין אסור לו לאדם לצאת בהמיינו בשבת שג"כ עשוי כמין שרשרות קבועות זו בזו בתמיה:

מיתן ליבדה דדהבא. ליתן מטפחת של זהב על קפיליטה. כיפה קטנה שלה ליבדה היא מטפחת דוגמתו בפ' היה קורא בהלכה ד' איתעביד זבן לבדים למיינוקא. קפיליטה היא לשון לעז ממש כובע קטנה קורין קפיליטה:

לאילין דבית בון מיתנא טלייה דמרגלית'. כמין מטלית שביצה במרגלי' על פרגזתא שלה הוא הפרגוד בלשון משנה בפ"ג דשקלים לא בפרגוד חפות. כתונת הפסים תרגום יהונתן פרגוד מצוייר וטעמא שהתירו להן לצאת בכך מפני שאין דרכן של החשובים כמו אלו להסירן ולהראות חשיבותן להתפאר והלכך לא חיישינן דלמא שלפא ומחויא לחבירתה:

כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות. עצמו ויוצא בכך בדרך מלבוש:

ותנינן. הכי בתוספתא פ"ו יוצא הוא בזוגין המקשקשין ומחוברין בכסותו אבל לא בזוגין הקבועין בחוט שסביב צוארו:

אית תניי תני בין אלו ובין אלו מקבלין טומאה. דהוו כלי ואיכא דתני ששניהן אינן מקבלין טומאה וה"ג נמי בתוספתא וקאמר הש"ס דלא פליגי דמ"ד שמקבלין טומאה בשעשה להן אמבולי הוא העינבל המשמיע את הקול בטדי"ל בלע"ז דהעינבל משויא ליה כלי ומ"ד אינן מקבלין טומאה בלית להן אמבולי:

ואפילו וכו'. כלומר והא משכחת לה שאינו משמיע את הקול כדלקמן וא"כ ואפי' יש להן אמבולי יהו טהורין דהא ולא כן א"ר אבהו בשם ר' יוחנן בזוגין שבעריסה של תינוק שעשויין להשמיע את הקול כדי שישמע התינוק וישן. פליגי בה תרין אמוראין אם מותר להעביר העריסה עם הזיגין ממקום למקום בשבת דחד אמר מוליך ומביא ממקום למקום ובלבד שיסתום בתוך הזוג שלא ישמיע קול ואחרינא אמר דלא סגי במה שעושה עכשיו שלא ישמיע את הקול אלא אם כבר השמיע את הקול פעם אחת אסור להעבירו בשבת דשמא לא יסתום היטב. ואם לאו שעדיין לא השתמשו בו להשמיע קול מותר. אי נמי דהאי מאן דאמר לקולא קאמר דאין צריך שיעשה שלא ישמיע קול אלא יזהר בכך ואם השמיע קול הוא דאסור ואם לאו מותר אף על פי שלא עשה איזה תחבולה לכך. אלמא דמיהת לכ"ע אין האמבולי שבתוכו כלום דהכל במשמיע הקול תליא מילתא וא"כ אפילו עשה להם אמבולי יהו טהורין:

תמן וכו'. כלומר דמשני דתמן הכל לענין אם מעבירו בשבת או לא הוא דקאמר. ואם אינן עשויין להשמיע קול בשבת הא מיהת עשויין הן להשמיע קול בחול. דכשיש להן אמבולי ודאי לכך הוא דעשוין ובשבת הוא דפליגי אם צריך לעשות תחבולה לכך או לאו אבל הכא לענין אם הוי כלי לענין טומאה או לא על כרחך כשעשה להן אמבולי נגמר הכלי דלכך הוא עשוי. דאם לא להשמיע את הקול לעולם מפני מה עשה להן האמבולי ולפיכך האמבולי משויא להו כלי לענין טומאה:

לא בטוטפת. מפרש ר' בון שהיא קיבטירה שמשימה בראש ובמקום הסמוך למצחה ולכך קרי טוטפת דבר שהוא נותן במקום הטוטפת שהיא למעלה מן המצח:

ולא בסנבוטין. אלו חוטין הצובעים תותבן שיושבין על הטוטפת:

לא בכבול. היא סכוסה הנתון תחת הטוטפת ומסכך למקום שעל המצח והטוטפת נתונה עליה:

תני רשב"א מתיר בכבול זה והכי תני בתוספתא פ"ה כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר כל נוי שלמטה משערה יוצאין בו למעלה משערה אין יוצאין בו:

אתיא דרשב"א כרבי. דרבי נמי ס"ל דבר שהוא טמון מותר לצאת בו דלא חיישינן שמא תגלה שערה ותטלנו:

תכשיטין. של אשה למה אסרו חכמים לו לאו משאוי חשיבי:

ע"י שהנשים שחצניות מתפארות הן ליוהרא. והיא מתרת אותן להראות לחברתה וחיישינן שהיא שוכחת ומהלכת כשכן בידה ד' אמות בר"ה:

תכשיטין אסור לשלחן. ביום טוב לפי שאין הכל ראויין לכך והוא הוצאה שלא לצורך. וגרסינן להא לקמן בסוף פרק קמא דביצה:

לא אמרו אלא לשלחן. הוא דאסור הא ללובשן מותר לצאת בהן ולא גזרינן י"ט אטו שבת:

תני. בתוספתא פי"ד מטלטלין את השופר בשבת להשקות בו את התינוק:

ואת הקרקש. הוא כלי שמקרקשין בו להשמיע את הקול. בברכות פ' הרואה הוה מקרקש ליה בת רב חסדא אמגוזי בלקני והרבה דומיהן. וכן את המראה כדי לכסות בהן את הכלים שהוא צריך לכסותן:

אמר ר' בון וכו'. על דברי ר' מנא קאי דמדייק מברייתא דר' חלפתא דמותר ללובשן וכי מתני' אמרה כן דאדרבה ש"מ דאסור ללובשן אפילו בי"ט דהא תנינן כל שניאותין וכו' ואם אומר את שמותר ללובשן א"כ יהא מותר לשלחן:

ומה הדא דתני וכו'. ומ"ט דשרי לטלטל את אלו הרי אינן ראוין למלאכתן דאין מסתכלין במראה בשבת וכן באינך אסורין להשתמש בהן למה שהן עשויין וא"כ מוקצין נינהו:

בשיש עליהן תואר כלי. כלו' תואר כלי של כיסוי וא"כ ראויין מתחלה לכך וקמ"ל דאע"פ שעיקר מלאכתן לאיסור הוא מ"מ כשיש להן תואר כלי לכסות מכסין בהן:

עד כדון תכשיטין של זהב. שאסור לשלחן בי"ט שאין הכל ראויין להשתמש בהן ואם אפי' תכשיטין של כסף אסור:

אמרין וכו'. אית דאמרי בשמיה אסור וא"ד מותר:

אנא ידע רישא וסיפא. ראש הדבר של מעשה דלקמיה וסוף הדבר היאך השיב להן דטליין קטנים היו רגילין להתגדל בצד שער חצירו של ר' ירמיה והן שאלו ממנו ובא ושאל לר"ז וא"ל לא תאסור להן ולא תישרי בהדיא יעשו מה שיעשו והואיל ור' ירמיה היה מסופק בדבר לפיכך יש שהבינו ממנו שאסר ויש שהבינו שהתיר:

אין רואין במראה בשבת. תוספתא שם בתר האי דלעיל:

פעמים שהיא רואה נימא אחת לבנה וכו'. כשהיא קבועה בכותל אדהכי והכי מידכרה:

שאינה דרך כבוד. לאיש לתלוש הלבינות מתוך השחורות לפיכך אפי' בחול לא יסתכל במראה:

שלשה דברים התירו וכו' ושיהו מסתפרין קומוי. שער שלפני ראשם:

מפני שהיא תכשיט לה לשבח ולתפארת. ועיקר הטעם שאסרו ללמד יונית מפני המסירת היא כדאמר בהאי תלמודא סוף פ' בתרא דסוטה שלא ירגיל ע"י כך לחצר המלך וימסור ובאשה ליכא חשש דמסורת:

בגין דר' אבהו. חפץ הוא ללמד בתו יונית תולה הדבר בשם ר' יוחנן שמע ר' אבהו ואמר יבא עלי אם לא שמעתיה בפירוש מר' יוחנן. גי' זו עקרית ולא כדגריס בפ"ק דפיאה ובסוטה שם:

תני. בתוספתא פ"ה:

באיסטמא. היא כמו מצנפת קטנה וקצרה שהאשה מכסה בה שערות הקטנות היוצאין מתחת קליעות שערה שקשרה:

אין בה משום כלאים. שהיא עשויה מלבדין ואינה טוויה:

ואין מיטמאין בנגעים. דבגד כתיב והאי לאו בגד מיקרי:

אף אין בה משום עטרה לכלות. שגזרו בפולמוס של טיטוס כדתנן בפרק בתרא דסוטה והאי לא חשיבה הוא:

פרוש שוק שוקלין. כלומר לאו ירושלים דדהב ממש שעשוי כצורת העיר אלא על טס של זהב פרוש ומצוייר בו תבנית של ירושלים. ומדדו את תכנית ותכונתו תרגומו וטיקיסיה. והערוך מביא הגירסא במלה א' פרוסטוקטוקלין ולא באר כלום. ויש לפרש כמו כן אף אם הוא מלה אחת שפרוס תבנית ירושלים עליה:

וקנימתכה היתה מקנאת לה ובאת ואמרה לרבן גמליאל שיעשה לה כמו כך והשיב לה וכי כך עשית את לי כמו שעשתה לו שהיה מוכרת קליעת שערה לפיאה נכרית ונתנה לו כדי שיהא לומד ויגע בתורה מפני שלא היו להן כלום בתחלה בשהדירה אביה מנכסיו כדאמרי' בכתובות:

תמן תנינן. בפ"ב דעדיות ג' דברים אמרו לפני ר"ע שנים משום ר"א וא' משום ר' יהושע שנים וכו':

תני. בברייתא ר"מ מחייב וחכמים פוטרים ומדייק הש"ס דניחא בפלוגתא דר"מ ורבנן דר' מאיר מחייב הוא ורבנן פוטרין אבל אסור לכתחלה וכן בין ר"א ורבנן ניחא דאיהו מתיר לכתחלה וחכמים אוסרין לכתחלה אלא בין ר"מ לר"א קשיא דפלוגתא רחוקה היא דר"מ מחייב הוא ור"א מתיר לכתחלה:

מתניתא אמרה כן. דתנינן לקמן בפרקין ובכבול ובפיאה נכרית לחצר מותר משום דלא אמרו בהן אלא לא תצא לר"ה ואם יצאת אינה חייבת חטאת:

ר' לירא. פליג דאפי' וכו' אסור לצאת בו לחצר ובכבול ובפיאה נכרית שהתירו בחצר משום שלא תתגנה על בעלה:

והאיש וכו'. בעיא היא מי נימא דוקא באשה שאסרו לה תכשיטין מפני שהיא שחצנית הא באיש שאינו שחוץ מותר או דילמא לא פלוג רבנן:

נשמעינה וכו'. אלמא דאף באיש אסרו וש"מ העשוי לשם תכשיט אסור וש"מ דאף העשוי לכך ולכך אסור שהרי המפתח עשוי נמי לפתוח בו ומכיון שהיא של זהב עשוי נמי לתכשיט וש"מ א' האיש וא' האשה אסורין וש"מ אפי' וכו' אסורה לצאת בחצר שהרי מטייל בתוך חצירה היא ואפ"ה לא הסכימו עמו חבריו ותכשיטין הן מדברים שלא אסרו בהן אלא לכתחלה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף