פני משה/דמאי/ד/ג
< הלכה קודמת · הלכה הבאה > מעבר לתחתית הדף |
צור דיון על דף זה מפרשי הירושלמי מראה הפנים רידב"ז תוספות הרי"ד חתם סופר עמודי ירושלים
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מתני' אין אדם צריך לקרות שם על מעשר עני של דמאי. מפרש בגמרא דר"א סבר טבל של מעשר עני במיתה הלכך לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני ומפרישין אותן ולוקחין לעצמן וחכמים סברי דנחשדו עמי הארץ שלא להפריש מעשר עני לפי שאינו אלא בלאו ולפיכך הלוקח מהן קורא שם למעשר עני אבל א"צ להפריש וליתן לעני דהרי ספק הוא והוי העני מוציא מחבירו ועליו הראיה והלכה כחכמים:
מתני' מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי. שאמר תרומת מעשר שאני חייב להפריש מכרי הזה יהא מונח בצפונו או בדרומו ולא הפרישה. והא דנקט תרומת מעשר של דמאי לפי שהישראל קורא לה השם ונותנה לכהן ולוקח המעשר לעצמו אבל תרומת מעשר של ודאי אין הישראל קורא לה שם אלא הוא נותן מעשר ללוי והלוי מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן:
לא יטלם בשבת. כדי ליתנם לכהן או לעני שבחצר ושבמבוי לפי שאסור ליתן מתנות לכהן ולעני בשבת:
ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו. שהם רגילין לאכול על שלחנו יבאו ויאכלו:
ובלבד שיודיעם. שהוא של תרומת מעשר או של מ"ע שאם אינו מודיעם והם סבורים שמשלו הוא מאכילם הו"ל כמאכיל אורחיו תרומות ומעשרות וזה אסור:
גמ' האוכל פירותיו טבולין למעשר עני כצ"ל:
מה טעם דר"א. רב קאמר לה משום דר"א ס"ל האוכל טבל של מעשר עני חייב מיתה ומכיון שהוא יודע שהוא בעון מיתה מפריש ולא נחשד על כך והלכך הלוקח ממנו אין צריך לקרות שם:
מה טעם דרבנן בלא כך. כמו דלא כך כלומר דרבנן אעיקרא דמילתיה דר"א פליגי דקסבר טבל של מעשר עני במיתה ורבנן סברי לא כך הוא דאינו במיתה אלא בלאו הלכך אמרינן דנחשדו ע"ה על מעשר עני ומשו"ה קאמרי קורא שם וא"צ להפריש דהמוציא מחבירו עליו להביא ראיה כדפרישית במתני':
תני בתוספתא דמע"ש (פ"ג). והבאתי לעיל (בפ"ת דפאה בהלכה ב') וה"ג שם ראו אותו שהפריש מעשר שני נאמן על הראשון דברי ר"א. ותיבת תני בתרא וכו' ט"ס הוא כאן וכצ"ל נאמן לשני נאמן לראשון דברי ר"א וחכ"א הנאמן לראשון וכו' מפני שהראשון אינו שלו שצריך ליתנו ללוי אבל השני שלו הוא:
מה טעם דר"א. דס"ל נאמן לשני נאמן לראשון:
משום שאינו חשוד להקדים. שני לראשון דלכתחילה צריך להקדים מעשר ראשון להשני כדתנן (בפ"ד דתרומות) וכיון שהפריש השני מסתמא הקדים והפריש הראשון:
או משום שהפריש שני חזקה שהפריש ראשון. כלומר או דבלא"ה אמרינן דנאמן נמי על הראשון ואפי' לא היה צריך להקדימו משום דבחזקת שמפריש מעשרותיו הוא וכיון שהפריש זה הפריש ג"כ לאידך:
והתנינן ר"א אומר וכו'. כלומר דפריך אהאי טעמא בתרא דהיאך ס"ד לדמות הראשון לשני בחזקת מפריש הא לא דמי דהא תנינן ר"א אומר אין הלוקח מע"ה צריך להפריש מעשר עני של דמאי אם שנת מעשר עני הוא:
הא שני צריך. הא אם שנת מעשר שני היא צריך להפריש אף לר"א דלא אשכחן דפליג אלא במעשר עני אלמא דמודי ר"א דנחשדו עמי הארץ על מעשר שני והשתא מכ"ש דנחשדו על מעשר ראשון כדמסיק הק"ו:
מה אם שני שאין לרבו טובת הנייה. כלומר דלא שייך ביה למימר דיש להבעלים טובת הנאה ליתן לזה או לזה שהרי א"צ ליתנו לאחרים אלא שלו הוא ומעלהו לירושלים ואוכל בעצמו:
צריך להפריש. ואפ"ה אמרת דצריך להפריש דנחשדו על מעשר שני:
ראשון שיש לרבו טובת הנייה. כלו' שאינו שלו לגמרי אלא דטובת הנאה הוא דיש לו ומיהת צריך ליתנו לכ"ש דנחשדו ע"ה עליו והאיך מדמי לה חזקת הראשון לשני בגוונא דראינו שהפריש להשני:
הוציא להן. ברייתא אחריתא היא מי שהוציא מעשר שני מתוך ביתו ואמר להן פדוי הוא שפדיתיו נאמן הוא על כך שבודאי הפריש ופדה אותו וליכא למימר שמא לא הפרישו משום שאינו רוצה להטריח ולהעלותו לירושלם שהרי פדה אותו ומשום טרחא להעלות המעות לירושלם לא חיישינן דליכא בהו טרחא כולי האי אבל אם אמר להן פדו לי אתם או פדו לכם ותקחו אותו אינו נאמן שהפרישו דשמא חש על טרחתו:
מתניתא. הך ברייתא דר"א היא. דקס"ד דנאמן על הכל קאמר ואף על הראשון ור"א היא דס"ל הנאמן על השני נאמן על הראשון דאי לאו הכי מאי נאמן דקאמר הא משמע שהוא נאמן לאחרים הלוקחים ממנו והא איכא למיחש שמא לא הפריש הראשון:
א"ר יוסי דלא היא אלא הכא כד"ה אתיא ואפי' לרבנן דהתוספתא דנאמן על השני אינו נאמן על הראשון וטעמא דהך ברייתא משום שכיון שזה אומר פדוי הוא עשו למע"ש הזה כתוספת בכורים דתנן לקמן בסוף בכורי' דנאכלת בטהרה מצד חומרא ופטורה מן הדמאי וה"נ דנאכלת בטהרה משום חשש מעשר שני אבל פטור הוא מן הראשון דמכיון דחזינן דרמי אנפשיה ופדאהו אמרינן מסתמא הפריש גם להראשון אבל לעולם אימא לך בעלמא דאינו נאמן על הראשון:
אתא ר' חנניא קאמר בשם ר' איסי דלא היא דאין חילוק בין הפריש להשני בלבד ובין אומר פדוי הוא דלחכמים אינו נאמן על הראשון ומחוורתא כדאמרי' מעיקרא דלא מיתוקמא הך ברייתא אלא כר"א:
גמ' כיני מתניתא לא יתנום בשבת. כלו' הא דקתני לא יטלום כן צריך לפרש שלא יטול כדי ליתנם לכהן או לעני בשבת:
כדתנינן תמן. (בפ"ק דביצה) בש"א אין מוליכין חלה שאע"פ שמותר להפריש חלה בי"ט משום תיקון עיסתו לא התירו להוליכה לכהן וכן המתנות הזרוע והלחיים והקיבה וב"ה מתירין באלו אבל בתרומה קתני התם במתני' דאף לב"ה אין מוליכין אותה לכהן בי"ט:
הדא ילפה מן ההיא. וקאמר הש"ס הדא מתני' דהכא ילפינן מההיא דהתם וההיא ילפא מן הדא דהכא:
הדא ילפא מן ההיא היא יו"ט היא שבת. כלומר אע"ג דלא קתני הכא אלא שבת ילפינן מהתם דה"ה ביו"ט לא יטלם כדי ליתנם וההיא דהתם ילפינן מן הדא דהכא בלמודין לאכול אצלו שמותרין לבא ולאכול:
אבל בשאינן למודין. הטעם דאסור אפי' אם יבאו לאכול בביתו משום דלא סלק על דעתיה דבר נש למיכל פיסתיה. חתיכת מאכלו בביתיה דחבריה ויאמרו העולם שזה תרם אותה ביו"ט או בשבת ולפיכך אוכלן בביתו והלכך לא התירו אלא בלמודין לאכול אצלו:
תני. תוספתא היא (בפ"ז דב"ק) והכי תנינן שם שבעה גנבים הן הראשון שבכולן גונב דעת הבריות והמסרב בחבירו לארחו ואין בלבו לקרותו והמרבה לו בתקרובת ויודע שאינו מקבל והמפתח לו חבית שמכורות לחנווני מפני שהוא כטוענו טענת חנם וכו' והכי מייתי לה נמי בפ"ק דע"ז (בהלכה ג') כלומר שגונב דעתו שזה סבור שפותח לכבודו ואינו חושש אם תתקלקל כל החבית יין מחמת שפותח אותה וטענת חנם היא שהרי היא מכורה לחנווני ואינו מפסיד כלום בשביל שפותחה. ואיידי דאיירי הכא באורחים מייתי להאי ברייתא ולההיא דלקמן:
מהו בתקרובת. מאי לשון תקרובת דקאמר ולא קתני מתנות:
ידע דהוא רחיץ והוא מטרח עלוי. אף שהוא יודע שזה רחץ ידיו מטריח עליו ואומר לו לך רחוץ ידיך ושב בסעודה. ובע"ז גריס רחיץ בזווי אוחרי. וכלומר אם יש לו הרבה אורחים שזימן אותם בסעודה ואין מקום פנוי לזה אורח הבא ומסרב בו ואומר רחוץ ידיך ואני אתקן לך מקום בזוית אחרת שתשב שם וזהו גניבת דעת שזה יודע שאינו מבקש בזה:
ובירושלם. היה להם מנהג יפה דהוה מפיך פילכיה דשמאלא לימינאי. פילכיה מטפחתו מל' פליוס (בפ' כ"ט דכלים ובפ"ח דנדה) כלומר כשזימנו אורחים לסעודה והיה שם מפה פרוסה לסימן לידע שכל זמן שהיא פרוסה כהוגן היו האורחים נכנסין וכשמהפכין צד של שמאל לימין היו יודעין שככר נתמלאו המקומות ולא היו נכנסין וכדי שלא יתביישו המתאחרים לבוא ואין להם מקום לישב לפי כבודם. ובע"ז גריס הופך עוכליה דימינא לשמאלה. כמו עיקליה ומלשון צדו הסובב הוא. לעקל בית הבד:
אין מוליכין לבית האבל. לסעודת הבראה:
בכלי זכוכית צבועה. שאין לראות אם יש איזה דבר בתוכה ואם חסירה או מלאה:
מפני שהוא טוענו טענת חנם. כלומר בגניבת דעת:
תני. בתוספתא דגיטין (פרק ג') וגרסינן להא בפ' הנזקין (בהלכה ט') גבי דברים שאמרו מפני דרכי שלום:
הגביים. גובי הצדקה:
ומכניסין כליהם. שרואה שהולכין לאיבוד:
גירדאי אנשי המקום שנקרא כך:
יום משתה של עכו"ם. מהו לבקר אותן דאילו לשאת ולתת בהדיא תנן התם דבאותו האיש אסור:
והתני ר' חייא יום משתה של עכו"ם אסור. לבקרו דשמא מתוך כך יבא לישא וליתן עמו:
אילולא ר' בא. שהזכיר לנו ברייתא דר"ח כבר היינו באין חלילה להתיר ע"ז שלהן דחכמים אסרו משום דאזיל האי ומודי לע"ז דיליה וברוך המקום שריחקנו והבדילנו מהם ועלינו לעשות סייג וגדר להרחיק עצמנו מהם:
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |