פני משה/פסחים/ח/ג

פני משה פסחים ח ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים. לא אמר כן אלא כדי לזרזן במצות וכדי שכל אחד יזדרז להיות ראשון ומיהת המנה את כולן עליו אלא שאותו שיעלה ראשון יזכה ראשון והוא יזכה את אחיו עמו לפיכך כיון שהכניס ראשון ראשו ורובו וכו' ומזכה את אחיו עמו:

לעולם אין נמנין עליו. הרבה אלא עד שיהא בו כזית וכו' ובנוסחת הבבלי לעולם נמנין עליו וכו' והיינו הך:

ר"ש אומר וכו'. בנמנין הכל מודים שעד שישחוט הוא שנמנין דכתיב במכסת נפשות והדר תכוסו ומחלוקת לימשך דרבנן סברי מהיות משה כתיב מחיותיה דשה ור"ש סבר מהויותה דשה עד שיזרוק הדם שהוא הויה שלו ואין הלכה כר"ש:

גמ' אמר ר' יוחנן לית כאן הריני שוחט. אינו בדין למיתני הריני שוחט. דהא דתני ומזכה את אחיו עמו ואם שחט על אחד מהן שוב אין נמנין האחרים עמו דהא לכ"ע אחר שנשחט אין נמנין עליו אלא הריני מפריש קאמר:

ולמה תנינתה הריני שוחט. ויאמר התנא כך הריני פרוש בשביל לזרזו כלומר דקמשמע לן דכוונתו היה בשביל לזרזו לכל אחד ואחד מהן ויסבור שאינו שוחט אלא בשבילו אבל לעולם הימנה את כולן קודם השחיטה כדפרישית במתני':

תנאי ב"ד הוא. בממנה לאחר על פסחו קאמר. וזה נותן לי מעות בשביל חלקו תנאי ב"ד היא בתחלה על כך שיהא זה מפריש את פסחו וזה מפריש את מעותיו שיהא ליקח בהן פסח וזה ממנה אותו על שלו ומקבל ממנו מעות והמעות יוצאין לחולין מאיליהן שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן שיהו המעות שמקבל ממי שהוא נמנה על פסחו יוצאין לחולין ולקמיה מפרש לה:

מה. מאי האי דקאמר המעות יוצאין לחולין והיכי מתפרשא:

יוצא לחולין. וחוזר וקדש כלומר מי נימא דה"ק יוצא לחולין מצד זה הנמנה דהוי כאלו קנה טלה לפסח במעותיו שהמעות הן חולין ביד המוכר אבל מצד הממנה חוזר וקדשו המעות שהרי ניתן לו חלק מפסחו שהקדיש ואין הקדש חל על הקדש שאלו היה נותן לו בהמת חולין היתה נתפסת בקדושת המעות והן יצאו לחולין אבל עכשיו מה נתפס תחתיהן שיצאו לחולין ולפיכך בדין היא שהמעות חוזרין להיות קדש ביד הממנה כדהוו קדש ואינו יכול להוציאן אלא לדבר שבקדושה:

או לכך הקדישו בשעה ראשונה. או דנימא שזה הקדיש פסחו משעה ראשונה ע"מ כך שאם יבא אחד להימנות על פסחו בעד מעותיו שיצאו לחולין ויכול להשתמש בהן למה שירצה:

מה נפיק מביניהון. ומה נ"מ איכא עוד אם כך הדין או כך:

הפריש מאה מנה וכו'. הא נמי איכא בינייהו אם זה הפריש מעות הרבה לפסחו זה הממנה נתרצה בהחצי ממה שהפריש והשאר נשארו בידו והשתא אין תימר שיוצאין לחולין מצד הנמנה אלא כשהן באין ליד הממנה חוזרין להיות קדש ומשום שהוא מקבל אותן בעד הקדש וכדלעיל א"כ אין לך הקדש אלא אותו החצי שקיבל בעד פסחו בלבד והשאר שנשארו ביד הנמנה חולין הן שזהו כמי שמפריש הרבה לפסחו כסבור היה שהיא ביוקר ונזדמן לו לקנותו בפחות שהמעות היתרין הן חולין:

אין תימר לכך הקדישו וכו'. אבל אם תאמר שהמעות שמקבל הממנה נעשו חולין לגמרי ומטעמא אחרינא משום שלכך הקדישו לפסחו משעה ראשונה שמה שיקבל מהנמנה על פסחו שיהא חולין ולא מטעמא של צד הנמנה א"כ שאר המעות שנשארו בידו הקדש הן וצריך הנמנה ליקח בהן איזה דבר לקדושה שהרי הוא הפריש את הכל לקדש ואותן המעות שקיבל הממנה ויוצאין לחולין אין זה אלא מחמת תנאי הממנה משעה ראשונה:

ר' יעקב וכו' בעי. הקשה על זה היכי ס"ד לימר שהמעות הנשארים ביד הנמנה יהו קדש הגע עצמך שזה הימנה אותו על חנם ולא קיבל ממנו כלום מה אית לך למימר ביה וכי סלקא דעתך שאף על פי כן המעות שהפריש קדש הן הלא לא הפרישן אלא בשביל לקנות פסח ועכשיו שא"צ להן ממילא חולין הן וה"ה בחצי המעות שנשארו בידו דודאי חולין הן:

יוצא לחולין וחוזר וקדש. השתא מהדר לעיקר הבעיא דמעיקרא דנהי דנסתר הנ"מ דבעי למימר דבחצי המעות שנשארו אצל הנמנה נמי איכא בינייהו דהני ספיקי דהבעיא וכדסתר לה ר' יעקב מ"מ עיקר הבעיא במקומה עומדת אם אותן המעות שמקבל הממנה יוצאין לחולין מצד הנמנה וחוזרין להיות קודש ביד הממנה או לא:

מיליהון דרבנן. דלקמן אמר שאין יוצאין לחולין וחוזר להיות קודש אלא דנפקי לגמרי לחולין ויכול הממנה לקנות בהן מה שירצו כדפשיט ליה לקמן מהאי מתניתין דתמורה:

תמן תנינן. דתנינן תמן בפ"ו דתמורה גבי אתנן זונה נתן לה כספים הרי אלו מותרין לקנות מהן בהמה לקרבן יינות ושמנים וכו' אסור וקתני התם בסיפא נתן לה מוקדשים הרי אלו מותרין כדמפרש התם טעמא משום דכתיב לכל נדר פרט לזה שכבר נדור הוא ומוקי לה רשב"ל בממנה אותה על פסחו ועל חגיגתו ומשום דקשיא ליה למה לי קרא תיפוק ליה שהרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הלכך מוקי לה דאיירי בממנה הזונה על פסחו או על חגיגתו והא קמ"ל שרשות בידו להמנות על פסחו והמעות שמקבל חולין הן ומהו דתימא ה"א ליחול עליה איסור אתנן קמ"ל:

הדא אמרה וכו'. והשתא תיפשוט מינה שהמעות יוצאין לחולין לגמרי ויכול לעשות בהן מה שירצה דאין תימר שהוא יוצא לחולין וחוזר להיות קודש ביד הממנה יהו אסורין משום אתנן בתמיה הרי קדש הן והדרא קושיא לדוכתה מאי קמ"ל אלא ע"כ שיוצאין לחולין לגמרי והיא גופה קמ"ל וכדאמרן:

פתר לה כשלא יכנס לתוך ידו כלום. כלומר דדחי לה הש"ס דמהא לא תפשוט דפתר לה בעל הבעיא דלא תוקמי להאי דתמורה כדרשב"ל אלא דהכא מיירי בענין אחר ושנתן לה מוקדשין דקאמר היינו שהקריב בשבילה קרבנה שהיא חייבת דטעמא הויא משום דזה הוא כמי שלא נכנס לתוך ידה כלום ועל מה יהא חל האתנן והא הוא דקמ"ל דאין זה אלא כפורע חובו של חבירו דקיי"ל כחנן בפ' שני דייני גזרות שאיבד את מעותיו ומותרין הן להקריב בשבילה:

תדע לך. דהאי טעמא מילתא היא דהא תנינן תמן בפ' אין בין המודר המודר הנאה מחבירו תורם תרומתו וכו' ומקריב עליו קיני זבים קיני זבות ויולדת ואמאי הא קא מהני ליה אלא לאו דטעמא משום שזה הוא כמו בשלא נכנס לתוך ידו כלום שאין המודר מקבל ממנו כלום ופורע חובו הוא ואין זה אלא אברוחי ארי בעלמא ולא מיחשבה הנאה ואוף הכא טעמא דכמו בשלא נכנס לתוך ידה כלום והא הוא דקמ"ל מתני' דתמורה ולא צריכין לאוקמתא דרשב"ל דתידוק מינה לפשוט הבעיא דלעיל:

איתפלגון ר' יוחנן ורשב"ל וכו'. גרסינן להא לקמן בפרק משילין על המתני' ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין וכו' ופליגי בפירושא דמתני' דקתני לא מקדישין וכרבנן דקסרין דמפרישין להון לפלוגתייהו ולא כדר' יעקב דקאמר סתם חד אמר וכו' אלא ר' יוחנן הוא דס"ל דמקדישין בתחלה בי"ט והיינו באותן חובות הקבוע להן זמן היום דאותן מקדישין ומתני' דקתני לא מקדישין בחובות שאין קבוע להם זמן היום:

ר"ש בן לקיש אמר. אף אותן שקבוע להן זמן אין מקדישין בתחלה בי"ט דמתני' סתמא קתני:

אית תניי תני הולך וכו'. גבי ע"פ שחל להיות בשבת דתנינן בריש פ' שואל אדם וכו' מניח טליתו אצלו ועושה פסחו ועושה עמו חשבון לאחר י"ט ואיכא ברייתא דתני עלה הולך אצל מוכרי טלאים אפי' לא הוקדש מקודם ונוטל אחד מהן ומקדישו וכמ"ד מקדיש בשבת ובי"ט חובות הקבוע להן זמן היום ואיכא תנא דתני הולך לו אצל מוכרי פסחים שכבר הוקדשו מאתמול וכמ"ד דאף אותם אין מקדישין וקמ"ל דנמי פלוגתא דתנאי היא:

הדא אמרה אינו יוצא לחולין וחוזר וקידש. כלומר לרשב"ל דס"ל דאפי' בחובות הקבוע להן זמן אין מקדישין א"כ תפשוט הבעיא דלעיל אליביה בהממנה על פסחו אם המעות יוצאין לחולין לגמרי או שהן חוזרין להיות קודש ביד הממנה שאם הוא ע"פ שחל להיות בשבת דהשתא אין תימר שהמעות יוצאין לחולין וחוזרין להיות קודש א"כ משום מקדיש ותנינן אין מקדישין בשבת והאי מילתא דר' אושעיה דלעיל תנאי ב"ד הוא וכו' סתמא מיתניא ומשמע דבין בחול בין בשבת איירי. א"נ דאפי' לר' יוחנן קאמר דאיכא למיפשט הבעיא דלעיל שהרי מה שחוזרין המעות להיות קדש ביד הממנה אינו לחובות הקבוע להם זמן דכבר יש לו פסח אלא ליקח בהן קדש אחר ולכ"ע אין מקדישין והיינו דקאמר לעיל מיליהון דרבנן אמר שאינו יוצא לחולין וחוזר וקדש דאף לר"י הוא כן:

ר' חנניה ור' מנא. פליגי נמי בפירושא דמתני' דמשילין דקתני אין מקדישין חד אמר במקדיש למחר איירי אבל במקדיש לחוב הקבוע לו זמן היום מותר וכדר' יוחנן ואידך אמר במקדיש לבדק הבית איירי המתני' אבל לקדשי המזבח מותר ואפי' למחר:

אמר ר' שמי ואפי' כמאן דאמר במקדיש בעזרה וכו'. כלו' אפי' למ"ד במקדיש סתם איירי ואף קדשי מזבח בכלל בעזרה מקדיש הוא שהרי אינו אלא משום שבות דמיחזי כמקח וממכר וכל משום שבות התירו במקדש ומתני' דקתני אין מקדישין חוץ לעזרה מיירי:

מנין שהן נמנין. אמתני' דקתני נמנין ומושכין עד שישחט קאי מנין שהן נמנין קודם שחיטה ת"ל במכסת נפשות והדר כתיב תכוסו ולשון שחיטה הוא כדאמרינן לעיל בפ' תמיד נשחט בהלכה ג' לשון סורסי הוא כאדם האומר כוס לי טלה זה:

מנין שהן ממנין. כלומר שמושכין אלו מזה וממנין לאחרים עליו ומניין שזה ג"כ עד שישחט:

נאמר כאן שה. תכוסו על השה וזה נאמר אף לפסח דורות ונאמר במצרים שה בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וזה בפסח מצרים דווקא שאין פסח דירות מקחו בעשור מה שה וכו' חי ולא שחוט אף שה שנאמר כאן גבי מושכין כשהוא חי ולא כשהוא שחוט:

מ"ט דר"ש. דקאמר מושכין ממנו עד שיזרק הדם:

אלו מתו. מקצת הבעלים בין שחיטה לזריקה שמא אין הבעלים הנשארים מתכפרים בו א"כ מה בין מתו מקצתן מה בין משכו הבעלים מקצתן ממנו שעד שלא נזרק הדם יכולין אלו למשוך ואלו הנשארים מתכפרים בו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף