פני משה/עירובין/ג/ד

פני משה עירובין ג ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' נתגלגל. העירוב חוץ לתחום וכגון שנתגלגל שתי אמות חוץ לתחום לפי שכל אדם יש לו ד' אמות ממקום עירובו שתי אמות למזרח עירובו ושתי אמות למערב ומודדין לו אלפים משתי אמות ולהלן והואיל וכל היכא דקנה שביתה או בביתו או בעירובו לא מצי למיזל ולמשקליה אינו עירוב:

נפל עליו גל. וכגון דבעי מרא וחצינא לפנוייה דהוי מלאכה ולא שבות:

ונשרף. או שנשרף או אבד או תרומה ונטמאת:

מבעוד יום. דבשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות לא חזי לאכילה אינו עירוב אבל משחשיכה הרי זה כבר קנה בין השמשות והוי עירוב. וגמרא התם עביד צריכותא דאי אשמועינן נתגלגל משום דליתיה גביה אבל נפל עליו גל דאיתיה גביה אימא ליהוי עירוב קמ"ל ואי אשמועינן נפל עליו גל דלא מצי למשקליה אלא במרא וחצינא והוי מלאכה אבל נתגלגל אפשר דנשיב זיקא ומהדר ליה לתוך התחום אימא ליהוי עירוב קמ"ל ותנא נשרף להודיעך כחו דר' יוסי דאע"ג דליתני' בעולם לא מיתסר משום ספק ותני תרומה ונטמאת להודיעך כחו דר' מאיר דאף דאיכא למימר העמידנה על חזקתה ובין השמשות טהורה הויא אפ"ה לא אמרי' חזקה לקול':

אם ספק. אי מבעוד יום אי משחשיכה אירע זה:

הרי זה חמר גמל. דומה זה כאדם המנהיג חמור וגמל שהחמור הולך לפניו והוא מנהיגו והגמל מאחוריו והוא מושכו ופונה הוא תמיד לפניו. ולאחריו כך הדבר הזה דהואיל ומספקא לן אי קנה לו העירוב והוי ביתו ויש לו אלפיים אמה לכל רוח ממקום עירובו והפסיד אלפים אמה שמצד ביתו ולהלן או שמא לא קנה לו עירובו ויש לו מביתו אלפיים אמה לכל רוח וממקום עירובו ולהלן אין לו כלום. הלכך אין לו אלא אלפים אמה שבין ביתו לעירובו דממה נפשך מישתרי באלו אלפיים אבל מביתו ואילך וכן מעירובו ואילך אין לו כלום שמכח הספק נמשך הוא לכאן ולכאן כחמר גמל:

ר' יוסי ורבי שמעון אומרים ספק העירוב כשר. דאמרינן העמד דבר על חזקתו וכשהניחו היה בתוך התחום ולא היה עליו גל והיה טהור הלכך תלינן דביה"ש היה בחזקתו והוה עירוב וכן הלכה:

גמ' לא אמרו אלא ונטמאת וכו'. כלומר דוקא כשהיא עכשיו ודאי טמאה אלא שהספק הוא אימתי נטמאת אם מבעוד יום או משחשיכה בהא הוא דפליגי במתני' אבל אם הספק בטומאה הוא אם היא טמאה או טהורה מערבין בה לדברי הכל:

אחר חזקות הלכו. לפרושי פלוגתייהו דבמתני' קאמר דטעמא דר' יוסי ורבי שמעון לפי שהולכין אחר חזקה כדמסיים ואזיל שהשיבו רבי מאיר ור' יהודה לר' יוסי ורבי שמעון ומה אילו נאכל מבעוד יום שמא אינו אסור ואמרו להן ר' יוסי ורבי שמעון דהולכין אחר חזקתו שבתחלה. ולעולם הוא בהיתרו עד שיוודע לו בודאי שהוא אסור שאירע הדבר מבעוד יום ור"י ורבי שמעון השיבו לרבי מאיר ורבי יהודה איפכא אילו נאכל משחשיכה שמא אינו מותר ואמרו להן רבי מאיר ור' יהודה לעולם הוא באיסורו עד שיוודע לו בודאי שהוא מותר שלא אירע אלא משחשיכה דסבירא להו שאין הולכין אחר החזקה שבתחלה:

מהו ליתן לו אלפים אמה מעירובו ולביתו. ואף על גב דאלו אלפים יש לו ממ"נ אי קנה לו עירובו או לא הבעיא היא בכה"ג כגון שבני עירו עירבו לרוח אחר של העיר וממקום עירובן יש להן אלפים אמה לכל רוח ואותן אלפים שבין העירוב של זה שנולד לו הספק ובין העיר אין להן שהרי קנו שביתה בסוף אלפיים אמה שברוח אחרת של העיר והשתא הבעיא הוא אי אמרינן דמאחר שמכח הספק לא קנה לו עירובו לרבי מאיר ור' יהודה ואם כן נעשה כנעקר הוא ממקום עירובו ונמשך אחר בני עירו וממילא הפסיד ג"כ אלו אלפיים שבין עירו ובין מקום עירובו. או דלמא איפכא אמרינן שמכיון שדעתו היה לערב מרוח אחרת עקר רגליו מבני עירו ואין לו כלום ברוח אחרת השייך לבני עירו ואין כאן אלא הספק אם קנה לו מקום עירובו או לא וא"כ אלו האלפיים שמעירובו ולביתו יש לו ממה נפשך והשתא שייכא שפיר פלוגתייהו דאמוראי דאבתרה והא דרבי שמי דלקמיה:

רבי בא וכו' ור' שמואל פליגי בהא ואמר רבי שמי קומי ר' יוסי בשם רבי אחא דעד כאן לא פליגי ר' בא ור' שמואל אלא אליבא דר' מאיר אבל אליבא דר' יהודה כולי עלמא לא פליגי שנותנין לו אלו האלפים כדמסיק ואזיל:

ולא דמי חמר גמל דר"מ וכו'. כלומר אע"ג דבמתני' תרווייהו סבירא להו ה"ז חמר גמל מ"מ לא דמיא סברא דר"מ בדין חמר גמל דקאמר לסברא דר' יהודה בהא ופלוגתייהו דר"מ ור' יהודה בדין חמר גמל גופיה שנינו לקמן בפ' ד' במתני' מי שיצא לילך בעיר שמערבין בה והחזירו חבירו היא מותר לילך וכל בני עירו אסורין דברי ר' יהודה ר"מ אומר כל שיכול לערב ולא עירב ה"ז חמר גמל ופליגי בהך סברא דר"מ ס"ל דאע"ג שיצא לילך בעיר שמערבין בה לרוח אחרת לא אמרינן שבודאי עקר רגליו מבני עירו וה"ז חמר גמל מספק ואין לו אלפים לכל רוח מעירו שמא שביתתו במקום שהיה הולך להוליך עירובו בסוף אלפים של בני עיר אחרת ושעקר עצמו מבני עירו או דילמא לא עקר עצמו מבני עירו מאחר שהחזירו חבירו והרי הוא כבני עירו ומספק אזלינן לחומרא. והיינו דקאמר הכא חמר וגמל דר"מ בעירובו אינו כלומר אין הולכין אחר מקום עירובו לפי שלא זכה לו עירובו לעקור את רגליו מבני עירו לגמרי מאחר שהחזירו חבירו והפסיד לכאן ולכאן והכי נמי כאן בגוונא דאמרן דלר"מ אין לו אפי' אלפיים שמביתו ולעירובו שמא עקר רגליו מבני עירו מאחר שרצה לקנות שביתה במקום עירובו או דילמא מכיון שלא זכה לו עירובו מספק שנולד לו לא עקר רגליו מבני עירו א"כ אין לו כלום אפילו באותן אלפים שמעירו ולעירובו שהרי בני עירו עירבו לסוף אלפים שמרוח אחרת אבל האי חמר וגמל דר' יהודה דהאי מתני' לא הוי דינא הכי דהא ס"ל התם דאמרינן שנתן דעתו בודאי לעקור רגליו מבני עירו וה"ה הכא בגוונא דהבעיא. וא"כ לעולם יש לו אלפים שמעירו ולעירובו ממה נפשך:

תמן תנינן. בפ"ב דמקואו' הטמא שירד לטביל ספק טבל ספק לא טבל ואפי' טבל ספק יש בו ארבעים ספק אין בו שני מקואות אחד יש בו ארבעים ואחד אין בו טבל באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן טבל ספיקו טמא מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברה"י בין בר"ה טמאות במה דברים אמורים בטומאה חמורה שהיא מן התורה. אבל בטומאה קלה שהיא מדברי סופרים. כגון אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין וכו' וירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל וכו' ספיקו טהור ר' יוסי מטמא. ופליגי אמוראי ר' יונה ור' יוסי אליבא דר' יוסי דהאי מתני'. אמר ר' יונה לא טמא ר' יוסי אלא משום הוכח. כלומר הא דמחמיר ר' יוסי לטמא בספק אפי' בטומאה קלה אסיפא דמתני' הוא דפליג במקוה שנמדד ונמצא חסר דת"ק מטהר בספק גבי טומאה קלה ור' יוסי מטמא משום שיש כאן הוכחה לפנינו שהרי המקוה חסר לפניך והלכך מחמיר אפי' בטומאה קלה אבל ברישא ירד לטבול ספק טבל או לא ואפי' טבל ספק יש בו ארבעים סאה וכו' שאין כאן הוכח לפניך אלא הספק ממקום אחר הוא אם טבל או לא טבל מודה ר' יוסי דלא מחמירינן מספק בטומאה קלה:

אמר ר' יוסי ואפי' מקום אחר ר' יוסי מטמא. כצ"ל דר' יוסי בר פלוגתיה דר' יונה בכל מקום. דאפי' ברישא שהספק ממקום אחר הוא מטמא ר' יוסי אף בטומאה קלה:

מחלפא שיטתיה דר' יוסי. השתא פריך דר' יוסי דהתם אדר' יוסי דהכא:

דתנינן אמר ר' יוסי העיד אבטולס שספק עירוב כשר והכא. גבי ספק בטומאה קלה שהוא ג"כ ספק בדרבנן:

את אומר הכין להחמיר. בתמיה:

תמן. גבי טומאה בשם גרמיה ברם הכא לאו משמיה דנפשיה קאמר אלא שכך העיד אבטולס בשם חמשה זקנים:

הוון בעיי מימר וכו'. כלומר דקס"ד דבני הישיבה לומר דמ"ד דמיקל התם בספק ה"ה נמי הכא בספק עירוב מותר ומאן דמחמיר התם בספק ומטמא קסבר דה"נ בספק עירוב אסור ולפיכך בעינן לשנויי רומיא דר' יוסי אדר' יוסי דהא דידיה והא בשם חמשה זקנים:

ואפי' כמאן דאמר תמן טמא וכו'. ודחי לה הש"ס דלא היא אלא אפי' למאן דאמר דמחמי התם ומטמא מודה הוא הכא בעירוב שהוא מותר דשאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה אבל הכא בעירוב עיקר תחומין אינן אלא מדרבנן:

אמר רבי חיננא וכו'. כלומר דר' חיננא איפכא הוא דקאמר דכלום אינון פליגי תמן לא מדבריהן שהרי בטומאה קלה פליגי וספק דבריהן להקל אבל עירוב דבר תורה הוא וספק דבר תורה להחמיר הוא ומהאי טעמא נמי לא קשיא דרבי מאיר אדר"מ דהתם ר"מ מטהר דת"ק דמתני' רבי מאיר כדתני בתוספתא דטהרות בהדיא משום דקסבר ר"מ תחומין דאורייתא כדלקמן ורומיא דר' יוסי אדר' יוסי לא תשני כדשנית. דר' יוסי קסבר תחומין דרבנן וטומאה יש לה עיקר מן התורה אלא כדשנינן מעיקרא הא דידיה והא בשם חמשה זקנים:

ועירוב דבר תורה. בתמיה ומנא לן הא וקאמר אין ומדר' יונתן דאמר קומי ר' חייה רבה בשם ר' שמעון לוקין על תחומי שבת דבר תורה:

א"ל ר"ח רבה והלא אין בשבת אלא סקילה וכרת. האמורין במלאכה והיכן כתיב לאו גבי תחומין:

א"ל והא כתיב שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי א"ל מה כתיב לא אל כתיב א"ל והכתיב אל תאכלו ממנו נא. כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלפו השיטות והאי א"ל מה כתיב לא אל כתיב דבספר הדפוס על זה טעות סופר הוא ואגב שיטפא דאידך הוא. וכלומר שר' יונתן השיב לר"ח והכתיב לאו בתחומין אל יצא איש ממקומו והשיב לו ר"ח מי כתיב לא יצא אל יצא כתיב ואין לוקין על הלאו שבאל דלא דמי לשאר הלאוין והדר א"ל ר' יונתן לר"ח והכתיב אל תאכלו ממנו נא ולוקין עליו אלמא דלוקין על לאו שבאל:

אעפ"כ. אף שהשיב לו כך לא חזר בו אלא זה עומד בשמועתו וזה עומד בשמועתו שבתחלה:

עירוב עשו אותו כספק חרש. זהו בצק החרש דתנן בפ' אלו עוברין בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור ואם אין לו כיוצא בו לעמוד על כך אין אתה אוסרו מספק עד שישהא כדי הילוך מיל וה"ה בספק עירוב מותר ורבי שמואל בא ליתן טעם אפילו למאן דאמר עירוב דבר תורה:

עד כדון בקיים. באלו החלוקות דמתני' שהעירוב קיים כגון נתגלגל ונפל עליו גל תרומה ונטמאת ונולד הספק אם מבעוד יום או משחשיכה דמכיון דמיהת איתא בעיניה איכא למימר דמקילין בספק ועשו אותו כספק החרש:

ואפילו נשרף. בתמיה דהאי נשרף דמתני' מפני מה הקילו בו הא לא איתא ליה בעולם:

קיימתיה כהאי דאמר ר' הושעיא וכו'. כלומר אלא דהיינו טעמא דהגיעוך כאן ללמד דסוף הדין והעיקר של תחומי שבת אינן מחוורין דבר תורה אלא מדרבנן והקילו בספק דהם אמרו והם אמרו:

ר' מנא בעי. על האי טעמא דניחא אלפיים אמה שאינו מחוור מדבר תורה אלא ארבעת אלפים אמה שהוא ב' מיל זה מיהת מחוור מדבר תורה א"נ דבעיא בפני עצמה היא אי נימא דדוקא אלפים אינו מד"ת אבל ד' אלפים מחוור הוא מד"ת וכן משמע לקמן בפ"ה ה"ד ובא ר"ש בר כרסנא בשם ר' אחא וקאמר אין לך מחוור מכולם אלא י"ב מיל כמחנה ישראל שזה מד"ת:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף