מראה הפנים/בבא קמא/ב/ה

מראה הפנים בבא קמא ב ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כיני מתניתא שקפצו. וכלומר דר' יוחנן מפרש להמתני' דלא איירי בגוונא שהחיוב שייך גם בנפלו וכגון דהכלים מרחקי מן הכותל דהוי תחילתו בפשיעה לגבי קפיצה אע"פ שהוא באונס לגבי נפילה דאין דרכן בכך חייב אף על הנפילה דקי"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב והיינו דקאמר נפלו לא בדא דלא בדא איירי מתני' שיתחייב ג"כ על נפלו אלא דמתני' איירי דמקרבי כלים לגבי כותל דלא הוי תחילתו בפשיעה לענין שיתחייב גם על הנפילה דהא אפילו קפצי מאבראי קפצי ולא נפלו על הכלים. ועיקר הפשיעה היא עלייתן לראש הגג שהיה לו לשומרן. ולפיכך אקפיצה חייב הוא דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שמא יקפצו על הכלים ואפי' הן מקורבין לכותל עכ"פ דרכן לקפוץ הוא ויכולין לשבר הכלים בקפיצתן אבל על הנפילה לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שהרי אין דרכן בכך ואפי' תחילתו בפשיעה בעלייתן לראש הגג ליכא. והשתא אזלא הא דר' יוחנן כהלכתא דמסקינן בגמרא דילן בפ' המפקיד דף מ"ב ע"א דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. ואזלא נמי כסוגיא דבבלי בפירקין דף כ"א ע"ב דהכי מיתפרשא כגון דמיקרבי וכו' דאמתני' קאי דבהכי איירי. והנ"י פי' דמתני' בדמרחקי איירי והא דלא קתני חיובא גם בנפלו משום דלפעמים נפלו פטורין וכגון דמיקרבי. וזה כדי לתרץ היכי משכחת וכו' וכקושית התוספות ד"ה הא נפלו וכו' ע"ש. ורהטת הסוגיא משמע דהאוקימתא אמתניתין קאי דקאמר כגון דמקרבי וכו' ולתרץ הקושיא על האי מ"ד ממתני'. ועוד דלפירושו גם בקפצו פטורין בדמקרבי וא"כ צריך לדחוק ולומר דמתני' אורחא דמילתא קתני. ומסוגיא דהכא משמע ג"כ להדיא דר' יוחנן לפרושי המתני' אתי וכדפרישית טעמא דחיובא דקפצו ופטורא דנפלו. ואי אפשר לאוקי מילתיה דר' יוחנן דלא כהלכתא. והרמב"ם בפ"ב מנ"מ הלכה ט"ו סתם וכתב הדין לפי דרכו בקפצו ונפלו חייב למאי דקי"ל תחילתו וכו' ולא נכנס כלל בחלוקי דינים בענין זה וכדלקמן. ודע דלפי המסקנא שם בהסוגיא מפרשינן שקפצו דמתני' שקפצו כדרכן והיינו כלבא בסריכא וגדיא בזקירא וזה מוכרח מדמקשי התם. אברייתא הכלב והגדי שדילגו וכו' מלמעלה למטה חייבין והתניא בין מלמעלה וכו' פטורין. והאי רומיא גם אמתני' שייכא וכדפי' התוספות דבאמת אתרווייהו פריך ומשני רב פפא דהא דקתני פטורין מנזק שלם הוא דפטורין אבל בח"נ חייבין וכגון דאפיך מיפך כלבא בזקירא וגדיא בסריכא דמשונה הוא. וא"כ מתני' דקתני הכלב והגדי שקפצו חייבין בנ"ש האי שקפצו ע"כ לאו בחדא מחתא מיתפרשא אלא כל אחד ואחד כדרכו הכלב בסריכא והגדי בזקירא וכמה דמפרש רב פפא לדילגו דברייתא דלאו בחדא מחתא נינהו והתם בשינוי. ומתני' בכדרכן. וכן חייבין דברייתא קמייתא בהכי איירי דמסתמא נ"ש קאמר דומיא דאדם ותרנגול דקתני בסיפא. ורישא דהך ברייתא דקתני ממטה למעלה פטורין לאו לגמרי אלא פטורין מנ"ש וחייבין בח"נ ובדשנוי מיירי כאוקימתא דרב פפא באידך ברייתא אלא דבברייתא קמייתא אשמעינן דלפעמים ח"נ ולפעמים נ"ש ובאמת אפי' מלמעלה למטה אם שינו דין אחד להם וח"נ הוא דמיחייב דלעולם כדרכן בעינן. ולפ"ז ה"ט דמתני' לא אשמועינן דין דנפלו דבדרכן איירי אבל קושטא הוא דלדינא גם בנפלו חייבין דתחילתו וכו'. ועיין במה שפירשו התוספות לברייתא לפי המסקנא בד"ה אדם ותרנגול וכבר כתב הרשב"א ז"ל פירוש זה וזה דחוק קצת וכו' ע"ש. והשתא למאי דפרישית דברי הרמב"ם ז"ל עולין כהוגן לפי המסקנא ולפי הגי' שלפנינו. הכלב והגדי שקפצו. ר"ל כל א' כדרכו כדמסיק לקמן. וכ"כ הטור כשקפצו כדרכן. וכן אם נפלו וכו' שעלייתן וכו' כמבואר והשתא מסיים החיליקי דינים בענין הקפיצה. קפצו ממטה וכו' והוא שנתלה הגדי ונסרך וכו'. וכלומר דגם מלמעלה למטה כדרכו בעינן כדמסיק אלא דלישנא דברייתא קמייתא נקט והה"ד נמי לאידך כדסיים בדבריו אבל נסרך הכלב וכו' בזה דוקא הוא דחייבין נ"ש לעולם. ולפ"ז דברי הרי"ף לפי הגי' שלפנינו כך הם מתפרשין. והמפרשים הביאו גי' אחרות ולפי הגי' מתחלפים בפנים אחרים מתפרשים ואין להאריך:

במצית את האור על כל שיבולת ושיבולת. בבבלי דף כ"ב גבי פלוגתא דר"י ור"ל כדהכא פריך לר"ל דאית ליה אשו משום ממונו הוא אמאי חייב בעל הכלב אגדיש האי אש לאו ממונו דבעל הכלב הוא ומוקי לה התם לר"ל בדאדייה אדויי דעל החררה משלם נ"ש ועל מקום גחלת משלם ח"נ ועל כל הגדיש פטור ולר"י דאנחה אנוחי ועל החררה ועל מקום גחלת נ"ש ועל הגדיש משלם ח"נ ובאמת דאין מן ההכרח לפרש להמתני' בהאי אוקימתא דאדייה אדויי אלא לר"ל דבהכי אשכחן ח"נ דמתני' על מקום גחלת משום צרורות ועל שאר הגדיש פטור משום דלאו ממונו הוא אבל לר"י לאו דוקא בדאנחי אנוחי דהא אפי' בדאדייה אדויי משלם על כל הגדיש ח"נ דאשו משום חציו הוא וכן פי' הרשב"א ז"ל וכתב ובהכי הוה מיתפרשא מתניתין טפי שפיר דלא איצטריכא לחלק בין מקום גחלת ובין שאר הגדיש אלא מסתברא משום דמוקמינן אליבא דר"ל בדאדייה אדויי בדוקא קאמר לר' יוחנן דאפשר לפרושי מתני' אפי' באנחי אנוחי וכ"ש בדאדייה אדויי עכ"ל. ולפ"ז יתבאר לנו הסוגיא דהכא בהני אוקימתא דהתם דר"ל מפרש במצית את האור וכו' וכלומר דבא להשמיענו עיקר דיניה דהאש אליביה דידיה דאי אתה מוצא החיוב בכאן אלא במצית בשיבולת דהא החיוב דאש משום ממונו הוא והכא לאו ממונו הוא. ואין ה"נ אי הוה מצית בזריקה על כל שיבולת ושיבולת היה חייב על כל הגדיש ח"נ ומתני' מיתרצא שפיר לענין דינא וכעין דמוקי התם במסכסכת כל הבירה דהוי כולה מקום גחלת אלא דמלישנא דמתני' דקתני והדליק הגדיש משמע דלא הדליק אלא במקום אחד והילכך מוקי לה התם בהני אוקימתא ולכל חד כדיניה אבל לקמן גבי גמל לא משמע ליה לחלק בהכי ע"ש. והכא נמי מפרשינן שהצית במקום שיבולת אחת וכשזרקו דהוי צרורות ועל מקום הגחלת הוא דמשלם ח"נ ולר"י מיחייב אכול' גדיש ח"נ דאפי' זרקו במקום א' נעשה כזורק חץ ממקום למקום והילך חציו בכל הגדיש. ואה"נ דאי אנחיה חייב על כל הגדיש אלא דבכי הא איצטריך לן לחלק בין מקום גחלת דמיחייב נ"ש ובין שאר הגדיש כדאמר התם והכא סתמא הוא דסתים לה. ועכ"פ אזלא האי סוגיא דהכא כסוגיא דהתם. והתוס' שם כתבו דלא מצי למימר לר"י בדאדייה אדויי ועל כל הגדיש ח"נ דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על כל שאר הגדיש פטור והקשו ותמהו רבים על דבריהם דהא הבעי' דכח כחו לעיל בדף י"ט ע"א אליבא דסומכוס היא ומשמע דרבנן ס"ל כח כחו ככחו דמי וכ"כ שם הרא"ש ז"ל להדיא אליבא דרבנן לדינא וב"ח בסי' שצ"ב הקשה קושיא זו על התוס' וכתב שם דרך אחרת בדברי התוס' שהם תלוים בסוגיא דלעיל דף י"ח וכו' והאריך שם ומחמת כן השיב על הב"י שרצה ליישב דברי הרמב"ם בדין זה בזה שהשיגו הראב"ד בפ"ב מנ"מ הל' י"ז במ"ש ואם היה מגרר את החלה וכו' ועל שאר הגדיש פטור וכתב הראב"ד ליתא דהא צרורות ע"י שינוי מרביע נזק מיהא לא מיפטר והב"י כתב שדברי הרמב"ם הם בדרך התוס' הנ"ל והעלה הב"ח שאין שום ישוב לדברי הרמב"ם בדברי התוס' מכח הא דלעיל. וכן ראיתי בשאר מפרשים וכן המהרש"ל בפרקין סימן כ"א האריך בזה ופי' דברי התוספות בדרך שדרך אחריו הב"ח ובסוף דבריו כתב על דברי הרמב"ם שהם תמוהין ומושגין וכו' ומה יפה כח המגיד משנה שהוא מודה לדברי הראב"ד וכתב איני מבין דבריו וכו' ע"ש שהעלה כן. ופליאה דעת ממנו נשגבה לא אוכל לה מדוע נעלם מעיני רבים וכן שלמים האלה דרך התוספות ודרך הרמב"ם ולא חפשו אחר העיקר הדין דכח כחו כמבואר בסנהדרין ובחולין ובדברי התוספות שם דמבואר להדיא כוונת דבריהם דהכא דגרסינן בפ' הנשרפין דף ע"ז ע"ב אמר רב פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא גירי דידיה הוא ומחייב הני מילי בכח ראשון אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא. הרי לפניך דין דכח כחו לאו ככחו הויא וכן אמרינן בשחיטה חולין דף י"ו ע"א לענין כח גברא בשחיטה והאי מימרא דרב פפא ופסק הרמב"ם ז"ל כן בסוף פ"ג מהלכות רוצח. ועכשיו אבאר לך כוונת התוספות דכאן דשם בדף הנ"ל ע"א ד"ה סוף חמה לבא וכו' כתבו לפלפל בדין אשו משום חציו או משום ממונו בענין זה ובסוף דבריהם כתבו עוד יש לפרש דבכל הני וכו' אפילו כפתו והביאו שם פטור דדמי לכח כחו ואש נמי שלא המיתה אלא ברוח מצוי' פטור ממיתה אלא דלענין ממון חייב נזק שלם וכו' אע"ג דכח כחו הוא דהא אשו נמי חייב משום ממונו הוא עכ"ל. מדבריהם דהכא משמע דמסתפקין בדבר אם יש לחייב בממון כח כחו ולא ילפינן ממיתה או לא ע"ש במ"ש לעיל ותמצא כן. ועיין בחידושי הלכות. ובחולין משמע מדבריהם דיש ללמוד ממון ממיתה שכתבו שם בד"ה אבל בכח שני וכו' אבל סוף חום לבא וכו' אפי' כפתו במקום אחר והביאו שם פטור וכו' אע"ג וכו' דהא בכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה חייב מ"מ הכא פטור שבשעה שהביאו שם לא היה סוף מים לבא וכו' עכ"ל ואם דאין סברא כלל להשוות ממון למיתה מה מפלפלין ומביאין ראיה לסוף מים לבא מההיא דכופף קמתו דהתם ממון הוא והכא בחיוב מיתה איירי. וכן בסנהדרין הביאו שם ג"כ לזה ובסוף כתבו עוד יש לפרש וכו' כדלעיל. הרי שלא החליטו בדבריהם אי ילפינן ממון ממיתה לענין כח כחו או לא דיש ראיות וסברות לכאן ולכאן. והשתא דבריהם דכאן מכוונים ומובנים שכתבו דאי כח כחו לאו ככחו דמי כמסתפקין בדבר אי גמרינן ממון ממיתה או לא. וזה הדרך האמת והנכון בדבריהם והרי הם נובעין מדבריהם בסנהדרין ובחולין כמבואר דאף דמדבריהם בחולין וכן בריש פ' הכונס נראה דס"ל דדין אחד למיתה ולנזקין ע"ש. מ"מ בסנהדרין סיימו עוד יש לפרש וכו' א"כ הם כמסתפקין בדבר זה והיינו כוונת דבריהם דכאן. והשתא צדקו דברי הרמב"ם ז"ל לפי שהוא ז"ל תפס סברת התוס' כמו שנראה מדבריהם בחולין דמיתה וממון כא' הן בדין זה. וכמו שאבאר לקמן מהיכן למד לומר כן. ולדעתו ז"ל פשיטא לי' דכח כחו לאו ככחו דמי לכל הדינים. וכן אמרינן באלו הן הגולין דף ח' ע"א לענין גלות דכח כחו לאו ככחו דמי. וא"כ טעמו של הרמב"ם בדין שלפנינו שדרך בדרך התוס' ולא כדרכם ממש דלדידהו מספקא להו והילכך מספיקא קאמרי דעל שאר הגדיש פטור. ולדעתו ז"ל פשיטא ליה ואם היה מגרר החלה ומחמת זה הולך ושורף דינו דעל מקום הגחלת משלם ח"נ דכחו הוא וצרורות הוי ועל שאר הגדיש פטור דכח כחו הוא ומפרש הוא ז"ל דלא מיבעיא ליה לרב אשי לעיל אלא לסומכוס אבל לרבנן פשיטא לן דכח כחו לאו ככחו דמי. ולדעת הרא"ש ז"ל י"ל דתפס סברת התוס' דסנהדרין במה שכתבו ועוד יש לפרש וכו' דלא מקשינן ממון למיתה והילכך פשיטא ליה אליבא דרבנן דככחו דמי. והנה מבואר מקור הדין הזה. והרי לפניך ג' דיעות ושיטות בדבר זה. לדעת התוס' ספוקי מספקא להו אם מקשינן ממון למיתה בדין זה. ולהרמב"ם ז"ל פשיטא ליה להאי גיסא דמקשינן דגם לענין ממון כח כחו לאו ככחו דמי וכדאמרינן בעלמא. ולדעת הרא"ש ז"ל פשיטא ליה לאידך גיסא דלא מקשינן ממון למיתה ולא לגלות וכח כחו ככחו דמי לענין נזיקין. וסייעתא לדעת הרמב"ם נראה לי דמהאי דינא גופיה דפ' הכונס ראיה נכונה לדבריו ונתגלה לנו טעמו בזה. שהרי כך כתב בפ' י"ד מנ"מ הלכה י"ד הכופף קמתו של חבירו לפני האש עד שתדלק וכו' דמשמע דוקא שהאש כבר דולקת וכופף עד שתדליק הקמה בהא הוא דאמרינן ברוח שאינה מצויה פטור אבל ברוח מצויה חייב משום דכחו הוא ודמיא להא דהתם בכפתו והניחו בחמה עד שמת דחייב כדרבא בפרק הנשרפין וכך הם דבריו ז"ל בפ"ג מהלכות רוצח אבל בכופף קמה ועדיין אין כאן דליקה אלא שסופה לבא ואפי' קירב איזה דבר במקום שסוף הדליקה לבא פטור דדמיא לכח כחו ודמיא ממש לההיא דהתם כפתו והניחו במקום שסוף החמה לבא דפטור ואפילו הביאוהו לשם וכמ"ש הוא ז"ל לזה הדין שם ולא חילק בין הביאוהו לשם או לא כדרצו התוספות בתחילה לחלק בזה. וטעמו דבגמרא אמר בפני הדליקה דמשמע דוקא שיש כאן דליקה אבל בסופה לבא פטור הוא לעולם ואפי' קירב לאיזה דבר לשם דדמיא לכח כחו הרי דדין מיתה ונזקין שוין הן בזה. וזהו כלל גדול בהרבה מקומות בהש"ס לענין גלות ולענין שחיטה ובכל מקום כח כחו לאו ככחו דמיא. והיינו נמי טעמיה דהוא ז"ל לא פסק בדין דמעצרתא זיירא המוזכר במסכת ע"א דף ס' ע"א לענין כח כחו משום דלשיטתיה אזיל דקי"ל בכל הדינים דכח כחו לאו ככחו הוי בין במיתה וגלות בין באיסורא ובין בממונא והתוספות והרא"ש הביאו שם פסק דר"ת משום דמעשה רב אבל דעת הרמב"ם להחליט הדין כאיכא דאמרי דהתם כדרכו בכל מקום לפסוק כלישנא בתרא. נקטינן מיהת בדינא דקמן דדברי הרמב"ם ז"ל שרירין וקיימין מיוסדים על אדני אמת מעולפים כספירים חזקים וכראי מוצקים:

מתניתא מסייע לריש לקיש ממה שפירשתי בפנים ליישב גי' הספר יתבאר היטב פירושו דר"ל בהאי מתני' דמדנקט גדי דינא קמ"ל. ומיושב ג"כ מה דהקשה שם לר"ל מהאי מתני' גופה מסיפא דלדידיה דס"ל משום ממונו אמאי פטור אילו קטל תוריה עבדא לא יתחייב הוא ממון במה שהזיק בשביל הריגת העבד וממונו בתמיה הא בדבר שממונו עושה לא שייך קים ליה בדרבה מינה וכדפי' התוס' ומשני שהצית בגופו של עבד ולא צריכא אלא בגדי דחד ועבד דחד וקמ"ל דאפילו ממון לזה ונפשות לזה פטור. ולשיטתא דהאי תלמודא צריך ג"כ לתרץ הכי אליבא דר"ל לסיפא דמתני'. ודע דהאי קמ"ל בגדי דחד ועבד דחד ע"כ לר' יוחנן ג"כ צריך לתרץ כן דאל"כ אמאי נקט גדי במתני' וכדפי' רש"י ז"ל והוא מוכרח ועיין לקמן פ"ו הלכה ז' שם ביארתי במקומו. ובדין ממון לזה ונפשות לזה כבר ביארתי בחיבורי על סדר נשים בפ' אלו נערות מהתוס' שם וכן מכאן דיש ב' שיטות בזה. לדעת ריב"א בכל מקום ממון לזה ונפשות לזה חייב לבד מרודף אחר חבירו להרגו ושיבר כלים אפילו של כל אדם פטור מממון משום דניתן להצילו בנפשו ומתחייב מיתה לכל אדם והוי כממון ונפשות לאחד. ולדעת ר"ת בכל מקום פטור והא דאמרינן בסנהדרין דף ט' ממון לזה ונפשות לזה חייב שאני התם גבי עדים זוממין דבעינן לקיים כאשר זמם לכל אחד. עוד הביא הרשב"א לתרץ בשם ר"ת דעדים זוממין קנס הוא וכרבה אליבא דר"מ בפ' אלו נערות דאית ליה בקנס מת ומשלם וחידוש שחדשה תורה בקנס. ונ"מ בין ב' התירוצים בעדים זוממין כשהוא מיתה ותשלומין לאחד דלפי זה התירוץ היו חייבין ורב יוסף בסנהדרין שם לא מחייב אלא בשממון לזה ונפשות לזה. ועוד דבעינן לאוקמי לההיא דסנהדרין אליבא דר' עקיבא דאיהו דס"ל עדים זוממין קנסא. ומזה מוכרח כתירוץ הא' דר"ת שהובא בתוס' וכן פסק הרמב"ם בפ' כ"א מהל' עדות כרב יוסף. ובפ' ד' מכתובות דף ט"ז בחיבורי כתבתי בחידושי מראה שנראה דדעת הרמב"ם בכל מקום כדעת ר"ת דנפשות לזה וממון לזה פטור לבד בעדים זוממין כנזכר. וכן היה נראה מסוגיא דכאן שהרי כבר נתבאר דגם לרבי יוחנן דקי"ל כוותיה צריכין לאוקימתא דגדי דחד ועבד דחד. ולדעת הריב"א צריך לומר דגם כאן שייך טעמא דרודף וניתן להצילו בנפשו הוא בשביל הריגת העבד. ואם דבכל מקום אנו אומרים רודף אחר חבירו. וכך מצאתי בשם הראב"ד ז"ל לדעת הריב"א ז"ל וכ"כ התוס' בכתובות. ומכל מקום הרודף עבד שלו יש להסתפק בזה ועיין לקמן פ"ו שם:

אם אומר את שאינו כזורק את החץ וכו'. כדפרישית בפנים. דהש"ס מה"ר אדרבה מהכא סייעתא לר"י ותיובתא לר"ל. ובבבלי לא הביא אלו הסייעתות מהני מתני'. והרשב"א ז"ל הקשה מעצמו קושיא זו ופילפל אליבא דריש לקיש אם אפשר לתרץ אליבא דאוקימתיה בהצית בגופו של עבד וכתב דגם לר' יוחנן דקי"ל כוותיה קשה הקושיא דהא אין מיתה ותשלומין באין כאחד שנתחייב בהגדיש קודם שנתחייב בנפשו על העבד ותירץ בדוחק וז"ל ואפשר דלר' יוחנן דאמר אשו משום חציו כל שהצית ואפי' בגדיש והעבד אי אפשר לו לברוח הוה ליה משעת הצתת הגדיש רודף ונעשה על הגדיש כרודף ששיבר את הכלים ואפילו של כל אדם שהוא פטור משום דמשעת רדיפתו נתחייב בנפשו ואף זה כן עכ"ל. ומדבריו ז"ל נשמע דדעתו גם כן כדעת ריב"א דלעיל בענין דהורג העבד דנותנין לו דין רודף וניתן להצילו בנפשו. ומכל מקום גם הוא ז"ל בעצמו בדרך אפשר כתב כן. אבל נפלאתי למאן דנהירין ליה שבילי דרקיע ושבילי הש"ס הזה בכ"מ כהרשב"א ז"ל ובכאן לא הביא ולא זכר כלום דהש"ס מקשה זה לר"ל וסייעתא לר"י וכדמשמע להדיא הכי. ולר' יוחנן אתיא שפיר והכי מיתוקמא שהצית בגופו של העבד ואשו משום חציו ואם כן חיוב נפשו של העבד וחיוב של הגדיש באין כאחד. ומכאן קשה על מה שכתבו התוספות דף כ"ג ע"א ד"ה מאי בינייהו דלר"י אפילו לא הצית בגופו של עבד קם ליה בדרבה מינה והא ע"כ גם לר"י צ"ל להאי טעמא דוקא בגופו של עבד. ולר"י ל"ק הא שהקשה הרשב"א ז"ל אטו המתחייב בנפשו ואחר כך קרע שיראין של חבירו מי לא מיחייב דהא אשו משום חציו וכאחד הן חלין כדאמרן. כי אם לר"ל הוא דקשיא הכי כדמסיק הכא מיכן ואילך היא חייב בתשלומין ותו לא מידי:

ולא עוד אלא שאם ניזוק חייב בנזקו. דהוא צריך לשמור שלא יזיק אחרים ואם שא"א לו לשמור שלא ייזק ועיין בתוספות דף כ"ג ד"ה וליחייב בעל הגחלת:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף