פני משה/שבת/ג/א

פני משה שבת ג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' כירה. היא מקום שפיתת שתי קדירות ונותנין את הקדירה עליה והאש תחתיה ואם הסיקוה בקש או בגבבא והן עצים דקים שגובבין מן השדה:

ניתנין עלי' תבשיל. האי נותנין מקיימין הוא כדקאמר הכא בג' בפשיטות שמשהין עלי' התבשיל שבקדרה בשבת דאין כאן חשש שמא יחתה בגחלים הואיל ואין דרך להיות מאלו גחלים בוערות:

בגפת. פסולת של זיתים או בעצים שמאלו מצויין גחלים בוערות לא יתן להשהות עליה עד שיגרף את האש וגחלים או עד שיתן את האפר ע"ג הגחלים והרי הן מכוסות ואם אינה גרופה וקטומה באפר חיישינן שמא יחתה בגחלים בשבת כדי למהר בישולו או לצמקו. ודוקא אם הוא תבשיל שלא בשל כל צרכו או אם אפי' בשל כל צרכו והוא כשמצטמק ויפה לו בהא הוא דחיישינן שמא יחתה אבל אם הוא תבשיל חי שלא בישל כלל או שבישל כל צרכו והוא מצטמק ורע לו מותר לשהותו ואפי' אין הכירה גרופה או קטומה לפי שזה הסיח דעתו ממנו ולא אתי לחתויי בגחלים וכן אפי' אם היא תבשיל שלא בישל כ"צ או שבישל כ"צ והיא מצטמק ויפה לו. אם השליך לתוכו חתיכת בשר חי סמוך לבין השמשות נעשה הכל כתבשיל חי שלא בשל כלל ומותר לשהותו ואפי' אינה גרופה וקטומה מפני שכבר הסיח דעתו ממנו בשביל החתיכה חיה שבתוכו ולא יבא לחתות בגחלים:

ב"ש אומרים חמין שלא הוחמו כל צרכן הוא שמותר להשהות ע"ג הכירה שהיא גרופה וקטומה אבל לא תבשיל משום דניחא ליה בבשוליה:

ובה"א אחד חמין ואחד תבשיל. דין אחד להם:

בש"א נוטלין אבל לא מחזירין. כלומר הא דשרינן בחמין להשהות ע"ג כירה גרופה וקטומה וכן נוטלין ממנה בשבת אבל כשנטל ממנה אין מחזירין אותן למקומן:

ובה"א נוטלין ומחזירין. בשבת למקומן בין חמין ובין תבשיל אם הכירה גרופה וקטומה וכשהתירו ב"ה להחזיר בשבת דוקא אם לא הניח הקדירה ע"ג הקרקע או ע"ג איזה דבר אבל אם הניחה מידו אסור להחזיר בשבת ואפי' ע"ג הכירה גרופה או קטומה דהוה כנותן ומשהא לכתחילה בשבת:

גמ' כיני מתני'. כן צריך לפרש המתני' דהאי נותנין מקיימין עליה תבשיל קאמר כדפרישית במתני':

מתניתא דר' יודה דתוספתא היא דאיהו מפרש פלוגתייהו בחמין ותבשיל ולב"ה תרוייהו מותרין כדתנינן במתני':

דתניא. בתוספתא פ"ג:

לא שנו. הא דב"ה מתירין אף להחזיר אלא עליה הא לתוכה לא ואפי' גרופה וקטומה:

עד איכן. נקרא על גבה ומותר להחזיר. עד שלשה עד שליש שלה ומשליש העליון ולמטה נקרא תוכה מפני שהוא סמוך למקום האש שבקרקעיתה והחום מרובה ואסור להחזיר:

עד מקום שהוא עושה חריץ. שעושין בתוכה למעלה כעין חרין מטיט סביבותיה למקום שתהא הקדירה יושבת ועד החריץ נקרא על גבה ומהחריץ ולמטה נקרא תוכה:

אמר ר' יוסי בר' בון. דטעמא דעד כאן שרי מפני שהוא שליט כלומר עדיי' הוא שולט ידו שם והוא במקום שהיד שולטת ואינה נכוית. ומשם ולמטה אין היד שולטת ליגע שמה:

ואתיא. הא כהאי דאמר ר"ז בשם ר' יהודה לקמן בהלכה דמיחם מותר להפשיר הצונן במקום שהיד שולטת ואינה נכוית ולא במקום שאין היד שולטת בו:

תבשילין רותחין. בלילי שבת וא"ל היאך איתעבידא שנשארו רותחין:

אמר ליה גריף תופייא. שהי' גריף מקום שהקדירה שופתת בתוך הכירה ונתתי התבשיל שם ונשאר רותח ואמר ליה לא תעשה עוד כן אלא תגרוף קרקעיתה מקים השפיתה ותתן שלשה כיפי אבנים שם ותירמי הקדירה עליהן בכדי שלא תהא החום שולטת כל כך:

ממלא גצרא רמח. גצרא היא מלא אגרוף. רמח הוא טיט כמו חמר. והורה למלאות בקרקעית הכירה מלא אגרוף טיט וליתן על הטיט תלתא כיפי אבנים ומירמי הקדירה עליהון ולפי שבבוצרה לא היו בני תורה היה מחמיר עליהם:

שיזרי חריות. שזרה של חריות דקל דינו כגפא וכעצים:

הדא דתימר כשהיו לחין. כשהיו על הדקל ויבשו לאחר שקצצן דאז הם עושין גחלים כגפת וכעצים אבל אם היו יבשין מתחילתן שבעודן מחוברין נתייבשו אין בהם כח ושוב אין עושין גחלים ודינן כקש וכגבבא:

גללי בהמה. שהסיק בהן אית תניי תני וכו'. וקאמר הש"ס דלא פליגי דמ"ד שהן כגפת וכעצים בבהמה גסה שהגללים שלה קשים והרבה הן כגללי סוס ומ"ד כקש וכגבבא אם הן מבהמה דקה שהן רכים ואין גחלים מהן ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות:

הגורף עד שיגרוף כל צרכו. בעיא היא אם צריך שיגרוף את הכל או אפי' בגרוף כל שהוא במקום אחד סגי דלא חיישי' שמא יחתה בהגחלים שנשארו מן הצד דמכיון שאין גחלים תחת הקדירה לא אתי לאחתויי באינך. ופשיט לן מן מה דתני בברייתא הגורף צריך לחטט ביד לחפש אם נשארו עוד גחלים ש"מ שצריך לגרוף את הכל מהכירה כולה:

והקוטם. באפר אם צריך עד שיקטום כל צרכו וקאמר מן מה דתני מלבה עליהן נעורת של פשתן כדלקמיה הדא אמרה אפי' לא קטם כל צרכו משום דבמעט אפר שיקטום כבין והולכין הגחלים מאליהן:

ויידא אמרה. ובאיזה מקום אמרו כן:

דא. בכאן הוא דשנינו אם היה י"ט שחל להיות בע"ש אמר ר' יאשיין שצריך שינוי ומלהיב על הגחלים נעורות של פשתן והן כבין מחמת אפר כל שהוא שלהן:

קטמה ונתלבתה. אח"כ מהו שצריך לחזור ולקטום וקאמר דר' חייא רבה עלה לביתו ושאלו אותו שאירע להן כך והורי להן מותר וא"צ לחזור ולקטום:

בעון קומי ר"ז וכו'. הקשו לפניהם על שהורה ר' חייא להיתר שעשה דין הזה כבדיעבד:

ליבה לשעבר. בתמיה אם חזרה ונתלבתה עושה הוא כלשעבר וכמו דיעבד והורה להשהות עליה לכתחלה:

עבר ר' אמי וכו'. בתוך כך עבר שם ר' אמי ואיזה מן חברייא ושמעו זה ובקשו לחזור עליו ושיחזור מן הוראתו ואמר להן ר' חנניא חברהון דרבנן שבקוהו דמאחר שנעשה מעשה נעשה:

אמר ר' שמואל לא כן צריכה ליבה. כלומר דר' שמואל מהדר להקשות על אלו חברייא שהיו מתמיהין על האי עובדא דר' חייא וקאמר דלא כן היה צריך לתמוה אלא אם חזר וליבה הוא עצמו והיה ר' חייא מתיר שפיר הוה שהקשו על כך אבל כאן שנתלבתה מאליה והוא הורה דהוה כדיעבד לא היה להם לערער על זה:

אמר ר' מנא. ואני כך הקשיתי לפני ר' בא דאין תימר דחזרה ונתלבתה כלשעבר דיינינן לה מעתה אפי' לא בישל עליה בתחלה כדהוה בהאי עובדא שבישל על כירה זו ורצו להשהות התבשיל עליה וקטמו אותה וחזרה ונתלבתה ואם אתה מחשיב לה לדיעבד מעתה נימא נמי דאף שלא שהה עליה תבשיל הזה יעל כירה כזו אלא אם עבר ישהא תבשיל א' על כירה דעלמא דמחשבינן לה ג"כ לדיעבד ואנן איפכא שמעינן לה מר' חייא גופיה דמחמיר בעבר ושהא ואפי' בשוכח כדלקמן:

דתני. בתוספתא פ"ג ומייתי לה לעיל בפ"ב דתרומות בהלכה ג' וכל הסוגיא דלמטה:

בשוגג יאכל. ואפי' בו ביום:

ומזיד לא יאכל בו ביום. עד שחחשך:

ר' יהודה אומר שוגג יאכל למוצאי שבת. אבל לא בו ביום בין הוא בין אחרים:

מזיד לא יאכל. עולמית איהו דעביד איסורא אבל אחרים מותרין למוצאי שבת:

ר' יוחנן הסנדלר אומר שוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו. דקסבר קנסינן שוגג אטו מזיד ודוקא לדידיה דעביד איסורא אבל אחרים מותרין למוצאי שבת ולא בו ביום דלא ליתהני מעבירה:

מזיד לא לו ולא לאחרים. עולמית דקסבר מעשה שבת במזיד אסור דכתיב כי קדש היא מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסור באכילה יכול אפי' בשוגג ת"ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי ולא בשוגג:

שמואל. הורה כר' יוחנן הסנדלר:

רב כד הוה מורי בחבורתיה. לתלמידיו היה מיקל כר"מ:

בציבורא. כשהיה דורש ברבים היה מורה כר' יוחנן הסנדלר לחומרא מפני עמי הארץ דלא לזלזלו באיסור שבת:

כר' ישמעאל בר' יוסי דרש לון. בציבור דמחמיר טפי:

דתני וכו'. בתוספתא שם והתם גריס כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה וסבירא ליה המבשל בשבת אפי' בשוגג אסור עולמית בין לו בין לאחרים דדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת הוא:

את מה את אמר. היכא סבירא ליה להלכה ואמר להן אני אין לי אלא משנה דסתים לן בפ"ב דתרומות כרבי מאיר המעשר והמבשל בשבת וכו':

שמע רב חסדא. להא דר' יוחנן דמפרש להאי סתמא דמתני' כר"מ לקולא ואמר הותרו בשבתות בתמיה לא כן אמר רב הונא בשם רב וכו' כצ"ל וכך הוא בתרומות שם:

ואסרו להן את השוכח. הרי דאפי' בשוגג אסרו וה"ה במבשל והכא את אמר כן דבמבשל מותר בשוגג בתמיה והיינו דהקשה רב מנא מהאי דר' חייא גופיה דמחמיר בשוכח ואמאי הורה לקולא בהאי עובדא דלעיל בקטמה וחזרה ונתלבתה דהא שמעי' לי' שהחמיר באיסור שבת וא"כ אף בכה"ג היה לו להחמיר:

א"ר אילא נחשדו וכו' תשובה אליבא דר' יוחנן היא על קושית רב חסדא דאע"ג דבראשונה היו אומרי' דשוכח דינו כמבשל וקנסו אח"כ לשוכח מפני שראו שנחשדו להיות מניחין מזידין אבל לא ראו שנחשדו להיות מבשלין ונפיכך במניח הוא שקנסו בשוגג ולא קנסו במבשל דמניח הוא דקיל להו ונחשדו על כך אבל במבשל חמירא להו ולא נחשדו למעבד איסורא כי האי במזיד והלכך לא קנסו:

חזרו לומר וכו'. אברייתא דלעיל קאי דקאמר שקנסו שחזרו לומר בשוכח ומניח וחזרו לומר דדוקא בתבשיל שהוא מצטמק ויפה לו אסור וכו':

כגון הכרוב ואפונין ובשר טרוף. דמכיון שכבר הוא טרוף מצטמק ויפה לו הוא:

ביצים. מצא שהניחו ע"ג הכירה ואסר להם דמצטמק ויפה להם כדלקמיה:

ביצים קטנים כחוזרדין. שהיו מצומקות הרבה עד שנעשו קטנות כחוזרדין סורכו"ש או קורמו"ם בלע"ז והיה טעמן יפה כפנקריסין הללו והן פרי חשוב מאוד כדאמר בפ"ז דפיאה ובפ"ק דסוטה אמר ר' יונתן יפה סיפסוף שאכלנו בנערותינו מפנקריסין שאכלנו בזקנותינו:

תני. בתוספתא שם:

עסיסיות. מין קטניות הן:

אסורין. עד שישהא בכדי שיעשו:

ר' אחא אמר במזיד כר"מ. כלומר דמפרש ואם נתנה דהאי ברייתא דבמזיד מיירי ומוקי לה כר"מ דלעיל גבי מבשל בשבת דבמזיד הוא דלא יאכל בו ביום וכן הכא דהואיל ונתנה במזיד אסורין עד למוצאי שבת דאלו בשוגג מותרין אפי' לבו ביום:

ר' יוסי אמר. דלא הוא אלא דאפי' מיירי במזיד לא הוי אלא כשוגג במבשל ומיתוקמא אפי' כר' יודה דלעיל דס"ל בשוגג יאכל למוצאי שבת:

אמר ר' מנא יאות אמר ר' יוסי רבי. ר' יוסי היה רבו של ר' מנא כדאמרי' בכמה מקומות והחזיק ר' מנא דבריו דשפיר קאמר שאין דין עבר ושהה כדין מבשל בשבת במזיד ודי הוא אם נקנסיה שלא יאכל עד למוצאי שבת וכמבשל בשוגג לר' יודה:

הנוטע בשבת וכו'. תוספתא היא שם וזה הכל מדברי ר' מנא וכלומר ואפי' למאי דשנינו בהאי ברייתא דר' יהודה מחמיר בנוטע בשבת אפי' בשוגג מ"מ שפיר מיתרצא אליביה וכדמסיק ואזיל:

למה מחמיר ר' יהודה בשבת יותר משביעית מפני שהניית שבת עליו ושלא יהנה ממעשה שבת הלכך נטע בשוגג יעקור וכאן וכו'. כלומר והשתא דהואיל וכך הוא א"כ כאן גבי קדירה בעססיות מכיון שאתה אומר ימתין למוצאי שבת בכדי שיעשו הויא כמי שלא להנות מחמת שבת כלום ומודה ר' יהודה הכא דהוי כמבשל בשבת בשוגג לדידיה:

ומה טעמון דרבנן. בהך ברייתא דנוטע דמחמרי בשביעית יותר משבת לפי שנחשדו ישראל על שביעית והלכך גזרו בה טפי שלא יטע במזיד ויאמר שוגג הייתי:

דבר אחר לפי שמונין השנים לשני שביעית לנטיעות לענין ערלה ורבעי וכשימנו השנים למפרע ויראו שנטיעה זו בשביעית היתה אתו למישרי נטיעה בשביעית. ואין מונין לשבתות. שהרי שנים הוא שמונין לנטיעה ולא ימים והלכך הואיל ולזמן מרובה לא יוודע הדבר שנטע זה בשבת לא גזרו על השוגג:

היך עבידא. כלו' דמפרש מאי נ"מ בין הני תרי טעמי והיך עבידא דלפעמים איכא האי טעמא ולא אידך וכה"ג דלקמיה:

נטע פחות משלשים יום וכו':

אין תימר חשד אין כאן חשד אין תימר מניין יש כאן מניין וכצ"ל וכך היא הגירסא בתרומות שם וכלומר דהא אנן תנינן בפ"ב דשביעית בהלכה ז' הנוטע ל' יום לפני ר"ה עלתה לו שנה תמימה ומותר לקיימו בשביעית פחות מל' יום לא עלתה לו שנה ואסור לקיימו בשביעית כדתנן שם שאם נטע בפחות מל' יום לפני ר"ה של שביעית יעקור והשתא אם זה נטעה בשוגג פחות מל' יום לפני ר"ה של שביעית ונכנסה לשביעית איכא בינייהו דאין תימר דטעמא דהחמירו בשוגג בשביעית מפני החשד אין כאן חשד כלומר דלא שייכא כאן האי טעמא שהרי זה לא נטע בשביעית עצמה וליכא למימר להחמיר בו אף בשוגג שלא ידע שהוא פחות מל' יום דודאי כולי האי לא מחמרינן משום חשדא דשביעית עצמה אבל אין תימר דטעמא הויא מפני מונין יש ג"כ כאן טעמא דמניין שכשיראו לאחר ג' שנים לערלה וד' לרבעי והיינו שנים שלימות שהרי פחות מל' יום לא עלתה לו שנה ויחשבו למפרע ימצאו שנטיעה זו מתחלת חשבון שלה בתחלת שנת שביעית היתה אכתי אתי למישרי נטיעה בשביעית או בפחות מל' יום לפני שביעית וא"כ איכא למיגזר אף בכה"ג בשוגג:

נטע פחות מל' יום לפני שמינית ונכנסה שמינית וכו'. וכלומר וכן איכא בינייהו איפכא אם נטע פחות מל' יום לפני ר"ה של שמינית ונכנסה לשמינית אין תימר חשד יש כאן חשד אין תימר מניין אין כאן מניין כצ"ל. דלטעמא דחשדא איכא הכא שהרי בשביעית עצמה הוא שנטע אבל טעמא דמונין ליכא הכא דהא פחות מל' יום לפני ר"ה לא עלתה לו שנה ולאחר שני ערלה ורבעי כשיחשבו למפרע יראו שהשנים של נטיעה זו מתחילין מתחלת שנת שמינית וליכא למיגזר מידי דאע"ג דהשנים שלימות מתחילין הן קודם לתחלת שמינית מ"מ תלינן שיאמרו דזה לא נטע אלא לאחר שכלתה שנת שביעית דודאי בשביעית עצמה לא היה נוטע:

ואתיא כמ"ד מפני החשד וכו' מפני המזיד. בתמיה כלומר דהש"ס מסיק דמסתברא כהאי מאן דאמר מפני החשד דלדידיה אתיא שפיר האי מתני' דקתני התם הנוטע בשביעית וכו' ומשום דבשביעית עצמה לעולה איכא האי טעמא דחשדא דאלו לטעמא דמונין קשיא הרי האי טעמא שייכא נמי בנטע במזיד פחות משלשים יום לפני שביעית וכי תאמר בה דגם בשוגג קנסו אטו מזיד בכה"ג כדבעי למימר לעיל הא ודאי חששא רחוקה היא למיגזר במקום דליכא אלא האי טעמא דמונין בלחוד ולית בה משים חשדא כדלעיל וכ"ת דאין הכי נמי דחששו חכמים למיקנס שוגג אטו מזיד ואפילו בנטע פחות משלשים יום דלית ביה אלא האי טעמא דמונין בלחוד א"כ הוה קשה אמאי תני במתני' דתרומות הנוטע בשביעית אף בשוגג יעקור הוה ליה למיתני רבותא טפי דאף בנוטע פחות משלשים יום לפני שביעית אף בשוגג יעקור. ועוד דהתם לעיל בפ"ב דשביעית דמיירי בפחות מל' יום כדתנן אין נוטעין וכו' פחות משלשים יום וכו' ואם נטע יעקור שם הוה ליה למיתני ואם נטע בין בשוגג בין במזיד יעקור אלא ודאי כל היכא דליכא אלא האי טעמא דמונין בלחוד לא גזרו חכמים למיקנס שוגג אטו מזיד דבמקום דאיכא טעמא מפני חשדא הוא דגזרו והלכך לא תנינן להאי דשוגג אלא בשביעית עצמה:

נטלו מבעוד יום וכו'. השתא מהדר לדינא דמתני' דהכא דלב"ה דמתירין אף להחזיר הא פשיטא לן דאם נטלו מבעוד יום מחזירו הוא מבעוד יום ואם נטלו משחשיכה בהא הוא דקמ"ל דמתירין להחזיר משחשיכה:

נטלו מבעוד יום. ולא הספיק להחזיר עד שקידש עליו היום מהו:

הניחו בארץ. לאחר שנטלו אסור שוב לטלטלו כדי להחזירו ומחזירן לכירה ולא היה חושש אפי' כשהנחתי הכלי מידי שהרי כשהיה בדיוטא עליונה נשתמש מהן כשנטלן מידי:

אפי' מכירה וכו'. מותר להחזיר:

ולא שמעית מיניה הדא מילתא. שסיפר משמיה דר' חייא הגדול:

א"ר זריקא לר"ז. מאי בעי ר' אמי בהא דקאמר דלא שמע מיניה דאם לא שמע ממנו שמותר היא שמע מיניה שאסור בתמיה דאם לא שמע כלום לא שמע ואיהו לא שמיע ליה ולר' אלעזר שמיע ליה:

תלאו ביתד. להקדירה שנטל או נתנו על גבי ספסל ולא הניחה ע"ג קרקע מהו שיחזיר וקאמר הש"ס דבכה"ג כך הוא שנאמר שאם הי' מפוחם המיחם או הקדירה וניכר שעדיין רותח הוא מותר להחזיר ואם לאו אסור:

בשלא וכו'. והא דמותר כשהוא מפוחם כשלא העביר את ידו ממנו וכלו' שמיד שתלאו או הניחו ע"ג הספסל לא העביר ידו והחזירו מיד אבל אם העביר את ידו ממנו ושהא קצת אסור להחזירו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף