פני משה/בבא קמא/ב/ה

פני משה בבא קמא ב ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' מפני שהן מועדין. לקפוץ וברשות הניזק מיירי דתולדה דרגל היא:

החררה. עוגה שנאפית על גבי גחלים ופעמים שהגחלים נשארים עליה:

על החררה משלם נזק שלם. דהוי שן ברשות הניזק וכדמסיק בבבלי בגדיש של בעל החררה:

ועל הגדיש משלם ח"נ. דהוי כצרורות:

גמ' אית תנויי תני שקפצו. דוקא קפצו שדרכן בכך:

אית תנויי תנו שנפלו. אפילו נפלו נמי חייב ואף על גב שאונס הוא שאינן דרכן בנפילה סבירא ליה להאי תנא מכיון דפשע בזה שהניחן על ראש הגג ודרכן לקפוץ הוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס וחייב וקפצו דנקט אורחא דמילתא קתני:

כיני מתניתא שקפצו. ר' יוחנן הוא דמכריע שכך צריך לשנות במתני' בדוקא אבל נפלו לא בדא אמרו שהוא בכלל חיוב:

כלב שנטל את החררה וכו'. וקתני דחייב על הגדיש:

על כל שיבולת ושיבולת. דקסבר ריש לקיש אשו משום ממונו הוא דהוי כשאר ממונו שהזיק ומתני' דהאש לאו ממונו של בעל הכלב הוא והילכך לא משכחת חיובא אכולה דגדיש אלא בשהצית הכלב בכ"מ הגדיש וזרק את הגחלת משיבולת לשיבולת:

נעשה כזורק את החץ. דס"ל לר' יוחנן אשו משום חציו הוא דחייב והכא דחציו דכלב הוא וכשהצית במקום אחד הולך ממקום למקום וכהצית בכולא דגדיש דמי:

מתניתא מסייע לריש לקיש. דאין חיובו של אש אלא על המקום שהצית ולא אמרי' דהוי כזורק חץ ממקום למקום:

היה גדי כפות בפ"ו הל' ז' תנן המדליק את הגדיש והיה גדי כפות לו לגדיש ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב על הגדיש ועל הגדי לפי שאין כאן חיוב מיתה בשביל העבד שהיה לו לברוח:

עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור. מן התשלומין משום דיש כאן חיוב מיתה בשביל העבד וקם ליה בדרבה מיניה ולפיכך פטור מממון על הכל וקס"ד דמדקתני הכא גדי דלא נ"מ מידי דהא חיובא דרישא ופטורא דסיפא בגדיש עם העבד לחוד הוא דיכול להשמיענו אלא ע"כ דקמ"ל דגם בגדי איכא נ"מ לדינא והיינו משום דחיובא דאש על מקום שהדליק הוא ולפיכך ברישא שהיה גדי כפות לגדיש והדליק במקום שהגדי שם נעשה כמו שנתן האש על גבי הגדי עצמו וחיוב מיתה אין כאן שהרי העבד לא היה כפות חייב בתשלומין על הכל ובסיפא שהיה הגדי סמוך להגדיש ולא כפות לו הואיל והוא הדליק בגדיש ולא בגדי בלא"ה פטור על הגדי ודקתני עבד סמוך לו משום דבעי לאשכוחי גם פטורא דגדיש דמשום חיובא דמיתה הוא ונקט גוונא דסיפא דפטור על הכל כמו דנקט ברישא גוונא דחייב על הכל. והיינו סייעתא לר"ל דלא אמרי' נעשה כחץ הזורק ממקום למקום:

אם אומר את וכו'. ומהדר הש"ס דאדרבה משם ראיה לר' יוחנן דאלו לר"ל אי אתה מוצא עיקר הדין דמשנתינו שיהיה תלוי פיטור התשלומין מכח החיוב מיתה דהא אין חיוב המיתה והתשלומין באין כאחד שהרי אם אין אתה אומר שהאש הוא כזורק חץ ממקום. למקום וא"כ אי אתה מוצא חיוב מיתה בשביל העבד אלא בשהדליק במקום שהעבד כפות ונעשה כמו שהדליק בו והשתא אם הולך ומדליק אח"כ בכל שיבולת של הגדיש הרי מכאן ואילך חלו התשלומין:

על שיבולת הראשונה. כלומר בזו השיבולת שהוא במקום שהעבד כפות לגדיש כבר נתחייב מיתה ובזו השיבולת יהיה פטור מתשלומין אבל מיכן ואילך יהא חייב על כל הגדיש בכ"מ ומקום שהדליק אלא ודאי כר"י ומשיבולת הראשונה שהדליק חלו מיתה ותשלומין כא' ולפיכך פטור מתשלומין:

ואת שמע מינה. ועוד ת"ש סייעתא לר' יוחנן מפירקין דלקמן שהוא קודם:

שורו. לקמן פרק ג' הלכה י"ב יש חייב על מעשה שורו וכו' והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנידון בנפשו:

ואם אתה אומר דחיובא דאש בעלמא לא הוי אלא בכ"מ ומקום שהדליק א"כ ויעשה כאן כמי שחלה עליו תשלומין וכו'. כלומר שהוא מכאן והילך אחר שהדליק את שיבולת הראשונה שנתחייב מיתה עליה יהא חייב בתשלומין על שאר הגדיש אלא ש"מ כר' יוחנן ש"מ:

אפיק פלטירה בפרוה. הוציא איזה חפץ ועדי על כתיפו לשוק ועבר חמרא ותבריה כחלת עיניך ועדית עדי (יחזקאל כ"ג) ת"י אתקינת שוחין ומנית ופלטורין הערוך וע"ש שמוכרין שם חפצים ותכשיטים נקרא הדבר והחפץ פלטורה ובנותיך על כתף תשאנה (ישעיה מט) ת"י על פרוון יתנטלן שם:

לא חייב לך כלום. בעל החמור שהיה לך לשמור בעצמך כשפגעת בו ולא עוד אלא שאם היה החמור ניזק מחמת אותו הדבר היית חייב בנזקו שלבהמה רשות להלך ורגל ברשות הרבים היא ולפיכך הבהמה פטורה והאדם חייב בנזקה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף