פני משה/נדה/ג/ד

פני משה נדה ג ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' סנדל. הוא חתיכת בשר עשויה כדמות לשון של שור ומפני שיש לה צורת הסנדל קורין לה סנדל ואין סנדל בלא ולד אחר עמו ובשביל הסנדל תשב לזכר ולנקיבה דספק זכר ספק נקבה הוא ואם הולד האחר שעמו נקבה אין הסנדל לא מעלה ולא מוריד ולא תשב אלא לנקיבה בימי טומאה וימי טהרה שאפילו הוא זכר הואיל ונקבה בהדיה לא בצירי ימי טומאה וימי טהרה דנקבה שהרי של זכר מובלעין בתוך של נקבה וכי איצטריך תשב לזכר ולנקבה כגון שהולד השני זכר דיהבינן לה חומרת טומאה דנקבה בשביל הסנדל וימי טוהר לזכר לחומרא דשמא גם הסנדל זכר הוא:

או שיליא. כמין חותל וקרום שהולד מונח בתוכה ומתחלתה היא דומה לחוט של ערב והולכת ומרווחת וחלולה כחצוצרות ואין שיליא פחותה מטפח:

הבית טמא. משום אהל המת לפי שאין שליא בלא ולד והוה בה ולד ומת:

נימוק הולד. ונעשה דם ונתערב בדם הלידה ובטל ברוב ואין הבית טמא ואין הלכה כרבי שמעון:

מתני' תשב לזכר ולנקבה. דטומטום ואנדרוגינוס ספק שמא זכר הן שמא נקבה ונותנין לה ימי טומאה דנקבה וימי טוהר דזכר שאין לה דם טוהר אלא משבועיים ועד ארבעים שהן כ"ו יום:

גמ' אין סנדל אלא שרצמו חי. אין נעשה סנדל אלא מחמת החי שעברתו אח"כ ודוחף לזה ורוצפו ועושהו סנדל:

ואינו יוצא עם החי אלא עם המת. כלומר דרך הולד שהוא יוצא עם הסנדל להיות נפל ואינו מתקיים. לפי שאין הסנדל יוצא עם ולד חי אלא עם המת:

התיב ר' בון בר חייה והא תנינן וכו'. לאו אמילתיה דר' בא הא דקאמר שאינו יוצא [אלא] עם המת קאי למיפרך ממתני' עליה שהרי אעפ"י שאינו יוצא אלא עם המת לק"מ דהא מפלת ולד גמור ותשב לזכר ולנקיבה וכדפרישית במתני' אלא על הא דמפרש מתני' שאין סנדל בלא ולד מתיב להא דתנינן בעלמא והיינו למה דתנינן בכריתות בפ"ק המפלת סנדל או שליא וכו' מביאה קרבן ונאכל והיינו דפריך הא ממתני' כדקאמר ר' בא שמענו דולד הוא שיש עמו וא"כ תיפוק ליה דחייבת בקרבן בשביל ולד האחר:

תיפתר שיצא הולד דרך הדופן. דבשביל הוולד אינה חייבת בקרבן דכי תזריע וילדה אמר רחמנא עד שתלד במקום שמזרעת וחייבת בקרבן בשביל הסנדל שיצא דרך רחם:

ולד בתוך מלאת. אי נמי שילדה הולד בתוך מלאת שלה שכבר נתחייבה בקרבן על ולד הראשון ועל הולד שבתוך מלאות אינה מביאה קרבן אחר כדאמרינן בפ"ב דכריתות האשה שילדה ולדות הרבה והשני בתוך ימי מלאת של הראשון מביאה קרבן אחד על הכל והסנדל הוא שיצא לאחר מלאת הימים ומביאה קרבן על הסנדל:

ולד עד שלא נתגיירה. אי נמי שיצא הולד עד שלא נתגיירה ומשנתגיירה יצא הסנדל ונולד דמביאה קרבן על הסנדל:

ואפי' תימר. ודחי לה הש"ס להא דרב הונא דלא היא דאפי' תימא זה וזה וכו' דתיפתר שיצא הולד תחילה והפרישה בשבילו קרבן ולא הספיקה להביא הקרבן לאחר ימי מלאת עד שיצא הסנדל מקודם בתוך ימי מלאת שנדחה קרבן הראשון שהפרישה על הולד שהרי עכשיו קרבן אחד הוא מביאה על שניהן וצריכה להפריש קרבן אחר שיעלה לה לשניהן ונמצאת שזו מביאה קרבן מחמת הסנדל:

לסנדל דג שבים. יש דג בים ושמו סנדל:

נמנו עליו רבותינו. על הסנדל ואמרו והוא שיש בו מצורת אדם:

בגיטין. בהא דתנן בפ' מי שאחזו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש אינו גט ותני עלה בתוספתא פ"ה דגיטין ורבותינו התירו לה להנשא משום דס"ל כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואע"ג דלא אמר מעכשיו ה"ז כאומר מעכשיו והוי גט:

בשמן. לעיל בפ' אין מעמידין ר' ובית דינו התירו בשמן של נכרים וגרסינן להא שם בהל' ח':

ויקראו לו ב"ד שריא. דהא כל ב"ד דשרו ג' דברים קורין אותן בי דינא שריא וה"נ האיכא ג' דברים:

בית דינו חלוק עליו בגיטין. ולא הסכימו עמו כדאמרינן בפ' מי שאחזו ולא הוי ג' דברים:

ר' ינאי צווח. על זה שאמרו והוא שיהא בו מצורת אדם ואמר טיהרתם את הוולדות:

מעדותו של ר' חנניא. מבית חורן נשנית משנה זו שהוא אמר שנמנו ואמרו סנדל צריך שיהא בו מצורת אדם וכלומר דלא חיישינן להא דיחידאה היא:

כהדא. וכך שמענו מר' זעירא דאמר אם מעדותו של ר' חוניא היא שפיר הויא דר' חנינא צווח ג"כ עלה וקאמר טיהרתם את הוולדות:

וראשה תפוח. נפוח ועב כתורמוס:

שליא שיצתה מקצתה היום ומקצתה למחר. מאימתי מונין לה ימי טומאה וימי טהרה:

אם לדם טוהר מונין מיום הראשון. ואם ראתה ביום ל"ד ליום הראשון דם טמא הוא ולדם טמא מיום השני הוא דמונה ועד שבועיים מיום השני דם טמא הוא וכמו דתנן במתני' נותנין עליה חומרי זכר וחומרי נקבה וה"נ לחומרא אזלינן:

הדא דאת אמר. דאזלינן לחומרא מספק בשלא יצא עמה ולד אלא שנמחה הוא ולפיכך מספקא לן שמא רוב מיחוי הולד הוא שיצא עם אותה מקצת ולא ידעינן אימת ולחומרא:

אבל אם יצא עמה ולד. לא חיישינן שמא השליא היא מולד אחר ואותו הולד נימוח אלא תלינן השליא בולד שיצא עמה ומאימת שיצא הולד מונין להכל בין לדם טמא ובין לדם טהור:

בדבר שאינו ולד. כגון דמות בהמה חיה ועוף אם תולין השליא בהן או חוששין לולד אחר:

אין שונין דבר שאי אפשר. שדבר שאינו הוא להיות השליא קשורה לו:

תנא ר' חנין. ברייתא דתני שמואל דקשורה לו תולין אותה בו:

מהו לתלות שליא בנפלים. ואין חוששין לולד אחר:

אמרין ליה. כשם שתולין שליא בולד קיימת כך תולין שליא בנפלים:

וקלסון שמואל דאינון אמרין כשיטתיה דר' בון. דאמר כן:

תנא ר' חנן. ברייתא בשם שמואל דאיהו ס"ל דאין תולין שליא בנפלים לפי שאין השליא פורשת ממנו עד שיגמר הולד ואם מנפל זה היא היתה נמצאת קשורה בו והלכך חוששין לולד אחר:

ר' זעירא בשם דרבנן. מקשה הן דאת אמרת תולין שליא בולד של קיימא ואין חוששין לולד אחר וטעמא לפי שאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת מעתה ויתלו אותה אף בנפלים שאין האשה מפלת וחוזרת ומפלת שהרי אם אינה חוזרת ומתעברת לא תחזור ותפיל ואמאי חיישת לולד אחר:

אני אומר. ומשני היינו טעמא בנפלים לפי שאני אומר עיברה תאומים ונימוקה שלייתו של שפיר משפירה של שלייתה כלומר נימוק שליא אחת משל ולד אחר והלך לו ואין אנו תולין שליא זו בשפיר זה הנפל שלפנינו משום דאמרינן דכן נמי נימוק משפירה של שלייתה זו והשפיר שלפנינו נימוק השליא שלו והשליא שלפנינו נימוק השפיר שלו והרי יש כאן שתי ולדות והדין הוא דנותנין עליה חומר שתי ולדות דאם זה זכר הוא חוששין אנו דילמא האי שפיר דההיא שליא נקבה הוה ותשב לזכר ולנקבה וטעמא דחוששין אנו בנפלים כן משום הא דאמרן לעיל שאין הדרך השליא פורשת ממנו עד שיגמור אבל בולד קיימא תולין בו ואין חוששין לולד אחר:

מאן דאמר הדא אמר הדא ואינון פליגין הדא על הדא. דהא כיון דאמר תולין שליא בולד עד שלשה ימים משמע אבל לאחר שלשה ימים אין תולין בולד זה וחוששין עוד לולד אחר ואם כן קשיא הא דאמר אין הולד משתהא לאחר חבירו ג' ימים דאם אינו משתהא כל כך אמאי חיישת לולד אחר:

אוקמה רב יהודה בשם רב. תירצה בשמו דה"ק דהא דתולין שליא בולד עד ג' ימים בשיצא הולד תחילה וכדמסיק ואזיל לאפוקי אם יצאת השליא תחילה אין תולין בולד שאח"כ אלא חוששין לולד אחר ונימוח בשליא ודינה כהמפלת שליא ותשב לזכר ולנקבה:

והן דאת אמר אין הולד משתהא לאחר חבירו שלשה ימים בשיצא השליא תחילה. כצ"ל וכדאמרן דאם השליא יצאת תחלה אין תולין שליא זו בולד שאח"כ לפי שאם הוא בן קיימא אין הולד משתהא אחר חבירו ג' ימים והלכך חוששין שמא נימוק הולד של שליא:

ויאות. שפיר הוא הכי כדקאמרת דכשיצא הולד תחילה הוא דתולין השליא בו:

דאילין להטייא נפקין קדמאי. להטייא מל' לוהטים בנ"א כלו' שכן דרך של הולד שיש בו חיות לוהט וקורע השליא וממהר לצאת והשליא מתעכב:

א"ר יוסי בר' בון. מוסיף עוד בטעמ' שכן דרך מה שנפתח לגדול נפתח הוא לקטן אבל נפתח לקטן לא נפתח לגדול והלכך דוקא יצא הולד תחילה תולין השליא בו ולפי שנגררת אחר הולד שגדול ממנה אבל לא כשיצאת השליא בתחילה שהנפתח לקטן לא נפתח לגדול ואין הולד נמשך אחר השליא וחוששין בשליא לולד אחר:

דרבי שמעון היא. הא דאמרי' דחיישי' בשליא שמא נימוק הולד שלה כסברת ר"ש במתני' היא וכלומר דבהא כ"ע מודים דחיישינן לנימוק ומיהו בטומאת הבית פליגי כדלקמן ובטומאת לידה מודה נמי ר"ש כדאמר ר' יוחנן לקמיה מודה ר"ש שהוא מוציא את אמו ימי לידה לטמא אותה:

מעתה יהא הבית טמא. לר"ש ואמאי פליג ר"ש בהא הא מודה הוא דכולד חשבינן ליה לטומאת לידה:

תיפתר שיצא כל שהוא נימוק. שנראה שנימוק כל שהוא והלכך לענין טומאה ס"ל דאינו מטמא הבית משום דלא הוי שלם ונתבטל כדמסיק לטעמיה לקמן אבל לענין לידה מודה הוא שאפי' נימוק כולו טמאה דכתיב אשה כי תזריע וילדה אפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה טמאה לידה:

במוציא את הספל. שהולד זה מונח בתוכו והוציאו מבית הפנימי לחיצון שהבית החיצון טהור:

אמרו לו. הן בזה אנו מודים מפני שהוא כטרוף דהואיל וטלטלוהו נימוק ובטל הוא:

אמר להן אף זה כטרוף הוא. אף אם הוא בבית הפנימי טרוף ובטל הוא:

כלים שהיו שם בשעת יציאה מה הן. אליבא דר"ש קמיבעי לה ובשעת יציאת הולד מאמו הוא דמספקא ליה וכלומר למאי דקאמר ר"ש דאף בבית הפנימי טרוף הוא אם הוי כמו בבית החצון אליבא דחכמים דטעמייהו דמטהרי מפני שעל ידי הטילטול נימוק והולך לו וה"נ לר"ש בבית הפנימי שנימוק והולך ובהא פליגי דלדידיה אף אם לא טילטלוהו להוציאו לבית אחר נימוק מעצמו הוא וא"כ לא מטהר הכלים של בית הפנימי אלא אותן שהיו שם אחר שיצא הולד ממעי אמו אבל אותן הכלים שהיו שם בשעת יציאתו ממעי אמו איכא למימר דגם לר' שמעון טמאין דאכתי לא נימק כולו או דילמא אפי' אותן הכלים מטהר רבי שמעון:

נישמעינה מן הדא דתנינן תמן. בפ"ג דבכורות:

בהמה גסה ששפעה חררת דם. שלא ילדה מעולם ושפעת כמו חררת דם:

הרי זה תיקבר. דמיחוי של בכור הוא:

ונפטרה מן הבכורה. שאם תלד עוד אין הולד לכהן:

ותני עלה. בתוספתא פ"ב דבכורות אותה החררה אינה מטמאה במשא:

אמר ר' יוחנן. ואמר ר' יוחנן לפרש הטעם דאינה מטמאה במשא אף על גב דמחשבינן לה כולד לפטור להבא אחריה מבכורה משום דר"ש ור"א בן יעקב אמרו דבר אחד דסבירא להו דמיחוי הולד נתבטל ברוב בדם הלידה והיינו נמי טעמיה דר"ש במתני' דמטהר את הבית:

הדא אמרה. דאפי' כלים שהיו שם בבית בשעת יציאה של הולד ממעי אמו טהורין הן לר"ש דכיון דטעמיה משום ביטול ברוב הוא אע"ג דאכתי לא נימוק כולו בשעת יציאה מכל מקום בטל ברוב הוא לעולם אפי' בשעת הלידה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף