פני משה/בבא בתרא/ב/ג

פני משה בבא בתרא ב ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' תחת אוצרו של חבירו. לפי שהחום מפסיד פירו' האוצר:

ביין התירו. ביין של ארץ ישראל התירו שהעשן היוצא מן החנות של נחתומין ושל צבעים אינו קשה לו אבל במקום שידוע שהחום מזיק ליין לא יפתח חנות של נחתומין וצבעין:

אבל לא רפת בקר. אפילו תחת יין של ארץ ישראל מפני שמפסיד ריח היין:

חנות שבחצר יכול. השכן שלו למחות בידו למכור שם שהוא אומר לו איני יכול לישן וכו' אלא עושה מלאכתו וכלים בחנותו ומוכר בשוק:

אבל אינו יכול למחות בידו וכו'. שהרי החזיק לעשות כן:

ולא מקול התינוקות. של בית רבן ואע"ג דקול הבא מחמת אחרים הוא לא מצי מחי משום יגדיל תורה ויאדיר ואם אינו מלמד התינוקות תורה אלא איזו אומנות או תשבורת וכיוצא באלו יכול הוא למחות ולומר לו איני יכול לישן מפני התינוקו' שנכנסים ויוצאים:

גמ' פני. צוה אותו לפנות לחד חליטר נחתום המוכר מיני חליטין ורקיקין:

מן איסטיב. מן אצטווא של שכונתו לשכונה אחרת שלא יהיה תחת בית האוצר:

שרי תחותיה. היה שכן ודר תחתיו ועבר רבי אחא ולא מיחה ביד החליטר ואמר רבי אבדומי ראה דרבנן עברין ורואין זה ואינם מוחין:

כעס עלוי רבי אחא. על שאמר לו כן:

איבאש. חלה ר' אבדומי:

איבאש. כלומר דנעשה מסוכן ביותר ועלה ר' יוסי אחיו לביתו לבקר אותו וראה שמסוכן הוא ואין אחד בא לבקרו ולהשגיח בתיקון צרכיו מפני שר' אחא היה לו כעס עליו ואמר ר' יוסי איזיל ואיבעי מיניה דרב אחא לפייסו בשבילך:

אזל ואמר בי דינא. לפני הב"ד ושם היה רבי אחא ראש ב"ד ורחמו עליו וצוה להכין צרכיו ולעשות לו תכריכין ובזה הראה שנתפייס לו:

זבין כל דרתיה. כל חצירו עם הבתים מכר לאחר ושייר בו לעצמו חד מסתובא עליית קיר קטנה והיה נכנס תמיד וישב לו שם:

אתא עובדא. לפני רבי יונה ורבי יוסי שזה היה טוען איני יכול להזהר ממנו ואיני רוצה שיהא תמיד נכנס ויוצא ורואה מה שעושים בתוך ביתי וכן פסקו לו רבי יונה ורבי יוסי דלא כל כמינך לעשות כן:

פלגא דרתיה. חצי חצירו ודירתו מכר ושייר בה חד נחתום שהיה דר באותו החצי ואתא עובדא שזה היה רוצה להוציאו:

אתת אתה עלוי. אתה הוא שבאת עליו שהרי הוא היה דר בו בתחלה וקדם אותך:

ותני כן. בתוספתא פ"ק:

תני. שם:

באמת ביין התירו אע"פ שממעיטו אינו אלא שמשביחו. וכן הוא התם. וכלומר אף דהחום ממעט היין במקצת מ"מ משביחו הוא שנעשה חזק ביותר:

כד שמע הדין תנייה. כששמע הברייתא זו שהחום משביח את היין:

יהב חמריה גו אגריה דבני. הניח יינו על גגו של בית המרחץ:

אסריה חמריה. לבסוף הסריח יינו:

אמר המשנה. זו הטעיתי שסמכתי עליה לתת ייני במקום החום:

לא שהטעיתי המשנה. הדר ביה ואמר המשנה ודאי לא הטעית אותי מפני שהדין אמת הוא אלא דריח המרחץ קשה ליין ומסריחו:

תני. בתוספתא שם. והכי איתא התם אם קדמו חנות ורפת את האוצר אינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחיים ולא מפני ריח רע ולא מקול תינוקות לשכנו אין יכולין לכופו רבן שמעון בן גמליאל אומר לשכנו יכולין לכופו ע"כ. והכי פירושא אם קדם הוא בחנות או ברפת שלו בחצר קודם שעשה זה את האוצר דין אחד להם שלעולם אין יכול למחות בידו לא מקול התינוקות ולא מפני הנכנסין והיוצאין מחמת חנותו של זה כמו שאין יכול למחות בידו לעולם שאינו יכול לישן מקול הפטיש ומקול הריחיים אפי' לא קדם החנות אלא שהחזיק בה כך אין יכול למחות מפני הנכנסין ויוצאין אם קדמו בחנות קודם שבא זה לדור בחצר וכן הדין אם קדם הרפת להאוצר אינו יכול למחות בידו מפני ריח רע:

לשכינו. אבל אם רוצה זה להשכיר לשכנו החנות או הרפת אין יכולין לכופו כלומר חבירו שבחצר אינו יכול לכוף אותו לומר לו לדידך סברת וקבילית עלי ולא לשכנך משום דאמרי' ליה הואיל וזה קדמך ובעל כרחך צריך אתה לסובלו מאי איכפת לך בינו לבין אחר ובשקיבל עליו חבירו מיירי כדאמר הכא ורשב"ג סבר אף לשכנו אם רוצה להשכיר לו יכולין לכופו שלא יניח שם אחר במקומו ואע"פ שקדמו החנות או הרפת וכדמפרש טעמיה לקמן. וממילא רווח לן שמעתתא בהסוגיא אלא דהש"ס מוסיף בה דברי' בהבריית' או שהיה גירסתם כך בהתוספתא ומכל מקום חדא היא לענין הדין והכוונה ולקמן פליגי בה אמוראי בפירושא דלשכנו באיזה ענין מיירי:

לשכינו יכול לחזור בו. אדלעיל קאי דמייתי לה להרישא דתוספתא אם קדמה וכו' וכמו שהבאתי וכלומר אע"פ שקדמה החנות או הרפת וזה השכיר לשכנו יכול זה לחזור בו ולומר איני רוצה בשכן אחר:

משקיבל עליו. לזה השכן האחר שוב אינו יכול לחזור בו והיינו אין יכולין לכופו דקתני בתוספתא וכדפרישית דכיון שקיבל עליו לשכנו אין יכולין לכופו לבעל החנות או לבעל הרפת להוציאו משם:

אף משקיבל עליו. זה לשכנו שהשכירו לו זה יכול הוא לחזור בו ולומר איני רוצה בשכן זה ואינו יכול לומר לו מאי איכפת לך ביני ובין אחר מפני שיכול לומר ודאי איכפת לי:

אינון אזלין. אלו שהורגלו לבא אצלך ילכו ויבאו תמיד לכאן לבקש אותך ולשאול אחריך כאשר לא ימצאוך ואינו רוצה שירבו עלי הדרך ואף ע"ג דכבר קיבל עליו לזה השכן בתחלה משום דרשב"ג כר"מ ס"ל כדקאמר לקמן:

רבי חנינא ורבי מנא. פליגי באיזה ענין מיירי הא דפליגי ת"ק ורשב"ג הכא:

מהו לשכינו. דקאמר ת"ק משקיבל עליו אינו יכול לחזור בו:

מישרתיה גו דרתיה. אם השכיר לו זה לשרות ולדור בדירתו תחתיו בהא הוא דאינו יכול לחזור בו חבירו דלא ס"ל לת"ק האי סברא דרשב"ג שמרבה עליו את הדרך אבל לפתוח לו חנות לזה השכן בהא לא פליג ת"ק אדרשב"ג משום דיכול חבירו לומר לו מה שקבלתי עלי ונתרציתי לזה השכן מפני שהייתי סבור שזה השכן לא בא אלא לדור כאן ולא לפתוח לו חנות:

מהו לשכינו. אפי' מיפתח ליה חנות דקסבר ת"ק דאומר לו מאי איכפת לך בין אם הייתי פותח לי חנות או זה השכן וכבר קבלת עליך ונתרצית לשכן אחר:

אתייא דרשב"ג. דקאמר אף משקבל עליו יכול לחזור בו ולומר סבור הייתי שיכולני לקבל ועכשיו איני יכול לקבל:

כרבי מאיר דתנינן תמן. בכתובות סוף פ' המדיר ואלו שכופין אותו להוציא וכו' אע"פ שהתנה עמה וכו' וה"נ אפי' התנה עמו בפירוש וקבל עליו יכול הוא לומר לו כן:

אבל אינו יכול למחות וכו'. פיסקא דמתני' היא:

אילין דמלפין טלייא. מקול התינוקות דקאמר אינו יכול למחות דוקא באלו דמלמדין לתינוקות תורה:

ואילין דעבדין מסוגין. אבל אלו שמלמדין התינוקות לעשות ציונים וסימנים להבין אלו לאלו ברמזים וחשבונות וכיולא בהן מסוגין מלשון סיגנום ולשון לעז הוא והרבה נשתמשו במלה זו בזה התלמוד ובמ"ר ויש לו דוגמא בלשון המקרא סוגה בשושנים:

יכלין חבירהון. באלו יכולין בני החצר למחות ולומר שהן מרבין עלינו את הדרך:

מסמריה דנווליה. מחום העולה מהאשפה. סמרא מלשון סמר בשרי ויש לו דוגמא בהש"ס בפ' מקום שנהגו עד דלא פרח צימרא מינה. נוולא אשפה. בדניאל ב' ובתיכון נולי יתשמון. ובני ציפורי היו מקפידין על זה ומוחין זה לזה שלא יעשו אשפות אצל הכותל שבחצר:

בין כותל לכותל. בין כותלו לכותל חבירו התיר להם ליתן שם אשפה א' לשניהם:

אילין מרושתיה. מקומות שכורתין שם הארזים לנסרים. וטור כרותות ארזים. במלכים ו' תרגומו וסידרא חד דמריש אעי ארזין. והורה להם לרחק מהכותל ד' אמות כדמפרש ר' יוסי בר' בון טעמא:

אילין עמודיא דרכינין. עמודי הבית שנעשו רכין וחלושין ונרתעין מכח קריית קול של כריתות ארזים אלו נעשו כן ולפיכך צריך להרחיק:

שורא דחמץ. החומה שהיא אצל המחמצן והוא מקום ששורין הבגדים במים עם צואת הכלבים עד שמחמיצין ומסריחין:

מן קל גורי פרסייא נפל. היא חלושה כל כך שתוכל לנפול אפי' מקול שאגת גורי אריות השוכנים בארץ פרס וכלומר שנברכת הכובסין כזה קשה לכותל הרבה וצריך להרחיק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף