פני משה/בבא קמא/ג/ד

פני משה בבא קמא ג ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' גפתו. פסולת הזיתים:

לזבלים. שירקבו התבן והגפת ונעשים זבל לזבל שדות וכרמים:

חייב בנזקו. ואפילו אפקרינהו דהמפקיר נזקיו שלא באונס מתחלה חייב:

וכל הקודם בהן זכה. דקנסינהו רבנן:

ההופך את הגלל. צואת הבקר:

חייב בנזקו. אבל לא קנסו בו רבנן לומר כל הקודם זכה משום דמאן דמפיק ליה לרשות הרבים לאו לאשבוחיה מפיק דהא מושבח ועומד הוא למילתיה ולנקות חצירו הוא דעביד ולא אתי לשהויי התם:

גמ' במה זכן. כל הקוד' בהן זכה דקתני במתני' במה זכה:

בשבחן. אבל לא בגופן משום דעיקר כועמא דקנסא דלא ליתי לשהויי להו ברשות הרבים כדי להשביחו ומיתקלי בהו רבים הילכך בשבחן קנסו רבנן בגופן לא קנסו:

שמואל אמר בגופן. אף בגופן דקנסו בגופן משום שבחן:

והוא שהפכה על פניה לזכות בה. והא דאמרינן דכל הקודם בהן זכה והוא שהפכה וכו' ולאו אהופך את הגלל בר"ה קאי והכי אמרינן בהדיא בדמאי. וה"ג התם בפ"ג הלכה ג' תמן תנינן ההופך את הגלל בר"ה והוזק בהן אחר חייב בנזקו תני ואסורין משום גזל ואכל הקודם בהן זכה קאי דאסור לאחר ליטול ממנו אחר שזכה זה. כהנא אמר והוא שהפכה על מנת לזכות בה. הכי מפרש לה למתני' דדמאי התם דקתני המוצא פירות בדרך ונטלן לאוכלן ונמלך להצניע לא יצניע עד שיעשר וקאמר דה"נ הדין כן דלא מיחייב לעשר אלא כשהפכה בתחילה ע"מ לזכות בה. אבל אם הפכה ע"מ שלא לזכות בה לא בדא שלא היתה כוונתו בתחלה כדי לזכות לא בדא אמרו שלא יצניע עד שיעשר דכיון דלא זכה בו מעיקרא אין חיוב המעשר חל עליו:

ופריך התם לענין נזיקין לא בדא שניא בין הפכה על מנת לזכות בו בין שהפכה על מנת שלא לזכות בו והוזק בהן אחר חייב בנזקו והכא את אמר הכן דמאי שנא לענין נזיקין בהופך את הגלל בר"ה דלא שאני לן בזה שאפילו לא נתכוון זה ההופך את הגלל לזכות בהן חייב הוא בנזקן דאסתלק להו מעש' ראשון שהוציאן לר"ה וקיימא לה ברשותיה והכא במעשר את אומר הכין דדוקא שנתכוון על מנת לזכות בהן. א"ר אבין תמן כתיב בעל הבור ישלם בעל הנזק ישלם. כלומר מי שהוא עושה הנזק עכשיו הוא ישלם והרי הוא הפך את הגלל ממקומו והשליכו למקום אחר ונתקל בהן אדם שם ואם היה במקומו הראשון לא נתקל בו זה הילכך הוא הכורה בר"ה. ברם הכא עשר תעשר משלך את מעשר ולא משל אחרים. דתבואת זרעך כתיב וכל זמן שלא זכה בו אינו מחוייב לעשר. ע"כ הסוגיא מהתם. והשתא מפרש לה חזקיה הכא נמי בענין זה דהא דאמרינן כל הקודם בהן זכה דוקא בשהפכה על פניה לזכות בה:

מילתיה דחזקיה אמר המטלטלין נקנין בהפיכה. כלומר שמעינן מדקאמר חזקיה בשהפכה על מנת לזכות בה וסתם הפיכה בהגבהה מועטת היא שהופכה מכאן לכאן. וא"כ ש"מ דמטלטלין נקנין בהפיכה ואפילו לא הגביהן למעלה משלשה:

אלא. כלומר אלא הא דמיבעיא לן מהו שיקנו המטלטלין בגרירה שלא הגביה אותן כלל אלא גיררן ממקום למקום אם נקנין בכך:

נראין דברים. דלא כל המטלטלין שוין בדין זה אלא בעמודין הכבדין ועורות קשין הגדולות שהן כבדות הרבה ואין דרכן להגביהן כגון אלו וכיוצא בהן נקנין בגרירה:

אבל בעורות רכין. שהן נוחין להגביה אותן לא קנה עד שיגביה:

א"ר אחא ליידא פשטא. לית דא פשטא על שיטתהון דרבנן וכי אין אנו יכולין לפשו' זה הבעיא דהמטלטלין נקנין בגרירה לפי שיטת דרבנן דלקמן:

בן סורר ומורה. דאיבעי' להו לבני הישיבה הך בעי' ומפשיטותה ומברייתא דמייתי עלה נפשוט גם הבעיא דילך. ודרך הש"ס הזה כן להביא אגב הבעיא דאיבעיא להו במילתא אחריתא ונשנית הברייתא בבית המדרש עלה ואם דבלאו הכי הוה מצי למיפשט מהאי בריית':

מהו שיהא חייב בכפל בגניבה ראשונה. דדין בן סורר ומורה דבגניבה ראשונה אינו חייב מיתה כדתנן פ' בן סורר ומורה מתרין אותו בפני ג' ומלקין אותו חזר וקילקל נידון בכ"ג ומכיון שאינו מתחייב מיתה מתחייב בתשלומין או דלמא מאחר שהוא בהתריית מיתה שהרי אי אתה מוצא שיתחייב מיתה אא"כ גנב בראשונה ונתחייב מלקות ואם יחזור ויגנוב מיחייב מיתה וא"כ משעת גניבה ראשונה בהתראת מיתה הוא עומד ופטור מתשלומין:

נישמעינה מן הדא. ברייתא ותוספתא היא פ"ט הגונב כיס בשבת והוציאו ונמצא מתחייב מיתה ותשלומין:

חייב. אפ"ה חייב בתשלומי' מפני שכבר נתחייב בתשלומין בשביל גניבת כיס משעה שהגביהו וקנאו:

עד שלא קדשה עליו השבת. כלומר עד שלא בא עליו חיוב מיתה בשביל קדושת שבת שהרי לא נתחייב בשביל ההוצאה עד שיוציאו מן החצר וחיוב הגניבה קדמו וקיי"ל דבמקום שאין חיוב מיתה ותשלומין באין כאחד מת ומשלם:

ולא בהתריית מיתה הוא. משעה ראשונה שהגביהו שא"א לו להוציאו אא"כ הגביהו ואפ"ה תימר דחייב ולא מיקרי מיתה ותשלומין כאחד:

וכא. והכא נמי אע"פ שהוא בהתראת מיתה יהא חייב בתשלומי כפל מפני שלא חל עליו חיוב מיתה עד שיחזור ויגנוב כמו התם שלא חל עליו עד שעת הוצאה:

ר' הושעיה תניתה להאי ברייתא כדעתיה ולשיטתיה אזיל:

דתני. בתוספתא דשבת המוציא אף על פי שלא הניח ברשות הרבים חייב דסבירא ליה מהלך כמניח דמי וא"כ היינו טעמא דלא אמרינן הכא דמשעת הגבהה בהתראת מיתה עומד שהרי הנחת רגל שלו הוי הנחה וכשהוא מהלך בפסיעה ראשונה כבר כלתה עקירה והנחה ראשונה וחיוב מיתה אפסיעה בתרייתא הוא דחיילא ביציאתו מן החצר ומשעת הגבהה קניי' והילכך חייב כאן בתשלומין ולא תפשוט לה להבעיא דבן סורר ומורה:

ודכוותה. כמו ואיבעית אימא ודכוותה מצינן לאוקמי בכה"ג:

המוציא. דס"ל נמי להאי תנא המוציא אע"פ שלא נטל מתחילה ע"מ להוציא ונמלך והוציא חייב ובהכי עסקינן ונמצא משעת הגבהה לא היה עומד בהתראת מיתה שלא היה דעתו להוציא:

שאין התרייתו. של מיתה חלה אלא בשעת הוצאתו בשעה שנמלך להוציא ומשעת הגבהה הוא דקנייה והילכך מתחיי' בתשלומין:

תני. ותני התם בסיפא דהאי ברייתא. השתא מסיק לה לפשוט הבעיא דענין קנין גרירה במטלטלין היה מגרר לא הגביה הכיס בחצר אלא היה גורר בו ויוצא פטור מן התשלומין שחלו עליו מיתה ותשלומין כאחת בשעה שגירר והוציא מהחצר קנייה ונתחייב בשביל ההוצאה:

הא אם לא חלו וכו'. כלומר מדקאמר שפטו' מתשלומין מחמת שבאו אם חיוב מיתה כאחת הא לאו הכי בר תשלומין הוא דקנייה בגרירה וש"מ קנין גרירה במטלטלין קנין גמור הוא:

א"ר יוסי בר' בון. דלא היא תיפתר בכיסין רברבין שאין דרכן להגביה ונקנין הן בגרירה:

ולית שמע מינה מן הדא כלום. דאימא לך בעלמא גרירה לאו קנין היא:

מתיבין הא מתניתא. ממתני' דלקמן משיבין ומביאין סייעתא וזימנין דמסייעין לר' יוחנן מהאי מתני' וזימנין מתיבין ומסייעין לר"ל:

זימנין. מילתיה דר' יוחנן ודר"ל בעלמא איתמר ולאו בחדא פלוגתא היא אלא כדבעינן למימר לקמן ואגב דאיירי בדין מהלך כמניח דמייתי לה בפ"ק דשבת אהאי מתני' מייתי לה נמי הכא. דגרסינן פ"ק דשבת בהאי תלמודא הכי. ר' יוסי בשם ר' יוחנן המוציא אינו חייב עד שיניח ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן עד שיטול ועד שיניח ר' זעירא בעי עד שיטול על מנת להניח נטל לאכול ונמלך להניח לא הוי חייב. וכלומר דר' זעירא בעי אם נפרש דמאי עד שיטול ויניח דקאמר עד שיטול מתחלה ע"מ להוציא ולהניח ולאפוקי אם נטל מתחילה לאכול ונמלך עליו להוציא ולהניח דלא הוי חייב ופליג ר' יוחנן אדר' הושעיא לעיל שם בתרתי דס"ל מהלך לאו כעומד ומניח דמי ואינו חייב עד שיניח ממש וכן ס"ל דצריך שיהא במחשבתו משעה ראשונה להוציא ולהניח ולא בנמלך אח"כ. ותו גרסי' התם לקמן תמן תנינן ר' מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו אמרו לי אינו השם שזה חייב משום מהלך וזה חייב משום מניח. ע"כ. והשתא מתבאר ומתפרש סוגיא דקמן הכי. דתנינן בפ"ג דכריתות יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות. חד משום דאכל קודש בטומאה וחד משום חלב וחד משום נותר וחד משום יוה"כ ואשם מעילה דאכל קדש:

אם היתה שבת והוציאו בשבת. חייב חטאת משום שבת:

אמרו לו אינו השם. וכדמפרש לה האי תלמודא במה שהבאתי לעיל דלא דמי חיוב שבת לחיובא דהני שזה חייב משום מהלך כלומר שחיובן דכל הני דחשיב במהלך ואוכל נמי חייב וזה חיובא דשבת עד שיניח וכל זמן שלא הניח או שעמד ואכלו לא מיתחייב משום הוצאה:

אימת דמתיבין ומסייעין לר' יוחנן. השתא מפרש הש"ס דממה מתיבין מהכא למאן דפליג אר' יוחנן התם ומסייעין לר' יוחנן משום דקתני הוציאו בשבת ולא הודו לו חכמים לר"מ למיחשבי' ג"כ חיובא דשבת:

אין כאן הנחה. כלומר ואי אמרת דאין כאן הנחה דלא צריך להנחה אלא דאמרי' מהלך כמניח לענין שבת וכר' אושעי' א"כ קשיא ולמה אמרו חכמים לר"מ אינו השם מן השם ומן השם הוא דחיובא דכולהו במהלך הוא אלא ש"מ כר' יוחנן ותיובתא לר' הושעי':

אימת דמתיבין ומסייעין לר"ל. מילתיה דר"ל לאו אהאי פלוגתא דלעיל היא דלא שייכא הכא וכן לא מצינו דפליג ר"ל על ר' יוחנן בהא דלעיל לא בשבת ולא בשום מסכת אלא בעלמא איתמר ואפלוגתא דמילתא אחריתי היא. דגרסינן בהאי תלמודא בפרק אלו נערות השוחט אותו ואת בנו לשם ע"ז ר' יוחנן אמר התרו בו משום אותו ואת בנו לוקה משום ע"ז נסקל רבי שמעון בן לקיש אמר אפילו התרו משום אותו ואת בנו אינו לוקה מאחר שאילו התרו בו משום ע"ז היה נסקל. וטעמיה דקסבר חייבי מיתות ומלקיות ואפי' שוגגין הן פטורין ממלקות כדמפרש התם. והשתא ה"ק דמאיזה דין מהאי מתני' מותבינן לבר פלוגתיה דר"ל ומסייעין ליה לר"ל וקאמר מהכא:

הוציאו וכו'. דקס"ד מדקאמר ר"מ אם היתה שבת והוציאו בשבת דוקא משום שבת קתני ואין כאן חיוב משום יוה"כ וטעמיה דלא משכחת לה הכא חיובא דיוה"כ דמכיון דחיובא דשבת מחויב מיתה הואי וחיוב דיוה"כ כרת ומלקו' דאין חיוב מיתה בבית דין ביום הכפורים והילכך פטור הוא כאן משום יוה"כ ממלקות ואף על גב דבשוגג איירי הכא מכל מקום שמעינן מדנקט משום שבת דוקא קמ"ל בזה דלא משכחת לה צד חיוב משום יוה"כ ואפילו הזיד ביוה"כ וידע בו כיון שיש כאן חיוב מיתה דשבת אף על פי ששגג בשבת פטור ממלקות דמזיד דיוה"כ דחייבי מיתה שוגגים פטורים ממלקות. והיינו דקאמר הוציאו ביום הכפורים יהא פטור כלומר לעולם יהא פטור ואפילו הזיד ביום הכפורים ושגג בשבת דהכי שמעינן מלישניה דרבי מאיר במתניתין והיינו סייעתא לר"ל. והיינו נמי דקאמר הש"ס הא מתניתא זמנין וכו' וזמנין לומר דמחדא מתני' שמעינן כר' יוחנן בדינא חדא וכר"ל בדינא אחרינא:

אמר ר' יוסי בר' בון. לא היא דלא תידוק מינה סייעת' לר"ל ולא תפרש לדברי ר"מ כדקאמרת אלא ה"ק דאם היתה שבת דקאמר אף משום שבת וחייב נמי משום שגגת מלאכה דיוה"כ ואתייא דר"מ כר"ע:

ת"ל שבת היא. דמשמע שאם בא חיוב מאיסור אחר עמה שיתחייב משום שבת בפני עצמה וכן לגבי יוה"כ דכתיב הוא הוא בפני עצמו. הדין פירושא דהאי סוגיא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף