פני משה/מעשרות/ד/ב

פני משה מעשרות ד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' תינוקות שטמנו תאנים לשבת. בתאנים שנגמרה מלאכתן איירי ובהן השבת קובעת דאם שכחו לעשרם קודם השבת ועבר עליהן השבת לא יאכלו למ"ש עד שיעשר ותינוקות דנקט לאשמועינן דיש להן מעשה מוכיח על מחשבתן כדקאמר בגמרא:

כלכלת שבת. בגמרא מוקי לה שלקט אותן מאילן שפירותיו מיוחדין לשבת והלכך ב"ה מחייבין לעשר אפי' עדיין לא הגיע שבת דכיון שהן מיוחדין לשבת הוקבעו:

אף הלוקט כלכלה. פירות לשלוח לחבירו לא יאכל עד שיעשר לפי שהוא מקפיד עליה כמו בכלכלת שבת ולפיכך הוקבעה למעשר ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' הנוטל זיתים מן המעטן. מעטן הוא מקום שעוטנין וצוברין אותן כדי שיתעכבו ויהיו ראוין להוציא שמן:

טובל אחד אחד במלח ואוכל. שאין זה אלא אכילת עראי ואם מלח ונתן לפניו לאכלן אח"כ הוי קביעות וחייב לעשר:

ר' אליעזר אומר מן המעטן הטהור חייב ומן הטמא פטור. בבבלי סוף פ"ד דביצה מוקי לה כגון שאדם הנוטלן טמא והלכך אם נטל הזיתים מהמעטן הטהור אינו יכול להחזיר את המותר שלא יטמאו אלו הזיתים שבידו את הזיתים שבמעטן דמה שנטל בתחילה לא טימא אלא מקום מגעו ויכול לסלקן משם אבל אלו שבידו שנטמאו אי אפשר לו להחזירן והרי אין אכילתו אכילת עראי וחייב אבל אם גם המעטן טמא יכול הוא להחזיר את המותר וכל היכא דמותרו חוזר לא קבע ואין הלכה כר"א:

מתני' שותין על הגת בין על החמין. בין שהיין שבגת חמין הוא כגון שבשלו או שמוזגו בחמין בין הוא צונן משום דשתיה שעל הגת לאו קביעות הוא:

ר' אליעזר בר' צדוק מחייב. דגזר שמא יוציא היין חוץ להגת וישתה:

וחכמים אומרים על החמין חייב. מפני שהוא קביעות דבישול באור הוא אחד מהששה דברים הקובעין למעשר ועל הצונן פטור והלכה כחכמים:

גמ' תינוק שחיפה כלכלה לשוק נטבלה. כדתנן לעיל בפ"ק כלכלה משיחפה ובמוליך לשוק מיירי כדמסיים התם וקמ"ל רב המנונא דאפי' התינוק שעשה כן וחיפה את הכלכלה על מנת להוליך לשוק נטבלה למעשר ודוקא משחיפה וכדמפרש ואזיל:

מקום שמחשבתו של גדול מתקיימת. כלומר שבגדול הולכין אחר מחשבתו שם מעשיו של קטן מתקיימין הולכין בקטן אחר מעשה שלו כדתנן בפ' י"ז דכלים האלון והאגוז שחקקום התינוקות למוד בהם את העפר או שהתקינום לכף מאזנים טמאים שיש להן מעשה ואין להם מחשבה ואע"ג דבגדול נמי משיחפה הוא שהוקבעה למעשר מ"מ הא תנינן שם אם אינו מחפה משימלא את הכלי ואם אינו ממלא את הכלי משילקט כל צרכו אלמא דאפי' במחשבה גרידתא שהוא מחשב ללקט כל צרכו הוקבע למעשר אבל בקטן בעינן עד שיחפה דאז מעשיו מוכיחין על מחשבתו:

כלום מחשבתו של גדול מתקיימת. שיוקבע למעשר אם הוא במחשבה בעלמא:

עד שיפתח לשוק. כלומר שאנו רואין שהוא פותח למכור מהן לשוק דאי לאו הכי שמא דעתו להוליכן לביתו ולא הוקבעו עד שיכניסם לבית כדאמרינן לעיל שם וא"כ ודכוותה נמי אין מעשיו של קטן מתקיימין עד שיפתח לשוק דבגדול אם חיפה את הכלכלה איכא למימר דלא בעינן עד שיפתח למכור מהן לשוק דמסתמא הואיל וחיפה אותה דעתו להוליכה לשוק אבל בקטן דאמרת דהמעשה שלו כמחשבה דגדול הויא א"כ הכי איבעי ליה לרב המנונא למימר עד שיפתח לשוק כמו במתשבה גרידתא גבי הגדול:

מתניתא פליגא על רב המנונא. דקאמר בקטן בעינן עד שיחפה דאז מעשיו מוכיחין על מחשבתו שדעתו להוליכה לשוק והא אנן תנן תינוקות שטמנו תאנים לשבת וכו' והכא מאי מעשיו מוכיחין על מחשבתו הוא דאיכא דנימא שטמנו בשביל שבת ומשני רבי זירא בשמיה דרב המנונא גופי' דתיפתר שלקטום עם דמדומי חמה בערב שבת והוכיח מעשה שלהן על מחשבתן שבשביל שבת הוא שלקטום:

לית הדא פליגא על דר' יוחנן. וכי לא קשיא ממתני' על הא דאמר ר' יוחנן בפרק דלעיל בהלכה ג' פירות שלקטן שלא לצורך השבת אע"פ כן השבת טובלת אותן למעשר והא הכא אמרינן אליבא דאוקימתא דרב המנונא דטעמא הויא מפני שהמעשה מוכיח שלקטום לשבת הא אם לקטום שלא לשבת לא וא"כ פליגא על דר' יוחנן:

אפי' לקטום לשבת אוכל מהן עראי לערב שבת. כלומר דלר' יוחנן ל"ק דאיכא למימר דלעולם אפי' לא לקטום לשבת כשיגיע השבת טובלת היא למעשר והא דקתני לשבת הא קמ"ל דאפי' לקטום לשבת לא הוקבעו עד שיגיע שבת ומותר לאכול מהן עראי בערב שבת:

אפי' על דר"ש בן לקיש לית הוא פליגא. דקאמר לעיל דבפירות שלקטום שלא לצורך השבת אין השבת טובלת ומתני' לא פליגא עליה וקס"ד דלר"ל לא מוקמינן כהאי אוקמתא דרב המנונא דלעיל אלא דטעמא הויא דמסתמא לקטום לשבת והלכך השבת טובלת הא לאו הכי לא כדר"ל והיינו דפריך עלה ולא תינוקות אינון ואפי' לקטום לשבת כמי שלקטום שלא לשבת הוא דהויא שהרי מחשבתם אינה כלום ואפ"ה קתני למוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר וקשיא לר"ל ומשני ר' יוסי בשם ר' הילא דלר"ל נמי תיפתר שלקטום עם דמדומי חמה וכו' כדאוקי רב המנונא דיש כאן מעשה מוכיח על מחשבתם שלקטום לצורך השבת והלכך השבת טובלת והשתא מתני' ככ"ע אתיא דלר"ל טעמא הויא דיש כאן מעשה מוכיח שהוא לצורך השבת ולר' יוחנן הא שנינן דלדידיה הא קמ"ל דאע"פ שלקטום לשבת אם היה יכול לאכול מהן קודם השבת כגון שיש עדיין שהות אוכל מהן עראי בערב שבת:

בכלכלה של תאנים היא מתניתא. הא דקתני כלכלת שבת בית הלל מחייבין דוקא אם נתנן לתוך הכלכלה דנראה שמקיימן לצורך השבת והלכך מחייבין ב"ה במעשר ואפילו עדיין לא הגיע שבת משום שמיוחדין הן לשבת:

דבי ר' ינאי אמרי אפי' נצרה. כלומר לאו דוקא נקט כלכלה שדרך ליתן בה שיהו הפירות מתקיימין אלא אפי' לקטן לתוך סל של נצרה והיא ערבה קלופה כדתנן לקמן בפ"ג בסלי נצרים של ערבה קלופה נקבעו הפירות למעשר כדר' לעזר בן אנטיגנוס דתיפתר בתאנה המיוחדת לשבת שאילן הזה מיוחד הוא לאכול ממנו בשבת ולפיכך נקבעו למעשר ואע"פ שעדיין לא הגיע שבת:

דילמא. מעשה בר' חייא וכו' דהוון יתבין ועבר חד דהוה טעין כלכלה דתאנים ואמרו לו ליזבון היא והשיב להם אין כלכלת שבת מזדבנה ומייתי להאי עובדא דשמעינן מינה מדקרי ליה האי כלכלת שבת ואע"פ שמסתמא לא היה סמוך לשבת מדשאלו לו אם לזבון היא אלא דהתאנה היתה מיוחדת לשבת ולפיכך השיב להם כך:

לא אמר ר' יהודה. במתני' אף הלוקט כלכלה לשלוח וכו' אלא בכלכלת שבת ובא להוסיף על דברי בית הלל דלאו דוקא אם לקטה לצרכו לשבת אלא אף הלוקט לשלוח לחבירו לשבת ודחי לה הש"ס דלא היא או דה"ק ר' יהודה אף בלוקט כלכלה לשלוח לחבירו דין כלכלת שבת יש לה לפי שהוא מקפיד עליה להיות משומרת כדי לשלוח לחבירו כדרך שמקפידין בכלכלת שבת:

גמ' לית הדא פליגא על רב. קס"ד דבזיתים שהכניסן לביתו מיירי כדי לסחטן וקתני דאוכל מהן אכילת עראי וא"כ פליגא על רב דאמר ריש פרק דלעיל המעביר תאנים בחצרו כדי לקצות בניו ובני ביתו אוכלין ופטורין והוא עצמו אסור לאכול ומשני דרב פתר לה להמתני' בעושה מעטן בשדה ולא דמיא להא דלעיל דהעביר בחצרו ומכיון שיש בידו לימלך ולא לעשותן קציעות חצרו קובע אותן למעשר כדאמר התם אליבא דרב:

וקשיא. על הא דקתני במתני' אם מלח ונתן לפניו חייב אם מלח טובלת א"כ למה לי צירוף אפי' אוכלן אח"כ אחת אחת חייב דכבר נקבעו ע"י מלח ואם החיוב הוא אח"כ מחמת שמצרף ואוכל א"כ למה לי מלח תיפוק ליה דלעולם צירוף הוי קביעות:

אלא ע"י זה וע"י זה. כלומר דבאמת לא צריכי תרווייהו אלא או ע"י מלח או ע"י צירוף הוי קביעות ומתני' הכי קתני אם מלח ולא אכל אחת אחת אלא נתן לפניו לאכלן אח"כ חייב אפי' באוכל אחת אחת דהמלח קבע אותן:

מה אנן קיימין. האי פלוגתא דר"א אם בשיש שני מעטנין אחד טהור ואחד טמא בזה לדברי הכל אסור להחזיר להטהור אם האדם הנוטל טמא ואם בשאין לו אלא מעטן אחד והוא טמא ד"ה מותר כלומר פטור שהרי אפשר לו להחזיר:

אלא כי אנן קיימין בשיש לו מעטן טהור וכו' אמר ר"א וכו'. כלומר ובהא פליגי דר"א סבר אדם יכול להחזיר למעטן חבירו וא"כ פטור הוא לפי שמחזיר את המותר ורבנן סברי דאין אדם מחזיר למעטנו של חבירו ולהמעטן הטהור שלו אין יכול להחזיר שלא יטמא את הזיתים שבמעטן הלכך אם מלח ונתן לפניו לעולם חייב:

גמ' אמר ר' יוחנן על החמין חייב שהוא קבע. כדפרישית במתניתין שהאור קובע למעשר ועל הצונן פטור לפי שהוא עראי:

יכול הוא מחזרתיה. כלומר ועוד שעל הצונן יכול הוא להחזיר את המותר להגת כדאמר ר' יוסי וכו' אף מה שבלגין שבידו לא נטבל מפני שהוא עתיד להחזירו והוי כבדבר שלא נגמר מלאכתו והכי אמר לעיל בפרק קמא בהלכה ו':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף