פני משה/סנהדרין/ג/ט

פני משה סנהדרין ג ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' היו מכניסין את השני דבשעת בדיקת הראשון לא היה שם כדתנן במתניתין דלעיל:

יוסיפו הדיינין. שנים ונמצאו יש כאן חמשה ונושאין ונותנין בדבר. גמ' שעירים. ולקח את שני השעירים כתיב מיעוט שעירים וכו' שוין במראה ובקומה ובדמים וכל אלו ברייתות בספר' וספרי הן וגרסינן מקצת הסוגיא בפ"ו דיומא וכל הסוגיא לקמן בפ' שבועת העדות:

והכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב. ומעתה נדרוש ג"כ שיהו שני בעלי הדינין שוין במדרגתן והא קרא לא משמע הכי דכתי' לא תטה וגו' וא"כ הוא דן עם חבירו שאינו גר ואינו יתום אלא שני מופנה הוא לג"ש דאשה וקטן פסול לדון:

ונאמר להלן וישארו שני אנשים. במחנה ובסנהדרין כתיב:

ולא מעידה. לשון שאילה הוא אם אשה פסולה נמי להעיד:

ונאמר להלן. על פי שנים עדים יקום דבר:

אף כאן על פי שני עדים. כלומר דאף כאן בעדים הכתוב מדבר דועמדו שני האנשים בעדים זוממין משתעי וכתיב אנשים ולא נשים והשתא לא איצטריך ג"ש דפסולה לדון דממילא נפקא לן דמכיון דפסולה להעיד פסולה לדון כדתנן בפ' בא סימן כל הכשר לדון כשר להעיד:

א"כ מה ת"ל שני. כלומר דנהי דשני איצטריך לג"ש ללמוד דבעדים הכתוב מדבר מ"מ בהאי קרא גם בבעלי דינין משתעי כדכתיב אשר להם הריב וא"כ שני אבעלי דינין נמי קאי דלא מפקינן קרא ממשמעותיה לגמרי ולענין מאי נאמר שני עליהן שהרי שלשה ג"כ באין לדין:

שלא יהא אחד עומד וכו'. שיהיו שניהם שוין לפניך:

אף הנידונין וכו'. דאע"ג דאם רצה להושיב את שניהן מושיב מיהו בשעה שמקבלין דינן והיינו שעת גמר דין שאומרים להן אתה זכאי אתה חייב צריכין הן לעמוד דקרא בבעלי דינין נמי איירי:

לא יומתו אבות בעדות בנים. האחין שהן שתי אבות לא יומתו בעדות ביניהם וקרא דכתיב אבות לשון רבים באחין משתעי ולפי שהן קרובין מן הכל:

מיכן שלא יהו עדים קרובין של נידונין כ"צ לומר. וכן הוא בשבועות:

ומנין שלא יהו עדים קרובים זה לזה הגע עצמך שאם הוזם אחד מהן וכו' כצ"ל. דהכא שייכא להא ובספרי הדפוס נתחלפו השיטות:

אם את אומר כן. שיהו העדים קרובים זה לזה לא נמצא שיהיה האחד נהרג על פיו של השני קרובו שהרי עדותו עמו גרס לו שיהרג ואי לאו דאסהיד עמיה לא הוה מיקטיל דהא עד שיזומו שניהן בעינן:

ומניין שלא יהו העדים קרובים של דיינין הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהם נהרגין. שהרי הדיינים מקבלין הזמה עליהן ונמצאו נהרגין על פי קרוביהן:

ומניין שלא יהו הדיינין קרובין וכו'. וקאמר דמהקישא אתיא:

עד כדון כר' עקיבא זו דברי ר"ע דדריש לה מקרא דלא יומתו בהאי ברייתא דלעיל:

כר' ישמעאל. אבל ר' ישמעאל דריש לה מדרשא אחריתי. ול"צ לגרוס מנין וכן לא איתא בשבועות:

שלא יהא העדה לא קרובי מכה וכו'. כדמפרש לה ר' יוסי שאם אתה אומר כן שיהו קרובין למוכה נמצאת אומר שב"ד בעצמן הן גואלי הדם וקרא כתיב ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם והשתא נפקא לן ג"כ שלא יהו קרובי מכה שמסתמא הן יהפכו בזכותו וכתיב ושפטו העדה והצילו העדה מה עדה השופטת צריך שלא יהו קרובי המוכה אף עדה המצלת לא יהו קרובי המכה ומיכן שלא יהו הדיינין כלן קרובי הנידונין:

ומנין שלא יהו העדים וכו'. כדלעיל:

בכשרים ולא בפסולין. מתני' דפ' שבועת העדות היא ואגב דגריס התם לפרשה גריס אלה נמי הכא ומייתי לכל הסוגיא:

יצא פסול שאין בעדותו כלום. ואם לא הגיד אינו חייב:

בפני ב"ד. קתני התם דאינן חייבין עד שישביע עליהן בפני ב"ד ולהוציא נמי עד אחד שאין הגדה שלו בפני ב"ד מהני לחיוב ממון:

בשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשנים. דמהני עדותו לחיוב ממון:

יכול יהא חייב. בקרבן שבועה אם לא הגיד:

ת"ל והוא ראה או ידע אם לא יגיד וגו' את שהוא כשר לעדות מן התורה. והן שני עדים יצא עד אחד שאין כשר מן התורה להעיד בלבדו ואפי' קבלוהו עליהם כשנים פטור:

שלא בפני ב"ד. קתני התם לחכמים דלעולם אינו חייב דמקום כשהוא מגיר משלם זה ממון בעינן. יצא חוץ לב"ד שאין הגדתו מחייבו ממון לזה ויכול הוא לחזור מדבריו בב"ד:

ומכין לשני עדים. דוקא הא קרא והוא עד כתיב:

ת"ל והוא עד הרי כאן שנים וכר' ישמעאל. והכי גרסינן לה בשבועות:

הרי הוא בכלל שנים. הרי משמעות הכתוב שהן שנים עד שיפרוט לך הכתוב שהוא עד אחד כדכתיב לא יקום עד אחד באיש ומדפרט הכתוב כאן אחד ש"מ דבכל מקום שנאמר עד סתם שנים במשמע:

אשכח תני ר' ישמעאל שני עדים. כצ"ל וכן הוא בשבועות. כלומר עד כאן מצינו מדרשת ר' ישמעאל דדוקא בשני עדים הוא דחייבינן בשבועת העדות:

עד א' מהו לחייב עליו משום שבועת ביטוי. דנהי דמשבועת עדות פטור הוא שאין בהגדתו לחיוב ממון כלום מיהו הא קא מיבעיא לן אם הוא חייב קרבן שבועה משום שבועת ביטוי לשעבר שכפר בזה שהשביעו וכגון ששגג בקרבן כדין שבועת ביטוי לשעבר שאומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל א"י שחייבין עליה קרבן:

איפשר לומר. בתמי' ה"ז אחר ראוי לצרפו עמו לענין עדות ואם יכפור גם האחר ראוי הוא לצרפו לענין חיוב שבועת העדות והיאך את מחייבו משום שבועת ביטוי הא שבועת הביטוי אינה נוהגת אלא בשבועה שאין הדיינין משביעין אותה:

קרוב. שאין שייך כלל בשבועת העדות מהו שיהא חייב בכפירתו משום שבועת ביטוי:

ייבא כהדא וכו'. מסקנת הבעיא היא כלומר מי נימא דפשטינן לה מדשמואל דאמר בעינן בשבועת ביטוי מילתא דאיתא בלשעבר ובלהבא ואם אמר שבועה שנתן פלוני לפלוני ונמצא שלא נתן פטור מאחר שאין בידו לבא שאינו יכול לומר השבועה להבא שבועה שיתן פלוני לפלוני אין בידו נמי לשעבר דמילתא דליתא בלהבא ליתא בלשעבר וה"נ הרי אינו יכול להשביעו להבא לכשיהיה יודע לו עדות וא"כ ליתא נמי בלשעבר:

או כהדא וכו'. או דילמא כדרב דס"ל דלא קפדינן בשבוע' ביטוי אלא דליהוי מילתא דאיתיה בלאו והן אבל בלהבא לא קפדינן כדאמר על האי מתני' דלקמן:

אמר לו. לש"ח היכן שורי וכפר בו וא"ל איני יודע מה את סח והוא שמת או נשבר וכו' דתנן בסוף דשבועות דפטור משבועת הפקדון הואיל ולא כפר ממון בשבועה זו דבלאו הכי ש"ח פטור מכולן ואמר רב עלה דפטור משום שבועת הפקדון אבל חייב הוא משום שבועת ביטוי ואע"ג דליתי' בלהבא שהרי אין בידו לשבע אם ימות או לא ימות וה"נ אע"ג דליתיה בלהבא יהא חייב משום שבועת ביטוי ולא איפשיטא עד לקמן:

ר' יוחנן. פליג אדרב גבי שבועת הפקדון דמאחר שמצוה על הנפקד לפייסו להמפקיד שאע"פ דמדינא פטור הוא מ"מ מצוה שיפייסו על שנאבד ממונו על ידו וכיון דמפייסו לזה שוב אינו חייב משום שבועת ביטוי שכפר בו בתחלה:

על דעתיה דרב אינו מצוה להפיסו. וכי לא מודה רב דעכ"פ מצוה עליו לפייסו:

מפייסו על האמת ואינו מפייסו על השקר. כלומר ודאי דמצוה לפייסו אלא דיכול הוא לפייס אותו על האמת אשר אתו שהפקדון נאבד ממנו ואינו חייב בדבר ומפייסו בכל מה שיכול אבל אינו יכול לפייסו על השקר שכפר בו בתחילה ונשבע לשקר דבזה לא שייך פיוס והלכך חייב משום שבועת ביטוי:

תני ר' ישמעאל ונשא עונו קרבן. כלומר דר' ישמעאל כרב ס"ל דאף דבמקום דלא שייכא שבועה דאיתי' בדידיה כגון בשבועת הפקדון דלעיל מיחייב משום שבועת ביטוי וכן נמי לענין בעיא דלעיל קרוב מהו שיהא חייב משום שבועת ביטוי והשתא פשיט לה מדר' ישמעאל דונשא עונו כתיב מכל מקום בעי קרבן לכפרה ואם אינו חייב משום שבועת עדות דלאו בר הגדה הוא מיחייב הוא משום שבועת ביטוי:

מנן ליה בית דין. כלומר בכה"ג דלאו בר הגדה הוא וליכא למילף דבמקום שהוא מגיד חבירו משלם ממון בעינן כדילפינן לעיל ומנין שעכ"פ שיכפור בפני ב"ד בעינן:

ילפין אגדה אגדה. כתיב הכא אם לא יגיד וכתיב בזקן ממרא והגידו לך את דבר המשפט מה להלן ב"ד אף כאן בית דין:

כהדא. השתא מהדר הש"ס לעניינא דהכא ואמתני' קאי ואח"כ מכניסין את השני וקאמר דדין צירוף העדות בפלוגתא דתנאי הוא א"נ אהא דקאמר לעיל אחד ראוי לצרפו וכו' קאי:

אא"כ ראוי שניהן כאחת. את העדות:

בעדי בכורה. שמעידין ששמעו מאביו שאמר זה פלוני בני בכור הוא דמצטרפין זה עם זה ואפי' לא שמעו שניהן כאחד דמילתא דעבידא לגלויי היא:

ובעדי חזקה. שמעידין שאכל שלש שנים שהשדה בחזקת שהיא שלו מצטרפין אפילו זה מעיד שאכל שלש ראשונות של שמיטה וזה מעיד על שלש אחרונות משום דאחד קרקע מסהדי חזקה מעלייתא:

אף בעדי סימנין כן. כשמעידין על ב' שערות מצטרפין כדמפרש ואזיל:

מה דפשיטא. כלומר בהא ודאי פשיטא לן כשאחד אומר בגבו ואחד אומר בגפו דאמרינן במס' נידה שתי שערות שאמרו אפילו א' בגבה ואחד בכריסו אחד ע"ג קשרי אצבעותיו של יד והיינו בגפו דקאמר הכא וא' ע"ג קשרי אצבעותיו של רגל גבה וכריסה שתיהן במקום הערוה וגבו הוא למעלה במקום התפוח והשתא קאמר כשזה מעיד על ב' שערות בגבו וזה מעיד על ב' שערות בגפו שהן קשרי אצבעות ולא כלום הוא דהוי חצי עדות שאין על שתי שערות של מקום אחד כ"א עד אחד:

אחד אומר ראיתי שערה וכו'. כלומר ופשיטא כשזה מעיד על שערה אחת בגבה וזה על שערה אחת בכריסה דלאו כלום הוא דהוי חצי עדות וחצי דבר:

כ"ש גבו וגפו. בשאחד מעיד על שערה אחת בגבו ואחד על שערה אחת בגפו דכ"ש דלאו כלום הוא דכיון דהן רחוקין זו מזו נלמד במכ"ש מגבו וכריסו דלאו עדות הוי:

שנים אומרים ראינו שערה אחת בגבו ושנים אומרים ראינו שערה אחת בכריסו. דעדות שלם הוא אלא שחצי דבר הוא שאין כל כת וכת מעידה אלא על שערה אחת בזה פליגי ר' יוסי ורב הושעיה:

מאן דמר פסול כמעיד על חצי סימן. דכיון דכל כת על חצי סימן היא דמעידה אינן מצטרפין:

ומאן דמר כשר. ס"ל דלאו חצי סימן הוא דבכל אחד מן המקומות שמעידין אני אומר שמא נשרו והיתה שם עוד שערה אחת בתחלה:

ר' בא אומר דברי הכל כשר. דהואיל וכל אחד מעיד על סימן שלם אע"ג דחצי עדות הוא מצטרפין ולר' בא דבר שלם וחצי עדות עדיפא ליה ולא דמי לדלעיל אחד אומר ב' שערות בגבו ואחד אומר שתי שערות בגפו דשאני הכא הואיל ובמקומות הסמוכין הן מעידין כמקום אחד הוא:

ר' חגיי. סבירא ליה דברי הכל פסול דלדידיה עדיפא ליה חצי דבר ועדות שלם מדבר שלם וחצי עדות והלכך אפי' מאן דמכשר לעיל מודה הכא דפסול:

ר' יוסי אמר במחלוקת. כמו דפליגי לעיל רב יוסי ורב הושעיה בחצי דבר ועדות שלם כן נמי פליגי בדבר שלם וחצי עדות:

אמר רבי יוסי לר' חגיי צ"ל וכן הוא בסוט' ובשבועות ובעיקר הסוגיא גירסא דהכא היא עיקר ובסוטה ובשבועות נשתבשה הגירסא:

הא רבי יודן אמר דכוותי. ומה טעמא פליגת בהא:

ועל רביה אנא פליג. אר' יוסי גופיה הוא דקאמר עלך אנא פליג שאתה רבו ומכ"ש עליו ומה אתה מביא ראיה ממנו:

יאות אמר ר' חגיי. דד"ה מודים בזה שאין מצטרפין דמה אילו שטר שחתום בארבעה עדים עליו:

זה מעיד על שנים וזה מעיד על שנים וקרא עליו ערעור. כלומר שלאחר שקרא על השטר ערער לומר שהוא מזויף ובאו עדים לקיים ולהעיד על חתימתן וא' מעיד על שנים מהן והשני על שנים האחרים:

שמא כלום הוא ואין כל חתימה צריך שני עדים. בתמיה כלומר דהא ודאי לא כלום הוא ואפי' כל א' מעיד על השנים מהחתומים אין זה כלום דצריך שני עדים על כל חתימה והכא ליכא אלא עד אחד על כל השנים:

והכא. וכן ה"נ צריך שני עדים על כל סימן וסימן ואפילו למאן דמכשר לעיל ביש ב' עדים על כל סימן הכא מודה הוא דפסול:

שמע לה משני חזקה. צ"ל וכן הוא שם. משני חזקה הוא דיליף דאין מצטרפין דכמו גבי חזקה אלו א' מעיד וכו' דלאו כלום הוא משום דכל חזקה וחזקה דמשלש שנים רצופות צריך שני עדים וליכא וה"נ כן:

כהדא. אפלוגתא דר' יהושע בן קרחה ורבנן דלעיל קאי דתליא בהא דלקמן:

אין שומעין מן העדים לקבל עדותן אא"כ באו להעיד שניהן כאחת:

ולכשיבא שני. אפי' למחר שומעין את דבריו:

הא ר"ש בן יקים. הוא יודע:

אמר יקום לעיל. כלומר דסמכיה ואמר יהא למעלה במדרגה:

כיון דסלק. לאחר שסמכו שאל לו אם שמע הלכה כר' נתן. א"ל זה שמעתי שמודה הוא ר"י בן קרחה לר' נתן א"ל ולהדא צורכא וכי לזה הוצרכתי לשאול פשיטא דמודה לו שהרי אפי' עיקר ראיית העדים ס"ל לר"י בן קרחה דאין צריך שיראו כאחד ומכ"ש בהגדת עדותן דלא בעינן שיעידו כאחד:

ולא אתכוון וכו'. עכשיו יודע אני שלא נתכוון ר"י ב"ח לומר שר' שמעון בן יקים יודע מזה אלא כדי להעלותו ולסמכו שהיה יודע דגברא רבא הוא בלאו הכי ראוי לכך:

ועבדין ליה גזר דין. כותבין פסק דין ע"פ אותן עדות כשקיבל שלא בפניו ולשיבא ויערער ערעורו קיים ואם יש לו עדות להכחישן יבא ויכחיש וכלומר שלא הפסיד בזה כלום במה שקבלו שלא בפניו:

מקבלין העדות בלא בעל דין. מאחר ששלחו אחריו ג"פ ולא בא וכותבין הפסק דין:

כהדא. עובדא כהנא נפטר ושבק לר' יאשיה שהוא היה יורשו והיה לו איזה דין עם אחד וקיבל ר' אלעזר העדים שהיו יודעין בזכות של ר' יאשיה שלא בפניו וזיכה לו ושלא בפני הבעל דין האחר ג"כ היה:

ולא עוד אלא דשבק ספרים. מילתא אחריתא היא דאסיק בהאי עובדא ולא עוד זאת עשה ר' אלעזר אלא דגם זו שמענו מעובדא דידיה דזה כהנא הנפטר הניח ספרים וכתב ר"א לירתוי דידיה דהוא ר' יאשיה ובחוץ לארץ היה דאין לך להוציא הספרים מכאן לפי שהספרים שזכתה בהן ארץ ישראל אין מוציאין אותן ח"ל. אם כתב. בתחלה ע"מ להוציאן ח"ל מוציא. לעובדא את שאיל לי. הלכה למעשה שיש לך ספרים ואתה רוצה להוציאן וא"ל לא להלכה למעשה אלא לידע הדין והורע בעיני ר' זעירא דלא אמר ליה לעובדא והיה צריך להשיב לו ובשביל לידע מהו היה אומר בזה הדין ועכשיו דהשיב לא לאו לעובדא לא חש להשיבו. ר' ירמיה היה לו דין עם אחד. וקבלו העדות שלא בפניו ונתחייב בדין והיה מצטער על זה איפשר דהדין כך שמקבלין עדות שלא בפניו ולחייבו. לא עלון בפירקא. בדרשה בבה"מ בההוא יומא ודחק ר' הונא ונכנס ומצא לר' ירמיה שיושב ומצטער לידע דין זה אם מקבלין שלא בפניו ואפי' היה הבעל דין עמהן בתוך העיר וא"צ לשלוח אחריו והשיב לו ר' הונא ראיתי כן דעתון דרבנן דעבדי הכי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף