פני יצחק (אבואלעפיא)/א/ז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

פני יצחק (אבואלעפיא) א ז

סימן ז

את זה שלח אלי רב רחומאי כוליה גופאי הח' השלם והכולל הרב ועצום סוה"ר כמהר"ר חביב דוד סתהון בכור קריה רחמנא הי"ו לחוות דעי גם אני ואיידי דחביבותיה גבאי חביב עלי עד לאחת העתקתי כל ד"ק מראש ועד סוף להשתעשע בד"ק וכה היו דבריו אלה אלי וז"ל:

ליעיין מר במה שנדרשתי לאשר נשאלתי ממעלת הסוחרים האנשים האלה שלמים והמה חכמים במה שנהגו מעבור בשל'ח מעות אחר מעות ליד פאטוריהם שבעיר אחרת באופן זה שהכל מריצים מעותיהם לקנות בהם קאמביאל מהבאנק וזמן פרעונו עד סוף ג' חדשים ושולחים אותו ליד הפאטור וכותבין בתוכו שהפרעון יהיה לפ' והוא הפאטור ושהם ערבנים בעד הבאנק אם לא ישלם בזמנו מאיזה סיבה ומקבלים אחריות עוני שישלמו מאתם מעות מדודים כל סך הקאמביאל הנז' ובהגיע הקאמביאל ליד הפאטור כתוב כנז' מה'ור ימה'רנה לאשר ה'ן לו כסף למוכרה בפחות וחשב עם קונהו לפי רוב הימים שיש בהם ירחים לזמן הפרעון אם מעט ואם הרבה וכותב הפאטור הנז' להקונה ערבות משמו בעד הסוחר ובעד הבאנק כנז' והיה כסף ממכרו בידו לקנות בו סחורה אשר שאל ממנו הסוחר שלו ושלחה לידו וחש'ב לו את הכסף ד'ם יחשב לאיש ההוא לפי דמיו אשר מכרו בפחות ולפעמים איהו גופיה הפאטור הנז' לו ינכה מדמי הקאמביאל הנז' לפי הנהוג למוכרו בפחות כמספר הימים ושולח לו סחורה מאשר נמצא אתו הא דידיה ובהגיע תו'ר במלאת הימים בזמן הקאמביאל לפרעונו הקונה אותו גובהו מן הבאנק במושלם ואם לא יתנו לו יגבה מן הפאטור שהוא הערב כי הוא מכירו והפאטור הנז' חוזר על הסוחר וגובה ממנו הכל במושלם ככה יעשה תמיד כל הימים ופשט מנהג זה בניהם ויען וביען יש מי שאוסר אסרתא דדייני שאלו כהוגן לדעת מ"ל כאשר יורו אותם גדולי ישראל ולהיותי שליח מצוה בתורת שאלה זו לפני מלכים ויועצי ארץ לקדושים אשר בארץ ע"כ אמרתי ויהיו דברי אלה לקבץ על יד כל הנמצא כתוב בספר דבר הלמד מענינו ודרך אגב אחווה דעי אף אני המעט הוא לפי קוטנו ואינהו בדידהו שם יתנו ואי אמינא מלתא ואשתכח כוותי שש אנכי כמוצא שלל רב מרבה הונו ואם לאו הם יורוני ויאמרו לי כאשר ייש'ר איש את בנו וכל דבריהם ועל פיהם כן יקום דבר:

איסור ריבית בקבלת אחריות
בריש כל מרא'ין נדעה נרדפה בשליחו' הקמביאל הנז' ליד הפאטור ע"כ הכתוב בו שהבאנק יגדל פר'ע הסך הנז' ליד פ' ובדברו מעריב ער'בים לע'ט ערב קבלן בעד הבאנק הגזבר אם בדברים אלו קנה הפאטור הקמביאל הנז' להיות שלו לגמרי וכשמוכרו אחר כך לגוים בעלי כיס'ין בפחות בדידיה קטרח כאדם העושה בשלו או נימא דעדין הוא בחזקת שליח עושה כמנהג הפאטורים וכשליחו דמי למכור לו הקמביאל הנזכר לכל אשר יחפוץ ומ"ש בתוכו שהוא שלו היינו להרשותו שיהיה כח בידו למוכרו לזרים דאם לא כן לא ימצא מי שיקנהו ממנו כיון שהוא שייך להסוחר פ' מאן יהביה ביד הקונה אותו והנה בכל א' מאלו הב' צדדין יש לצדד בהם דיש בהם אסור רבית בין אדם לחבירו דאם באנו לומר כהצד הראשון שהוא נראה יותר מוכרע כאשר נבאר לקמן בע"ה יש לצדד מאיסור רבית שכיון שזה מוכר לו הקמביאל להפאטור והפאטור שולח בדמיו סחורה לפי ערך שוויו בפחות מהסך הכתוב בשאלה והסוחר מקבל עליו אחריות הקמביאל הנז' אם כן הוה ליה כמוכר חובו בפחות ומקבל עליו אחריות החוב או השטר דאסורא קעביד וכמ"ש מרן בש"ע יו"ד סי' קע"ג ס"ד וז"ל מי שיש לו שטר חוב על חבירו או מע"פ מותר למוכרו לאחר בפחות וכו' ואין בו משום רבית ובלבד שיהיה אחריות השטר והמלוה על הלוקח כגון אם עני הלוה ואין לו ממה לפורעו שלא יחזור על המוכר אבל אחר' הבא מחמת המוכר כגון שנמצא פרוע וכו' אין צריך שיהיה על הלוקח וכו' ע"ש והם דברי הטור שם וכתב בב"י שכ"כ הבעה"ת והה"מ בשם הרמב"ן וכ"כ רי"ו וכו' ע"ש ומהרלנ"ח בתשו' סי' הביא דבריו הכנה"ג שם כתב שכן דעת עליון הרמב"ם מדסתם ע"ש בתשו' שהסביר פנים לזה ונראה דזו היתה כונת הרב מהריב"ל בח"ג סי' ס' שכתב שהרמב"ם והרמב"ן וה"ה אסרו ולפי האמת לא מצינו בדברי הרמב"ם רמז מזה אם לא שנאמר דס"ל כהרב מהרלנ"ח כיון דסתם מכי' הוי אחר' על הקונה אם כן מדסתם הרמב"ם מ"ש דהכי ס"ל דדוקא כשהאחריות על הקונה הוא דמותר.

שיטת הרמב"ם
עוד נ"ל והוא הנכון דמ"ש מהריב"ל שדעת הרמב"ם לאסור בקבלת אחריות הוא משום דאזיל לשיטתיה שכתב באותה תשובה דבירושלמי שממנו עיקר דין זה נראה מן המפרשים דיש בו שינוי נוסחאות ויש מהם שכתוב בהם ואפילו שקבל עליו אחריות מותר יעש"ב והרמב"ם מסתמא ראה אותה הנוסחא ודחאה מהלכה דאם לא כן למה לא כתבה בחבורו כיון דנ"מ לענין דינא להתיר מכי' שט"ח בקבלת אחריות אע"כ דהרמב"ם לא ס"ל לההוא נוסחא ודעתו לאסור ואין לומר דאם כן גם להרי"ף והרא"ש הי"ל למהריב"ל לומר כן בדעתם כיון שגם הם הביאו הירו' הנז' פרק איזהו נשך ולא סיימו הך מלתא דאפי' באחריות מותר אלמא ע"כ דלא סבירא להו דיש לדחות דילמא לא ראו הך גירסא דירוש' דמסיים אפי' שקבל אחר' מותר ולכן לא הזכירוה אבל לדינא הכי ס"ל לא כן הרמב"ם מסתמא כל הגירס' חדשים גם ישנים עלו ובאו בביתו והכל נסקרין לפניו בסקירה אחת והא ודאי דראה נוסחת הירושל' הנז' ומדהשמיטה ולא פסקה בחבורו לסיומא דמלתא דהירושלמי משמע דלא סבירא ליה כן אלא דאוסר למכור שטר בקבלת אחריות וכדעת הרמב"ן זה נ"ל בדרך אפשר לדעת מהריב"ל והשיכותי מעליו את תלונות הרב כהונת עולם סי' קע"ג דכ"ה והנה מרן בב"י סי' קס"ט כתב וז"ל כתוב בתה"ד שאם מכר חוב הכותי לחבירו אסור להבטיחו מן הקרן דהוי קרוב לשכר והר"ן כתב י"א דשרי משום דכיון שדינו של לוקח לתבוע לכותי תחי' הו"ל מוכר זה כשמק' עליו אח' כערב עכ"ל.

ויש להרגיש על הב"י דשוי הך מלתא פלוגתא בין התה"ד וי"א שהביא הר"ן והלא סברת התה"ד היא סברת ראשונים כמלאכים שכולם כתבו לאסור מכירת חוב בקבלת אחריות ורבינו הטור דעליה קאי מרן הב"י איהו מארי דשמעתא לקמן סי' קע"ג שכתב לאסור בקבלת אחריות ושם נאמר בב"י סברת הראשונים בזה וגם על הת"הד תלונתנו איך לא הזכיר סברת האוסרים וע"ע כאלו בטובו מחדש לאסור איסר בקבלת אחריות ובקש להולמו ויליף לה מדברי הגאונים מכח דיוקים כאשר יראה הרואה בדבריו ולכאורה היה נראה לישב בהשקפה ראשונה דרך פלוגתא דהתה"ד והר"ן בשם י"א אינו ענין למ"ש הטור ודעי' בסי' קע"ג לאסור בקבלת אחריות דהנה י"א דהר"ן תלו טעם ההתר משום דהוי כערב לישראל בעד גוי דכשתובע הגוי תחי' מותר והיתר זה אינו אלא כמלוה דגוי דמדינא שרי להיות לו ערב כמשז"ל אבל אתה נעשה לו ערב אלא דמשום דמחזי כאלו ישראל הוא הלוה כשתובע לישראל הערב תחילה אסרו ז"ל להיות ערב אלא אם כן תובע הלוה תחילה אבל בישראל הנעשה ערב בעד ישראל חבירו אסור בכל גוונא דאסור הערבות הוי מגזירת הכתוב דל"ת עליו נשך כמפו' בפוסקים והוא פשוט ואם כן איפה הך טעמא דהר"ן בשם י"א אינו מספיק אלא בחוב של גוי שמכרו לישראל חבירו ולא בחוב ישראל דבזה אזלי ומודו לאסור בקבלת אחריות וכדעת הראשונים ולזה הרב"י בסי' קע"ג לא הביא מחלוקת בזה דהך פלוגתא דהתה"ד ויש אומרים היא מלתא באנפי נפשיא ולא שייכא לדברי הטור ודעמיה ולזה הביאה בסי' קס"ט גבי חובות אשראי של גוים מיהו אחר ההתבוננות קצת נראה שאין זה אמת בשום פנים חדא דהמתבונן בעיקר טעם הי"א שהביא הר"ן אין כונתם לתלות טעם ההתר משום דתובע הגוי תחילה אלא עיקר ההתר הוא במה שעשה אותו למוכר באחריות כערב בעד הלוה דלא נימא דכיון דקבל אחריות המכר הנך זוזי הוו הלואה גביה ואיהו גופיה הוי לוה וכמ"ש הרשב"א בתשו' שהביא הב"י בסי' קע"ג בענין זה להכי אשמעינן דאית ליה דין ערב וסמוכות לזה לדון בו דין ערב ולא לוה שהרי הלוקח תובע הלוה תחילה וכשאין לו ללוה תובע מן המוכר ואם כן היה ליה דין ערב ומותר להיות ערב בעד חוב הלוה בין הוא ישראל או נכרי היכא דאין בו רבית דאף שמכר השטר בפחות עם כל זה יוצא ערב בעד עיקר מלות הלוה וטעם זה יספיק להתיר למכור שטר חוב בפחות בקבלת אחריות בין בחוב נכרי בין בחוב ישראל ואם אתה דן אותו כדין לוה אסור כיון דהוה ליה לוה בתוספת אבל ערב שפיר דמי כיון דהלוה הרא' אינו לוה בתוספת ובהא הוא דפליגי התה"ד וי"א דהר"ן מר מדמי ליה למקבל אחריות כערב ומר מדמי ליה כלוה ולדעת הי"א דדנין בו דין ערב אם היה חוב של גוי אף אם הוא ברבית מותר כיון דלתובע הלוה תחילה ואם הוא של ישראל מותר כשאינו חוב של רבית ברם לדעת התה"ד אף בחוב של גוי ואינו של רבית אסור למכרו בפחות בקבלת אחריות כיון דחשיב ליה כלוה ומעתה אם כן כל הנך רבוותא האוסרים למכור חוב בפחות לקבל אחריות משום שדנים בו דין לוה פלגן בהדייהו הנך י"א דהר"ן ולא עוד אלא דאינהו אסרו אפי' בקבלת אחי' הקרן וכמ"ש הרשב"א והבעה"ת בשם הרמב"ן [ו]הי"א דהר"ן הם מתירים אפי' בקבלת אח' כל החוב ואיך מרן הביאה בסי' קס"ט בסתם ובר מן דין הרואה בדברי האוסרים רובם ככולם לא שנא להו להבדיל בין ישראל לגוי ובכולם מסכימין לאסור ובפרט הרשב"א בתשו' הנז' והנה לכאורה נראה דמור"ם והסמ"ע והש"ך דעתם להתיר למכור שטר חוב בפחות בקבלת אחר' דכתב רמ"א בח"מ סי' ס"ו ס"ה וז"ל וכן אם קבל עליו המוכר אחריות אם לא יגבה הלוקח השטרות צריך לקיים המוכר מה שק"ע וכו' וכ"כ הסמ"ע וז"ל פי' וחייב לשלם כפי שווי השטר לגבות בו כיון שקבל עליו אח' דאל"כ מאי קא משמע לן הא דמי המכירה בלאו הכי צריך להחזיר לו ע"כ והגם דהש"ך שם סק"ז חלק על הסמ"ע בזה מכל מקום לא חלק עליו מכח אסור רבית אלא מטעמא אחרינא כמבואר שם בדבריו ולא עוד אלא דהרואה בדבריו יראה דאזיל ומודה דאם מפ' בפי' בשעת קבלת האחריות שאם לא יגבה הלוקח ישלם לו כל דמי השטר שחייב לשלם לו ע"ש מכל זה מוכח דס"ל להרבנים הנז' דמותר למכור שטר חוב בפחות בקבלת אחריות דאל"כ היכי ס"ל דחייב לשלם לו דמי שווי השטר ואע"ג דמה שנתן לוקח חייב המוכר לשלם כדקי"ל גובה בו את הקרן וכמ"ש בעה"ת הביא דבריו ב"י יו"ד שם ופסקו מרן בש"ע שם אבל היותר על מה שנתן לכל הפחות הו"ל אבק רבית ואינו יכול להוציא ממנו ומכ"ש לדעת הרב גד"ת שער מ"ג דס"ל לחד תירוצא דבקבל עליו אחריות כל החוב הוי ר"ק ובין כך ובין כך היאך כת' שגובה ממנו דמי שווי השטר אלא ע"כ דס"ל להתיר בקבלת אחריות וכדעת הי"א שהביא הר"ן אלא דזה תימא איך רמ"א והסמ"ע והש"ך יסכימו לפסוק להוציא ממון הפך דעת הראשונים כי רבים המה נגד המתירים ובפרט דמרן ביו"ד פסק כהאוסרים ורמז גופי בדרכי משה שם כתב להדייא לאסור אפילו בקבלת אחריות הקרן לבד משום דהו"ל קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד והביא דבריו הש"ך שם ס"ק ואפ"ל דהך קבלת אח' דקאמר רמ"א הכא לאו היינו אחריות עוני אלא שאר אח' הבאים מחמת מוכר דבכהאי גוונא ודאי מותר לקבל אחריות כמ"ש להדיא מרן בש"ע יו"ד שם והרשב"א בתשו' הובאה בב"י שם והגם דרמ"א סתם וכתב אם לא יגבה הלוקח השטרות ומשמע דבכל גונא מיירי עכצ"ל דכונתו דוקא במותר לו ונראה הכרח לזה דדברי רמ"א שבח"מ סי' ס"ו הם תשו' הרשב"א הובאו בב"י ח"מ מחו' ל"ז שכתב שם בנ"ד שלא קנה השטרות בכתיבה ומסירה כהוגן וז"ל ומכל מקום כיון שחייב עצמו ונכסיו וכו' שאם לא יפרעו הלוים שחייב לשלם לו הרי הוא מחוייב בכך וכו' שאין האחר' תלוי במה שהדין נותן שקנה או שלא קנה עכ"ל.

שיטת הרשב"א בקבלת אחריות
ואם באנו לפרש הך אחריות כפשטה שהיא אחריות עוני אם כן קשה על הרשב"א דידיה אדידיה דאיהו מכת האוסרים אע"כ כדאמרן וגם רמ"א ע"כ כן כונתו בתשו' הרשב"א שממנה דין זה אלא דרואה אנכי דמדברי הש"ך נר' מוכרח דאינו מפרשה בשאר אחריות שרגיל לקבל המוכר אלא באחר' עוני שהרי כתב בסקי"ד לדחות דברי הסמ"ע שכתב דחייב לשלם כפי שווי השטר דאם לא כן מאי קמ"ל הא דמי המכירה בלאו הכי צריך להחזיר כתב עליו הש"ך וז"ל ולפענ"ד אין זו הוכחה די"ל דאם לא היה מקבל עליו אחריות לא היה צריך להחזיר לו כלום כשיתן לו עתה כתיבה וכו' אלמא דאם היה נותן לו כתיבה ומסירה לא היה עליו אחריות ואם הוא אחר' הבא מחמת מוכר אף בלא קבלה סתמו קונה באח' ואחריות טעות סופר וכמש"ל הש"ע סל"ד אע"כ מיירי באח' עוני דאין זה בכלל סתם אח' ולכן אם לא היה מקבל עליו אח' לא היה צריך להחזיר לו כלום כשהיה נותן לו כתיבה ומסירה ועוד בה דרואה אנכי להרשב"א בתשו' חלק ב' סי' קצ"ז סמוך ונראה לאותה תשובה שהובאה בב"י דכתב שם וז"ל וקרוב אני לומר שאם קבל על עצמו לשלם לו אם לא יהיו נזקקין לו בני החצר להגבות לו חובו מחמת שאין יד הלוה משגת לפורעו וכו' שזה חייב לשלם לו וכו' יע"ש והגם דהרשב"א שם באותה תשו' חזר מזה היינו משום דלא הוה בכלל השטר אחריות עוני שכן כתב ומכל מקום איני רואה בל' השטר שק"ע ראובן אחריות אם לא יוכל לגבות מחמת שאין ללוה לפורעו וכו' אבל השג יד לא נכנס לפי לשון שטר האח' מיהו אם ראובן מודה שע"ז קבל אח' חייב וכו' ע"כ.

הרי להדייא דהרשב"א קרי בחייל לחייב המוכר אף שקבל אח' עוני אם נתחייב בכך וא"כ ק' הרשב"א דידיה אדידיה דאיהו מכת האוסרים קבלת אחריות וכיון שכן הוה ליה לפחות אבק רבית ואין מוציאים מידו ואין לתרץ דהרשב"א מיירי במכרו בשוה דבכה"ג מותר לקבל כל האחריות כיון שאינו לוקח יותר ממה שנתן חדא דתירוץ זה אי אפשר לאומרו לדעת הסמ"ע דלדידיה עכצ"ל דמכרו בפחות דאם לא כן מאי קא משמע לן ועוד דלפי הנראה שם מתשו' הרשב"א דהנך שטרי חוב דגוים היו הלואה ברבית מדכתב בלשונו בכ"מ קרנות וקרן ואם כן אף שמכרו לו בשוה אסור ליקח הרבית מן הגוים אם האח' על המוכר דכיון דהאחריות על המוכר הו"ל הנך זוזי הלואה גביה והרבית שלו הוא וזה נוטלו מן הגוי בשכר המתנת מעותיו וכמ"ש הרשב"א בתשו' חלק א' סי' רס"א הובאה בב"י יו"ד שם וז"ל אבל מה שמקבל אם לא יוכל לגבות וכו' קרוב בעיני שזה אסור לפי שתנאי זה מבטל המקח ואם כן אין כאן מכר אלא הלואה ואפילו כשנוטל הרבית מן הגוי נמצא שנוטל מישראל שכר מעותיו הרבית שהרויחו בו מעותיו של אותו מוכר ע"ש והך דח"ב מכ"ש אתיא לאיסורא מההיא דאמרן דאפי' דהתם המכר קיים אלא שמפני האחריות מבטל המכר להחשיבו מלוה ואסור ליטול רבית כ"ש הכא דאעיקרא אין כאן מכר כלל כפי המתבאר שם מתשו' הרשב"א פשיטא דהרבית שלוקח מן הגוי כאלו נוטלה מישראל המוכר וראיתי להרב בית אברהם בסי' הנז' דתי' הך תשו' הרשב"א אהדדי והיה בהניח דהך תשובה דסי' קצ"ד מיירי במתנה שמתנה לחתנו ולהכי אין בו משום רבית ותירוץ זה לא יגהה מזור לרמ"א והסמ"ע וש"ך שכתבו דין הרשב"א במוכר כמ"ש.

והנה עם היות שדבריו בזה הם כנים ואמתיים ויותר לרואי השמש תשובת הרשב"א במקומה דמיירי להדיא בנדוניא ובפוסק נדוניא התירו וכמ'ש רמ"א ביו"ד סי' קע"ו ס"ח ומרן שם בסי' קע"ז סט"ו שהתירו להתנות עם חתנו שאם לא יתנם לו לזמן פ' שיתן לו יותר יע"ש ואפשר דכ"ש בנ"ד דלוקח אותם מן הגוים התוספת דמותר ברם לענד"ן דאין זה ברור דפשיטא דדעת הרשב"א שם באותה תשובה לחייבו באחריות השטר' אף אם היה קונה אותם קנין גמור בדינא ודייני פשיטא דדעת הרשב"א דחייב לקיים חיוב אחריותו דהרשב"א לא נסתפק אלא התם דלא קנאם מדינא אבל אם היה לו בהם קנין מדינא פשיטא ליה לחייבו והיכא דכבר קנה השטרות בקנין גמור הגם שהם מכח נדוניא קאתו עם כל זה הו"ל כשמקבל עליו אחריות כאלו לוה ממנו סכי השטרות וזקפן עליו במלוה וזה חתנו לוקח הרבית מן הגוים בעד המתנת מעותיו וקרוב הדבר לדמותו למה שחי' רמ"א בסי' קע"ו ס"ו דכשפוסק מעות לחתנו לא התירו אלא כשהתנו כן קודם הנישואין אבל אחר כך הוי כאגר נטר וה"נ כיון שקנה חתנו השט' מדינא הוה ליה כאלו התנו אחר כך דאסור הגם דנימא דנ"ד דהרשב"א היה התנאי בשעת הנישואין ועוד דלפחות היה לו להרשב"א לבאר דהיה קודם הנישואין להודיע טעם ההתר באופן דאין תי' זה ברור גם להרשב"א וכ"ש דהסמ"ע והש"ך ורמ"א לא שנא להו אלמא דסב' דאין קפידא ומ"ש הרב הנז' גם כן לדעת הסמ"ע והש"ך ולחלק יצא בין מלוה לפקדון שכתב וז"ל ואפ"ל בדרך דוחק לחלק בין מלוה לפקדון וכו' אינו אמת בשום פנים חדא דתשובת הרשב"א קרי בחייל לדון את הדין לחייב באחר' גם אם המכר קיים וזוזי הלואה ולא פקדון ולומר דאינהו סברי דהרשב"א מיירי בנדונ' ואינהו מיירי במכר ודוקא בדלא קנה דהוו זוזי פקדון אין זה מן הישוב ובפרט דרמ"א כתב בלשונו אף על פי שלא קנה חייב משמע דכל שכן אם קנה נראה דהדין כן ועוד דהש"ך גופיה כתב לדחות דברי הסמ"ע דאם לא היה מקבל עליו אחריות היה נותן לי עתה כתיבה משמע אבל עתה שקבל אחריות אף שנותן לו כתיבה חייב לקיים האח' דאלמא דאף שקנה על ידי הכתי' מתחייב לקיים חיוב האח' וזה מבואר כדבריו וראי' לו להרב ב"א שם שהביא דברי הש"ך הנז' בריש אמ'יר וכתב עליו וז"ל ולא ידעתי כונתו דאם כן גם עתה שמק' אחר' יכול עתה לכתוב לו קנה לך וכו' עכ"ל ולא ידעתי אמאי לא הבין כונתו דכונתו פשוטה כדאמרן לעיל דאם לא היה מקבל עליו אחר' אם קונה אותו עתה על ידי כתיבה אינו חייב לשלם אחר' עוני אבל עתה שמקבל עליו אחריות עוני אינו נפטר בכתי' קנה לך וכו' דסוף סוף הא קבל עליו אחר' עוני וחייב לשלם ובזה עלו ובאו דברי הש"ך על נכון וכמש"ל.

באופן דדברי רמ"א והסמ"ע והש"ך אין להם מובן כלל ולולא מ"ש הסמ"ע וש"ך בדברי רמ"א היה אפ"ל דמיירי במכרו בשוה דמותר לקבל כל מיני אחריות והגם דכתבנ לעיל דזה אי אפשר לאו' כדברי הרשב"א היה אפשר לידחק ולומר כמ"ש הרב"א הנז' דהרשב"א גם קמיירי בנדוניא אבל רמ"א למד מענינו לדין מכר בשוה דדינו הכי הוי דאף אם לא קנה האחריות קיים וכדכתב הרשב"א באותה תשובה בנדוניא ואל תתמה על החפץ היכי משכחת לה דמוכר חובו בשוה דמשכחת לה טובא עיין להש"ך סי' ס"ו סקק"ח שכתב כן וכן כתב הכנה"ג ביו"ד סי' קע"ג הגב"י אות ט"ו עמ"ש מרן בב"י דמוכר חובו בפחות ומסר לו משכון דמותר וכתב שכן מתבאר בח"מ סי' ס"ו אצל מ"ש הרב בעה"ת המוכר שער משכונת קרקע לחבירו ע"כ וכתב על זה הכנה"ג וז"ל ולענ"ד אין מזה ראיה כלל דהכא ודאי החדוש הוא אף על פי שמכרו בפחות וכו' התם מיירי כשקנה בשווי השטר וכו' ע"ש אלמא דמשכחת לה קנין שטרות בשוה אכן לעיקר קושית הכנה"ג על הב"י נלע"ד לישב דעיקר ראית הב"י היא ממשכנתא דאף דנימא דמיירי בדמכר לו שטר המשכנתא בשוה מכל מקום זה שדר בה ואוכל פירותיה הוי רבית אם אתה דן אותו במסירת המשכון בקבל אחריות דהרי לדעת הרשב"א אם קבל עליו אחריות אסור ליקח הרבית מן הגוי אע"כ דהבטחת המשכון לא חשיב קבלת אח' ופשוט אכן בדברי מהריב"ל אין לנו פה להשיב כאמור כיון דאיהו ז"ל כתב בפי' דעיקר ראיתו היא ממשכן לו מט' ועליו נפול תפול קו' הכנה"ג דאימא במכרו לו בשוה וכל לגבי דידי יש להקשות על מרן הב"י ומהריב"ל באו"א דמנ"ל דמיירי הך דינא דמשכן לו קרקע ומט' דסי' ס"ו דמיירי במכרו במעות דילמא מיירי בנתנו לו בנדונית בתו דמותר לקבל הפירות כמ"ש הרב"א הנז' או דנתנו לו במתנה או חליפין דכולהו הוו דומיא דנדוניא דמותר לאכול פירות אף שקבל אחריות דכיון דלא קבל המוכר מעות לא מחזי כאגר נטר אבל בקבל מעות בתורת מכר אפשר דאסור להבטיחו במשכון וי"ל.

ואחר כך ראיתי להרב או"ת ובספר משפט הכהנים ומשפט האורים שכתב מ"ש בהך דהרמ"א והסמ"ע והש"ך ויש להרגיש עליהם מכל מ"ש ועת לקצר והנה מהריב"ל בח"ג סי' ס' ראו הביא לנו בשם שיטה לאחד מרבני פרובינצא שכתב להתיר בקבלת אחריות החוב וז"ל ירוש' לוקח אדם שטרותיו של חבירו ומלותו בפחות ואפילו מקבל עליו המוכר אחרי' מותר וכתב הראב"ד דוקא שאינו מקבל עליו אלא ממה שנתן לו אבל אם מקבל עליו אחריות כל החוב אסור וכתב עליו הרב דוד בן שאול דהא מכירה היא דמה לנו אם יקבל עליו אחריות כל החוב לכך כתב בשם רבותיו דאפי' קבל עליו אחריות כל החוב מותר דהא בקרקע כה"ג שרי ולי נראה דדברי הראב"ד עיקר דהיכי נימא שאם לא יוכל לגבות כל החוב מן הלוה שיתן לו המוכר יותר ממה שקבל ממנו וכו' עש"ב וסברת הרדב"ש הנז' היא ממש סברת הנך י"א דהביא הר"ן והביאה הנמק"י דס"ל דמוכר שטר חוב ומקבל עליו אחריות אינו אסור משום רבית וכן ראיתי בש"מ למציעא על דס"ד ע"א שכתוב שם בשם הריטב"א וז"ל ויש למדין מהא דאביי דהא דאמרו בירוש' יש דברים שהם כמו רבית ומותרים כיצד לוקח אדם שטרותיו של חבירו בפחות ואינו חושש משום רבית שאם מכר אדם לחבירו חוב שיש לו על הגוי בפחות מותר לו לקבל, עליו אפילו אחריות כל החוב ואין כאן משום רבית שאין כאן אלא מתנה באח' ואף על פי שמכרו באחריות אוזולי הוא דמוזיל גביה כאלו מכר לו חבית של יין פחות מדמיה וכאלו מכר לו קרקע בפחות וקבל עליו אחריות ויש חולקים בדבר וכ"ד רבינו בשם רבותיו דלא שרי אחריות אלא במכר קרקע או מטלטלין וכו' אבל לא אחריות מעות דכיון דזוזי שקל ומקבל עליו אחריות זוזי הרי זה כהלואה גמורה וכו' ומסתברא כלישנא קמא ומיהו אף ללישנא בתרא כל שלא קבל עליו אחריות אלא מן הקרן בלבד אין כאן רבית דהא לא הדר עליה אלא על זה שנתן לו וכו' ולכך כי הדר עליה ק' אוזפי וק' גבי מניה ואין כאן רבית וכו' עכ"ל והנה הרב תה"ד כתב בשם יש מי שאומר שאין למכור שטר חוב בפחות אלא דוקא בהגיע זמנו והן אמת רשימה זו תמוהא טובא וסב' יחידאה היא כמ"ש הגד"ת דאי בהגיע זמנו מק' בתוס' ובירוש' אף על פי שהוא נראה כרבית מכל מקום נלע"ד לישב שיטתם דאינהו מוקמו לה כשמכרו לו עבור טרחתו לגבות לו אלו השטרות ושלא יצטרך לעמוד עמו בדינא ודייני וגם לקבוע לו זב"ד או שום היתומים כיוצא דבכה"ג הוא דמותר כיון דעביד איניש דזבין דיניה ואף על פי שיצטרך זמן מה לגבותם וגובה יותר ממה שנתן ומחזי כאגר נטר ולכן שפיר מותר אע"פ שנראה כרבית כיון דסוף סוף עבור טרחתו עושה כן וכן כתב להדיא בעה"ת בתחילת דבריו וז"ל וכו' עכ"ל אבל בלא הגיע זמנו אסור דנראה דהוא שכר המתנת מעותיו ולשיטה זו קבלת אחריות ל"מ ול"מ אלא דעיקר הדבר תלוי שלא יהיה אגר נטר אלא דלעיקר הדין אין סברתם אמת דהא קי"ל מרבין על השכר והטעם משום דהוה ליה כמוכר חובו בפחות אף על גב דלא הגיע זמנו אבל לענין קבלת אחריות נראה להדיא דעתם כדעת הי"א דהר"ן דס"ל דמותר והגם שהוא קרוב לשכר ורח"ל בכה"ג שהוא בתורת מכר מותר ויותר יתישב סברא זו לקמן בס"ד.

בביאור סוגיית הגמ' בב"מ
ברם צריכים למודעי לסברת המתירים הנז' לעיל מה יעשו ביום שידובר בם סוגיא דמציעא דף ס"ד אשר עליה סמך הרמב"ם את ידו הוא וסיעת מרחמוהי דאיתא התם אמר אביי שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא אי תקפה ברשותך ואי יקרא או זילא ברשותי אמר ליה רב שרביא לאביי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא אמר ליה כיון דמקבל זולא קרוב לזה ולזה הוא ע"כ אלמא דהיכא דמקבל עליה אחריות דיוקרא וזולא נמי אסור ואם כן הכא נמי כמוכר שטר חוב או מלוה לחבירו בפחות ומקבל עליו אחריות עוני דהוא דומיא דתקפה דלא שייך ביה יוקרא וזולא דליהוי קרוב לזה ולזה אסור דעל ידי קבלת אחריות הוה ליה הנך זוזי הלואה גביה והוה ליה קרוב לשכר ורחוק להפסד וכן כתב רש"י להדיא שם ד"ה קרוב לשכר דכיון דאינו מקבל עליו אחריות המקח נמצא שאין זה מכר ומעות הלואה הם אצלו וכו'.

ויותר קשה למ"ש בש"מ שם בשם הריטב"א דיש למדין מהא דאביי וכו' כנ"ל נראה דהוא ראיה לסתור דאדרבא ההיא דסוגיא הויא תיובתיהו דהמתירים דמשמע דוקא אחריות תקפה אבל אחריות יוקרא וזולא אסור וכן כתב להק' ע"ד הרב זרע אמת בתשו' ח"א סי' קל"ו דקשה ליה על הש"מ בשם הריטב"א הנז' ועוד קשה לדעת רבותיו דמש' מדבריהם דמודו דבחמרא מותר ולא אסרו אלא באחריות זוזי אבל במכר קרקע ומטלטלין מותר והרי משמע מהסוגיא דגם במטלטלין אסור לקבל אחריות וכן נמי י"ל על סברת הראב"ד שהובא בש"מ שהזכי' מהריב"ל שרצה להכריע בין אח' כל החוב לקבל אחריות הקרן וכתב בעל השיטה וז"ל ול"נ דדברי הראב"ד עיקר וראיתו היא מההיא דחביתא דחמרא והדבר קשה דמההיא דחמרא משמע דקרוב לשכר ורחוק להפסד אסור אף בדרך מכר והכא נמי בקבל עליו אחריות הקרן נמי הוה ליה קרוב לשכר ורחוק להפסד דהתם בחמרא אינו ודאי שכר דהא אפשר שלא יתייקר היין ואם כן הוי ממש דומיא דמוכר שטר חוב וקבל עליו אחריות הקרן דאסרו התם בגמרא אם לא דקבל עליו הלוקח יוקרא וזולא הא לאו הכי הוה מתסר ואם כן היכי מייתי הרב בעל השיטה סייעתא לסברת הראב"ד שהתיר בקבלת אחריות הקרן מההיא דחביתא ולזה אפ"ל דמשמע להו דההיא דחביתא דחמרא הוי ודאי לשכר יותר משטר חוב כיון דמסתמא יתייקר השער אחר עבור זמן מה אבל בקבלת אחריות הקרן במוכר שטר חוב אינו ודאי לשכר דמי יודע אם יפרע הלוה או לא דעל הרוב מוכר ש"ח הוא דריע וגריע ותי' זה דוחק טובא ובפרט אם באנו לפרש הסוגיא כדברי המפרשים שגם בחביתא דחמרא נותן לו את דמיה אי תקפה אם כן אין כאן ודאי לשכר אלא כשלא תקפה ותקפה היא מלתא דשכיחא ואין זה יותר קרוב לשכר ממוכר שטר חוב ואפ"ל בעד המתירים קבלת אחריות דאינהו ס"ל לפ' הגמ' כדכתבו התוס' התם דהנז' בתירוץ שני שכתב בד"ה אי תקפה וכו' דהק' דהיכי דמי אי מיירי בשמשך אמאי אסור כשא' לו אי תקפה ברשו' שהרי התנה עמו שאם יוקיר יהא המקח קיים מעכשיו ואין המעות הלואה אצלו ואי תקפה אזי לא יהיה המקח קיים ויהיו המעות הלואה ויחזירם ומה רבית שייך כאן ואי בדלא משך וכו' ותירץ שם לחד תי' דמיירי בדמשך ודאפ"ה אסור ועוד תי' אי נמי דמיירי בדלא משך וכו' ע'ש ולפי הנראה ממ"ש התוס' דמיירי בדלא משך משמע דבמשך ס"ל דמותר וכדס"ל מעיק' בקו' דהוי כהתנה שאם יהיה ריוח יהיה המכר קיים ואם לאו הוה ליה מלוה וכה"ג בדמשך מותר וכן נראה שהבין בדברי' הפ"מ בתשו' ח"א סי' ע"ד שכתב וז"ל וכיון שכן יש לצדד בכה"ג שקנו הלוקחים קנין גמור דבכהאי גוונא אף שכל אחריות הסחורות על המוכרים אפילו יוקרא וזולא דלישתרי וכו' דכהאי גוונא הוה ליה כמתנה במקחו שאם יבואו הסחורות ל"ש יהא המקח קיים וכו' וכמו שצדדו שם התוס' בההיא דאביי דחביתא דחמרא דאי תקפה דליהוי דמוכר וכו' ואם כן לפי צד זה דתוס' הנז' הכא נמי בנ"ד דאף שלא משך הוה ליה כמשך וכו' היה מקום לצדד להתיר אף שקבלו המוכרים כל מיני אחריות וכו' עכ"ל ולפי זה י"ל בכונת התוס' דהוא הדין נמי במוכר שטר חוב לחבירו בכתיבה ומסירה או במ"ג דקנאו מדינא דיוכל להתנות בכהאי גוונא שכתבו התוס' דאם יהיה ריוח יהיה מכר ואם לאו הוה ליה הלואה ולהכי מתירים הנך י"מ דהוה ליה כהתנה.

בביאור שיטת התוס'
אלא דלענ"ד איני מוצא הכרח בדברי התוס' שיסברו כמו שפי' בדבריהם עפ"ד הפ"מ דמנ"ל לומר דמ"ש בתי' הב' אי נמי מיירי בדלא משך דהדרו בזה משיטה קמיתא לאסור תנאי כהאי גונא דהוי סברא אלימתא דילמא השתא התוס' אתו לטפויי ולאשמועינן רבותא דאף בדלא משך משכחת לה לאסור להתנות אי תקפה וכו' ועוד קשה לפ"ד מה יענו התוס' בתירוץ השני למה שהכריחו בתי' קמא מדין עיסקא דאסור בקבלת אחריות אף על גב דיכול להתנות אם יהיה ריוח וכו' והן אמת דדברי התוספות תמוהים באותו הכרח במ"ש דבעיסקא אינו יכול להתנות שאם יהיה הפסד בעיסקא יהיה הכל הלואה ואם יהיה ריוח יהיה הכל פקדון ולפי האמת בעיסקא בכהאי גוונא שרי וכמ"ש מרן בש"ע יו"ד סי' קע"ז דאם כל ההנאה לבעל המעות שרי ברם כבר עמד ע"ד בס' משמרות כהונה הנד"מ וכתב דצ"ל דמ"ש התוספ' יהיה הכל פקדון שלא בדקדוק אלא כונתם על חלק בעל המעות שאם יהיה ריוח יהיה פקדון ואם לאו יהיה הלואה דבכהאי גוונא אסור להתנות דיש לו הנאה למתעס' בפלגא דמלוה ואסור ע"כ והם דברים מוכרחים ולכן גם בחביתא אסור כיון דיש לו הנאה למוכר ממעות שמקבל ולכן סברי התוס' בתי' קמא דאסור להתנות בחביתא דומיא דעיסקא ולפי זה גם בשטר חוב כיון דיש הנאה למוכר בקדימת המעות אסור להתנות כיון דדמי לעיסקא וחביתא דחמרא דאסור להתנות על חלק בעל המעות וכמ"ש התוס' וכיון שהכרח התוס' שרו"ק צ"ל דגם בתי' השני לא הדרי בהו מניה וכאמור ומנא ליה להפ"מ לחדש סברא זו בתוס' להתיר קבלת אחריות המכר ולהתנות שאם יהיה ריוח וכו' ועוד קשה דאמאי חש לה עד שלא לעשות כדברי התוס' מדסתמו התו' והרא"ש דלא כהתוס' וכמ"ש הפ"מ שם בסוף דבריו תפ"ל דרבים אוסרים להדיא למכור שטר חוב בקבלת אחריות אף על גב דעל ידי קבלת אחריות הוה ליה כהתנה אם יהיה ריוח וכו' וכדהוה ס"ד לו' בנ"ד דהו"ל כהתנה והנה עם היות שמדברי התוס' אינו רואה הכרח לפי' הפ"מ מכל מקום אפשר לומר כדבריו ומאי דק"ל מההיא דעיסקא י"ל והוא על פי מ"ש התוס' לקמן דף ע' ע"א ד"ה דקא מקבל עליה חוסכא דנחשא דק"ל לתוס' התם מהא דחביתא ותירצו דהתם שאני דמכר גמור הוא אלמא דעל כל פנים מוכרחים אנו לחלק בין עיסקא כההיא חוסכא דנחשא לההיא דחביתא משום דהוא בתורת מכר מכח קו' התוס' שם וטעם החלוק מבואר על פי מ"ש הרט"ז נביא דבריו לקמן באורך ואם כן גם התוס' בתי' הב' דמתירים לקבל אחריות על פי דברי הפ"מ לא קשה להו מידי מההיא דעיסקא דל"ד אהדדי דההיא דחביתא הוי מכר גמור בדמשך ומעתה שפיר אתנח לן לכל כת המתירים מההיא דחביתא דאינהו מוקמו לה בדלא משך ולהכי אסור דמחזי כאגר נטר כיון דעדין לא קנה מדין מכר גמור ולהכי יש לאסור בו קבלת אחריות דל"מ בהו תנאי אבל במוכר שטר חוב דקנאו מדינא באופן המועיל בזה שפיר יכול לקבל עליו אחריות ואין להקשות לפי זה שכתבנו דהתוס' בתי' השני סברי דההיא דחביתא גריעא ממוכר שטר חוב דהוי כמשך אבל חביתא מוקמו לה בדלא משך דהרי התוס' בד"ע ד"ה חוסכא דנחשא וכו' קרו לה מכר גמור וסתמא מ"ש דכ"כ אף לתי' הב' דאין זה קושיא דכונתם הוא דלגבי עיסקא חשיב ההוא דחביתא מכר יותר אבל אין הכי נמי דלגבי משך מודו התוס' דהוא עדיף יותר ומותר לקבל אחריות ודכוותא נמי בשטר חוב דקנאו בדרך הקנאתו במשיכה במט' מותר לקבל אחריות זה נראה לי לפרש בדעת המתירים.

בביאור סוגיית הגמ' בחביתא לדעת הרמב"ן
ברם אחרי הודיע אלהים אותנו דברי הראשונים כמלאכים הובאו דבריו בש"מ ראיתי דלא קשה מדי ואין צורך למ"ש דהנה שם כתוב בשם הרמב"ן דמפרש לה לההיא דחביתא בדאיתא בעין ואמר לו הילך ד' זוזי אהך חביתא וכו' ואחרים פירשוהו כגון דיהיב ליה זוזי אחביתא דחמרא על מנת ליתנה לו מכאן ועד י"ב חודש ואמר ליה רב שרביא האי קרוב לשכר וכו' כלומר מפני הקדמת המעות מקבל עליו אחריות לאחר שבא ליד לוקח וכו' ואם מקבל עליו אח' החומץ אי זולא כמו"מ הוא ושרי ע"כ ונראה דהנך אחרים הם הנך י"א דהביא הר"ן דאזלי לשטתיהו דאם הוא בתורת מכר ואיתיה בעין מותר לקבל אחריות וכדקי"ל מתנה ש"ח להיות כשואל ומכ"ש אתיא מההיא דפוסקין על הפירות ביש לו וכו' וכדק"ל להרמב"ן להכי פירשוה בדליתיה בעין דמחזי בשביל הקדמת המעות והרמב"ן אזיל לשיטתיה לאסור מכר בקבלת אחריות אף בדאיתיה בעין ולכן פירשה בדאיתיה בעין ודברים אלו באו מפורשים למבין דברי הריטב"א הובאו דבריו שם סמוך ונראה שכתב וז"ל פירש"י שהיה היין ברשות מוכר כשהוא פוסק ולי נראה דאם כן זה מכר גמור הוא וכל אח' שמקבל עליו אינו אלא כמקבל אחריות על פקדון ש"ח ומתנה הוא דבעי למיתן ליה כיון שהיין שוה עכשיו בדמים שקבל ממנו וכו' ורבינו פירש כדברי הראב"ד שפי' דמיירי בפוסק על היין שאין לו על שער ידוע שבשוק ומקבל עליו דאי תקפה וכו' וק"ל לר"ש האי קרוב לשכר וכו' כלומר אין דרך משא ומתן לקבל עליו אחריות גדול כזה וכו' ואמר ליה אביי כיון דמקבל עליו יוקרא וזולא וכו' ואף זה דרך משא ומתן וכו' ע"כ הרי דעת שפתיו ברור מללו דכשהוא בדרך משא ומתן הגמור ואיתיה בעין מותר לקבל אחריות שדרך משא ומתן הוא ולכן הוצרך לאוקמא בדליתיה בעין ואפ"ה שני תלמודא דעל ידי קבלת יוקרא וזולא הוה ליה כמשא ומתן ומותר ומעתה הנך אחרים שהביא הרמב"ן סברי כהנך המתיר' בקבלת אחריות וסברי בפי' הסוגיא כדעת הראב"ד ורבו של הריטב"א ובזה יבא על נכון מ"ש הריט"בא בסו"ד דיש למדין מהא דאביי וכו' כנז"ל דכונתם הוי דלפי מה שהבינו הם בפי' הסוגיא כפי' רביה דהריטב"א דמאי דמשני תלמודא כיון דמקבל עליו יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא כונתו שגם זה כדרך משא ומתן על ידי קבלת יוקרא וזולא אם כן דון מינה כשהוא מכר גמור ואיתיה בעין ואינו בדרך עיסקא אזי מותר אפי' בדאיכא אחריות יוקרא וזולא וכגון מוכר שטר חוב לחבי' ולזה סיימו שאין כאן משום רבית כאלו מכר לו חבית של יין פחות מדמיה והיינו בדאיתא בעין דס"ל דמותר אפילו בדליכא אחריות יוקרא וזולא כיון שהוא דרך משא ומתן אלא דלפי זה לכאורה י"ל דאם כן דברי הראב"ד סתראי נינהו דלפמ"ש הכא הריטב"א בשמו נראה דס"ל דמותר למכור דבר שהוא בעין באחריות כיון דאיהו מפרש לחביתא דחמרא בדליתיה בעין מש' דאי איתיה בעין אפילו בלא קבלת יוקרא וזולא שרי דמתנה ש"ח להיות כשואל ואלו מדברי הראב"ד שהביא דבריו בשיטה שהביא מהריב"ל דעתו לאסור בקבלת אח' כל החוב דדוקא בקבלת אח' הקרן הוא דשרי וע"כ דמפ' לה כפי'שהביא הש"מ משמו דאל"כ היה אסור אף בקבלת אח' הקרן לבד דמאן דמפ' לה בדאיתיה בעין הכי ס"ל וכדאמרן דהא בהא תליא מלתא אי מהא לק"מ דנראה דאף דהראב"ד מפרשה כהחולקים על הרמב"ן עם כל זה דעתו לחלק בין מוכר שאר דברים כגון חביתא דחמרא וכיוצא דבהנהו מותר אפי' בדקבל אחריות אבל מוכר שטר חוב כיון דזוזי שקל ומקבל עליה אחריות זוזי הרי זה כהלואה גמורה וכמ"ש הריטב"א בשם רבו שכתב בשם רבותיו והבי"ד לעיל וסיים על זה שם ואפי' ללשון זה בקבל עליו אחריות הקרן מותר ע"ש וזו היא ממש סברת הראב"ד שחילק בין קבל עליו אחריות הקרן לקבל עליו אחריות כל החוב ולפי זה אין שום קוש' מכל מ"ש כאשר יראה המעיין והשתא הכא קמו עמדו בידנו שלשה סברות בדין זה ונלוים כלם בפי' הסוגיא דהרמב"ן ודעימיה מפרש הסוגיא במוכר דבר שהוא בעין ועם כל זה אסרו בגמ' ומינה במוכר שטר חוב ואחרים שכתב הרמב"ן והנלוים אליהם מפרש אותה בפוסק וכו' אבל בדבר שהוא בעין מותר לקבל אחריות והראב"ד מפרש כותייהו אלא דהוא מחלק בין מוכר קרקע ומטלטלין ומקבל אחריות למוכר שטר חוב ומקבל אחריות דזוזי שקיל ומקבל אחריות זוזי ועל פי זה היה נראה דהתוס' סברי הפך מזה דאדרבא כל דליתיה בעין מותר לקבל אחריות וכל דאיתיה אסור דכת' התוספ' בדס"ד ע"ב ד"ה האי קרוב לשכר וכו' וז"ל ומכל מקום לא קשה דהתם יכול המוכר לתת לו חטים אחרים וכו' ורבנן דיהבי זוזי אחמרא וכו' ולא היו יכולים לקנות מן השוק אחר וליתן להם וכו' ע"כ ובביאור ד"ק נתחבטו המפרשים ואת אחרונים אני רואה שעלו דברי אלו להיות כדברי אלו ועלו בהסכמה לפרש כונתם כדפירש הרב פ"מ בתשו' ח"ב סי' מ"ה דשקיל וטרי בדבריהם ומסיק דדעת התוס' דבאינו יכול ליתן לו אחרים אם לו קבל עליה יוקרא וזולא אסור לקבל האחריות וכ"כ הגה"א פ' אז"ן על דס"ד כדברי התוס' וזה סותר דברי המתירים מן הקצה אל הקצה כאשר אין צורך לבאר זה מיהו אפשר דכל זה שכתבו התוס' והג"א הנז' לא נאמרו דברים הללו אלא כשלא משך דאינו יכול להתנות כיון דעדין לא קנאו קנין גמור מדינא אבל בדמשך דקנאו מדינא עדיף טפי ומצי להתנות אף לדעת התוס' דעם דהתוס' פליגי בחדא בדלא משך ואיתיה בעין דמדברי המתירים נראה דמותר אף בדלא משך שהרי סתמו וכתבו בכל גוונא דאיתיה בעין הא מיהא נקוט בידך דבדמשך אליבא דכ"ע מצי לקבל אחריות וקמו להו התוס' בהדי המתירים למכור שטר חוב באחריות ומאחר עלות דבר זה דבמח' הוא שנוי הללו אוסרים והללו מתירים ואין בידינו להכריע ובפרט דמרן הק' בשה"ט פסק לאסור צל"ד איסור דבר זה מאי ניהו אי הוי אסורא דאוריתא או דרבנן דנ"מ טובא חדא דבאתרא דלא קבילו עלייהו הוראות מרן כיון דהוי פלוג' דרבוואתא אי הוי דהאוסרים אסרוהו מדרבנן היה מותר כיון דקי"ל ספיקא דרבנן לקולא אף בס' פלוגתא ועוד נ"מ גם כן דאי האוסרים היינו מדרבנן בכה"ג מהני מנהג הסוחרים אף שאינו מנהג ותיקין ובסוחרים יחידים ושלא ע"פ חכם מהני לבטל הלכה דקי"ל מנהג מבטל הלכה באסורין דרבנן ואף שהרב מהר"ח פלאג'י בספרו סמיכה לחיים הוה ס"ד לו' דמנהג הסוחרים מבטל הלכה אף בר"ק והביא ראיה לזה מתשו' הבע"ח יע"ש מכל מקום לא סמך להתיר מטעם מנהג אלא למאן דאסר מדבנן וגם הרמ"ז חקרי לב ת"ק שם ובתשו' כי באה בחקרי לב מה"ב סי' ד' דחה דבריו בכמה ראיית וזו הלכה העלה דמנהג הסוחרים ואינו מנהג ותיקים ובזמננו זה ובסוחרים יחידים מהני באיסור דרבנן אבל בדאוריתא ל"מ מנהג לבטל הלכה ואם כן בנ"ד דהוי פלוגתא אי איכא אסורא או לא אי הך אסורא הוי דרבנן פשיטא דמהני מנהגא להתיר ולבטל דעת האוסרים.

שיטות הראשונים והאחרונים בסוגייא דחביתא
והנראה בעיני פשוט דאסור זה הוי מדרבנן דהא כל חילייהו דהאוסרין הוי מההיא דחביתא דחמרא וההיא דחביתא משמע דהוי מדרבנן וכמ"ש התוס' שם דס"ד ד"ה אי תקפה וכו' דמדמו לה אעיסקא וכן גם כן בד"ע ד"ה דקבל עליה חוסכא דנחשא מש' דהוי מדרבנן ואם כן גם מוכר שטר חוב דילפינן מינה הוי דרבנן וכן ראיתי להרב זרע אמת יו"ד סי' ע"ד וקל"ג דס"ל בפשיטות דהוי מדרבנן אסור דמוכר שטר חוב באחריות ולא עוד אלא שתמה על הרב גדולי תרומה שעלה ונסתפק בזה אי מוכר שטר חוב וקבל עליו אחריות כל החוב אי הוי רבית קצוצה או אבק רבית והגם דתמיהותיו על הגד"ת וראיותיו מדברי הבעה"ת יש לדחותם דכולהו לא מיירי אלא בקבלת אח' הקרן כאשר יראה המעיין שיד הדוחה נטויה לכל מש' מכל מקום נקוט מיהא דעת הרב בפשיטות דהוי דרבנן ברם אחד הרואה דהרב מהרימ"ט שקיל וטרי בהך מלתא טובא בתשו' יו"ד סי' ט"ל דהביא תשו' מהריב"ל הנז' ומ"ש בשם השיטה הנז' והוקשה בעיניו דברי הראב"ד טובא וכתב וז"ל ואני בעוניי הוקשה לי טובא גב"ר כהראב"ד לימא כהא מלתא היכא שאם התנה שאם לא יוכל לגבות מהלוה שיגבה מהמוכר ומותר והלא אין זה מכר אלא הלואה דמה מכר לו ובמה קיימא ברשות לוקח והא אמריכן גבי חמרא כיון דלענין יוקרא וזולא ברשות מוכר קרוב לזה ולזה היא והכא כיון שאם לא יוכל לגבות חוזר ולוקח מזה אין כאן מכר כלל וכו' ע"כ והנה מדבריו נראה דרצה להבין ההיא דחמרא כדפי' הרמב"ן ולכן קשה לו לשיטת האב"ד מה יעשה באותה סוגיא דמש' מינה דלא הוי מכר ופליאה בעיני דאדתק"ל בדברי הראב"ד הנז' לעיל הוה ליה להקשות על דברי השיטה שנרגש מזה מההיא דחביתא ועם כל זה כתב כדברי הראב"ד דע"כ נראה פשוט דהראב"ד ודעימיה מפ' הסוגיא דלא כהרמב"ן וכמש"ל וכמ"ש להידיא הש"מ בשם הריטב"א דמפרש לה בפוסק על שער שבשוק ולהכי כיון דמחזי כהלואה אסור לקבל אחריות כיון דאיכא המתנה מחזי כהלואה אבל אם הוא בעין אין כאן רבית דמתנה ש"ח להיות כשואל גם מההיא דעיסקא נמי לא קשה מדי וכן כתב גם כן הרב כהנת עולם בסי' קע"ג דכ"ה ועוד נלע"ד לדמות דבר זה למ"ש הפוסקים לחלק בין מ"ש מרן השו"ע ביו"ד סי' קע"ב ס' ו' דאסור לקבל אחריות המשכ' ובסוף סי' קע"ד כתב וז"ל השוכר בית מחבירו והקדים לו שכר ך' שנה וכו' מותר ובדרר זה יהיה אחריות קרקע מנפילה או שריפה על בעל הקרקע וכו' וכתב הרט"ז סק"ה ה' ט' כיון שלא היה כאן שום הלואה בעולם ועיין בט"ז סי' קע"ב סק"ח כתב עמ"ש מרן ואם נותן לו סך קצוב כדי לקבל אחריות מנפילה ושריפה יש מי שאוסר ע"כ כתב וז"ל ואין להקשות דהא קי"ל מתנה ש"ח וכו' י"ל שאני הכא שעיקר ההיתר של ענין זה במה שמקבל עליו אחריות משום הכי כל שהאחריות בטל הימנו אין כאן מכר וכו' וגם הש"ך סקכ"א כתב דטעם האוסר הוא הרמב"ן שתלה טעם היתר המשכנתא ע"י קבלת האחריות אבל להפוסקים שכתבו טעם ההיתר משום דכתב לו כך בשטר או משום שאין כח וכו' [שיי] ע"כ.

באופן דהמתבאר מד"ק שכל שהוא מותר גמור מדינא כגון שאין שם הלואה ואין טעם ההיתר תלוי בקבלת אחריות מותר לקבל אחריות אבל כל שיש שם הלואה כגון משכנתא דעיקר ההיתר תלוי על ידי קבלת אחריות אסור לקבל האחריות כיון דבו תלוי כל ההיתר ולכן בהיתר עיסקא או בפוסק שעיקר ההיתר על ידי האחריות אסור לקבל אחריות אבל במוכר שטר חוב בפחות אין בו איסור מצד עצמו כלל דרשאי אדם לפחות מחובו וכמ"ש מרבין על השכר דמינה ילפינן ואם כן מותר לקבל אחריות אבל היתר עיסקא לא הותר אם לא על ידי שהוא באח' שעל ידי זה יצא מתורת איסור כיון שהוא באחריות ואדרבא לפי יסוד זה כיון שראינו כל הראשונים שהביאו בפסקיהם הך דינא דירו' ולא תלו הטעם בקבלת אחריות כלל משמע דס"ל דמדינא מותר למכור שטר חוב בפחות מכיון שאין זה דרך הלואה אלא דרך משא ומתן וכמ"ש מרבין על השכר כיצד השכיר לו וכו' ועיין ברש"י ז"ל שכתב הטעם משום דהוי כמוכר חובו בפחות וכיון דאינו תלוי טעם ההיתר בקבלת אחריות מדסתמו דבריהם אם כן פשיטא יכול לקבל אחריות המכר כדקי"ל מתנה ש"ח וכו' ומהיקשא אתיא מההיא דסי' קע"ד דהשכיר לו בפחות דמותר לקבל אחריות נפילה ושריפה אע"ג דמיירי דהשכירה לו בזול בשביל קדימת המעות וכמ"ש הש"ךסק"ט יע"ש ולא עדיף שכר ממנו בפחות ממוכר שטר חוב בפחות וכי היכי דהתם מותר לקבל אחריות ה"נ כן זה נראה דעת המתירים ולא קשה מידי ממ"ש הרב מהרימ"ט.

ושמא תאמר דאדרבא מדברי הט"ז עצמו שם בסי' קע"ד ה'ן נסת'ר כל מש"ל בעניותין ואדרבא מהתם מוכח לאסור מכירת שטר חוב בקבלת אחריות מד"ת שהרי כתב שם בסו"ד וז"ל וגם לא דמי למוכר שדה לחבירו ואמר לו כשיהיו לי מעות תחזיר לי דאסור דהתם בטלה המכירה למפרע מה שאין כן כאן דלא בטל שם השכירות על אותם הימים שדר בה בתורת שכירות וכו' וכן כתב הש"ך שם סק"י ואם כן גם במוכר שטר חוב הגם דהמכירה היא מכירה גמורה מכל מקום כיון דבטלה למפרע על ידי התנאי אסור והוי ר"ק כמ"ש מרן בסוף סי' קע'ד דמוכר שדה לחבירו ואמר לו כשיהיו לי מעות תחזיר לי דהוי ר"ק לזה אפשר לומר דדוקא התם דמתני בחזרה הוא דאסור אבל הכא דאינו מתנה בחזרה דמעות להוצאה נתנו אלא דישלם לו מביתו והרי זה דומה לקבל עליו אחריות הבא מכחו דמותר אף על גב דהמכר בטל למפרע על ידי האחריות ולאו עוד אלא אפילו היכא דמעיקרא אין כאן מכר כגון ההיא דח"מ סי' ס"ו ס"א דלא קנה בכתיבה ומסירה עם כל זה בקבלת אחריות משלם מביתו ועל כן כיון דבתורת תשלומין הוא נותן לו ולא בתורת חזרת מכר מותר כיון דקי"ל מתחייב אדם במה שאינו חייב וכמ"ש הרשב"א באותה תשובה שממנה הוציאו הפוסקים דין זה דח"מ סי' ס"ו הכא נמי נימא באחריות עוני דאע"ג דעל ידי האחריות בטל המכר מכל מקום כיון שהוא בתו תש' ואינו בתו' חזרה לא דמי למוכר שדה לחבירו ואמר לו כשהיו לי מעות וכו' ז"ן לישב דעת המתירים ממ"ש עליהם מהרימ"ט דתלה הדבר בקבלת אחריות ושעל ידי האחריות שמקבל המוכר עושה כמלוה ומזה יצא לידון בנ"ד דין איסור רבית דאוריתא דלאו הא בהא תליא אלא הכל תלוי בטעם ההתר וכמ"ש הט"ז והש"ך ותמהני עליו שתלה הדבר בקבלת אחריות ושע"י נעשה כמלוה דהא אשכחן כמה מלי דמותר לקבל אח' ולא חשיב כמלוה כדאשכחן גבי עיסקא שאם אחר שאינו לוה מקבל אחריות מותר ואי איתא דעל ידי האחריות קבליה ברשותיה להיות מלוה גביה ומופקדים ביד המתעסק אם כן שכר של לוקח בעד האחריות מחזי כרבית אע"כ צ"ל כדאמרן בשם המפרשים דהעיקר תלוי אם הוא בתורת מלוה או בתורת מכר וכן נמי הך דינא דסי' קע"ד הנז' יוכיח דאע"ג דהאחריות על המשכיר מותר לשוכר לדור בתוכו ופשוט.

וטעם האוסרים למכור שטר חוב בפחות באחריות אף על גב דגבי שכירות מותר וכמש"ל עיין להרב מהרמ"ל בתשו' סי' ע"ו דק"ל קרוב לזה ויצא לחלק דדוקא גבי שכירות דרך הוא לקבל אחריות אבל שטר חוב אין מדרכו לקבל המוכר אחריות עש"ב וכונתו נראה לחלק כמ"ש בזה הראשו' כתבנום לעיל שחי' בין אחריות קרקע ומטל' לאחריות שטר חוב ופשוט ומעתה מ"ש מהרימ"ט על הראב"ד במה שאסר לקבל אחריות כל החוב דמכר קרקע חזינן להראב"ד דס"ל דאחריות השבח גובה לא קשה מדי דלא דמי קרקע ומטלטלין למוכר שטר חוב להראב"ד וכמש"ל ובלאו הכי נראה דלא דמי אחריות דגזלן לאחריות עוני דמיירי ביה הראב"ד ובמוכר שטר חוב נמי באחריות הבא מכחו כתב להדיא הרשב"א בתשו' שהביא הב"י סי' קע"ג דגובה כל השטר חוב ועיין בש"ך ובסמ"ע ח"מ סי' ס"ו אם גובה גם הרבית ודוק גם מ"ש מהרימ"ט ע"ד הרדב"ש במ"ש דהא בקרקע כה"ג שרי מתשו' הרא"ש עש"ב לא שמא מתיא דתשוב' הרא"ש הנז' מיירי בדיני משכנתא והיא עצמה מ"ש מרן הש"ע סי' קע"ב הנז' הבי"ד לעיל והרדב"ש לא מדמי ליה למשכנתא אלא לשכירות דמותר לקבל אחריות מאחר די"ל בין מוכר שטר חוב למשכנתא שני חילוקים שכתבנו לעיל או כמ"ש הש"ך והט"ז או כמ"ש הראשו' בההיא דחביתא בין דבר הנמכר לדבר שאינו מכר גמור וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו גם מה שנסתייע לסברתו מדברי הראב"ד שהחמיר בענין קבלת אחריות עיסקא אין צריך לכפול הדברים דלפי מ"ש לא קשה מידי להראב"ד ובלאו הכי הראב"ד חזר בו מאותה חומרא וגם מדברי הר"ן נראה שאין זה דעת הראב"ד אלא דעת הרשב"א וכמ"ש הרב גדולי תרומה והרשב"א אפשר דאזיל לשיטתו בזה ומה שדחק הרב מהרימ"ט לפרש דברי בעל השיטה כבר דחה דבריו הרב זרע אמת בסי' קל"ז יע"ש וגם הרב כהונת עולם בסי' קע"ג הניח דבריו בצ"ע במ"ש דהוי רבית קצוצה ע"ש.

אך ורק מה שכתב הרב כהונת עולם בסוף דבריו וז"ל וקבלת אחריות כל החוב אפילו דיעבד כיון דהרמב"ן ובעל התרומות כתבו להדיא דהוי רבית קצוצה וכו' והוא פלא דהרמב"ן ובעה"ת לא כתבו דבר אלא דהרב גד"ת מכח דקדוק כתב כן בדרך שמא לחד תי' ודבריו תמוהים באותו תירוץ כאשר עמד ע"ד הז"א ז"ל ודחאם בשתי ידים בשני תשו' הנ"ל ובסי' ס"ט ואם כן היכי קרי להו להרמב"ן ובעה"ת שמסיימים לדון בו דין ר"ק מיהו רואה אנכי למהרשד"ם בח"מ סי' רל"ב דנראה מד"ק דמוכר באח' דהוי רבית קצוצה וכתב בנ"ד דמכר קרקע וקבל אחריות מנפילה או שריפה דהוי רבית דאוריתא והביא ראיה לזה מדין המשכנתא כדפסק הטור בסי' קע"ב הנז' עש"ב ולפ"ד כ"ש אתיא דמוכר שטר חוב באחריות דגרע ממוכר קרקע באחריות כמש"ל דהוי ר"ק והגם דלפי האמת תם אנכי מאי ראיה מייתי מדין משכנתא ואדתק"ל ממשכנתא תסייעיה משכירות מכל מקום לא קשה מידי עליה דהוא ז"ל ס"ל כמ"ש הט"ז הנ"ל דשכירות שאני דשכירות לא בטלה שהרי מנכה לו מה שדר בה אבל מכר כיון דלמפרע הדר חשיב הלואה ולא ס"ל לחלק כמש"ל לדעת המתירים ומעתה קשה לי טובא על הרב זרע אמת בסי' קל"ז הנז' שדקדק מתשו' מהרשד"ם דסי' ש"ך דס"ל דהוי אבק רבית דתשו' זו קרי בחיל דמוכר קרקע באחריות הוי ר"ק ומכ"ש מוכר שטר חוב כנ"ל ומאי דדייק הז"א מתשו' דסי' ש"ך דש"מ דהוי אב"ר נלע"ד כי היכי דלא ליסתרו תשו' מהרשד"ם אהדדי מצ"ל ולדשוקי נפשין דמה שנסתפק מהרשד"ם כמה תגבה האשה דהוכיח מזה הרב זרע אמת דאם הוא ר"ק לא היה מסתפק בזה וגם לא היה תולה הדבר בסברא שלא תהנה האשה בדבר הנעשה באסור ע"ז יש לפרש כונת מהרשד"ם באותה תשו' הוא לענין אם חייב הלוה לפרוע לאשה הקונה אבל לענין המוכר פשיט' דגובה מהאשה היתר על ע"מ שקבל ממנה אלא דבנ"ד לא היה המוכר תובע זה כלל אלא דעיקר מה שנשאל הרב הוא לענין הלוה אם חייב לפרוע הכל או לא והיה צד לומר דכיון דהמקח קיים אם כן האשה קנתה החוב וצריך לשלם לה כל השטר וכאשר יתבע אותה המוכר תתן לו המותר ועל זה צדד להפך דכדי שלא תהנה מאיסור רבית דאפ' שלא יתבע ממנה המוכר וישארו רבית אצלה על כן הסכים שלא תקח היתר מהלוה וצד זה הוא דומה למ"ש בסי' רל"ב הנז' בסוף התשו' דדימה נ"ד לגלימה דרביתא שלא יאמרו וכו' אכן בהתבוננות פורתא נראה דלא קשה מידי מתשו' מהרשד"ם הנ"ל למ"ש בסי' רל"ב והוא ע"פ מ"ש הרב ז"א שם באותה תשו' דמוכר שטר חוב בפחות מצד עצמו אין בו רבית אלא משום דשמא יבא לידי רבית והוי צד אחר ברבית והוא דרבנן יע"ש ואם כן כשהגיע הדבר לידי רבית לפי"ד הז"א פשיטא דהוי ר"ק אלא דבהתנו מתחילה באיסור בזה מידה מהרשד"ם דהוי אב"ר ומעתה לק"מ הנך תשו' מהרשד"ם אהדדי ולעולם דמהרשד"ם הוא מכת הסוברים דהוי דרבנן.

באופן היוצא מכל האמור דדבר זה במח' הוא שנוי הללו אוסרים והללו מתירים והמתירים גופיהו יש מי שהתיר אפילו בקבלת אחריות כל החוב ויש מי שאסר בכל החוב אלא אם כן אחריות הקרן והאוסרים גם כן יש מי שאסר מד"ת ויש מי שאסר מדבריהם והא ודאי דלכתח' הגם דרבו המתירים אין בידנו לעשות נגד מרן שהורה לאסור ובפרט דיש מי שסובר דהוי ר"ק וכמ"ש מהרימ"ט והגם דלפי מה שצדרנו אדרבא נראה דדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש להפך ולהתיר לגמרי כיון דלא תלו ההיתר בקבלת אחריות לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ובפרט דיד הדוחה נטויה אכן לגבי מנהג כגון נ"ד נראה דיש לסמוך על המתירים בזה מאחר דרבים מהראשונים ה"ה הר"ן והנמק"י בשם י"א וכן השיטה שהביא מהריב"ל והרדב"ש ורבותיו וגם הריטב"א הובאו דבריו בש"מ כ"כ בשם רבו ולפי מ"ש בעניותין גם הריטב"א בשיטה זו קאי אף עמהם מפרושו שכתב וגם הראב"ד לפי שהובא בש"מ דעתו להתיר הגם דבשיטה שהביא מהריב"ל דעתו לאסור אפשר דאחר הוא ואפי' אי נימא דחד הוא מכל מקים לא אסר אלא בקבל עליו אחריות כל החוב אבל באחריות הקרן מתיר וגם רבו של הריטב"א שכתב בשם רבותיו לאסור כתב הריטב"א הבי"ד לעיל דלא אסר אלא בקבל אחריות כל החוב אבל באח' הקרן מותר וכל להקת הפוסקים הללו פלגן בהדי הרמב"ן והבעה"ת והה"מ והרשב"א והנמק"י והתה"ד שהביא דברי מרן הב"י סי' קס"ט וכל הגאונים האוסרים הללו לא בא מפורש בדבריהם דהוי איסורא דאורייתא כי אם בדברי רבותיו של הריטב"א דוקא ודברי המהרימ"ט כבר עמד עליהם רז"א בתשו' סי' קל"ו ודחי לה וכבר בעניותין כתבנו די השי'ב לו ובודאי דאי היה חזי מהרימ"ט להקת הראשונים המתירי' לא היה כותב כ"ז לעשותם חולקים מן הקצה אל הקצה ועיין להרב ז"אב יו"ד ס"ג שהוכיח כיוצא בזה כי היכי דלא ליהוי פלוגתא מן הקצה אל הקצה ומה גם דמלבד דסתמו עוד בה הוכיח מדבריהם רז"א בראיות ברורות דהוי מדרבנן אם כן פשיטא דיש לסמוך אמנהג להתיר אף בבא לישאל וכמ"ש בריש אמיר בשם הרב חקרי לב דבאסור דרבנן סמכינן אמנהגא להורות להתיר וכמ"ש גם כן הרב ז"א בתשו' הנז' להתיר בנ"ד מכח מנהג.

ועוד נ"ל להתיר מכח ס"ס ספק אי הלכה כדעת המתירים ואת"ל דהלכה כהאוסרים שמא הלכה כהאו' מדרבנן או שמא דהאו' לא אסרו אלא מדרבנן ויש להקל במקום מנהג ומתהפך באופן זה ס' אם האוסרים מדרבנן ואם תמצא לומר מדאורייתא שמא אעיקרא אין הל' כהאוס' אלא כהמתירין זה נלע"ד סמך להתיר בנ"ד ועוד נלע"ד להתיר בנ"ד ע"פ אותה תשובה שכתב הפ"מ ח"ב סי' כ"ב דהתיר לשליח ליקח הרבית שנתן לגוי במה שקנה למשלחו בחלקו הנוגע לו בסתירותיו אשר שלח לו שכתב בסוף התשו' וז"ל ולא עוד אלא אף שהניח הנחה ראשונה דבתחילת הקניה קנה חלק ממנה לשם שמעון ומתחילת קניתו זיכה אותו לשמעון והיא זכותו על הכל אומר אני דאינו מוכרח לו' דמה שמעלה התו' היינו על המעות שלוה וכו' דאפשר דכיון דהוא ראה במשל שלקח ק' לבנים כק"י אם כן כשלוקח סחורה זו בשווי ק' לבנים מתחילת קניתם לשם שמעון ואפ' שלא זיכה אותה הסחורה בהחלט אלא אנ"ס דעל תנאי זה מזכה הסחורה הנקנית בק' לשם שמעון אם יקבלנה בק"י ואם לא ירצה לקבלה כי אם בק' אעיק' דדינא לא תהיה לו זכיה בה והו"ל כעין מי שמוכר סחורה לחבירו בשוויה אדעתא שיפרע לו הסחורות או אדעתא וכו' ליתן למוכר ריוח בעד הסחורה יע"ש ה"נ בנ"ד דהפאטור הנז' הגם דקונה במנה כיון שפרע בדמיו הקמביאל שהוא יותר ממנה כן יחשב לשולחו לידו ואינו מזכה אותה לו אלא על דעת שיחשוב לו פרעון דמיה מן הקמביאל המאה במאה ואחד וכמ"ש הפ"מ ונ"ד עדיפא דמה שנתן הוא גובה וכ"ש אם נ"ד נמי כותבים לפאטור שישלח חלק מן הסחורה שקונה דשייך טעמא קמא שכתב הפ"מ שם באותה תשובה דאינו מזכה המשלח משעת הקניה אלא משעת שליחות וקיימא ברשותיה מאי דבני בני ויכול למוכרה ביותר מדמיה ואם כן אין כאן רבית אך ורק נלע"ד להתיר לכתחילה באופן זה דהיינו שהפאטור בסדר ח"ש יחשב עליו הקמביאל מושלם והסחורה יחשוב אותה ביותר ממה שקנאה בעלוי נגד דמי הפרש הקמביאל ובזה נראה שיוצא י"ח הכל על פי הוראת הרב פ"מ הנז' וכל זה שכתבנו הוא במונח שהשטר חוב שהוא הקמביאל הנז' אין בו הפסד ואבדה ושרפה וגנבה וכיוצא דיכול לקחת תמורתו מהבאנך אבל אם יש לו הפסד בגנבה ואבדה ושרפה יש לצדד עוד בכחא דהיתרא כיון דקאי ברשותו של הפאטור לענין זה כיון שקנאו קנין גמור דהא איכא גביה קצת אחריות והגם דהפוסקים סתמו בזה במוכר שטר חוב בקבלת אחריות ולא חילקו בזה י"ל דמ"ש בדבריהם שאם אינו יכול לגבות מהמלוה שישלם לו המוכר אף גנבה ואבדה בכלל קבלת אחריות או יש לצדד דאחריות כה"ג דגנבה ואבדה הוי אחריות דלא שכיח דגנבה ואבדה לא שכיחי או דאף אם יגנב או יאבד אפשר דיודה החייב ואם כן אינו הפסד ברור ועיין בתוס' דמציעא דס"ד ד"ה אי תקפה וכו' משמע באחריות דלא שכיח וצריך להתישב בזה ואין להתיר בנ"ד מכח שהפאטור הנז' הוה ליה שליח בעלמא למכור לו הקמביאל הנז' בפחות ואם כן אין כאן רבית הבאה מיד ישראל לחבירו אלא ליד הקונה אותו שהוא גוי והפאטור אין לו במכירה זו הנאה של כלום ומה שמקבל עליו ערבות הפאטור הנז' לגוי אין בכך כלום מכיון שהגוי הקונה אותו אינו תובע הערב תחילה שהוא הפאטור הנז' אלא תובע הבאנק שהוא במקום ישראל הלוה מארי קמא דהקמביאל ואין כאן לתא דרבית כלל כשהגוי אינו תובע הערב תחילה ומפורש כל זה כטור וב"י יו"ד סי' קס"ט דהיכא דהמלוה תובע תחילה שרי לישראל להיות לו ערב דבר זה לא ניתן ליאמר בנ"ד בשום צד חדא דכפי האמת קנין יש כאן כמה שכותב בתוכו לפרוע להפאטור כיון שכן הוא מנהג הסוחרים בקנית הקמביאל כמ"ש הרב מטה שמעון בסי' ס"ו משם הפוסקים בענין הפוליסא ועיין להרב פ"מ ח"א סי' ע"ה שכתב דמנהג הסוחרים מהני לקנות הגם שאינו קונה מן הדין כל שכן בענין הקאמביו שאינו כתוב שם בעליו וכל שכן שהרי כתוב בתוכו וקרוב הדבר להיות ככתיבה ומסירה אלא שהוא שטר חוב של גוים ובאנו למחלוקת הפוסקים בזה ועוד כיון דלפעמים הפאטור שולח סחורה מאצלו סתמא משמע כי זה מקנהו לו הקנאה גמורה וב"ח גובה ממנו לפי הנראה ממנהג הסוחרים וא"צ להאריך בזה ובפרט שעל ידי האחריות שמקבל לנכרי נראה שקנאו זאת שנית דאף אם באת לדון בו דין שליח עם כל זה אסור אף דתובע הלוה תחילה דע"כ לא התירו בתובע הלוה תחילה אלא כשהוא בתורת ערב אבל בתורת שליח אסור ודבר זה נפתח בגדולים עיין להפ"מ ח"א סי' כ"ה וח"ב סי' כ"ב ושתי תשובות בזה נראים קצת כסותרות ועי' להכנה"ג סי' קס"ט ועיין להרב זרע אברהם סי' והרב עדות ביאוסף ח"א סי' ב' ומה שהסכים ע"ד הפ"מ שם ועיין להרב כ"ע סי' קס"ט ולהרב מכת"ל יו"ד סי' י"ו והרב זרע יעקב ן' נאיים סי' ד' שכלם פה אחד הסכימו לאסור בשליח שלוה מן הגוי וסומך הגוי על השליח ואכמ"ל בדבריהם ובפרט דכל דבר הקשה בדברי הכנה"ג בפשיטות בהשקפה ראשונה עמד על דברי הזר"י שם באופן דהכלל העולה מד"ק דכיון שאין המלוה מכיר ללוה וגם הפאטור אינו מזכיר שם הלוה ואף במזכירו אם אינו יודעו אפילו בכתב הוכיח במישור הזר"י הנז' שם דהוי כאינו מזכיר שם הלוה ואליבא דכ"ע הוי רבית קצו' וה"נ בנ"ד הוי הכי דכיון שזה השליח לוה ברבית מן הגוי במכירת שט"ח בקבלת אח' כשחוזר וגובהו מן הסוחר משלחו שמחשב עליו הקמביאל בפחות הו"ל רבית קצו' לדעת כל הפוסקים אכן לפמש"ל דאעיק' מכירת שט"ח בפחות יש להתיר בנ"ד אם כן שפיר דמי מה שחשב עליו בפחות מהב' טעמים שצידדנו אי מתורת מנהג ואי דהוי כמוכר לו מחדש ביותר מדמיה וכמ"ש הרב פ"מ זה נלע"ד ע"כ באו דברי הרב ועצום הפוסק הנז' יצ"ו וחי לעולם אכי"ר:

תשובת הרב
הן כל יקר ראתה עיני את השאלה ואת אשר נגזר עליה את כל מחמדיה כפתוריה ופרחיה אשר כוננו מעשה ידי אומן נטע נעמן רחימא דנפשאי דיתיב בתווני דלבאי הלא זה הובאו דבריו הרב ועצום סיני ועוקר הרים בכור קריה רחמנא תנא תונא כמה"ר חביב דוד סתיהון הי"ו בענין הקאמביו הנהוג האידנא בני תיגרי דלכאורה אית ביה משום אסורא דרביתא דחמירא טובא מסכנתא ומר ניהו רבה אסיק שמעתתא אליבא דהלכתא בכחא דהיתרא ובשריותא ופסיק ותני הלכתא גברוותא הכא תרגימו נהוריתא ולהיות כי ערבים עלי דברי ידידים אשר מזהב ומפז נחמדים ואותי צוה במכתב למר לחזות בנועם תשובתו הרמתה ולחוות דעי גם אני הגם דידעתי בי'ני ערכי עלי ולאו למודעי הוא צריך עם כל זה לפי רוב האהבה לא זז מחבבה ואיידי דחביבותיה דמר גבאי עד לאחת הוכרחתי להשיב מפני הכבוד גדולה תשובה מאהבה להשתעשע בד"ק ולהתעלס באהבים ואהיה שעשועים ומני ומניה יתקלס עלאה ותסתיים שמעתתא אליבא דהלכתא וזה החלי בעזר ה' צורי וגואלי:

בראשית מאמר חזיתיה לרום מעלתו ארי עלה ונסתפק אם נאמר דעל ידי אל ג'ירו שעושה הסוחר לפאטור שכותב בתוך הקמביאל שלוקח מהבאנק שיהיה נפרע הסך הנז' על פי אורדין הפאטור אם כן נעשה הסוחר כמוכר חובו לפאטור שלו בפחות והפאטור נעשה לוקח שקונה ממנו הקאמביו הנז' בפחות כיון ששולח לו סחורה בפחות מדמי הקמביאל והסוחר המוכר הנז' נתחייב באחריות כל הסך הכתו' בקאמביו להפאטור הקונה ממנו וכשהפאטור יחזור וימכור הקמביאל הנז' לגוים שבעירו בפחות בדידיה קטרח כאדם העושה בשלו או נאמר דלעולם הפאטור לא קנה מהסוחר כלום ואינו אלא שליח בעלמא מהסוחר בעל הקאמביו למכור לו בפחות ולקנות לו סחורה אשר שאל ממנו הסוחר בכתבו ומה שכותב הפאטור ג'ירו בתוך הקמביאל ומתחייב באחריות כל הסך לגוים שבעירו הקונים ממנו הקמב' הנז' בפחות הוא מוכרח בזה כיון שרוצה למוכרו שם על ידו וזולת זה לא יקנו ממנו כי אם באופן הנז' דוקא באופן דהנה נמצא בזה ב' צדדים ובכל חד מנייהו לא פלט מאסור רבית שיש בו ברם מר ניהו רבה הכריע מכח שיקול דעתו דהצד הראשון הוא יותר מוכרע דהסוחר הוא מוכר חובו בפחות להפאטור שהוא ישראל חבירו באחריות כל החוב ככתוב בד"ק וכל לגבי דידי רואה אנכי דאדרבא הדעת נוטה והשכל מחייב לומר שלא נכנס דין זה דנ"ד בסוג מוכר חובו בפחות כלל אלא האמת יורה דרכו דהפאטור אינו רק שליח בעלמא מן הסוחר וכהצד הב' שכתב רום מעלתו וכמו שיתבאר לפנינו בס"ד וקודם כל אקומה נא ואש'ובבה תשו' נצחת את כל ונוכחת על כל הכתוב בדב"ק בדין המוכר חובו בפחות להשתעשע בתורתו הנעימה בקצר אמיץ אמרתי ויהי מה תחילת דבר חזיתיה למר דרצה ליתובי דעת עליון מהריב"ל בחלק ג' סי' ס' ממה שתמה עליו הרב כהונת עולם בסי' קע"ג שמנה להרמב"ם בהדיה כת האוסרים למכור חובו בפחות בקבלת אחריות דהיכן מצא להרמב"ם דאוסר ורום מעלתו תריץ יתיב בתרי אנפי ולדידיה אחרון עיקר ויצא הראיה על פי מה שכתב הרב מהרלנ"ח דדעת הרמב"ם לאסור בקבלת אחריות מדסתם ואם כן היינו טעמא דמהריב"ל נמי ואני אומר שכבר הרב כהונת עולם אף הוא ראה לדברי מהרלנ"ח כאשר הזכירם בראש אמ'יר ועם כל זה בתר הכי תמה על מהריב"ל שמנאו להרמב"ם בהדי כת האוסרים בפי' דמה מצא בדברי הרמב"ם דדעתו לאסור כדי למנותו עם האוס' דאין הכרח גמור לזה מדסתם למנותו עם האוסרים דמצ"ל לאידך גיסא דמדסתם בהיתר מכירת שטר חוב בפחות ולא ביאר עליה דצריך שיהיה אחר' החוב על הלוקח וכו' כמו שהוצרך הטור לבאר זה אם כן שמע מינה דסבירא ליה להרמב"ם דבכל גוונא מותר דאי לאו הכי הוה ליה לאשמועינן וכיון דיד הדוחה נטויה ומצ"ל הכי והכי אין לצרפו להרמב"ם עם האוסרים בפי' והטעם דהרב כהונת עולם דכלכל דבריו במשפט ולא שלח ידו כי אם ע"ד מהריב"ל דוקא אלו ע"ד מהרלנ"ח לא שלח יד כלל וכמובן ואשר על ידו השני שכתב עליו מר הנפק דהיא הנכון ככתוב בד"ק אחר המחילה רבה זה לא ניתן ליאמר כלל ואחרון הכביד ומיחזי כחוכא ואטלולא דמי שם פה לאדם לומר דלהרמב"ם לפניו עלו כל הגירסאות והנוסחאות ולהרי"ף דהוא רביה דרביה ולהרא"ש לא ראו הך גירסא וכו' תמיה אני על שום בעל שכל כוותיה דמר שיאמר כן ושהוא הנכון הא ודאי זוהי שקשה ואתמהא טובא והוא פלא:

עוד כתב רום מעלתו וז"ל והנה מרן בסי' קס"ט כתב וז"ל כתוב בתרומת הדשן וכו' עד סוף הלשון עד ד"ה והנה וכו' יע"ש בד"ק ורואה אנכי דכל מה ששרטט וכתב מר וכל האריכות שהאריך בזה הוא אך למותר שכבר קדמו בכל זה הרב כהונת עולם שם בסי' קע"ג באותו לשון אשר הזכירו רום מעלתו למעלה מזה שכן כתב שם הרב במיעוט שיחה נאה וז"ל מרן לפנינו מהרלנ"ח סי' קכ"ז לא הביאו חולק והב"ח כתב שהוא מוסכם אבל נראה דהר"ן והנמק"י מתירים למוכר לקבל כל האחריות כיון שיתבע הלוקח לגוי תחילה ככתוב בב"י סי' קס"ט וכו' ואע"ג דהתם בלוה גוי היינו משום שהוא חוב ברבית ומינה דהוא הדין בלוה ישראל שיכול המוכר לקבל אחריות כיון דהר"ן והנמק"י קרו ללוה לוה ולמוכר ערב וכו' והרב תרומת הדשן הביא דבריו מרן בסי' קס"ט הנז' וכו' עכ"ל יע"ש הרי לפנינו דכל מה שכתב מר בדרך ארוכה ורחבה כתבו הרב בקצור נמרץ ואין כל חדש כלל ותמהני עליה דמר דלפחות בסוד"ק הוה ליה למימר שכן כתב הרב כהונת עולם ולא לעשות עצמו מעלומי העין, וכאלו בטובו מחדש כל הני מלי מעליתא וכן לא יעשה עוד הביא לנו מה שכתב רמ"א וסמ"ע וש"ך בח"מ רס"י ס"ו שכתב דאם קבל עליו המוכר אחריות כל החוב אם לא יגבה הלוקח מהלוה שצריך לקיים המוכר מה שקבל עליו ולא חשו לאיסור רבית והאריך בזה רום מעלתו שתי יריעות חוברות ואת היותרת ודחה דברי הרב בית אברהם בשני התירוצים שתירץ ושאח"כ ראה לדברי הגאונים האורים ותומים ונתיבות המשפט מה שכתבו בזה ולא נתקררה דעתו בדבריהם ככל הכתוב בד"ק נר"ו באורך וברוחב ולענ"ד כל זה הוא אך למותר דקמחא טחינא הוא מאחר שכבר עמדו בזה גאוני אשכנז כנז"ל ואוקמוהו לההוא דינא בגווני דהיתרא ולא הניחו לנו מקום להתגדר בו בזה כלל כי לא השאירו עוללות בפרט זה כמ"ש המעיין ובודאי דאי אפשר לומר דהרשב"א ורמ"א והחונים עליו מיירי באחריות דאתי מחמת המוכר דליתא וכדמוכח מהרשב"א גופיה ומדברי הש"ך וכמ"ש מר וזה פשוט לא ניתן ליכתב כלל וגם תי' דמכרו בשוה גם כן איננו מתרי טעמי דמר והם פשוטים מאד ומה לנו להעלות על ספר בנייר ובדפתרא דברים העולים בס"ד ובמחשבה תחילה מאחר שאינו עומד כלל אחר האמת ומה שכתב מר על תי' הא' על הרב בית אברהם דמיירי במתנה שמקנה לחתנו וכו' דתירוץ זה לא יגהה מזור לרמ"א וסמ"ע וש"ך וכו' ע"כ לא ידעתי מה בא ללמדנו מאחר דהרב"א גופיה כן כתב וז"ל בשלמא וכו' יע"ש ומה חידש דבר מעתה גם מה שכתב עוד וז"ל ברם לענ"דן דאין זה ברור וכו' וכו' ע"כ אני תמיה עליו טובא דאיך נאמר דאם כבר קנה השטרות בק"ג דהגם דהם מכח נדוניא קאתי דעם כל זה היה ליה כשמקבל אחריות עליו כאלו לוה ממנו סכי השטרות וזקפן עליו במלוה וזה חתנו לוקח הרבית מן הגוים בעד המתנת מעותיו דכיון דחתנו לא נתן לו בעדם שום מעות כלל אם כן לא מחזי תו כאגר נטר כלל ואפילו שיקנה אותם לו בק"ג מאי הוי כיון שלא קבל חמיו ממנו בעדם שום פרוטה כלל אלא מתנה הוא שנתנם לו אם כן ודאי פשיטא דשרי לקבל עליו המוכר אחריותם ואין בזה בית מיחוש כלל וכן מוכח בהדיא ממה שכ' הריב"ש בשם הרשב"א הביאו מרן הב"י בסס"י קס"א והט"ז בסי' קע"ו סק"ח יע"ש והוא ברור ומה שכתב דקרוב הדבר לדמותו למ"ש רמ"א בסי' קע"ו ס' ו' דבפוסק מעות לחתנו לא התירו אלא קודם הנשואין וכו' ע"כ הרואה יראה להרב ט"ז שם בסק"ח מה שכתב על זה מדעת עצמו ומהלבוש והחכם עיניו יחזו דדמיון רום מעלתו לא דמי כלל ורחוק הדבר כרחוק מזרח ממערב ואדרבא מדבריהם איכא סייעתא רבתי לדברינו הנז"ל וכמובן והדברים פשוטים למבין גם מה שכתב על תי' הב' דהרב"א דחי' בין מלוה לפקדון וכו' דכתב מר דאינו אמת בשום פנים חדא דתשו' הרשב"א קרי בחיל וכו' גם אם המכר קיים וכו' ע"כ לא ידעתי היכן קרי בחיל ואפילו בלחש וברמז לא נמצא כזאת בדברי הרשב"א כלל כי אם דכל תשו' הרשב"א סובבת על נד"ד דוקא ותו לא מידי גם מ"ש עליו מדברי רמ"א והש"ך וכו' המעיין היטב בדברי הרב"א הנז' לבבו יבין דלא בא לתרץ כי אם תשו' הרשב"א עצמם כי היכי דלא לפלגו אהדדי ולא לדעת הסמ"ע והש"ך כלל כמו שיראה המעיין ומה שכתב דלולא דברי הסמ"ע והש"ך בדעת רמ"א היה אפ"ל דרמ"א מיירי במכרו בשוה וכו' והרשב"א מיירי בנדוניא וכו' ע"כ כמה מהדוחק הגדול יש בתי' זה אשר לא יכילהו שכל ורעיון לומר דהרשב"א מיירי בנדוניא ורמ"א שפסק לדין זה עצמו מתשו' הרשב'א עשה לעצמו נדון אחר אשר לא דבר בו הרשב"א כלל ולכל הפחות בתחילה הוה ליה לרמ"א להשמיענו דינא דהרשב"א גופיה ובתר הכי היה ליה למימר והוא הדין למוכר חובו בשוה וכו' אלא ודאי דליתא כלל וכמובן ומה שכתב לתרץ עיקר קושית הכנה"ג יו"ד סי' קע"ג הגב"י אות קט"ו על דברי מרן הב"י שלמד דין המשכון מח"מ סי' ס"ו דעיקר ראית מרן היא מדין משכונא קרקע דהגם שמכר לשטר המשכנתא בשוה מ"מ שדר בה הוי רבית דאוכל פירותיה וכו' ע"כ לא צדק בזה כלל דלא דקדק בדברי מרן שכתב וז"ל שכן מתבאר בח"מ סי' ס"ו אצל מ"ש הרב בעל התרומות וכו' ע"כ ותיבת אצל שכתב מרן הויא תיובתיה דמר וכמובן ומוכרח דעיקר ראית מרן היא מסיפא דההיא דינא סכ"ט הנז' וראית מהריב"ל היא מסי' ס"ו הנז' ס' ז' וכמובן נחזור לעיקר דין מור"ם דריש סי' ס"ו הנז' דהנכון הוא לענד"ן מה שכתב הגאון הרב התומים בסוד"ק והרב משה"א כמ"ש המעיין ואין עליהם דבר סת'ר כלל והדברים פשוטים עד מאד עוד הביא לנו רו"ם מ"ש מהריב"ל בח"ג סי' ס' בשם שיטה לאחד מרבני פרובינצא שכתב בשם הראב"ד והרדב"ש ז"ל והעתיק מר כל ד"ק וכתב עליו וז"ל וסברת הרדב"ש היא ממש סברת הנך י"א שהביא הר"ן והנמק"י וגם העתיק מר כל דברי הריטב"א אשר הביא דבריו הרב"א בש"מ למציעא על דס"ד ע"ס הל' ע"ש וכ"ז הוא ללא צורך דכבר אספם וקבצם הרב כהונת עולם שם בסי' הנזכר באותו לשון הנז' במיעוט שיחה נאה ובקצר אמץ וכבר הוא היה מונה כל כת המתירים הנז' וכת האוסרים כמו שיראה הרואה ומה תועלת להעתיק כל לשונם מאחר שהספרים הם מצויים לרוב ויד כל אדם משמשת בהם כידוע ולא היה צריך רום מעלתו אלא לרמוז לנו דברי הכהונת עולם ותו לא מידי עוד הביא לנו מה שכתב הבעה"ת בשם יש מי שאומר שאין למכור שטר חוב בפחות אלא דוקא בהגיע זמנו ואייתי עליה מר קו' הרב גד"ת יע"ש ומר תריץ יתיב דעביד איניש דזבין דיניה והוא מוכרו לזולתו עבור טרחתו לגבותו ושלא יצטרך לעמוד עמו בדנא ובדייני וכו' ע"כ ולענ"ד תירוץ זה לא נהיר דאטו ברשיעי עסקינן להיות לוה רשע ולא ישלם הלא כיון שהגיע זמנו חייב לפרוע לו באין אומר ואין דברים ומי פתי ימכור שטרו בפחות אחר שהגיע זמנו הא ודאי דליתא וכמובן עוד כתב מר וז"ל ולשי' זו קבלת אחריות ל"מ ול"מ אלא דעיקר הדבר תלוי שלא יהיה אגר נטר אלא דלעיקר הדין אין סברתו אמת דהא קי"ל מרבין על השכר והנך משום דהוה ליה כמוכר חובו בפחות אע"ג דלא הגיע זמנו אבל לענין קבלת אחריות נראה להדיא דעתם כדעת הי"א דהר"ן דס"ל דמותר וכו' עכ"ל יעש"ב וכל דבריו בזה הם מן המתמיהין ושלא בהשגחה יפה נאמרו ונכ' דהרואה יראה בבעה"ת שכתב כן וז"ל ודבר זה יש שאומר דוקא שטר חוב שהגיע זמנו ולא קבל עליו אחריות כי אם מן הקרן הא לא הגיע אי נמי קבל אחריות מהכל אסור דלא גרע מטרשא דאסירא עכ"ל יע"ש הרי להדיא מבואר בבה"ת דגם היש שאומרים הנז' אוסר בקבלת אחריות הכל ואיך מר לא השגיח בזה וכתב בפשיטות בדעת היש מי שאומרים הנז' דס"ל כדעת הי"א דהר"ן דהם מתירים אפילו בקבלת אחריות כל החוב כמו שכתב רום מעלתו עצמו לעיל כדעת הי"א דהר"ן מאחר דהיש שאומרים שהביא בעה"ת קרי בחיל וצווח ככרוכיא דבקבל אחר' מהכל אסור וכנז' לעיל ובאמת שהדבר מתמיה טובא עליו וכנז' לעיל שלא שת לבו גם לזאת והוא פלא גם מה שכתב דלעיקר הדין אין סברתם אמת מדקימא לן מרבין על השכר וכו' תמהני טובא כאלו תורה דיליה היא וחדשות הוא מגיד והלא הרמב"ן שהביא דבריו הבעה"ת שם בשער מ"ו חלק ד' סי"ג מה"ט גופיה הוא דפליג על היש מי שאו' הנז' שכן כתב שם וז"ל בודאי שאף על גב שלא הגיע זמנו מותר כדמוכח בגמ' דילן בפ' איזהו נשך גבי מרבין על השכר וכו' עכ"ל יע"ש ואם כן מה בא ללמדנו ולחדש דבר מעתה ומה אנו להכנס בזה להכריע בין סברות הראשונים ולומר על סב' דחד מנייהו דאינה אמת ח"ו ולשון זה דאין סברתו אמת לא ניתן ליאמר ואפי' ליכתב אפילו על דברי האחרונים כ"ש ע"ד הראשונים אשר עלו ובאו בדברי הבעה"ת ואפילו בעה"ת גופיה דחלק עליו לא כ"כ עליו אלא בלשון נקיה פליג עליה שכ"כ וז"ל ומסתברא דאף על פי שלא הגיע הזמן וכו' מותר וכו' ע"כ ולכל הפחות הוה ליה למר לכתוב תיבת ח"ו ודי בהערה זו.

עוד כתב רום מעלתו וז"ל ברם צריכים למודעי לסברת המתירים הנז' מה יעשו ביום שידובר בם סוגיא דמציעא דס"ד אשר עליה סמך הרמב"ם את ידו וכו' ע"כ וקו' זאת על סברת המתירים הנז' היא היא קושיית מהרימ"ט ביו"ד סי' ט"ל והזכירו רום מעלתו גופיה לקמן בד"ה והנראה בעיני פשוט וכו' יע"ש שקו' מהרימ"ט היא על כל המתירים הנז' וכמ"ש כן הרב כהונת עולם שם בסי' קע"ג דכ"ה ע"ד יע"ש.

גם עמד רום מעלתו על קושיית הרב זרע אמת על דברי הריטב"א שהובאו במקובצת שכתב דיש למדין מהא וכו' דקשיא לי טובא דאדרבא הוי ראיה לסתור וכו' ועל זה כתב רום מעלתו לתרץ וז"ל ואפ"ל בעד המתירים קבלת אחריות דאינהו ס"ל לפ' הגמ' כמו שכתבו התוספות בד"ה אי תקפה וכו' בתירוץ השני שכתב וז"ל אי נמי דמיירי בדלא משך וכו' ע"כ משמע דבמשך ס"ל דמותר וכדס"ל מעיקרא בקו' וכן נראה שהבין בדבריהם הפ"מ וכו' עכ"ל יע"ש ואחד הרואה בעיניו יראה דכל זה הוא מתורת הרב כהונת עולם שם סי' קע"ג דכ"ט ריש ע"ב שכ"כ לדעת התוס' בתירוץ ב' הנז' יע"ש ומר לא הזכירו כלל והוא פלא.

עוד כתב רום מעלתו וז"ל ולפי זה י"ל בדעת התוס' דהוא הדין נמי במוכר שטר חוב בכתיבה ובמסירה כהוגן או במ"ג דקנאו מדינא דיכול להתנות בכה"ג שכ' התוס' דאם יהיה ריוח יהיה מכר ואם לאו הוה ליה הלואה ולהכי מתירים הנך י"מ דהוה ליה כהתנה עכ"ל הנה עם שרום מעלתו כתב כל זה בדרך אפשר ככתוב בתחילת ד"ק אנכי הרואה דאפילו בדרך אפשר לא ניתן ליאמר תי' זה בעד המתירים הנז' דלא דמי כעוכלא לדנא כלל דהתם בנדון הש"ס והתוס' והפ"מ שאני התם דאם יקבל עליו המוכר כל האחריות לא יפסיד המוכר כלום מכח האחריות שקבל עליו יותר ממה שלקח מהלוקח אלא זוזי דשקיל מניה הלוקח הדר יהיב ליה ואם יהיה ריוח לא ירויח הקונה מהמוכר כלום אלא ריוחא מעלמא קאתי ליה ללוקח ומשום הכי שרו התם להתנות בכהאי גוונא בדמשך ברם במוכר שטר חוב בפחות וקבל עליו המוכר אח' כל החוב נמצא שמתחייב המוכר להחזיר ללוקח יותר ממה שנטל ממנו ומשום הכי אף דתנאו כהוגן אפילו הכי מחזי כהלואה ברבית ואסיר כיון דהדר יהיב המוכר ללוקח זוזי יתיר ממאי דשקיל מניה לא כן בחביתא דחמרא דהוא נדון הש"ס והתוש' ובמוכר סחורה דהוא נדון הפ"מ שאם יחמיץ היין או יוזל ותתקלקל הסחורה כנדון הפ"מ הרי המוכר מחזיר מעותיו ללוקח ולא יותר וליכא הלואה ברבית כלל וזה ברור ועיין להרב כהונת עולם סי' הנז' דכ"ח ע"ג בד"ה והיה אפ"ל וכו' יע"ש ודו"ק ונמצא לפי זה חלף הלך לו כל מ"ש רום מעלתו והאריך בזה לדמות דין זה דמוכר שטר חוב בקבלת אחריות כל החוב למוכר חביתא דחמרא בדמשך וכו' ורצה להסכים בזה גם דעת התו' דמציעא דס"ד ע"ב בד"ה האי קרוב וכו' דקמו להו בהדי המתירים למכור שטר חוב באחריות כמ"ש בד"ק בארוכה דכפי האמור ליתא כלל כל זה ואדרבא כלפי לייא דאפילו המתירים התם בדמשך להתנות כהאי גוונא אזלי ומודו במוכר שטר חוב בפחות דאסור בקבלת אח' כל החוב מטעם האמור ופשוט.

עוד כתב רום מעלתו וז"ל אלא דלענ"ד איני רואה הכרח בדברי התוספות שיסברו כמ"ש בדבריהם על פי דברי הפ"מ וכו' ועוד קשה לפ"ד מה יענו התוס' בתירוץ הב' למ"ש בתירוץ קמא מדין עיסקא וכו' והן אמת דדברי התוספות תמוהים באותו הכרח במ"ש דבעיסקא אי"ל ולפי האמת בכה"ג שרי וכמ"ש מרן בש"ע יו"ד סי' קע"ז וכו' ברם כבר עמד על דברי' הרב משמרות כהונה הנדפס מחדש וכ' דצ"ל דכונתם על חלק בעל המעות וכו' יע"ש והם דברים מוכרחים ולכן גם בחביתא אסור וכו' ולפי זה גם בשטר חוב וכו' וכמ"ש התוס' וכיון שהכרח התוס' שריר וקיים צ"ל דגם בתירוץ השני לא הדרי בהו מניה וכאמור ומנא ליה להפ"מ לחדש סברא זו וכו' עכ"ל מר והנה מ"ש דאינו רואה הכרח בדברי התוס' וכו' הנה אמת שגם הרב כהונת עולם בריש דכ"ט ע"ב כתב דכפי תירוץ השני יתכן דדינא הכי ברם שוב הביא מדברי הריטב"א ותלמידי ר"פ שהובאו דברי' בש"מ לרב"א על דס"ד ודפ"ג דהכי סב"ל בפירוש יע"ש ובכן דינא דהפ"מ ה"ה שרו"ק וכמובן ומה שהקשה על דברי התוס' משם המש"ך ושפי' בכונתם דקאי על חלק בעה"מ וכו' הנה ספר משמרות כהונה אינו בנמצא אצלנו כלל ולא זכינו לאורו לראות הדברים בשורשן ואולם ספר משמרות כהונה לא נדפס מחדש שכבר ראיתי לכמה ספרי רבני האחרונים שלפנינו ושבזמננו שהזכירוהו בד"ק כמו שיראה הרואה וחד מנייהו מלכי גדול דורנו הרב הגדול מהרח"ף בחקקי לב ח"א סי' ל' דל"א ע"א שהזכיר לספר הנז' ובשאר דוכתי יע"ש שנראה ברור שכבר נדפס מקדם קדמתה איך שיהיה במאי דקמן אנכי הרואה שאין אנו צריכים לרברי הרב משמרות כהונה הנז' שכבר קדמו בקושיא זאת על התוספות הנז' ובפי' בכונת התוספות הנז' אישי כהן גדול הרב כהונת עולם בריש סי' קע"ז דל"ז סע"ג בד"ה ודע וכו' דהתם עמד הרב על דברי התוס' הנז' כקושית הרב משמרות כהונה הנז' והוכרח להגיה בד"ק בתירוץ א' דצ"ל חציים פקדון וכו' יע"ש והיינו כדברי הרב משמרות כהונה שהביא מר ממש וכנראה דאשתמיט מניה דהרב משמרות כהונה ומניה דמר דברי הרב כהונת עולם הללו והוא פלא גם ראיתי להגאון רב אד"א במ"ג על דברי התוספות הנז' שגם הוא עמד על דברי התוספות ונרגש מדין עיסקא דשרי להתנות כהאי גוונא כיון דכל הנאה לבעל המעות אלא דלא זכיתי להבין יפה יפה פירושו בדברי התוספות במ"ש בטנת התוספות או וכו' שד"ק מגומגמים וצריכים ביאור לרוב עומקם ועל הרוב יש בהם חסור לשון כמו שיראה המעיין ומצוה לתקנם וכל לגבי דידי היה נלע"ד לומר בעיקר קו' על דברי התוס' מדין עיסקא דשרי וכנז"ל והוא דכיון דהראב"ד כפי מ"ש בשמו הרב בעל התרומות בשמ"ו חלק ג' סי' כ"ח והרשב"א כפי מ"ש בשמו הר"ן בתשו' סי' ע"ג היו אוסרים בעיסקא להתנות כהאי גוונא הגם דבל ההנאה לבעל המעות אם כן לא נפלאת היא ולא רחוקה הסברא לומר דהכי סבירא להו גם כן להתוס' הכא ומה כל החרדה הזאת והגם שכתב בעה"ת והר"ן דהראב"ד ורשב"א חזרו בהם מסברא זאת נוכל לומר דהתוס' עמדו בסברתם לאסור או לפחות הכא סבירא להו הכי ואפשר דבתר הכי במקום אחר חזרו בהם הם גם כן ומי המונע אותנו מלומר כן בדעת התוס' ברם בראותי להרב כהונת עולם שלא עלה בדעתו הרמה אפי' במחשבה ובס"ד לתרץ כן על התוס' בטלה דעתי נגד דעת עליון ובודאי דטעמו ונימוקו עמו משום דאפושי פלוגתא לא מפשינן ולשנויי דחיקי לא סמכינן ושוב ראיתי להרב כהונת עולם עצמו דרמז לתירוץ זה בדכ"ט ריש ע"ב כיע"ש ומה שכתב מר על דברי הרב מש"ך שהם דברים מוכרחים ולכן גם בחביתא אסור להתנות דומיא דעיסקא ובהכרח צ"ל דגם בתירוץ השני לא הדרי בהו מניה וכו' כנז"ל נראה ברור שנעלם ממנו מ"ש הרב כהונת עולם סי' קע"ג דכ"ט ריש ע"ב וז"ל וכפי תירוץ השני יתכן דדינא הכי ואף שבתירוץ הא' אסרוהו היינו לפי מה שהם סבורים גם כן בעיסקא לאסור אך כפי המתירים שם כדלקמן ריש סי' קע"ז וכן פירשו האחרונים כדבע"ל התם בס"ד היה נראה לכאורה להתיר גם כן כאן בפה מלא כדפשיטא להו להתוס' בקושיא ואף לפי מה שהגהנו בתירוץ ראשון של התוספות ברס"י קע"ז מ"מ נאמר דבתירוץ השני חזרו בהם שלא לדמות החבית לעיסקא דהתם אית בה פלגא מלוה עכ"פ אבל כאן נאמר שאחר שמשך אינו אלא מכר והניחה אצלו בפקדון ורוצה לקבל אחריותה וכו' עכ"ל יע"ש הרי להדיא דאפילו למ"ש המש"ך בכונת התוס' שהם הם דברי הכה"ע מ"מ עכ"ז אינו מוכרח לאסור גם כן בחבית דהחי' ברור וכמ"ש הכה"ע וכנז"ל גם ראיתי להמ"ג שם באותו דבור של התו' הנז' שיצא לחלק מדין עיסקא שכת' התוספות דאסור להתנות לדין חבית יע"ש אלא דד"ק הם תמוהים לכאורה במ"ש דחבית כיון דמקבל עליה הלוקח יוקרא וזולא אין כאן הלואה אלא מכר יע"ש והוא תימה דאנן עסקינן השתא להתיר בחבית אפילו אם יקבל עליו המוכר כל מין אחריות וא"צ שיקבל עליו הלוקח כלום ומאי דאמרינן דמקבל עליה הלוקח יוקרא וזולא הוא לפי האמת דבהכי הוא דשרי אביי בגמרא ועליה מק' התוס' דאי בדמשך אמאי צריך לקבל עליו הלוקח כלום וכו' ואולי דטעות סופר נפל בדברי רב אד"א הנז' ותיבת זולא הכתובה בדברי קדשו צריך למחוק ומיירי דלא קביל עליה הלוקח אלא יוקרא דוקא ומשום הכי אמר מר דכיון דקביל עליה הלוקח יוקרא הוי מכר ולא הלואה ודו"ק גם מה שכתב רב אד"א דלא קי"ל כתירוץ זה של התו' לאסור בדמשך תמיה אני עליו שהרי הרא"ש והטור וזולתם אסרו גם במשך וכמ"ש הרב פ"מ בסי' הנז' ועם שהרב כהונת עולם שם כתב שלא מצא אוסרים זולת הרא"ש והטור והשיגו להפ"מ בזה עכ"פ הא קמן דהרא"ש והטור ואיך יאמר הרב מ"ג דלא קי"ל כתירוץ זה וד"ק בזה צריך לי עיון ומ"ש רום מעלתו דעפי"י ההמש"ך בכונת התוס' לפ"ז גם בשטר חוב אסור להתנות כיון דדמי לעיס' ולחביתא דחמרא וכו' הנה כפי החי' הברור לענ"ד של לעיל תורה יוצאה דאף להמתירים בעיס' וחביתא להתנות בכה"ג אזלי ומורו במוכר שטר חוב בפחות ומקבל עליו המוכר אח' כל החוב דאסור להתנות בכה"ג כיון דחוזר עליו ונוטל ממנו יותר ממה שנתן לו והוי הלואה ברבית ממש וכמדובר ופשוט ותם אני עליה דמר שלא ירד לחי' זה שהוא אמתי ופשוט מאד וכפי זה ממלא אזדא לה נמי מה שהק' רום מעלתו ע"ד הפ"מ דחש לה מר שלא לעשות כהתר התוס' מכח הרא"ש והטור וזולתם דס"ל דלא כהתו' מדאסרו בחבית גם במשך ותמה עליו מר דתפ"ל דרבים אוסרים להדיא למכור שטר חוב באח' וכו' וכפי האמור לא קשה מדי כלל דשנא ושנא ולא קרב זה אל זה כלל וכמדובר, עוד כתב רום מעלתו וז"ל והנה עם היות שמדברי התוס' איני רואה הכרח לפי' הפ"מ מ"מ אפ"ל כדבריו ומאי דק"ל מההיא דעיס' י"ל והוא על פי מה שכתבו התוס' לקמן דף ע' ע"א בד"ה דקא מקבל עליה חוסכא דנחשא וכו' יע"ש וגם בזה לא צדק כלל דהתו' עסוקים התם אחר האמת דלא שרי אביי בחביתא אלא היכא דמקבל עליה הלוקח יוקרא וזולא כמבואר בד"ק ואנן בדידן השתא הכא קיימינן בקו' התו' דדס"ד ע"א דאי מיירי בדמשך אמאי צריך לקבל עליו הלוקח כלום כיון דמצי להתנות וכו' כנז' לעיל וכיון דהשתא עסקינן בדלא קביל עליה הלוקח כלום אפי' יוקרא וזולא אם כן לאו מכר גמור הוא והתוס' התם בד"ע ע"א שכתבו דגבי חבית הוי מכר גמור היא בדקביל עליה הלוקח יוקרא וזולא וכמדו' וזה פשוט ואין לנו לחלק מדין תנאי ע"ש לדין החבית הנז' אלא מ"ש הכהונת עולם בדכ"ט ע"ג הנז' וכמדובר עוד כתב רום מעלתו וז"ל ומעתה שפיר אתנח לן לכל כת המתי' מההיא דחביתא דאנהו מוקמו לה בדלא משך וכו' אבל במוכר שטר חוב דקנאו מדינא וכו' יכול לקבל עליו באח' וכו' עכ"ל וכפי חילוקנו האמור מ"ל ליתנהו להני מלי דמר ג"כ כלל וכמובן.

עוד כתב וז"ל ואין להקשות לפ"ז שכתבו התוס' בתי' הב' סברי דההיא דחביתא גריעא ממוכר שטר חוב דהוי כמשך אבל חביתא מוק' לה בדלא משך שהרי התו' בד"ע וכו' קרו לה מכר גמור וסתמא מ"ש דכ"כ אף לתירוץ השני וכו' ע"כ ואנכי לא ידעתי מאי קק"ל דיפה כתבו התוס' התם דהא דחביתא הוי מכר גמור כיון דמקבל עליה הלוקח יוקרא וזולא אם כן אין לך מכר גמור גדול מזה אפילו דנימא דמיירי בדלא משך ואם כן תו מאי ק"ל והוא פלא ועיין להרב פני יאושע משה"ק ע"ד' התו' דדס"ד הנז' בחילוקת דלא משך דאמאי לא הקשה עלה גם כן כמ"ש בחלוקת משך וכו' יעש"ב ודוק, עוד כתב רום מעלתו וז"ל ברם אחרי הודיע וכו' דברי הראשונים כמלאכים הובאו דבריו במקו' ראיתי דלק"מ וא"צ למ"ש ע"ס הדף שלו ואת היותרת ורואה אנכי דכל מ"ש רום מעלתו בזה עפ"ד הראשונים אשר הובאו במקו' בפירוש הסוגיא דדס"ד בשריותא דאביי דמר מפרש לה בדאיתא לחבית בעין ומוכרח דלדידיה שרי למכור שטר חוב בקבלת אחריות ומר מפרש לה בדליתא לחבית בעין דאי הוה איתא הוה שרי לאביי לקבל עליו המוכר כל האח' והכי ס"ל לכל כת המתירים למכור שטר חוב בקבלת אחריות ככל הכתוב בדב"ק בארוכה הנה ראיתי שכ"ז הוא מתורתו של כהונת עולם סי' קע"ג דכ"ד ע"ד שכ"כ במיעוט שיחה נאה וז"ל והנה מהרי"ט סי' ט"ל השיג על כת המתירים מההיא דחביתא דאסור בדלא קבל הלוקח איזה אחר' ואיברא דמההיא הוא דאסר הרמב"ן אכן זכינו לדברי הריטב"א שבשי' מהרב"א דס"ד שהם מפ' שאם המכר בעין הוה שרי אביי באחריות מוכר אף שהניחו ברשותו דאין כאן הלואה כלל ודוקא באין לו יין וקבל מוכר כל אח' מחזי כהלואה ואסור וע"ז הביא דעת המתירים למכור חוב בקבלת מוכר האח' עכ"ל יע"ש וחזינא לרום מעלתו עצמו לקמן בסוף ד"ה והנראה וכו' שרמז לדברי הכהונת עולם הללו אם כן תו אין צורך לכל מ"ש מר באריכות דהכל כלול בדברי הר' כהונת עולם הנז' ומה בא לחדש דבר מעתה מאחר דאין כל חדש כלל וכמובן אמנם עם שהדברים יצאו מפ"ק אישי כה"ג הרב כהונת עולם הנז' לתרץ כן קו' מהרימ"ט באופן הנז' עכ"ז לדידי חזי לי דלא ניתן ליאמר תירוץ זה אלא באופן שהמוכר שטר חוב לא יקבל עליו אלא אח' הקרן לבד אשר נתן לו הלוקח דוקא ולא אחר' כל החוב דבקבל עליו המוכר אחריות כל החוב לית דינא ולית דיינא דיאמר דדמי לחביתא דחמרא ואיתא בעין דשרי לקבל עליו המוכר כל האחר' למאן דמפרש לדאביי בדליתא בעין דהתם שאני דזוזי דיהיב הלוקח למוכר הדר שקיל ולא יותר ברם במוכר שטר חוב ומקבל עליו אחריות כל החוב דכי הדר עליה הלוקח שקיל מניה דמוכר טפי ממה דיהיב ליה מי זה אמר דדמי לחביתא דחמרא ואיתא בעין כיון דרב המרחק בניהם וכמש"ל והם הם דברי הרב בעל השיטה שהביא הריב"ל שכ"כ וז"ל ול"נ דדברי הראב"ד עיקר דהיכי נימא שאם לא יוכל לגבות כל החוב מן הלוה שיתן לו המוכר יותר ממה שקבל ממנו וכו' עכ"ל יע"ש והוא ממש כדכתי' בעניותין והשתא אתו שפיר דברי הראב"ד שהביא מהריב"ל בשם השיטה דמתיר למכור שטר חוב לקבל עליו אחריות הקרן לבד עם דברי הראב"ד עצמו שהביא הריטב"א משמו דמפ' הסוגיא בדליתא לחבית בעין דאי הוה איתא בעין הוה שרי למוכר החבית לקבל עליו כל אחריות ודכוותא גבי מוכר שטר חוב שרי נמי למוכר לקבל עליו אח' הקרן לבד אבל אחריות כל החוב ודאי דאסיר כיון דלא דמי לחבית הגם דאיתא בעין וכמדובר ודברי הראב"ד צדקו יחדו ואין צורך למה שנדחק בהם רום מעלתו כמה מהדוחק דהדברים ברורים ופשוטים כדכתיבנא ולבי אומר לי שגם הרב כהונת עולם כוין לזה דוקא שכן מדוקדקים ד"ק שכתב וז"ל ועל זה הביא דעת המתירים למכור חוב בקבלת מוכר האחריות עכ"ל ולא כתב בקבלת מוכר אחריות כל החוב כדכתב בתר הכי בד"ה ומה וכו' כיע"ש אלא דאני מודה שזהו דוחק גדול בדב' הרב כהונת עולם דמאחר שכתב בתחי' דקו' מהרימ"ט היא ע"כ המתירים וגם כתב ע"ד הריטב"א שע"ז הביא דעת המתירים וכו' כנז"ל אם כן ודאי דקאי על המתירים כאחריות כל החוב כמובן ואם כנים הדברים גם עליו אני דן ותמיה טובא דלדעת המתי' בקבלת מוכר שטר חוב אחריות כל החוב עדין קושית מהרימ"ט והז"א במק"ע ולא הועלנו כלום אפילו אם נפרש הסוגיא דחביתא בדליתא בעין דעכ"ז לא הרוח' כלום להתיר במוכר שט"ח לקבל עליו המוכר אח' כל החוב כמש"ל וכן הסכים הרב כהונת עולם גופיה לחי' זה בדכ"ח ע"ג בד"ה והיה אפ"ל וכו' כמש"ל אשר עפ"ז מינח ניחא לי מאי דהוה קשיא לי טובא ע"ד הרב זרע אמת בסי' קל"ו הנז' במאי דקשה ליה למר ע"ד יש למדין מהא וכו' שכתב הריטב"א דאדרבא הוי ראיה לסתור וכו' כנז"ל דמאי ק"ל מאחר דהן כל יקר ראתה עינו עין הבדולח מ"ש שם הרב"א בש"מ משם הראשונים בפירוש הסוגיא הנז' דמר מפרש לה בדליתא לחבית בעין ומר וכו' כנז' ואם כן תו מאי ק"ל למר ע"ד יש למדין וכו' דהוי ראיה לסתור אימא דאינהו מוקמו לה בדליתא בעין וכמ"ש הכהונת עולם ואיך הניח דבריהם בצ"ע אכן האמת יורה דרכו דהדין עמו ויפה כוין להניח ד"ק בצ"ע דלהתיר למוכר שטר חוב לקבל עליו אחריות כל החוב זו לא שמענו ולא למדנו כלל מהאי סוגיא דחביתא דהגם דנפרש לה בדליתא בעין אבל אי הוה איתא בעין הוה שרי אביי למוכר לקבל עליו אחריות כל המכר עם כל זה במוכר שטר חוב עדין אסור למוכר לקבל עליו אחר' כל החוב דהתם שאני דזוזי דיהיב הלוקח הדר שקיל לא פחות ולא יותר אבל להתיר להחזיר המוכר השטר חוב יותר ממה שנטל זו מנין לנו והדברים פשוטים לכל ישר הולך בדרכי העיון וההוראה ושופט בצדק תו חזיתיה למי שרצה לדמות דין זה דמוכר שטר חוב בפחות בקבלת אחריות כל החוב עליה דמוכר לדין משכנתא בל' שכירות דכתב מרן בשולחנו הטהור סוף סי' קע"ד דשרי להיות אחריות הקרקע על בעל הקרקע עפמ"ש החונים עליו הט"ז והש"ך דכל שאין טעם ההתר תלוי בקבלת אחריות מותר לקבל המוכר האחריות והאריך בזה רום מעלתו אורך היריעה והותר ככתוב בד"ק ולדידי לא שמא מתיא דחי' הרב מהרמ"ל בסי' ע"ו שהביא רום מעלתו עצמו הוא ברור ופשוט דלא דמי שכירות למוכר שטר חוב בפחות דבדין הוא דיהיה אסור באח' ואיך יהיה טעם המתירים הנז' וראייתם מדין משכנתא בל' שכירות כיון דלא דמי כלל וכמ"ש מהרמ"ל ועוד דאכתי לא למדנו מדין שכירות קרקע הנז' הגם דהשכירה לו בזול בשביל קדימת המעות שיהיה מותר גם כן מטעם זה שיקבל עליו המוכר שטר חוב אחריות כל החוב להתחייב המוכר ליתן ללוקח יותר ממה שנטל ממנו דהתם שאני דהוי בלשון שכירות וכל תנאי שבשטרות קיים וכמ"ש מהריט"ץ סי' רמ"א יעש"ב ואם יהיה נפילה או שריפה על בעל הקרקע רמי או להחזיר לו מעותיו או לתת לשוכר בית אחר לדור בו כל ימי תנאו לא כן הכא דמחזי הלואה ממש הגם דהוי בלשון מכר אכתי הוי הלואה כיון דמקבל עליו המוכר אחר' כל החוב והרי במוכר לחבירו חביתא דחמרא לא שרי אביי אלא עד דמקבל עליה הלוקח יוקרא וזולא כקו' הרימ"ט ולא ידעתי איך רום מעלתו יכתוב ידו שעל פי דמיונו הנז' לא קשה מדי ממ"ש מהרימ"ט דאיך נחה דעתו בזה דאכתי ק' מדין מכר לדין מכר וכמובן ועוד אמאי מרן אסר במוכר שטר חוב בקבלת אחריות מאחר דהוא התיר במוכר בפחות להיות האחריות על בעל הקרקע כנז"ל ולפי דמיון רום מעלתו קשה לזווגם הני תרי פסקי מרן אהדדי אלא ודאי דשנא ושנא ולא קרב זה אל זה ולא ראי זה כראי זה דהחילוק ברור כמ"ש הגאון מהרמ"ל וכדכתי' בעניותין ופשוט עו"כ וז"ל ושמא תאמר דאדרבא מדברי הט"ז עצמו בסי' קע"ד ה'ן נס'תר כל מש"ל וכו' לזה אפ"ל דדוקא התם דמתני בחזרה הוא דאסור אבל הכא דאינו מתני בחזרה דמעות להוצאה ניתנו אלא דישלם לו מביתו והרי זה דומה לקבל עליו אחריות הכא מכחו דמותר אע"ג דהמכר בטל למפרע על ידי אחריות וכו' עכ"ל ודבריו תמוהים טובא דאי הכי גם גבי חביתא דחמרא אמאי לא שרי אביי אפי' שיקבל עליו המוכר כל האח' כיון דלא מתני בחזרה וכו' אמנם האמת יורה דרכו דעיקר חילוקו דמר הלזה הוא תמוה טובא דאדרבא כיון דמעות להוצאה ניתנו והוציאם המוכר לצורכו וצריך לשלם לו המוכר תמורתם מביתו אם כן היא הניתנת דמשו"ה חשבינן להו כהלואה ברבית וכמ'ש הרב כהונת עולם בסי' קע"ז דל"ז ריש ע"ב וז"ל וממה שהרא"ש והטור לעיל סי' קע"ג אסרו ההיא דחבית אף במשך כתירוץ א' של התוס' לא תברא להתר חכמי לוניל דהתם נהנה במעות שהוציאם לצורכו ועי"ז חשבינן להו הלואה ברבית לא כן כאן וכו' עכ"ל יע"ש ועוד דהתם נמי במוכר שדה לחבירו ואמ"ל כשיהיו לי מעות תחזיר דפסק מרן דהוי רבית קצוצה אנן עסקינן בהוציא המעות לצורכו ואמ"ל כשיהיו לי מעות אחרים ואחזירם לך תמורת מה שקבלתי ממך תחזיר לי השדה משום הכי הוא דהוי רבית קצוצה דזה נהנה במעות שהוציאם לצורכו וזה אכל פירות השדה בחנם באופן שאין טעם וריח לדבריו הנז"ל כלל ועיקר עוד כתב רום מעלתו וז"ל ולא עוד אלא אפילו היכא דמעי' אין כאן מכר כגון ההיא דח"מ סי' ס"ו ס"א דלא קנהו בכתיבה ומסירה עם כל זה בקבלת מוכר אחריות משלם מביתו וע"כ כיון דבתורת תשלומין הוא נותן ולא בתורת חזרת מכר מותר כיון דקי"ל מתחייב אדם במה שאינו חייב וכמ"ש הרשב"א באותה תשובה שממנה הוציאו הפוס' דין זה דח"מ סי' ס"ו ה"נ נימא באחריות עוני דאע"ג דעל ידי האחריות בטל המכר מ"מ כיון שהוא בתורת תש' ולא בתורת חזרה ל"ד למוכר שדה וכו' זה נראה לישב דעת המתירים מקושית מהרימ"ט וכו' עכ"ל ודברים הללו אין להם שחר כלל מתרי טעמי חדא דאעיקרא דדינא ההיא דח"מ סי' ס"ו ס' א' כבר צווחי עלה גאוני בתראי רבני אשכנז וחתרו מאד לאוקומה בגוונא דהיתרא כמש"ל ואיך השתא הכא נקח הדברים כפשטן ונעשה אותם קרן קיימת להתלמד מהם גם באחריות עוני וכו' הא ודאי אתמהא טובא זאת ועוד אחרת דאי הכי תקשה ליה להרשב"א דידיה אדידיה דהוא מכת האוסרים למוכר שטר חוב לקבל עליו אחריות עוני וכיוצא אפילו אחריות הקרן לבד כמ"ש בח"ג סי' רס"א והביאה מרן בב"י יו"ד סי' קע"ג ולפי דבריו דמר היה לו להרשב"א להתיר כיון שהוא בתורת תש' ולא בתורת חזרה וכמו שהתיר הרשב"א גופיה באותה תשובה דח"ב סי' קצ"א שפסקו מור"ם בח"מ סי' ס"ו ס"א הנז' וכקושית הרב בית אברהם דהקשה כן דברי הרשב"א אהדדי כנז"ל ולשיטתיה דמר בחי' הנז' אין לסתירה זו שום תירוץ כלל וכמובן ברם האמת אהובה יותר שאין מקום לדברי מר הללו כלל ולא נתנו ליאמר וכמו שיראה המעיין ואם כן חזר הדין לדמות האי דינא דמוכר שטר חוב באחריות דאסור למ"ש הט"ז לחלק בין שכירות למכר ומוכר שטר חוב הוי מכר או הלואה ולא שכירות ואסיר וכמדובר והכי סבירא ליה למהרשד"ם בסי' רל"ב וכמ"ש רום מעלתו עצמו לקמן והוא האמת והיושר ומעתה גם מה שדחה לשאר קו' מהרימ"ט על הראב"ד והרדב"ש הכל כאשר לכל לא נהיר כלל וכמו שיראה המעיין יפה וישפוט בצדק כל אמרי פיו פ"ק התייר הגדול מהרימ"ט וכנז"ל ואין כאן מקום להאריך עוד כתב רום מעלתו וז"ל ועוד נראה לי להתיר מכח ספק ספיקא ספק אי הל' כדעת המתירין ואם תמצי לומר דהל' כהאוסרין שמא הל' כהאוסרין מדרבנן או שמא דהאוסרים לא אסרו אלא מדרבנן ובמקום מנהג יש להקל וכו' עכ"ל באמת אסהדנא עלי דמיום שעמדתי על דעתי לא חזינא בשום פוסק ספק ספיקא כהאי גוונא דאפילו אחר הספק ספיקא עדין הדבר עומד באסורו וצריך להתירו מטעם אחר מכח מנהג וכיוצא דכל ספק ספיקא דאשתכח בפוסקים הם מתירים את הדבר ההוא בכח הספק ספיקא לגמרי לחודיה מבלי שיצטרכו עוד לשום טעם אחר להתירו והכא עביד מר ספק ספיקא כדי להתיר לגמרי כדכתב מר בתחילת דיבר וז"ל ועוד נראה לי להתיר מכח ספק ספיקא וכו' וסוף דבר לא התיר מכח ספק ספיקא אלא נשאר הדבר אסור אפילו אחר הספק ספיקא עד שהוצרך להתירו במקום מנהג אם כן מאי אהני לן ספק ספיקא דנא אפילו בלא האי ספק ספיקא יש להתיר במקום מנהג כיון דפלוגתא דרבוותא הוי הללו אוסרים והללו מתירים אם כן המנהג שנהגו להתר סמכו על כת המתירים וכדבעינן מימר לקמן בס"ד ואין צורך לשום ספק ספיקא כיון דלא אהני לן מידי וכמדובר גם מ"ש רום מעלתו דהספק ספיקא הוי מתהפך באופן זה ספק אם האוסרים הוא מדרבנן ואם תמצי לומר מדאוריתא שמא הלכה כהמתירים וכו' ע"כ לענ"ד אין זה נקרא מתהפך כלל דכיון דאנו אומרים באם תמצי לומר דהוא מדאוריתא תו לא מצינן למימר שמא הלכה כהמתירין דכיון דאמרינן דאיסורו מדאוריתא שוב לא אפשר לומר דמותר וזה פשוט דוק ותשכח אלא דלא ידעתי מי הכניסו לרום מעלתו בזה להצריך מתהפך הספק ספיקא כיון דכבר עלתה הסכמת הפוסקים דלא בעינן מתהפך כלל כידוע כמו שיראה המעיין הלא בספרתם ספיר גזרתם לא ע'ט האסף כיון שאינו ענין לנדון דידן וכמדובר ועוד דאעיקרא דדינא פירכא דלא זכר רום מעלתו דרבו הסוברים שלא לעשות ספק ספיקא להקל נגד סברת מרן היכא דסברתו להחמיר ובפרט במקומות שקבלו עליהם הוראות מרן וככתוב אצלי בזה בתשובת אחרת בארוכה והגם דרבו גם כן המקילין לעשות ספק ספיקא נגד מרן עכ"ז היה לו לחוש לסברת המחמירים או לפחות להזכיר סברתם והוא פלא עוד כתב רום מעלתו וז"ל ועוד נראה לי להתיר בנ"ד עפמ"ש הפ"מ בח"כ סי' כ"ב דהתיר לשליח ליקח הרבית שנתן לגוי וכו' הכא נמי בנדון דידן וכו' ונדון דידן עדיפא דמה שנתן הוא גופה וכו' עכ"ל לא הבנתי דמיונו זה דלשיטתו דרום מעלתו דנדון דידן הוי דהסוחר מוכר חובו בפחות לישראל חבירו הפאכוור כמ"ש רום מעלתו מריש ועד כען אם כן מה דמות יערוך דין זה למה שכתב הפ"מ בתשובה הנז' לדין השליח כיון דהפאטור דנדון דידן לדעתיה דמר אין עליו דין שליח רק בפורע חובו שנתחייב לסוחר במה שקנו ממנו הקמביאל והנה הוא פורעו סחורה במקום דמים אם כן מה ענין זכוי וקניה כלל דלא הוי אלא פרעון בעלמא שפורע לסוחר נגד מה שחייב לו דמי הקמביאל ופשוט ומה שכתב דנדון דידן עדיפא דמה שנתן הוא גובה הנה גם נדון הפ"מ שם הכי הוא דמ"ש השליח רבית לגוים הוא גובה ממשלחו כמו שכ' הפ"מ עצמו שם בתחילת התשובה הנז' כמו שיראה הרואה ומאי עדיפותיה דנדון דידן מנדון הפ"מ גם זה מן התימה כ"ע וז"ל אך ורק נלע"ד להתיר לכתחילה באופן זה דהיינו שהפאטור בחש' יעלה עליו הקמביאל משלם והסחורה יחשוב אותה ביותר ממה שקנאה נגד דמי הפרש הקמביאל וכו' ע"כ ולדידי דבר זה אסור לאומרו ללמד דעת את העם לגזול לאחרים ולהעלות ערך הסחורה ביותר משוויה על הקונים וגם על זה נאמר מדבר שקר תרחק והוא פשוט ומה שנסתפק בקמביאל דנדון דידן אם יש בו מגניבה ואבידה ושריפה דאינו לוקח תמורתו דנפקא מינה לדינא וכו' הנה על עקר הספק כבר נתברר לי מפי הסוחרים דלוקח תמורתו מהבאנק א' וב' דוקא ומה שכתב דנפקא מינה לדינא כיון דמקבל עליה הפאטור קצת אחריות דגניבה ואבידה יש לצדד בכחא דהיתרא וכו' לדידי ליתא ופשוט הדבר דבמוכר שטר חוב בפחות נמי מקבל עליה הלוקח אחריות דגניבה ואבידה ואפי' הכי אסרו הפוסקים לקבל עליו המוכר אחריות אפילו מן הקרן דלא מסתבר לומר דבמוכר שטר חוב יקבל עליו המוכר גם אחריות דגנבה ואבדה ושרפה ביד הלוקח והלוה יהיה רשע ולא ישלם ואפילו הכי את הכל קבל עליו המוכר אלא דוקא אחריות עוני וכיוצא הוא דקביל עליה ואפילו הכי אסור ותו לא מידי.

עוד כתב מר וז"ל ואין להתיר בנדון דידן מכח שהפאטור הנז' הוה ליה שליח בעלמא למכור לו הקמביאל בפחות ואם כן אין כאן רבית הבאה מיד ישראל לחבירו אלא ליד הקונה אותו שהוא גוי והפאטור אין לו במכירה זו הנאה של כלום ומה שמקבל עליו ערבות הפאטור הנז' לגוי הקונה אין בכך כלום מכיון שהגוי הקונה אותו אינו תובע הערב תחילה שהוא הפאטור הנז' אלא תובע תחילה להבאנק אשר עליו בא הקמביאל שהוא במקום ישראל הלוה מארי קמא דהקמביאל ואין כאן לתא דרבית כלל כשהגוי אינו תובע הערב תחילה וכו' דבר זה לא נתן ליאמר בנדון דידן בשום צד חדא דלפי האמת קנין יש כאן במה שכותב בתוכו לפרוע להפאטור כיון שכן הוא מנהג הסוחרים בקנית הקמביאל כמו שכתב הרב מטה שמעון בסי' ס"ו משם הפוסקים בענין הפוליסא וכו' עכ"ל יע"ש וכשאני לעצמי נלע"ד לקרב את הרחוק בעיניו ואת אשר לא ערב אל לבו אנכי אער'בנו ער'ב רב כי זה הוא האמת והצדק דעיקר ההתר בנ"ד הוא משום דהפאטור אינו אלא שליח בעלמא בכל עניניו ועסקיו עם הסוחרים המריצים לו מעות מדודים וקאמביו וספורות שלהם והוא רשאי לעשות בהם כחפצו ורצונו כל שהוא לתועלת הסוחרים וכל זמן שאינו מצוה ועומד מפיהם ומפי כתבם של אותם הסופרים שלא ישנה את תפקידם ה"ה רשאי לשנות ואת אשר יבחר בו יקריב להם וכאשר כן הסכימו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים דהפאטור דין שליח יש לו וכמו שיראה המעיין הלא בספרתם ה"ה מהריב"ל פ"ג סי' ל' ומהרשד"ם ח"מ סי' קנ"ה מהרימ"ט ח"מ סי' ג"ל וק"י פ"מ ח"א סי' נ"א וח"ב סי' כ"ב מ"ץ פ"ב סי' ע"ב בע"ח ח"מ סי' ק"ד וסי' ק"ט מהר"ש חסון במ"י סי' ע"ד באר המים יו"ד סי' ל"ח ע"ע ז"ל ואם כן אוף הכא נמי בנדון דידן בכהאי גוונא דנ"ד אינו אלא שליח בעלמא וכנז"ל.

ומה שדחה רום מעלתו לזה דלפי האמת קנין יש כאן וכו' כנז"ל איני רואה מקום וחלות לדבריו אלה כלל דאעיקרא דדינא בכל קנינים דעלמא אנן בעינן שיכוין הקונה לקנות ולזכות באותו דבר שקונה וגם המקנה יכוין גם כן להקנות לקונה הדבר ההוא הנקנה ואי לא לא ולכל הפחות דעת מקנה בעינן וכידוע וכבר האריך הרחיב בזה הגאון הרב חקרי לב בח"מ ח"א סי' ק"ה וסי' ק"ן יעש"ב נפלאות מתורתו ושבכגון דא דנ"ד אנן סהדי דלא כיונו הסוחרים בעלי הממון להקנות לפאטור הקמביאל שלהם כלל כי אם עושים אותו שליח בעלמא למכור להם הקמביאל בפחות ולקנות להם בדמיו ספורות כרצונם ומה שכותבים ג'ירו בשם אותו פאטור שיהיה נפרע לאורדין הפאטור הטעם משום דלא סגי בלאו הכי דאי לאו הכי אין קונה ממנו הקמביאל כלל כידוע וגם הפאטור מעולם לא עלה על דעתו לקנות ולזכות באותו קמביאל כלל לא מינה ולא מקצתה כי הוא אינו סוחר רק פאטור ואיש ציר נאמן לשולחיו ע"כ אשר יאמרו כי הוא זה כידוע ומה שהביא ראיה מדנהוג תגרי בקנית הפוליסא התם שאני דהקונה והמקנה תרויהו כיונו זה לקנות וזה להקנות משום אמור רבנן בטעמא דכיון דהכי נהוג תגרי בקנייתם מבלי כתיבה ומסירה מנהגם הוי קנין דומיא דסיטומתא דקניא וגם זה אינו מוסכם מכל ועיין להרב מטה שמעון סי' ס"ו סקכ"ב ודוק ועי' להגאון הרב חקרי לב ח"מ ח"א ססי' קנ"ה דרמ"ה ע"ב שכתב על נ"ד שהוא פוליסא שנהגו הסוחרים ליתן אחד לחבירו פוליסא בק' גרוש ולוקח ממנו צ"ה גרוש וז"ל ומ"ג שכתב הג"א דבעינן שיקנה החוב בכתיבה ומסירה או במכר גמור מאי דליתיה בנדון דידן ובלאו הכי הוי רבית קצוצה כמ"ש מהר"מ סי' פ"ח ומלבד זה בעינן שיאמר לו בפי' בלשון מכר גמור וכו' וגם זה ליתיה בנדון דידן שאין עושים הענין בלשון מכר וכו' יע"ש ועיין מטה שמעון ח"ג בתשובה סי' ל"א דנ"ו עמוד ג' אהל יצחק סי' קט"ו ע"ש ודוק באופן שאם באנו מזה הצד לדחות שלא לדמות הפאטור דנדון דידן לדין שליח אין מקום לדחיתו מזה הצד כלל והדין דין אמת ככל מ"ש אני עני דאף בכגון דא דנ"ד הפאטור דין שליח יש לו וכמדובר:

אתאן לצד השני שכתב רום מעלתו כל שהוא עיקר אשר ראוי לעמוד עליו וז"ל זאת שנית דאף אם באת לדון בו דין שליח עם כל זה אסור אף שתובע הלוה תחילה דע"כ לא התירו רז"ל בתובע הלוה תחילה אלא כשהוא בתורת ערב אבל בתורת שליח אסור ודבר זה נפתח בגדולים הפ"מ ח"א סי' כ"א וח"ב סי' כ"ב ושתי תשובות בזה נראים כסותרים עיין לכנה"ג סי' קס"ט זרע אברהם סי' עדות ביאוסף ח"א סי' ב' כהונת עולם סי' קס"ט מכת"ל יו"ד סי' י"ו זרע"י סי' ד' שכלם פה אחד עלו בהסכמה לאסור בשליח שלוה מן הגוי וסמך הגוי על השליח וכו' דהכלל העולה מדבריהם דכיון שאין המלוה מכיר ללוה וגם הפאטור אינו מזכיר שם הלוה ואף כשמזכירו אם אינו יודעו אפילו על ידי כתב הוכיח במישור הזרע"י דהוי כאינו מזכיר שם הלוה ואליבא דכולי עלמא הוי רבית קצוצה והכא נמי בנ"ד הכי הוי דכיון שזה השליח לוה ברבית מן הגוי במכירת שטר חוב בקבלת אחריות כשחוזר וגובה אותם מהסוחר משלחו הוה ליה רבית קצוצה לדעת כל הפוסקים עכ"ל יע"ש לזאת אשיב אל לבי ואומר דהנה אמת דד"ז רבית לגוי על ידי שליח ישראל הוא מקצוע גדול בתורה וחפץ הייתי לעמוד בענין זה בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים הם המדברים בפרט זה ואולם אין הפנאי מסכים עמדי להאריך כעת בזה כאשר את לבבי לשאת ולתת בדבר הלכה בדרך שקלא וטריא אך ורק דלענין דינא אנא דאמרי דלא כיון יפה בזה רום מעלתו לדחות הא דנ"ד דלא לשוויה שליח משום האי טעמא דרבית על ידי שליח אסור והפריז לומר דבכגון דא דנ"ד אליבא דכ"ע הוי רבית קצוצה לדבר הזה יסלח דנראה מבין ריסי עיניו דלא עיין יפה בזה רום מעלתו דאדרבא מדברי הפוסקים אשר הביא בידו רום מעלתו לאסור איסר בנ"ד דהוי ר'ק משם תורה יוצאה בכחא דהיתרא לנ"ד כאשר אבאר בס"ד:

והנה הרב בעה"ת בשער מ"ו ח"ד והרמב"ן בחי' הבי"ד הרב"א בש"מ למציעא על דע"א ע"ב הביאו סברת הגאון רבינו משה מנרבונא דמתיר לגמרי מן הדין לישראל ללות ברבית מן הגוי על ידי שלוחו ישראל חבירו אף שישראל השליח לא יזכיר לגוי המלוה שם הלוה משלחו כלל וגם הגוי לא יסמוך כי אם על השליח לבד אפילו הכי מותר מן הדין הגמור ואין בו משום רבית כלל ועיקר ויהיב מלתא בטעמא ופי' הסוגיא דפרק איזהו נשך דד"ע ע"ב לשיטתו יפה והוסיף הגאון מהר"מ וז"ל וכבר פירשו בו רבים ונהגו בו היתר וכל הזקנים והחכמים שהיו לפנינו וכן בכל סביבותנו וכו' עכ"ל יעש"ב, וכן הוא דעת הגאון הרב העיטור כמ"ש הרב מהר"ש חסון במ"י סי' כ"ח יעש"ב ועיין כהונת עולם בסי' קס"ט דט"ו ע"ב בסוף ד"ה שוב ראיתי וכו' מ"ש עליו בזה יע"ש גם הגאון מהר"מ ב"ב בתשו' הארוכות סי' שצ"א פסק כן בהדיא להתיר כדעת הגאון רבנא משה מנרבונא כיעו"ש וכמ"ש הרב מחנ"א בה' שלוחין סי' י"ב יע"ש גם הנה לפנינו סב' המצאתי כתוב שהביא לנו מרן בב"י סי' קס"ט הנז' דס"ל הכי דמותר לישראל ללות מעות מגוי ברבית לצורך ישראל חבירו ולקבל הישראל השליח הרבית מיד ישראל חבירו הלוה וליתנה לגוי המלוה דאע"ג דאין שליחות לגוי מ"מ לישראל יש שליחות וכו' יע"ש ובדעת המ"ך הנז' נחלקו בו הרב מהרא"ש בסי' קע"ז עם גדולי המורים שבימיו אשר הביא ד"ק הרב מהרא"ש שם דלדעת מהרא"ש גם המ"ך לא התיר לגמרי כי אם בחד מהנך גווני דהיתרא שכתבו הרא"ש והטור ולדעת גדולי המתירים ס"ל דהמ"ך הנז' פליג על הרא"ש והטור ודעימיה דלהרא"ש והטור אסור משום אבק רבית מדרבנן ולסברת המ"ך אפילו משום אבק רבית אין בו כלל ומותר לגמרי יעש"ב והרב פ"מ בח"א סי' נ"א כתב דמרן הב"י כן הבין בדעת המ"ך כמו שהבינו גדולי המורים הנז' דשרי בכל גוונא ולא הביא דבריהם מרן כי אם להודיענו דהמ"ך פליג על הרא"ש והטור וכן הסכים הפ"מ גופיה שם בדעת המ"ך הנז' כגדולי המורים ומרן כיע"ש וכן הסכים הרב כהונת עולם בסי' הנז' דף ט"ו ע"א בדעת מרן שהבין בדעת המ"ך הנז' כגדולי דודו של מהרא"ש דשרי לגמרי בכל גוונא וכמ"ש הפ"מ כנז' יע"ש הרי לפנינו כמה וכמה מגדולי הראשו' דס"ל דשרי לגמרי מדינא ללות מגוי ברבית על ידי שליח ישראל הגם שהגוי אינו סומך כי אם על השליח ובאחריות השליח ובלא הזכרת שם המשלח כלל אפילו הכי מותר גמור מן הדין כנז"ל והגם ששאר כל הפוסקים פליגי עלייהו בזה ולדעת רובא דרבוותא קמאי ובתראי ס"ל דבכל כה"ג הוי רבית קצוצה וכמו שכתב הרב כהונת עולם שם דט"ו ע'א בד"ה ולענין דינא וכו' יע"ש שאסף איש טהור כל להקת הפוסקים דס"ל דהוי רבית קצוצה יעש"ב עם כל זה כיון דמצינו דעת גדולי הראשונים דהם מתירים לגמרי מן הדין ולעומת זה רבים אוסרים ואית מנייהו דס"ל דאסיר מדר' דוקא דהוי אבק רבית כנז"ל א"כ כיון דנהוג תגרי ישראל בהתר הלואה ברבית מגוי ע"י שליח הישראל והאח' על השליח כגונא דנ"ד הא ודאי דסמכו עצמם בזה ע"ד המתירים הנז' דסבירא להו דמדינא גם כן מותר בכל גוונא כנז"ל ומנהגם ה"ה שריר וקיים כיון דיש להם על מה שיסמוכו כנז"ל והגם שהרב פרמ"א בח"א סי' כ"א קרא ערער על מנהגא דנא דהגם שהחזיקו בסברת המתירים ולהכי נהגו כן מכל מקום איננו שוה מן הדין משום הסכמת הפוסקים דכל כיוצא בזה בעינן שיתפשט המנהג והוקבע על פי ותיקין וכו' יעש"ב וכן הסכימו כמה מהפוסקים האחרורנים וכמו שיראה הרואה להרב פר"ח בא"ח סי' תצ"ו בקו' המנהגים שכן עלתה הסכמתו דלא שנא בדאוריתא ולא שנא כדרבנן לא אזלינן בתר מנהגא כל שאין המנהג קבוע ומכוון להלכה ושכ"כ הרדב"ז בשם הריטב"א יעש"ב מכל מקום עין רואה להרב זרע יעקב בן נאיים בסי' ה' שדחה דברי הפר"ח והעלה להל' דהיכא דהוי איסור' דדב' ואיכא על מי לסמוך ונהגו כן דשבקינן להו הגם דבנ"ד דהרב הנז' איכא קמיה סברת מהרשד"ם דסבירא ליה דהוי רבית קצוצה עם כל זה כיון דאיכא פוסקיםדסבירא להו דהוי אבק רבית דרבנן ונתפשט בו המנהג להקל ויש לו על מה לסמוך בתר מנהגא אזלי' ושוב מצא הדבר מפורש באר היטב בכנה"ג מ"ד סי' קע"ג הגב"י סקל"ד שכתב משם הרדב"ז ומהרא"מ ומהרש"ך דאם מנהג הסוחרים לעשות בקאמביוס מנהג מבטל הלכה ושבזה נחה דעתו מה שנהגו בארצו להתיר חכירי נרשאי דאמר רבא לית הלכה כחכירי נרשאי אפילו הכי כיון דנהגו אמרינן מנהג מבטל הלכה במידי דרבנן יעש"ב.

הרי דאפילו דליכא שום סברא דשום פוסק דסבירא ליה להתיר מדינא כההיא דחכירי נרשאי אפילו הכי כיון דנהגו להתיר אמרינן מנהג מבטל הלכה וכמדובר כ"ש וק"ו ברבית על ידי שליח דרבו הסוברים מן הראשו' דמותר לגמרי מדינא בכל גוונא כנז"ל ונהגו הסוחרים כוותייהו ודאי דאמרי' מנהגם מנהג ושבקינן להו ולא מחינן בידייהו וכמדובר וכ"כ הגאון הרב חקרי לב ביו"ד ח"ב סי' י"ג די"ט ע"א וז"ל ותו דאף שיהיה המנהג להתיר בקצת מקומות אין בידו לומר דאין לסמוך על המנהג כיון שיש להם על מה שיסמוכו הרשב"א והר"ש ור"י אף אי רבו האוסרים כיון שסמכו והנהיגו כדעת המתירים וכמבואר בתשו' הריב"ש סי' רנ"ו וכו' יע"ש ודו"ק מינה ואוקי באתרין וכמובן.

שוב ראיתי להרב באר המים יו"ד סי' ל"ח שנשאל בפאטור שהוצרך ללוות ברבית מן הגוים כדי לפרוע בעד הסוחרים שלו מה שהיו חייבים דמי סחורה ששלח להם כי נתעכבו מלשלוח לו מעות מ"ב משלהם כדי לפרוע חובם והנוגשים אצים ועתה תובע הפאטור מאיתם לפרוע לו סכי הרבית שפרע בעדם לגוים הנז' והם טוענים דחוששים מאיסור רבית ודינא קבעו מה שורת הדין מחיבתם או לא והשיב הרב ע"ז אחר שהאריך והוכיח מכל הפוסקים דהפאטור דין שליח יש לו לכל עניניו וכמש"ל עמד הרב ז"ל הנז' באסור רבית על ידי שליח ישראל בדכ"א ע"א בד"ה ומעתה וכו' ושקיל וטרי בדעת המ"ך שהביא מרן בב"י סי' קס"ט הנז' ופירש דבריהם לפי דרכו באופן נאות אשר ע"פ פירו' יוצא לנו לנ"ד כחא דהיתרא אף שהשליח הזה שהוא הפאטור כותב וחותם בכתי' שהוא חייב לגוי אינו אלא כעין ערב דעלמא וכו' כדי להשתדל בפרעון חובו ועיקר סמיכתו של גוי בנ"ד הוא על כתיבת וחתימת הסוחר המשלח של הפאטור הנז' וכמ"ש הרב בנד"ד דעיקר סמיכתו של גוי על הסחורות שביד השליח וכו' הכא נמי בנ"ד עיקר סמיכת הגוי על חתימת הסוחר שבידו החתום בתוך הקמביאל דהגם דהגוי המלוה אינו מכירו לסוחר פנים אל פנים ואינו רגיל אצלו כדרך המכירים זה לזה עכ"פ ביודעו ומכירו דאיש סוחר אמוד בנכסים ויש לו יד ושם עם הסוחרים וכמ"ש הרב הנז' בעד תשו' מהרשד"ם דסי' ס"ו יע"ש ונדון דידן עדיפא דמלבד כל זה הנה כתיבת וחתימת הסוחר ביד הגוי המלוה הנז' שנתחייב לו באחריות כל החוב כנז"ל ובאופן כזה הוא שהתיר המ"ך הנז' והוא מוסכם מכל הפוסקים דהגם דבעלמא אסרי הנה באופן כזה אזלי ומודו דמותר מדינא וכמ"ש הרב ונסתייע לזה מדברי הב"ח בסוף סי' קס"ט וכן דן את הדין בנ"ד יע"ש ודון מנה ואוקי באתרין להתיר מדינא כיון דכ"ע ידעי וגם הגוי קונה הקמביאל דהישראל המוכר לו קמביאל זה איננו סוחר והוא עצמו מארי דהקמביאל רק הוא פאטור ושליח ממש מאת הסוחרים וראיה לזה שהקמביאל עיקרו אינו כתוב בשמו אלא כשם הסוחר וחתימת הסוחר הלא היא כתובה בתוך הקמביאל וגם הבאנק הרא' שנתן לסוחר זה הקאמ' שם נאמר שהממון יהיה נפרע ע"פ אורדין פ' הסוחר אם כן מזה נודע בבירור דהקאמביו הוא לסוחר ואולם הפאטור המוכר לגוי זה הקאמביו אינו רק שליח בעלמא ומה שהגוי הקונה ממנו תובע לפאטור תחי' אחר שתתרוקן ידו מן הבאנק אם ירד לשברים ויעני דאזי חוזר הגוי הקונה הנז' ותובע מן הפאטור תחילת קודם שיתבע לסוחר העיקרי הט' משום שהוא שלוחו של הסוחר וחייב לפרוע לו בעד הסוחר ואה"ן דאם יהיה האופן שהסוחר שם נמצא ושם היה בעיר הגוי הקונה הנז' כשנשבר הבאנק ולא נפרע לו הקמביאל לגוי המלוה הנז' הא ודאי שהיה הגוי המלוה הנז' מניח לפאטור ותובע לסוחר גופיה ואינו יכול הסוחר לדחותו אצל הפאטור כי כן דיני ונימוסי הסוחרים בקאמביו הנז' אבל אם ירצה הגוי המלוה לתבוע הפאטור תחי' אינו יכול הפאטור לדחותו שיתבע לסוחר תחילה אכן הגוי עצמו מצד עצמו כשימצא לשניהם לפאטור ולסוחר יחד בעירו ודאי שיתבע ממונו מן הסוחר העיקרי ולא מן הפאטור שאינו אלא שליח הסוחר בעלמא אלא משום דהסוחר בעל הקמביאל הוא יושב מרחוק בעיר אחרת דין גרמא כשישבר ויעני הבאנק תובע הגוי המלוה לפאטור תחילה אשר הוא עמו בעיר אחת שיפרע לו בעד הסוחר משלחו וכל זה ברור ופשוט והוי ממש כאוקמתא דאוקים הרב הנז' לדברי המ"ך הנז' דהוי בגוונא דהיתרא לכל הפוסקים וכנז"ל ושוב עמד הרב הנז' להתיר עוד בנ"ד גם להפוסקים שלא הבינו כן בדברי המ"ך הנז' אלא הבינו הדברים כפשטן דהמ"ך מתיר בכל גוונא הפך שאר הפוסקים וכמ"ש גדולי הדור שהביא מהרא"ש וכ"ד הפ"מ ושכן דעת עליון מרן בדעת המ"ך כמש"ל אם כן המ"ך שרי בכל גוונא וקם ליה המ"ך בשיטת הגאונים מהר"מ מנרבונא ומהר"מ ב"ב והעיטור דגם הם מתירים בכל גוונא כנז"ל ואף שרבים ונכבדים כל גדולי הפוסקים חלוקים עליהם ואסרי הנה הרב הנז' שם דייק מר בכל דברי הראשו' כמלאכים ה"ה הרמב"ן והרשב"א והנמק"י והרא"ש והטור דאינהו נמי מדרבנן הוא דאסרי והו"ל אבק רבית וכדעת גדולי הדור שכ"כ מהרא"ש והרואה יראה שכל מה שדקדק הרב הנז' בדברי הראשו' הנז' והוכיח במישור הוא אמת ויציב והם דברים הנאמרים באמת וצדק דהכי מוכחי להדיא דלא אסרו אלא מדרבנן דוקא והביא לנו שכ"כ מרן החבי"ב בסי' קס"ט בשם מהרמ"י בשם הרמ"ה דאסור רבית על ידי שליח הוא מדבריהם כדין ערב קבלן דהוי אבק רבית וכ"ד הב"ח בריש סי' ק"ע ומהרשד"ם יו"ד סי' ס"ו והפ"מ ח"א סי' נ"א וחלק ב' סי' כ"ב ומהרי"א בפ"מ חלק ג' סי' ס"א דק"ח ע"ד והש"ך סי' קס"ט סקג"ן יע"ש אלא דראיתי להרב זרע אברהם יו"ד סי' ב' ולהרב הנז' דאחר שהסכימו שכל הראשונים אינהו נמי סבירא להו דרבית על ידי שליח מדרבנן הוא דאסור דהוי אבק רבית ודלא כמהרא"ש ודעמיה ניגשו לשיטתם הנז' ממה שהוכיח במישור הרב מהרא"ש מדברי התו' דפרק איזהו נשך דס"א ע"ב בד"ה תולה מעותיו בנכרי וכו' דס"ל דרבית על ידי שליח הוי רבית מדאורייתא והוא ממ"ש התם וז"ל ואם תאמר והלא אפילו יהיה אמת שהם של נכרי אסור כיון שאין ללוה עם הגוי כלום ותי' וז"ל ומיהו לפמ"ש לקמן ישראל שיש בידו מעות נכרי והם באחריות נכרי מותר להלוותם ברבית לישראל אתי שפיר וכו' אי נמי י"ל דמיירי כגון שא"ל חבירו הלוני מעות מן הנכרי ואמור לו שיסמוך עלי והוא מלוה לו משל עצמו וכו' עכ"ל יע"ש ומד"ק הללו הוכיח במישור מהרא"ש שדעת התו' אם אין אומר לגוי שיסמוך על הלוה ס"ל דהוי רבית קצוצה מדאורייתא דאלת"ה אם כן מאי קא מק' הרי הגמ' דאורייתא קאמר דהכי מש' בהדיא מד' אמ"ר ל"ל דכתב רחמנא וכו' אמר הקב"ה וכו' ואם כן ממאי דמק' התוש' הוא דס"ל דהוי רבית דאורייתא יע"ש ולזה הסכים הפרמ"א בדעת התוס' הללו דס"ל דהוי רבית דאורייתא וכדברי מהרא"ש יעש"ב והזר"א ובאה"מ המה ראו כן תמהו על מהרא"ש בראיה זו מהתוס' דמה מקום להוכיח מדבדי התוס' הללו דקו' התוס' סובבת והולכת עלה ההיא דתנינן תמן בד"ע ע"ב ישראל שלוה מעות מן הנכרי ביקש להחזירם לו וכו' ומסקינן התם דאינו מותר הישראל הלוה ליתנם לישראל אחר עד שיאמר לו הגוי הניחם על גבי קרקע והפטר או עד שישא ייתן ביד הא לאו הכי אסיר מדאו' משום דעיקר החוב היה על הישראל הראשין מתחילה וכל שלא אמר לו הגוי הניח' וכו' אסור כיון שקבל המעות ישראל ב' מיד ישראל א' שהיו המעות באחריות עד עתה ומדין זה הוא דמקשו התוספות התם דאפילו יהיה אמת שהם של נכרי אסור והיינו באופן הנזכר והיא קוש' חזקה ועל זה תירץ וכו' יעש"ב ועיין להרב לשון למודים שהסכים לזה בפי' התו' יע"ש ואנכי עפר לא זכיתי לירד לסו"ד בפי' הנז' לדברי התוס' דאי איתא דסבירא להו להתוס' דרבית על ידי שליח אפילו אי קביל עליה ישראל השליח כל האחריות ובלא הזכרת שם המשלח דאפילו הכי סבירא להו דמותר מן התורה וכדעת מהר"מ מנרבונא ומהר"מ ב"ב והמ"ך הנז' וכמו שסיים הרב באר המים שם אם כן תק"ל טובא דמאי מקשו התוס' דאפילו יהיה אמת שהם של נכרי אסור והיינו דר"ל דקאי על דין הש"ס דד"ע ע"ב הנז' דהתם אסור מדאורייתא כיון שהוא בעל חוב דגוי מעיקרא והמעות הם באחריותו כנז"ל ומאי קושיא אה"נ דהתם אסור מדינא דאוריתא ולא שייך התולה מעותיו בגוי שיתלה אותם באופן הנז' כיון דהוא אסור מדינא דאו' ושום אדם לא ילוה ממנו וגם הב"ד לא יניחוהו להלוות כיון דעביד איסורא רבה דאורייתא וגם הוא לא אתי להערים לתלות באופן הנז' ברם מאי דחישי' להערמה ואצט' לה הבחנה דקובה"ו כדאמר רבא דאמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי וכו' היינו בתולה מעותיו בגוי באופן המותר דהיינו שאומר שהם של הגוי והוא אינו רק שליח בעלמא דבכה"ג אם הוא אמת הוא מותר גמור מן התורה אפילו שהם באחריות השליח וכל אדם ילוה ממנו וגם הב"ד לא יוכלו לענותו דבר כיון דאומר דהוא שלוחו של גוי וכו' כנז' משום הכי אצט' ליה הבחנה דהקב"ה שהוא היודע האמת שהם מעותיו ותולה אותם בנכרי באופן המותר ואם כן מאי מקשו התוס' דאפילו יהיה אמת שהם של גוי יהיה אסור וכו' ומאי קושיא דהגם דבאופן שהוא היה בע"ח דגוי מעיקרא אסור להלוותם לישראל אחר עד דיאמר לו הגוי הניחם וכו' על כל פנים אכתי איכא גוונא דהוא מותר גמור והיינו רבית על ידי שליח כנז' אלא ודאי מכח קושית התוס' הנז' מוכח להדיא דס"ל דגם רבית עי"ש אסור מן התורה כל שהוא באחריות השליח ומשום הכי מק' שפיר ומזה הוכיח שפיר הרב מהרא"ש דס"ל להתוס' דגם רבית עי"ש דמקבל עליה השליח אח' אסור מדאוריתא דאי לא תימא הכי מאי מק' התוס' הלא הגמ' בדאורייתא מיירי וכנז"ל.

עוד אני תמיה על הרבנים הנז' דס"ל בדעת התוס' דרבית עי"ש אפי' דמקבל עליה השליח אחריות וגם הגוי המלוה לא סמך כי אם על השליח דוקא אפ"ה מותר מן התורה וכנז"ל דאם כן אמאי אצטריכו התוס' בתי' א' לומר שצריך שיהיו המעות באחריות נכרי הלא אפילו יהיו באחריות ישראל גם כן יהיה מותר מן התורה וכנז"ל וגם בתירוץ הב' שתי' דמיירי שאמר לו חבירו הלויני מעות מן הנכרי ואמור לו שיסמוך עלי וכו' למאי אצטריכו לומר שיאמר לו שיסמוך עליו אפילו לא אמר לו כלל והגוי לא סמך כי אם על השליח דוקא אפילו הכי יהיה מותר מן התו' כפי שיטתם של הרבנים הנז' שרצו לחלוק על הרב מהרא"ש בהוכחתו מהתוס' הנז"ל והגם דנימא דהתוס' בתי' באו ללמדנו אופן המועיל ומותר אפילו מדרבנן על כל פנים כיון דהש"ס והתוס' עצמם בקו' מיירי אדאורייתא אם כן בתי' אינם צריכים לאוקומא כי אם בגווני דהיתרא מדאורייתא ובהכי מתרצה שפיר קושיתם ותו לא מידי סוף דבר לענ"ד דברי הרבנים הנז' בזה הם צריכים לי תלמוד גם מה שנסתייעו הרבנים הנז' מדברי הרב"א בש"מ לפירושם הנז' בכונת התוס' הרואה יראה דליכא שום הוכחה כלל וכל בתר איפכא יש להוכיח מד"ק וכמו שיראה הרואה וחזון הרבתי להרב פרמ"א בח"א ס' א"ך הנז' שהקשה שם על הוכחת הרב מהרא"ש מדברי התוס' הנז' דס"ל דרבית עי"ש אסור מן התורה דמה הוכחה היא זו דילמא הגמ' עצמה אסמכתא בעלמא וכו' ותי' דמוכרח לומר דמדאורייתא קאמר הש"ס דל"א שהוא אסמכתא בעלמא אלא כי דרשינן ליה לההוא יתורא דאתא לדרשא אחרינא ולהכי אמרי' דההוא עיקר ואידך אסמכתא בעלמא מה שאין כן הכא וכו' יעש"ב וחזיתיה למר הרב מכת"ל ביו"ד סי' י"ו שהודה להרב הנז' בכלל זה אלא דנפק דק ואשכח דה"נ ביציאת מצרים דגבי רבית איכא דרשא אחרינא ואם כן אין תי' הרב הנז' מספיק וכו' יעש"ב וכשאני לעצמי נוראות נפלאתי על הני גאוני בתראי דדבריהם בכלל זה הוא הפך ש"ס ערוך בידנו ביבמות דע"א ע"א דהכי אמרינן התם אמר"ה משוך אוכל בתרומה דבר תורה ומדבריהם גזרו עליו מיתיבי משוך צריך שימול ומשני מדרבנן ופריך ודקרי לה מאי קרי לה הא צריך קתני קטעי בסיפא ר"י אומר לא ימול מפני שסכנה היא לו אמר לו הרי בימי בן כוזיבא מלו שנאמר המול ימול אפילו מאה פעמים ואומר את בריתי הפר לרבות את המשוך מאי ואומר וכ"ת המול ימול לרבות ציצין המעכבין וכו' ת"ש את בריתי הפר לרבות המשוך הוא סבר מדקא נסיב לה קרא ש"מ דאורייתא ולא היא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ע"כ הרי מבואר בהדיא מסוגיא זו דגם באסמכתא בעי קרא יתירה בפ"ע הדרי למסקנא אותה דמשוך הוי אסמכתא ואפילו הכי קא"ל רבנן לר"י וכ"ת דהמול ימול אצטריך לציצין וכו' ת"ש וכו' ואי אסמכתא לא בעי קרא בפני עצמו תפ"ל דהמול ימול לציצין דהוי עיקר דרשא וגם הא דמשוך נפיק נמי מניה דרך אסמכתא כמ"ש הם ז"ל והגם דאשכחן בסנהדרין דנ"ט ע"ב דדריש לקרא דאת בריתי הפר הנז' גופיה לרבות בני קטורה דחייבים במילה והתם חיובייהו הוי מדברי תורה הגם שכתב הרמב"ם בפ' י' מה' מלכים ה' ח' אמרו חכמים וכו' יע"ש עם כל זה חיובייהו דבני קטורה הוי מדאורייתא וכדמוכח מסוגית הש"ס הנז' ועיין להרב מש"ל שם בה' ז' מ"ש ע"ד מהראנ"ח ומה שהקשה ממתני' דהנודר מן המולים וכו' יעש"ב ואם כן קרא דאת בריתי הפר אצטריך לדרשא אחרינא דהיא מן התורה ואידך דרשא לרבות המשוך הוי אסמכתא בעלמא ומדרבנן כדאמר הש"ס דיבמות להדיא וכנז"ל מכל מקום אכתי קשה טובא דאמאי לא אסמכוהו אקרא דהמול ימול וכו' כמש"ל וזאת לפנים תמהתי כזאת ע"ד מהריט"א בתוס' דרבנן מערכת ע' סי' רנ"ג בעשה דלב"ת דסבירא ליה להריטב"א דעשה מדרבנן הוא ואסמכוהו אקרא ועמד מתמיה הרב הנז' ע"ד מסי' דפ"ק דסוטה דפליגי ר"ע ור"י בקראי ואהדר הש"ס לבקש דאייתר ליה לר"ע קרא דלב"ת לחובה ואי אפשר דר"ע חובה מדרבנן קאמר וקרא אסמכתא בעלמא ל"ל לדחוק עצמנו דפליגי בקראי כיון דשפיר י"ל דר"ע נמי סבירא ליה כר"י דאצטריך קרא למשרי אחד מן האומות וכו' ומ"ש חובה הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא דכגון דא מלתא דפשיטא היא דאס' אין צריך קרא יתירה דאף על גב דעיקר קרא אצטריך לדרשה אחרינא שפיר י"ל בדרך אסמכתא וכו' וסו"ד כתב הרב שם בדפ"ח ריש ע"ב דעכצ"ל דכל הסוגיא דסוטה הנז' הוא בדרך אסמכתא ואשכחן כיוצא לזה בתוס' פ' מי שמת וכו' דבעינן יתורא דקרא יעש"ב ואתמהא דלהא מלתא לא צריך להתוס' כיון דש"ס ערוך הוא בידינו סוגיא דיבמות הנז' וכנראה דאשתמיטתיה מניה דמר סוגיא הנז' וכבר עמדתי על זה במקום אחר בדרך ארוכה והוכחתי דהתוס' גופייהו סתרי דבריהם אהדדי הלא הוא כמוס עמדי ואכמ"ל ברם על הרב פרמ"א והרב מכתם לדוד שכתבו הפך כל זה הא ודאי קשה טובא יותר ויותר וצ"ע תו חזיתיה למר הרב מכתם לדוד שם דעמד מתמיה ע"ד הרב פרמ"א שהקשה על הכרחו של מהרא"ש דאימא דלעולם דרשת הגמ' הויא דאורייתא ואפילו הכי שפיר הקשו התוס' למה אצטריך קרא מעתה כיון דאסיר מדרבנן לא אתי להערים וכו' ותמה עליו הרב הנז' דהיאך אפשר דשייך להקשות אמאי אצטריך קרא כיון דאסור מדרבנן בשלמא אם יש בו אסור תורה שפיר מק' התוס' אבל אי מדאוריתא שרי אמאי לא אצטריך קרא למיסר הערמה וכו' ומ"ש הרב דכיון דאסור מדרבנן לא אתי להערים לא ידענא מאן פסיק ליה דהא אסור דרבנן קיל להו לאינשי וכו' עכ"ל יעש"ב.

חיוב מחמת קבלת אחריות בחמץ ובריבית

ואחר המחילה רבה הראויה אליו לא ידענא מאי מקשה להרב פרמ"א דכונתו ברורה דר"ל דמאחר דעל כל פנים אסור מדרבנן אם כן לא אתי להערים ולומר שהם מעות נכרי והוא אינו רק שליח בעלמא כי הב"ד לא יניחוהו להלוותם לישראל אחר ולא יניחו לשום ישראל ללוות ממנו ברבית כיון דאסיר מדרבנן ואם כן אמאי צריך לזה הבחנה דהקב"ה דאמר אני הוא שהבחנתי וכו' דמאי נפקא מינה כיון דאפילו יהיה אמת שהם של נכרי עם כל זה אסור ומחו ליה רבנן ולא מנחו ליה לעשות מה שלבו חפץ וזו היא עצמה קו' התוס' לפי פי' הרב פרמ"א הנז' וכמובן ואם כן תו מק"ל הרב הנז' ע"ד הפרמ"א דשפיר אנו יכולים לפרש כונת התוס' בקו' דהכי הוי אפילו דנימא דס"ל דרבית על ידי שליח אסור מדרבנן דוקא עם כל זה מקרי שפיר וכנז"ל דאמאי אצטריך קרא והבחנה דקב"ה כיון דגם באופן זה מדרבנן אסיר לא אתי להערים לומר כן כי יודע הוא שלא יניחוהו הב"ד להלוותם וכמדובר באופן שלא יכולתי להלום דברי הרב מכתם לדוד הללו וחזיתיה למר הרב באר המים שם סי' הנז' דכ"ג ע"ב דאייתיה בידיה ברייתא דת"כ להוכיח במישור דרבית ע"י שליח אינו אסור מן התורה ולא פליגי הפוסקים אלא אי אסור מדרבנן או לא מדתניא התם על פסוק את כספך וכו' כספך ולא כסף אחרים וכו' וכתב על זה הרב וז"ל והאי כסף אחרים היינו נכסי גוי שבאו ליד ישראל להלוותם ברבית ובמאי עסקינן אי בדלא קביל ישראל אחריות פשיטא דמותר ולא אצטריך קרא למעוטי אלא על כרחיך דמיירי בדקביל עליה אחריות ואפילו הכי מותר מן התורה משום דדרשינן כספך המיוחד לך שהוא שלך וכו' עכ"ל ולענ"ד י"ל טובא לכאורה בדבריו תחילה וראש במאי דהניח במונח גמור דהאי כסף אחרים היינו נכסי גוי וכן ראיתי להרב זית רענן בביאורו על התורת כהנים פ' בהר דהכי פי' לבריתא דתורת כהנים הנז' דהאי כסף אחרים היינו נכסי גוי יע"ש ואיברא דכפי שיטת הפוסקים מוכרחים הם לפרש דברי הת"כ הנז' הכין אמנם באמת יש לחקור דמנ"ל לכל הפוסקים הא ואמאי לא דרשינן ליה להאי כסף אחרים דהיינו דאתא למעוטי אפילו כסף ישראל אחר המופקד בידו דמותר להלוותו ברבית לישראל אחר כיון דלאו דידיה הוא ולא קבל עליו אחריותו כלל ומותר הנפקד ליקח הרבית לעצמו או אפילו ליתנו לישראל חבירו בעל הממון וכסברת רש"י שהביאה מרן ז"ל בכ"י סי' ק"ס משם המרדכי ואם כן מצינו שורש לסברת רש"י הנז' מהברייתא דת"כ הנז' ואמאי חלקו עליו כל הפוסקים כדכתב מרן בב"י שם והוסיף לומר דאיזה תלמיד טועה כתבה בשם רש"י ואפריין נמטיי לרמ"א בד"מ ופסקה במפה סי' הנז' וכתב וכן עיקר יע"ש וכ"ת דהאי כסף אחרי' דקא' הת"ך לא משמע כי אם על כסף דנכרי ולא על כסף דישראל הרי אשכחן דיכוותא בפ"ק דפסחים ד"ה דדרשינן בקרא דלא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והאי של אחרים דגבי חמץ היינו אפילו חמץ של ישראל המופקד אצלו ולא קבל עליו אחריותו דהנפקד אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא כיון שלא קבל עליו אחריות ולא מחייב הנפקד לבערו בזמן איסורו כי אם לטובת המפקיד כדי שלא יעבור עליו המפקיד בב"י ובב"י וכמ"ש הרב הפרישה והב"ח והמג"א בא"ח סי' תמ"ג יע"ש וכן הוא דעת עליון הפר"ח שם סי' ת"ם יע"ש וכמו שיראה הרואה ועכ"ל דהם מפרשים להא דאמרינן שלך א"א רואה אבל אתה רואה של אחרים וכו' האי אחרים היינו אפילו של ישראל אחר דדוקא שלך אי אתה רואה וכמ"ש הרב שאגת אריה סי' כ"ג יעש"ב והגם דחזינא להרב מגלת ספר שדחה זה דאחרים דאמרו ה"ד של גוים כמ"ש רש"י בהדיא בפ' א"ע גבי חלה יע"ש וכן כתב הרב תורת חיים והפנ"י בחי' לשם יע"ש כבר כתב הפר"ח שם דרש"י ס"ל דשומר חנם נמי עובר כיון דחייב בפשיעה מיהא אבל אם לא קבל עליו אחריות כלל אפילו של ישראל חבירו נמי אינו עובר כלל יע"ש אם כן נמצינו למדין דאפי' גבי חמץ דהחמירה בו תורה מובא אפילו הכי דרשינן אבל אתה רואה של אחרים אפילו חמץ של ישראל אחר נמי בדלא קביל עליה אחריות כלל ולא עוד אלא רואה אנכי דחמץ של ישראל אחר אפילו בדקביל עליה הנפקד אחריות במח' היא שנוי אי עובר עליו הנפקד מן התורה או לא דהלבוש בסי' ת"ס ס"ל בפי' דאין הנפקד עובר עליו מן התורה רק מדרבנן חייב לבערו כיעו"ש והרב א"ר שם הכריח דגם הנפקד עובר עליו מדאורי' כיון דקביל עליה אחריות יעש"ב ובשאר הפוסקים לא ע"מ האסף ואכמ"ל בזה ובהכרח לומר דגבי רבית החמירה תורה יותר דאפי' כסף ישראל אחר המופקד ביד ישראל ולא קבל עליו אחריות אפילו הכי אסור להלוותו ברבית לישראל אחר דאף על גב דמיעטיה' קרא מכספך והא לאו כסף דידיה הוא עדין אסור לבעל הממון ליקח הרבית אשר נתרבית מכסף דידיה ולא דמי למ"ש בפרק איזהו נשך דס"ט בעובדא דאבא מר בריה דר"פ דהוה שקיל אוגנא דאוקטי מקראי ואמ"ל לאבוה אוזפינהו זוזי דאמ"ל ר"פ אבוה לרבנן כל כהאי רביתא ניכול וכו' לא אסרה תורה וכו' דהמלוה דהוא ר"פ כיון דלא שקיל מנייהו מדי לנפשיה מותר לבנו למשקל מנייהו משום דשכר אמירה שקיל בריה ואינו נותן להם ההלואה מממון אביו מידו אלא דהיה אומר לאביו להלוותם ותו לא מדי לא כן הכא דהוא המלוה אותם מידו לידם ופשוט וגם י"ל דנפקד שאני דידו כיד בעל הממון ממש דמי ומש"ה אסור מן התורה אף על גב דלאו כסף דידיה הוא וכמ"ש הרב כהונת עולם דט"ו ע"ב משם מהר"ש יפה ועיין גד"ת דר"מ ע"ב פרמ"א ח"א סי' נ"א דנ"ז ע"ד ודו"ק וגם כל הנפקד אסור דעכ"פ עובר בשאר לאוין דרבית דלא גרע מערב ועדים ולוה ואפילו כסף דנכרי המופקד ביד ישראל ולא קבל עליו הנפקד אחריות איכא ס"ד דאסור לישראל להלוותו ברבית לישראל חבירו וכדבעי למימר קמן בס"ד ואם כן כ"ש כסף אחרים דישראל דלא מסתבר כלל למעוטיה מקרא דכספך להתיר לגמרי לנפקד להלוותו ברבית לישראל אחר אפי' שלא יקבל עליו אחריות ואסור לבעל הממון לקבל הרבית מכסף דידיה וגם להנפקד אסור עליו מהתו' משום שאר לאוי וכנז"ל ודוקא אם נתעסק בהם הנפקד והרויח בהם בהיתר ורצה ליתן מהריוח להמפקיד ס"ל להפוסקים דאין בזה משום רבית מנפקד למפקיד וגם על זה כמה דיות נשתפכו בפוסקים ע"ע הלא בספרתם ומ"ש עוד הרב באר המים דבמאי עסקינן אי בדלא קביל עליה הישראל אחריות פשיטא דמותר ולא אצטריך קרא למעוטיה כנז"ל אנכי לא ידעתי מאי פשיטותא איכא דאנא אמינא דאי לאו דמיעטיה קרא מכספך הו"א דהגם דלא קביל עליה הישראל אחריות הוה אסיר משום דהתורה הקפידה שלא להלוות ישראל לישראל חבירו אף על פי שהמעות לאו דידיה וכנז"ל ואפילו הם דנכרי והאחריות עליה דנכרי רמיא ולאיש לישראל השליח שום נזק והפסד ולא שום הנאה כלל אפילו הכי דאסיר מגזרת הכתוב אי לאו דמיעטיה קרא דכספך דאעיקרא דדינא אסור הרבית עצמו חידוש הוא דהא מדעתיה יהיב ועם כל זה אסרתו תורה ואם כן הוא הדין נמי רבית ע"י שליח ישראל הוה אמינא דאסור מהתורה להכי אצטריך קרא דכספך למעט כסף נכרי דשרי בדלא קביל עליה ישראל השליח שום אחריות ומהיכא פשיטא ליה להרב ז"ל דמותר בלאו הכי ואע"ג דלפי הס"ד דהו"א דאסיר אי לאו מיעוטא דכספך כנז' אם כן אשכחן נשך בלא תרבית ובש"ס ר"פ אזיהו נשך אמרי' דליכא נשך בלא תרבית אימא אה"נ דלא אמר ודליכא נשך בלא תרבית אלא אחר האמת דמיעטיה קרא דכספך דבכה"ג ליכא נשך כלל ועיין להרב לח"מ בפרק ו' מה' מלו"ל ולהרב קהל יהודה בחי' למציעא על דס"ח שהקשה מעין זה להפוסקים דס"ל דבאומר אלוך ותן לפ' הרבית דאסור דאם כן משכחת לה נשך בלא תרבית וכו' יע"ש ועי' בספר הנחמד נדיב לב ח"א סי' צ"ז הנד"מ למופת דורנו הרב הגדול ר"ל מהררד"ח נר"ו שהאריך הרחיב בס' רש"י ובכ"ז יעש"ב ועיין להגאון החקרי לב ביו"ד ח"ב סס"י י"ז במ"ש דאפוטרופוס של גדול שהלוה ברבית קצוצה בלי דעת בעל הממון קאי בלא תשימון דלא גרע מערב ועדים וסופר וסרסור דקימי בלאו זה וק"ו וכו' יע"ש ועוד דגבי חמץ נמי אצטריך מיעוטא דלא יראה לך לומר שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ואוקמינן לה בפ"ק דפסחים בחמצו של גוי ביד ישראל ולא קביל עליה אחריות יע"ש הרי דאצטריך קרא למעוטי חמץ דגוי הגם דלא קבל עליו הישראל אחריות ולא אמרינן פשיטא דמותר ולא אצטריך קרא למעוטי ואם כן דכוותא גבי רבית נמי נימא הכי, עוד אני תמיה טובא לכאורה עד הרב באה"מ ז"ל הנז' דמוקי לברייתא דת"כ הנז' בכסף דנכרי וקביל עליה הישראל אחריות דאפי' הכי מותר מן התורה כיון דלאו כספו המיוחד לו כנז"ל וכן נראה שהבין הרב זית רענן בפי' הת"ך הנז' מדסתם וכתב דהאי כסף אחרים היינו כסף דגוי ביד ישראל להלוותם ולא חי' בין אי קביל עליה הישראל אחריות או לא ש"מ דס"ל דבכל גוונא שרי וכדברי הרב באה"מ הנז"ל והדבר תמוה מאד דאי הכי דמיירי בדקביל עליה נמי הישראל אחריות אם כן לא ממעיט תו מכספך דכיון שקבל עליו הישראל אחריות אם כן כדידיה דמי וכספך קרינן ביה כיון דאלו מגניב או מתאביד דומיא לחמצו של גוי ביד ישראל וקביל עליה הישראל אחריות דגניבה ואבידה דלכ"ע עובר עליו הישראל הנפקד בב"י ובב"י מהתורה דכיון דקביל עליה הישראל אחריות שלו הוא וכדאמרינן בפ"ק דפסחים וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד מחו"מ והטוש"ע סימן ת"מ יע"ש והוא פשוט ואם כן מאי שנא דגבי רבית דלא אמרי' הכי:

איברא דזוהי שקשה אצלי טובא מדין חמץ הנז' דאמרינן דכיון דקביל עליה הישראל אחריות עושה כשלו ועבר עליה מדאורייתא דמאי שנא מהא דאמרינן בסנהדרין דקי"ב דפקדונות דעיר אחרת המופקדים בעיר הנידחת אפילו קבלו עליהם אחריות מותרים דלאו כדידיה דמי ולאו שללה הוא יע"ש והכא גבי חמץ אמרינן דכדידיה דמי ולך קרינן ביה לעבור עליו בב"י וב"י וכנז"ל ואחר החפוש ראיתי להרב בני יאודה בסי' ע"ג שהביא מה שהקשה הרב מהרש"ק מדין חמץ הנז' למ"ד גבי לולב לכם להוציא את הגזול ואת השאול הגם דהשואל חייב גם כן אפי' באונסין ואפ"ה לא קרינן ביה לכם ומ"ש מחמץ ותי' מהרש"ק דאזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא יע"ש ודבריו תמוהים דכיון דתרוייהו מדאורייתא נינהו אם כן לא שייך לחלק בדאורייתא לחומרא או לקולא כידוע ועוד דאם כן תק"ל דאמאי גבי רבית ועיר הנידחת לא אזלינן בהו לחומרא לומר דכדידהו דמי ואסור ואף את"ל דגבי רבית יאמר לך הרב הנז' דאה"ן דאזלינן ביה לחומרא וכדידיה דמי ולא אתא הת"ך למעוטי מכספך אלא כסף דגוי ביד ישראל בלתי קבלת אחריות דוקא מ"מ אכתי תק"ל מדין פקדונות דעיר הנידחת הנז' ודבריו צ"ע אכן כפי התירוץ שתירץ הרב בני יאודה שם אתי שפיר הכל דכתב דמעיקרא דאפילו חמץ דגוי ביד ישראל באחריות אינו עובר עליו מהתורה רק מדרבנן דוקא הוא דחייב לבערו בין לדעת הרמב"ן בין להרמב"ם ואפי' לרש"י תי' הרב הנז' דשאני חמץ כיון דהחמירה עליו תורה לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא לכך בכל דהוא חשיב כשלו יע"ש וכפי ד"ק ז"ל ניחא נמי הא דרבית ודעיר הנידחת הנז' לעיל וכמובן ברם החכם עיניו יחזו דכל דברי הרב בני יאודה הנז' הם תמוהים טובא וכבר ראיתי לגדול אחרון הרב מהרי"ט בס' חוקת הפסח הנדפס מחדש בסי' ת"ם אות כ' שקדמני בזה לתמוה ע"ד הבני יאודה הנז' והוכיח בראיות ברורות דחמצו דגוי ביד ישראל באחריות עובר עליו הישראל בב"י וב"י גם להרמב"ן והרמב"ם יעש"ב גם ראיתי לו בסי' תמ"ג אות ה' שכתב בתו"ד וז"ל ואף על גב דהתם ממעטינן אפילו שאולה דחייב באונסים והכא אם קבל עליו אחריות עובר היינו משום דגלי קרא דלא ימצא וכו' ע"ש ודבר ה' בפיהו אמת שש"ס ערוך הוא בפרק קמא דפסחים ד"ה דמקרא דלא ימצא הוא דמרבינן חמצו דגוי ביד ישראל באחריות דע"ע יע"ש וכן כתב הרב שבות יאודה בפי' המכילתא בפרשת בא על קושית מהרש"ק הנז' עש"ב ושוב ראיתי להרב מהרי"ט הנז' גופיה בספרו ווי העמודים הנד"מ בסי' ק"ה ד"ק ע"ב ובסי' קכ"ד דף קט"ו ע"א שהאריך בכ"ז ודחה תירוץ מהרש"ק הנז' מטעם הנז' וגם תירוץ האחרון של הבנ"י הנז' ותי' מדיליה כנז' לעיל יעש"ב ברם הא דרבית לא זכר שר כלל ועכ"פ לפי ד"ק אתי שפיר הכל גם הא דרבית כיון דחמץ שאני דגלי קרא דלא ימצא הא לאו הכי הוה אמינא דגם גבי חמץ הוה ממעטי' ליה מקרא דלך אפילו קבל עליו הישראל אחריות וכמדובר ודברי הרב באר המים דאוקי לברייתא דת"כ דממעט מכספך כסף אחרים של גוי אפילו בקבלת אחריות שרי מדאורייתא כנז' לעיל ה"ה שריר וקיים וכמובן ועיין בס' ערך השלחן להרב מהרי"ט הנז' סי' תרנ"ח אות ו' ולהרב שער המלך פרק ה' מהלכות אישות הכ"ג מה שנסתפק במשכון לולב או אתרוג ועמ"ש עליו הרב לב מבין דס"א ע"ב מהספר יעש"ב ועי' להגאון החקרי לב יו"ד ח"ב סי' טו"ב דשקיל וטרי טובא במעות המשות' מגוי וישראל גם להלוותם ברבית ע"י השותף דישראל נימא דשרי כיון דהמעות אינם מיוחדים לישראל לגמרי לא קרינן ביה כספך המיוחד לך וה"ה נכסי הדיוט אשר הם משותפים עם נכסי הק' ויתו"ק ושם בד"ל רע"ג הביא לדברי הת"כ הנז' דלא ממעט מקרא דכספך כי אם אם הכסף כלו של הגוי ושקיל וטרי בה טובא ושם בדל"ג סע"ב חזר וצידד לאסור שותפות גוי והק' ויתו"ק והעמ' הרחיב בכל זה יעש"ב נפלאות מתורתו אלא דרואה אנכי להרב"א בש"מ למציעא על דס"א עמוד ב' אהא דאמרינן בגמ' ותולה מעותיו בנכרי שכ' משם הרמ"ך דהפי' העיקרי הוא שהישראל נותן מעותיו לגוי להלוותם לו ברבית דאי הישראל עצמו מלוה אותם ברבית ואומר דשל נכרי הם אסור אפילו אם היה כן באמת דאע"ג דלאו כספו המיו' לו הוא כיון שאין יד הגוי באמצע אסור משום אל תקח מאתו נשך ומשום לתע"ן ומשום ל"ע וכמאן דמוזיף ליה מדיליה דמי וכו' יע"ש הרי להדיא דס"ל למר דאע"ג דאמעיט מכספך וזה לאו כספו המיוחד לו הוא עדין אסור מהתורה משום שאר לאוי הנז' לעיל נמצא דעכ"פ עדין אסור מן התורה ותמהני מהרב באה"מ דלעיל מזה סמוך ונר' הזכיר לדברי הרמ"ך הנז' ואיך פה הסכים דרבית על ידי שליח לכ"ע מותר מהתו' ולא פליגי הראשונים אלא אי אסיר מדרבנן או לא מכח האי ברייתא דת"ך הנז' וזה הפך דברי הרמ"ך הנז' וצ"ע כעת.

איך שיהיה עין רואה להרב הנז' שאחר שהכריח מהאי דרשא דהת"ך הנז' דרבית לגוי על יד שליח ישראל וקבל עליו הישראל השליח אחריות ובלא הזכרת שם הלוה כלל מותר מהתורה וע"כ לא פליגי רבוותא בהך דינא אלא אי אסיר מדרבנן או לא ברם מדאורייתא שרי לכ"ע כפ"יז אשכח הרב ריוחא לנ"ד לזכות לראובן הפאטור דנ"ד מב' טעמי א' ממ"ש הטור בסי' ק"ע כשם מהרי"ק דהיכא דלא קביל עליה שלא לתבוע לערב תחי' ונעשה לו ערב ופרע בשבילו דצריך לשלם לו כל ההפסד דדוקא לכתחילה הוא דאסור אבל בדיעבד ישלם כל ההפסד כיון דמחמתיה קא פסיד והטור שם חלק עליו והרב"ח הסכים לדברי מהרי"ק והוסיף הב"ח לו' דגם בדין השליח נמי ס"ל להרי"ק הכי דבדיעבד ישלם לו כל ההפסד וגם דברי הטור מדוקדקים דמש' דס"ל דמדינא חייב לשלם גם הרבית דהוה ליה פסידא דאתי מחמתיה כמ"ש מהרי"ק אלא דאין הדיין יכול לחייבו בדין לפרוע באסור וכו' ואם כן חייבי' הסוחרים מצד עצמן לשלם לראו' הפאטור כל סכום דמי הרבית שפרע שכן שורת הדין מחייבת אפילו לדעת רבי' הטור וכו' יעש"ב וכשאני לעצמי תמיה אני על הרב איך סמך על ט' זה להוציא מהסוחרים עפי"ד הרב"ח דמרמי דין שליח לדין ערב מאחר דהרב פ"מ חלק עליו בפי' בדין השליח ואמר דלא צייתנא ליה ואפילו אם אמרה יאושוע ומה גם למ"ד דהוי ריבית קצוצה אין נתיר לו ליקח רבית קצוצה וכו' יע"ש ומלבד המבי"ט ומהרא"ש דהביא הפ"מ שם דס"ל דהוי רבית קצוצה רבו כמו רבו האוסרי' וס"ל דהוי רבית קצוצה וכמ"ש הרב כהונת עולם בסי' קס"ט דט"ו ע"א בד"ה ולענין דינא וכו' יעש"ב ומה שכתב הרב באר המים שרב' הב"ח טעמם ונימוקם עמם הן בדין ערב דהוי מדרבנן וכו' גם בזה לא זכר שר שרבים ונכבדים ס"ל גם בערב דהוי רבית קצוצה וכמו שאספם וקבצם הרב כהונת עולם שם סי' הנז' די"ד ע"ד בד"ה ובענין איסור וכו' יע"ש שתמה על הפ"מ גם בזה כיעו"ש ואם כן איך פסקיה לדיניה הרב הנז' להוציא מהסוחרים ע"פ סברת הב"ח כיון דסמא בידייהו הסוחרים דנ"ד לו' קי"ל כהנך רבוותא דס"ל דהוי רבית קצוצה וכנז' לעיל גם מ"ש עוד הרב הנז' וז"ל והן בדין השליח וכו' לפום דרשת הת"ך וכמש"ל ותרוייהו מדרבנן נינהו וכו' עכ"ל יע"ש גם על זה אני דן ותמיה עליו טובא דלהנך רבוותא דסברי מרנן דאסור רבית על ידי שליח הוי רבית קצוצה מדאו' הנה אינהו מוקמי להך דרשא דתורת כהנים בכסף דנכרי ביד ישראל ולא קבל עליו הישראל אחריות כלל בכה"ג הוא דמותר דוקא ולא תק"ל קושית פשיטא דמותר כדרמי ומקשה הרב הנז' דהא איצטריך טובא וכמש"ל מלתא בטעמא ואי נמי דהגם דאמעיט מכספך עדין אסור משום לא תשימון וכו' כדברי הרמ"ך וכמש"ל והוא פשוט גם מ"ש עוד וז"ל וכן כתב הנמק"י וז"ל וכו' הרי בהדיא דדין השליח אנו למדים מדין הערב וערב גופיה הוי מדרבנן וכו' יע"ש גם דברי הנמק"י כבר הביאם הרב פני משה להוכיח מהם הכי דלא כמהרא"ש יע"ש בסי' הנז' וכבר בא חכם הרב כה"ע והשיגו להפ"מ בזה כמו שיראה הרואה וכבר הרב באר המים שם דא"ך ע"ג רמז לדברי הכה"ע ואם כן תמהני טובא איך לא שת לבו לדבריו דהוו תיובתיה ומ"ש עוד וז"ל ואם כן באנו לתשובת מהר"מ וכו' ע"כ הנה הוא גופיה שם דא"ך ע"א כבר הביא תשו' מהר"מ הנז' וכל רבוותא דפסקו כוותיה וכתב עלה וז"ל ומעתה שזכינו לדין וכו' א"כ מעתה נבין דבר מדבר בענין אסורא דרביתא וכו' ע"כ ואם כן מאי מייתי תו הכא לחייבם עוד מתשו' מהר"מ וכו' דיד הדוח' נטויה לו' דמהר"ם לא קאי בדאי' לתא דרבית' אלא בהפסד דאתי מחמתיה מעלילה וכיוצא שאינו נוגע באסור רבית כלל וזה פשוט באופן שנלע"ד שלא מצאתי ידי ורגלי בדברי הרב הללו בטעם זה כלל לאפוקי מהסו' דנ"ד והדבר צלת"ג אם לא שנאמר שגם הרב לא סמך לטעם זה לבד אלא בצירוף הטעם השני שכתב הוא אח"ך שהוא העיקר לענ"ד וכדבעי מימר בס"ד עוד כתב הרב הנז' שם טעם שני לחייב לסוחרים דנ"ד לפרוע לפאטור כל מה שפרע רבית לגוים בעדם מט' מנהג שכך הוא המנהג פשוט בכל תפוצות ישראל להתיר לכתחי' על ידי שליח בשעת הדחק לצורך גדול ומנהג מבטל הלכה ואייתי בידיה מסכת עדיות דנהוג מזמן קדמון בזמן הרשב"א ומהר"מ מנרבונא כמבואר להדיא בד"ק וכן המנהג פשוט בשותפים שאחד מהשותפים נוטל מעות מגוי ברבית לצורך השותפות וכו' כמ"ש הב"ר וכו' וכן כתב הרב קול אליהו וכו' נמ"ל דכן הוא המנהג פשוט בעולם בכל הסוחרים וכן הפאטורים כך הוא מנהגם כמ"ש מהרי"ז הובאו דבריו בפ"מ ח"א סי' נ"א וכו'.

וכן שמעתי מכל פאטור שבעולם נקה לא ינקה מליטול מעות ברבית וכו' ונפרעים קרן ורבית מהסוחרים וכו' ומעתה כיון שנתבאר ונתברר הענין מעדים וראיה מפי סופרים ומפי ספרי' שהמנהג פשוט בכל תפוצות ישראל לעשות מעשה לכתחילה וכו' ליטול מעות ברבית מן הגוי על ידי שליח לצורך ישראל בעל הסחורה או הממון כאשר יהיה האופן ונפרעים הכל קרן ורבית מהבעלים אם כן אנו נצולין בזה ממחלוקת הפוסקים במנהג מבטל הלכה דבעינן שיהיה המנהג קבוע מעיקרו על פי ותיקין וכו' דכל זה דוקא במנהג הפשוט בעיר אחת אבל במנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל ההתפשטות בכל גבול ישראל הוא העד המעיד על המנהג שנקבע מעיקרו על פי ותיקין וכו' והשתא דאתינא להכי אמינא מלתא וכו' שנלע"ד דכיון דעיקרא דמלתא דרבית ע"י שליח אף בלא הזכר' השם וקביל עליה נמי השליח אח' לא הוי אלא מדרבנן דמחזי כרבית והוה ליה אבק רבית לרובא דרבוותא וכו' ולעומת זה איתיה קמן דעת הגאון מהרמ"מ וסי' אמבוהא דרבנן תקיפי וכן דעת הרב העיטור ומהר"ם ב"ב שהם מתירים לכתחילה וכו' ונהגו בו היתר ונתפשט המנהג היתר הלזה בכל תפוצות ישראל אף דנהוג כן מעצמם ולא מנהג ותיקין מ"מ התפשטות המנהג בכ"מ ישראל הדר דינא דדינינן ליה מנהג ותיקין ומנהגם ש"י תורה היא ומבטל הלכה ובפרט כגון הא דלא הוי אלא אבק רבית דרבנן וכו' נקטינן בידן דאף במנהג שנהגו מעצמם באיזה מקום שאינו מנהג ותיקין כלל והוי במדי דרבנן ובמקום מח' אפילו ביחיד נגד רבים לא מחינן בידיהו ולא מהדרינן להו וכו' ושוב ראיתי למהריב"ן בז"י סי' ה' שעמד בזה דעלתה הסכמתו דבדרבנן ויש בו מח' וכו' אפילו ביחיד נגד רבים וכו' כיון שנהגו כדברי היחיד מנהגם מנהג וכו' איך שיהיה יש לנו ללמוד היתר בנ"ד והדברים ק"ו דנ"ד לא הוי אלא אב"ר דרבנן והוי מנהג ותיקין כי כן המנהג פשוט בכ"מ ישראל ועוד שי"ל גדולי המורים במ"ג שמתירין בפשיטות אף מדר' כמ"ש וכל כי האי גוונא אורויי נמי מורינן לכתחילה וכו' עכ"ל יעש"ב:

הנה נא העתקתי רוב ד"ק הצריך לי עיון כי ממנו נקח ללמוד היתר לנ"ד מכ"ש וק"ו מאחר דמן המנהג הקדום הנז' שנתפשט היתרו בכל תפוצות ישראל כנז"ל ללוות ברבית מן הגוים על ידי שליח ישראל בלא הזכרת השם ובדקביל עליה השליח אחריות ככל הנז"ל ממנו נשתרבב המנהג הנז' דנ"ד למכור החוב בפחות על ידי הפאטור שלוחו דהוא קיל טובא ממנהג הקדום הנז' דהתם הוא שנהגו ללוות ברבית קצוצה מן הגוים על ידי שליח ישראל ואפ"ה נהגו בו היתר כנז' לעיל אם כן כ"ש בנ"ד דאינן לווין על ידי שליח ישראל ברבית גמורה כלל כיון דמן הדין יכול אדם למכור חובו בפחות וכמ"ש הז"א יו"ד סי' קל"ו יע"ש וה"נ כ"ז שהגוי המלוה שהוא הקונה הקמביאל הולך ונפרע מן הבאנק עצמו אין כאן שום חשש איסור רבית כלל וכל החשש אסור רבית דאית בנ"ד אינו אלא כשיהיה האופן שישבר הבאנק ויעני דאזי חוזר הקונה הנז' על הפאטור הנז' ונפרע ממנו והפאטור חוזר ונפרע מן הסוחר עצמו משלחו בכה"ג הוא דאיכא לתא דרביתא דשקיל ישראל השליח מישראל הסוחר ברם כבר כתבנו לעיל דבכהאי גוונא דנדון דידן אליבא דכולי עלמא ליכא משום רבית והטעם משום דעיקר סמיכתו של הגוי המלוה שהוא הקונה הקמביאל הנז' עיקר סמוכין דיליה הוא על חתי' הסוחר הכתובה וחתומה בתוך הקמביאל שבידו דהגם שאינו מכירו פנים אל פנים על כל פנים מכירו הוא על ידי כתי' שבתוך הקמביאל כנזכר וגם מכירו בשמו ובמעשיו שהוא סוחר אמוד ונאמן וכמש"ל וגם הגוי המלוה הנז' יודע בבירור שהפאטור איננו הוא הלוה כלל כי אם שלוחו של הסוחר דוקא והוא לוה ממנו בער הסוחר משלחו דוקא ובכהאי גוונא הוא עדיף מכל נדונות הפוסקים כמו שיראה המעיין ומה שתובע מן הפאטור תחלה אחר שתתרוקן ידו מן הבאנק כבר כתבנו לעיל מלתא בטעמא דהטעם משום דהוא יושב עמו בעירו והוא עומד לפניו וכדי להקל הטורח מעליו שיגבה את שלו יפה שעה אחת קודם משום הכי הוא תובע מן הפאטור תחלה ואה"ן דאם היה גם הסוחר יושב עמו בעירו בו בפרק היה תובעו תחלה ולא יוכל הסוחר לדחותו אצל הפאטור ככל האמור ומדובר ולא יהיה הפאטור דנדון דידן כפי זה אלא כדין ערב קבלן הרי הרשב"א ודעמיה סברי מרנן דשרי ונ"ד עדיף מערב קבלן כיון דהגוי המלוה אינו תובע תחלה לא להפאטור ולא להסוחר כלל אלא תובע לבאנק תחלה וכמש"ל ואפילו נאמר דאף גם זאת עדין לא פלט נ"ד מאסור דרבנן דהוה ליה אבק רבית אליבא דכולי עלמא עם כל זה כיון דרבו המתירים שהגאון מהר"מ מנרבונא ודעימיה מתירים ונהגו כל תפוצות ישראל ללות ברבית מן הגוים על ידי שליח באופן הנז"ל הא ודאי דמנהגם של ישראל תורה היא ולא מבעיא דשבקינן להו ולא מחינן בידייהו אלא דאוריי נמי מורינן להו להיתרא לכתח' וככל אשר הורנו לדעת הבאה"מ בנדון גרוע יותר מנ"ד טובא ואפילו הכי התיר להם לכתחלה גם כן וכנז"ל והסכימו עמו תרי אשלי רברבי רבני שאלוניקי בהסכמתם כמו שיראה הרואה והדברים ברורים אשר על פי כל האמור ומדובר נצולים אנחנו ממה שכתב הריב"ש בסי' רנ"ו וז"ל אבל דברים האסורים בלי מח' שנהגו בהם היתר קצת מקומות מפני שלא ידעו שהם אסורים זה מנהג טעות הוא ואינו כלום וכו' עכ"ל יעש"ב וכן כתב הגאון הרב חיד"א בשיורי ברכה א"ח סי' תנ"ו וז"ל ואני בעוניי אומר דלכתחי' אין להתיר ואין ראיה ממנהגי' שנתפשטו מדלת העם שלא על פי מורה הוראות וכבר כתב מרן הבית יוסף דלכתחלה יש לכל בע"ן להזהר וכו' וכבר קבלנו הוראות מרן כידוע וכו' עכ"ל יע"ש וכן ראיתי להרב מהרש"ל בבית דינו של שלמה יו"ד סי' י"ט שהעלה דאפילו באסורין דרבנן יש לבטל המנהג וסיים וכתב וכל שכן כשהוא מחמת חסרון ידיעה דליכא מנהג יע"ש גם הגאון הרב חקרי לב הוד"ק בספר סמיכה לחיים סי' ד' דכ"ג ע"א כתב וז"ל ואין המנהג מועיל במח' פוסקים כי אם במנהג שידענו שנתפשט מזמן רבנים קדמונים שהיה בידם כח להכריע במח' הראשונים אבל בדורותנו שנתמעטו הלבבות וכו' אם ראינו המנהג להתיר ובאנו לומר שידעו כן חכמי הדור ולא מיחו אף שרבו הפוסקים לאסור אין לנו לדון אלא שלא נגלה להם כל דעת האוסרים וחשבו שרבו המתירים וכל כהאי הוה ליה מנהג בטעות ואינו מנהג וכו' ועל הכל שכל מנהג שאינו קבוע כרוב בני העיר כי אם ביחידים סוחרים מנא לן שידעו בדבר רבני העיר ולא מיחו אימא שלא ידעו בו וכו' עכ"ל יע"ש ואחריו החזיק במעז בר ברתיה דרב הוא הרא"ש מופת הדור שבימנו הרב מהר"ח פלאג'י נר"ו בסה"ק חקקי לב ח"א יו"ד סי' ט"ל וסי' מ' בפסק היגורטי של גוים ושם בדמ"ג אחר שהביא דברי הרב חיד"א הנז' כתב הוא וז"ל ואף נמי בנ"ד אין ראיה מהמנהג הרע הזה כי בודאי דלת העם הם הנוהגים היתר אבל מי שהוא ת"ח כל פותח ספר ה"ה רואה כו"כ רבנים אוסרים ובפרט דעת מרן הבית יוסף לאסור וכבר קבלנו הוראות מרן וכו' יעי"ש וכן כתב עוד הרב הנז' בסי' מ' דע"א ע"ג וע"ד יעש"ב וע"ע לו שם בא"ח סי' ו' ובסמ"ל יו"ד ס' ה' דל"ה ע"ב בד"ה ועוד וכו' יע"ש ומאחר עלות כל זה לכאורה יאמר האומר דגם במנהג הסוחרים דנ"ד כיון שהוא מדלת העם שלא ידעו שזה אסור לרובא דרבוותא לפחות משום אבק רבית דרבנן וגם הוא נגד מרן הק' דדעתו לאסור ברבית על ידי שליח בדקביל עליה השליח אחריות וכמ"ש בשה"ט סימן' קס"ט וכבר קבלנו הוראותיו ובפרט בכגון דא שהוא במידי דאסו' שבכל העולם קבלו הוראותיו ובפרט כשהוא להחמיר כידוע וגם לא היה מנהג זה דמכירת הקאמביו בפחות לגוים על ידי שליח ישראל בקבלת אחריות הישראל השליח וראיה לזה שלא מצינו לכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שהביאו למנהג סוחרים הלזה ולא קראו עליו ערער משום לתא דרביתא דאית ביה ואם כן כפי כ"ז האמור מתורתם של הפוסקים הנז' יאמר האומר דמנהג הסוחרים דנ"ד הוי מנהג בטעות ולאו כלום הוא וככל הנז"ל:

אמנם אחרי הראות תשו' הרב באר המים הנז' שראה ויתר בגוונא דנ"ד שהוא יותר חמור מאד מנ"ד כמש"ל מילתא בטעמא ועם כל זה עלתה הסכמתו הוא ורבני שאלוניקי דאורי מורינן להו היתרא לכתחלה ליטול ברבית מן הגוים על ידי שליח ישראל ואפילו שיקבל עליו השליח כל האחריות ובלי הזכרת שם המשלח כו"ע כמנהגם אף שנהגו כן מעצמם שאינו מנהג ותיקים כלל כיון דהוי במידי דרבנן ורבו המתירים ובמקום מח' פוסקיםאפילו ביחיד נגד רבים וכהסכמת הרב זרע יעקב סי' ה' דבדרבנן ויש בו מח' אפי' דיחיד נגד רבים כיון שנהגו כדברי היחיד מנהגם מנהג והתפשטות המנהג בכל גבול ישראל הוא העד המעיד על המנהג שנקבע מעיקרו ע"פ ותיקין וכו' ככל הנז' לעיל אם כן בזה אנו נצולין ממה שהמנהג הוא הפך קבלתינו להוראות מרן כמש"ל דכיון דמנהג הזה של הסוחרים דנ"ד פשט היתרו בכל גבול ישראל ואין פוצה פה ומצפצף כלל וכבר כתבנו דכה"ג דנ"ד הוא קיל טובא מנדונות הפוסקים הנז' לעיל דהתם לוים ברבית גמורה מן הגוים על ידי שליח ישראל והשליח מקבל עליו כל האחריות ובלי הזכרת שם המשלח כלל ואפי' הכי המה ראו להתיר להם מכח שכך נהוג בכל תפוצות ישראל ויש להם על מה שיסמוכו כת המתירים בפשי' מדינא כמש"ל אם כן כ"ש וק"ו בגוונא דנ"ד שעיקר ההלואה שהוא מכי' הקמביאל בפחות בהיתר היתה ולא הוי חשש רבית אלא כשיעני הבאנק ואזי חוזר הגוי הקונה הקמביאל על הפאטור השליח ואפשר שלא יעני הבאנק ויפרע לגוי הקונה הנז' במשלם ואפי' יעני הבאנק אפ' שלא יחזור עליו כי אם על הסוחר משלחו בעל הקאמביאל ככל האמור לעיל ואם כן למרבה אינו אלא אבק רבית ובפרט ששם המשלח בחתימה הנה היא ביד הגוי קונה הקמביאל הנז' כנז"ל וכיון שאם מדינא רבו המתירים בכי האי גוונא המנהג עיקר ומבטל הלכה ואם כן הגם שקבלנו הוראות מרן כנז"ל עם כל זה לית לן בה כיון דאמרי' מנהג מבטל הלכה אפי' ביחיד נגד רבים עם כל זה אמרינן כיון דנהגו כדברי היחיד מנהגם מנהג ושרי דגם דאם באנו לפסוק הלכה לענ"ד שלא בתורת מנהג הוא פסקינן כרובא ולא כדברי היחיד ואפ"ה אמרינן דלענין מנהג כיון שנהגו כדברי היחיד שבקינן להו א"כ גם כשקבלנו הוראות מרן ונהגו להפך מדעת מרן ודאי שמנהגם מנהג ושרי שלא יהיה דעת מרן עדיף מרובא נגד היחיד דאם נהגו רבים מנהגם קיים וככל האמור ומדובר.

עוד בה דכיון דמנהג הסוח' הלזה דנ"ד אינו מנהג חדש שנהגו דלת העם באין מבין שהוא אסור כנדונות הפוסקים הלז אלא דמנהג זה נשתרבב ממנהג שנהגו הקדמונים מזמן מוהר"ם מנרבונא והרשב"א ואחריהם כל ישרי לב הפוסקים הנז' וכמ"ש הרב משאת משה חי"ד סי' טו"ב שמאותו זמן נהגו בפשוט להתיר ללוות ברבית מן הגוים ע"י שליח ישראל בקבלת אחריות על השליח ובלי הזכרת שם הלוה כלל כמ"ש הגאונים הנז' וכל אח' הנז' ונתפשט ההתר הנז' בכל גבול ישראל מאותו זמן ואילך אם כן המנהג הזה שנהגו האידנא תגרי ישראל גם כן במכירת הקמביאל על ידי הפאטור הישראל הנה הוא נשתרבב ונמשך מן המנהג הקדום הנז' אלא דהאידנא אכשור דרי ובחרו הרע במיעו' להקל מעלי' חומר אסור רבית ונהגו באופן הקמביאל דהוא קיל טובא ממנהג הקדום הנז' וכמ"ש לעיל ואם כן נמצא דמנהג הסוחרים דנ"ד אינו מנהג חדש מדלת העם אלא מזמן קדמון מאד קודם מרן בזמן רב מאד כנז"ל וכיון שכן הגם שקבלנו אח"כ הוראות מרן עם כל זה במקום מנהג קדמון לא קבלנו וכמ"ש הרב שו"ג בכללי מרן בסי' ט"ו יעש"ב וכן כתב הוא גופיה בשו"ג או"ח ס' תצ"ה ס"ט שכיון שהוא מנהג שנהגו ה"ה נתיסד ע"פ מור"ם ואף על גב דקבלנו הוראות מרן מ"מ בדבר שהוא מנהג קדמון לא עכ"ל יע"ש וכן מדוקדקים דברי הריב"ש בסי' רנ"ו הנז' שכתב וז"ל ואם היה הדבר הזה מחלוקת קדום בין החכמים זה אוסר וזה מתיר ועשו כדברי האחד להקל מפני שהיה רבם או מפני שחכמי המקום נטו אחר דעתו בכגון זה מניחים אותם על מנהגם וכו' יע"ש והגם שהגאון החקרי לב בסמ"ל סי' הנז' הביא ראיה לנ"ד מדברי הריב"ש הנז' הללו ושוב כתב דל"מ שגם הריב"ש לא התיר אלא כשידענו שחכמי המקום נטו דעתם אחר דעת המתי' או כשידענו שהמנהג הוקבע שרבם היה מתיר יע"ש.

הנה בנ"ד לא שייך דחיתו הנז' כיון שהגאונים מוהר"מ מנרבונא והרשב"א העידו בנו על המנהג הנז' שפשט היתרו בכל סביבותינו לפני הזקנים והחכמים וכו' אם כן הא ודאי משום שנטו דעתם אחר דעת המתירים וכו' והוא ברור וגם הגאון החקרי לב מודה לזה להדיא שכתב שם וז"ל נ"ל שאין המנהג מועיל במח' פוסקים כי אם במנהג שידענו שנתפשט מזמן הרבנים הקדמונים וכו' והתר הרדב"ז מוהרא"ם והרש"ך י"ל דהיינו דוקא באבק רבית דרבנן דמהני גם כה"ג אבל במחלוקת פוסקים בשל תורה אה"נ דלא מהני וכו' עכ"ל יע"ש הרי להדיא דגם הרב אזיל ומודה דהיכא דנתפשט המנהג מזמן מרבנים הקדמונים מועיל המנהג במחלוקת פוסקים ולא עוד אלא דחדית לן הרב דבמנהג להתיר אסור דרבנן דאבק רבית דהתר הרדב"ז ומהרא"ם והש"ך מהני המנהג להתיר אף שהוא מוסכם אסורו מדרבנן ואפי' שלא נתפשט מזמן הקדמונים כמבואר בד"ק הנ"ל ואם כן לכל הדברות ולכל האמירות הניתנים למעלה תורה יוצאת בהינומא לקיים המנהג של הסוחרים דנ"ד מכל הצדדים הנ"ל כי משום שהמנהג הנז' הוקבע ונתפשט מזמן רבנים הקדמונים קמאי דקמאי ופשט היתרו בכל תפוצות ישראל ואי משום דאינו אלא באסור אבק רבית דהוי מדרבנן וכמו שהארכנו בזה לעיל והוכיח במישור דנ"ד קיל טובא מכל הנדונות הראשונים והאחרונים ואפילו אבק רבית כנז"ל ואי משום שרבו המתירים וככל המקובץ מה למעלה דבודאי דבכה"ג דנ"ד כולי עלמא אזלי ומורו דמנהגם שרו"ק ול"מ דלא מחינן בידיהו ולא מבטלינן ליהו אלא דאורי נמי מורינן ליהו להיתרא לכתחלה וכנז"ל.

מצורף לזה הטעם השני שכתב הרב באר המים שם להתיר בנ'ד מטעם חיי נפש וכמ"ש הגאון מוהר"מ מנרבונא דגם מתירים את הדבר משום חיי דברייתא שהנעלם דחוק וחסר ואין פרוטת מצויה להלוות איש את אחיו וכו וכל כהאי גוונא דבר מצוה מקרי וכו' יעש"ב.

אוף אנן נמי נימא הכי בנדון דידן דכיון דכל הסוחרים בין בן ברית ובין שאב"ב נהגו במכירת הקאמביאל הנז' ולא סגי בלאו הכי ולא אפשר לאיש ישראל לשלוח מעותיו בדרך ים רחוק מאד אפילו שיעשה סיגורו עליהם כי יצטרך הוצאה רבה וטורח גדול להוציא מבעלי הסיגורתא אחר כך אחר שיעמוד עמהם בדינא ודייני וכולי האי ואולי שיזכה בדין לגבות את שלו מהם ובני בני מתבטל הוא ממלאכתו מלמכור ולקנות בסחורות כדי להביא טרף לביתו להחיות את נפשו ואת נפשות ביתו וכ"ע צריכים למארי חיטיא בזה"ז שהכל ביוקר עצום ומי האיש החכם בחכמתו ומכיר במלאכתו שיוכל להרויח כדי פרנסתו אפי' כשמתעסק במלאכתו כל שנתו בלי ביטול כלל כ"ש וק"ו אם יתבטל ח"ו או ימים כימים הרעים האלה באופן שגם בכגוונא דנ"ד שייך האי טעמא דחיי נפש וצורך פרנסתו דבר מצוה הוא מקרי ושרי להו לאתעסוקי כמנהגם וכמ"ש הרב הנז' והדברים ברורים.

פש גבן לברורי וללבוני אם יהיה האופן בנ"ד שהבנק ירד לשברים והעני ולא פרע להגוי הקונה הקמביאל וחזר הגוי הנז' על הפאטור וגבה ממנו כל החוב הנזכר והפאטור הנז' הנה הוא חוזר לגבות את שלו כל מה שנתן לגוי בעד הסוחר חוזר ותובעו מן הסוחר המשלחו כנז"ל דהגם שנתבאר דרבו המתירים וכו' כנז"ל הנה עם כל זה כיון שרבים ונכבדים מגדולי הפוסקים שאוסרים ואפי' נימא דטעם האוסרים הוא משום אבק רבית ומדרבנן הוא דאסרי מכל מקום על כל פנים גם האבקת רבית קי"ל דאין מוציאים מן הלוה ואם כן אם ירצה הסוחר שהוא הלוה להתחסד עם קונו ולומר שאינו יכול לפרוע לפאטור כל מה שנתן לגוי בעדו קו"פ כיון שהוא אבקת ריבית ואסור מדרבנן מיהא מי הוא המונע אותו מלומר קי"ל כי רבים האוסרים ואיני חייב ליתן לך התוספת כיון שהוא אבקת ריבית ככל הנז"ל וא"כ צריך לדעת היכי לדיינו דייני דין הסוחר עם הפאטור כנ"ד ואנכי הרואה דכל כי האי גוונא דנ"ד חיובי מחייבנן ליה לסוחר ואמרי' ליה זיל שלים לפאטור דידך קו"פ משלם עד סוף פרוטה אחרונה ואין בזה טענת קי"ל כלל מתרי טעמי תריצי דבעינן למימר בס"ד זה יצא ראשונה דכיון שנתבאר מכל הרשום בכתב אחת למעלה דמנהג הסוחרים הלזה דנ"ד הוא שריר וקיים ומותר גמור הוא וככל הנז"ל אם כן דל מהכא איסור רבית שנסתלק לגמרי האיסור מעליהם כלל והסוחר והפאטור אינם רק שליח ומשלח בעלמא בכל עסקי הסוחר ובאנו למ"ש המבי"ט ח"ג סי' קנ"ו דכל שהגיע נזק וההפסד לשליח מחמת המשלח וכו' הרי המשלח חייב מן הדין לשלם לשליח כדי דמי הנזק וההפסד וחיליה דמר מתשו' מוהר"מ שבמרדכי פרק הגוזל והיא מוסכמת להלכה מכל הפוסקים ז"ל כמו שאסף איש טהור הרב באר המים שם דא"ך ע"א כל להקת הפוסקים דפסקו כוותיה דמהר"מ ושכן דעת הרב מהרש"ף הובאו דבריו במ"ץ סי' כ"ו מהרח"ש שם סי' כ"א וכן דן את הדין הרב באר המים הנז' בנ"ד שם ובדף כ"ג ע"ג יעש"ב ומנה לנ"ד כיון דעל פי מנהגם הנז' הרי נסתלק אסור רבית לגמרי ואם כן הרי הפסיד ונזוק השליח מחמת הסוחר המשלח וחייב לשלומי ליה כל הפסד שיבא לו מחמתו ואם כן מאי שייך תו לטעון הסוחר קי"ל כהאוסרים כיון דמתחלה נעשה להם הדבר היתר גמור ולא חשו מתחלה לכת האוסרים וכנז"ל וזה ברור והגם דנימא דטעם זה ליתא ועדין יפה כחו של הסוחר הלוה דנ"ד לטעון קי"ל כרובא דאוסרים משום אבק רבית ולא מפקינן מניה ותשו' מהר"מ הנז' ודעמיה וגם תשו' המבי"ט הנז' לא מיירי בהיכא דאיכא איסור רבית וכדכתיבנא בעניותין לעיל עם כל זה הדין דין אמת דלא יוכל הלוה הסוחר דנ"ד לפטור את עצמו בטענת קי"ל כנז' כלל דהרואה יראה להרב באר המים שם שאחר שקיים המנהג דנ"ד הכו' דהוא שריר וקיים מכל הנהו טעמי תריצי שכתב הרב הנז' וכמש"ל על פי זה חייב הרב הנז' לאותם הסוחרים דנ"ד לגיל פרע לפאטור שלהם כל ההוצאות והפזורים ודמי הרבית שפרעו בעדם לגוים כאין או"ד ולא פטרם מטעם קי"ל כלל כמו שיראה הרואה ואין לומר דמה שחייבם הרב הנז' לסוחרים דנ"ד כנז' לא סמך הרב על טעם המנהג דוקא אלא מכל הצדרים וצדי צדדים אשר צדד שם הרב הנז' שם בזכות הפאטור דנ"ד וכמ"ש כן להדיא הרב גופיה בסוף תשו' הנז' שם בדכ"ה ריש ע"א בד"ה סו"ד וכו' ע"ש ויאמר האומר דאילו הוה בנ"ד של הרב טעם המנהג לחוד אהנ"מ דהיה מחייבו לפאטור ומזכהו לסוחר בטענת קי"ל וכנז"ל:

הא ודאי בורכא היא והאמת יורה דרכו דגם מטעם המנהג לחודיה חייב הסוחר לפרוע פרעות לפאטור דידיה כל הסכים הרבית שפרע בעדו ולא מצי לפטור עצמו בטענת קי"ל כלל כיון דמתחי' ובראשונה קביל עליה הסוחר המנהג ואדעתא דהכי נחית אם כן גמר ומשעבד נפשיה וכמו שראיתי להרב משאת משה בחי"ד סי' טו"ב הנז' שכתב כן בפי' דאלים המנהג לאלומי ולקיומי מלתייהו ולא מצי משתמיט המתעסק מבא בדמים כיון דמעיקרא כי טרח בהו אדעתא דמיהב ליהו ריוחא טרח והשלמא בעי והבא להתחסד לבלתי נתון כסף הריוח לאו כל כמיניה וכו' עכ"ל יעש"ב ודון מינה ואוקי באתרין כיון דמעיקרא כי נחית לשלוח לפאטור למכור לו הקמביאל ולקבל עליו אחריותו אדעתא דהכי נחית שאם יארע לפאטור נזק שיצטרך לפרוע בעדו לגוי הקונה הקמביאל דידיה שישלם הוא לו תמורתו וכיון דאדעתא דהכי נחית מעי' וקביל עליה המנהג הנז' לאו כ"כ תו להתחסד ולפטור עצמו בטענת קי"ל וכמדובר וכן ראיתי להגאון הרב חקרי לב בח"א ח"מ סי' קנ"ד דר"מ ע"א וז"ל ומ"מ לא סמך להתיר על טעמים אלו כי אם שהיה המנהג להתיר וכו' וכן נראה מדברי מור"ם והלבוש שסיימו וכן נוהגים להקל ואין למחות בידם שיש להם על מה שיסמוכו וידוע דבדרבנן ובמחלוקת הפוסקים אף נגד רבים אם נהגו להקל אזלינן אחר המנהג וכו' ובדר"מ ע"ד כתב וז"ל אך את זה חל עלי חובת ביאור דניהי דלענין אסור רבית שרי כיון דעיקר האסור דרבנן וכו' אבל אין כח מספיק להוציא מיד המתעסקים כל שיש בזה ב' פוסקים דס"ל שיש בזה אסור רבית דרבנן אין מוציאים מידו וכיון שכן וכו' איך יוציאו מיד המוחזק במקום מח' פוסקים וכו' וגם מצד אחר י"ל דל"מ אמר קי"ל לפמ"ש הב"י בח"מ סי' ס"ז דבשביעית דרבנן דאיכא איסור הממון כיון דקי"ל סד"ר להקל תו לא מצי המוחזק לו' קי"ל וכו' ובר מן דין דבספק זה אי בספק רבית דרבנן אי מצי אמר הלוה קי"ל או לא י"ל בדין להכריע דסוגין דעלמא שלא לומר קי"ל שהרי במכירת בתים או מטלטלים וכו' ויש מהם דמשוי להו כרבית קצוצה וכו' והרי יש בזה ס' אסור רבית וממון והרי מעשים בכל יום דגובים את הריוח בדינא ודיינא בזמני' ובדורות שלפנינו וכו' אם לא כיון דעיקר הענין בדין אסור רבית דרבנן דקי"ל סדר"ל אתשיל תו לא מצי אמר קי"ל וכהרימ"ט.

עוד אחרת יש לנו בהיתר שטר עיסקא שלנו הנהוג וכו' כיון שכבר נהגו העם להתיר כיון דאבק רבית דרבנן הוא כדאים הם המתירים לסמוך עליהם וכו' מהי תיתי להוציא ממון מיד המוחזק בדרכים אלו והרי מעשים בכל יום שגובים קציצת הריוח בדינא ודיינא מיד המתע' ש"מ דק"ל הכל כסדר"ל ותו לא מצי אמר קי"ל וכ"כ הר"ן ח"מ סי' ל' וא"כ מניה בנ"ד שמעינן דלא מצי המתעסק לומר קי"ל ואם יש מי שלבו נוקפו עדין להחזיק ביד המתעסק דעם כל זה יוכל לומר קי"ל אף אני אביא מצד אחר דלא מצי אמר קים לי שהרי כבר נתבאר שהתר מהרא"י וכו' היה מכח מנהג שנהוג העם להתיר וכו' ובמקום שנהגו להתיר כדברי פוסק אחד תו למ"ל המוחזק קי"ל כמו שידוע דבארץ המערב וארץ ישראל וכל סביבותי' ל"מ אמרי קי"ל נגד הרמב"ם ומרן וה"נ דכוותא עכ"ל יעש"ב הנה נא הבאתי כל ד"ק הצריך לי עיון כי ממנו נקח לנ"ד דלא מצי אמר קים לי הסוחר הלוה מכל הטעמים שכתב הרב ובפרט לטעם האחרון שכתב הגאון החקרי לב כל שהוא עיקר דלא מצי אמר קים לי נגד המנהג וכנז"ל וכמו כן כתב נכדו מופת דורנו הרב מוהר"ח פלאג'י בספרו הקדוש סמיכה לחיים בסי' ט"ו מח"מ דף קי"ב ע"ב וז"ל וכבר ידוע דהלכה רווחת בישראל דל"א קים לי נגד המנהג וכו' יע"ש וכן כתב הרב אחי וראש בח"מ סי' ל"ד דפ"ו ע"ג יע"ש ועיין להרב לב מבין דקמ"ח ע"ב שאסף איש טהור כל להקת הפוסקים דס"ל דקים לי נגד המנהג ל"א יעש"ב וע"ע להרב מופת הדור מהר"ח פלאג'י נר"ו בחקקי לב ח"מ בסי' טו"ב ובכמה מתשו' בס' הנז' שאסף איש טהור כל דברי הפוסקים שדברו מה והם מצוינים בסוף ספרו הנחמד הנז' בריש כללי הקי"ל יע"ש ואתה תחזה להרב אחי וראש הנז' שם ביו"ד סי' ז' דאייתי התם תשובת הרב מופת דורנו ראשון לציון כמוהר"ר דוד חזן הי"ו במנהג שנהגו הקצבים ללות מהזולת סך מה ומתחייבים למלוה למכור לו העורות של הבהמות אשר ישחטו בפחות ג' אחריות ממה שהם שווים בו בפרק ועל זה עמד הרב מופת הדור נר"ו הנז' ומצא להם היתר למנהגם לפו"ד על פי ס' מהרש"ך ואחר שהאריך בזה הרב נר"ו כתב עוד וז"ל ואם המצא ימצא חכם הרוצה לערער ולומר דאפילו שכך היתה התקנה בתחלה אבל מכל מקום כיון דאיכא פלוגתא בדבר גדול כח המוחזק ויכול לומר קים לי כמ"ד דאיסורא עביד אנא דאמרי דאין בדבריו ממש דאפילו המצא ימצא הרבה פוסקים המסיעים למוחזק לא מצי לומר קים לי כיון דנהגו כן הקצבים הולכים אחר מנהגם וכמ"ש מרן החבי"ב בסי' קע"ג אות ז' ואות ל"ד מעין ודוגמא למ"ש הגאון מ"א ח"א ססי' קנ"ד דכגון דא לא מצי למימר קים לי הפך המנהג וכו' ודכוותא בנ"ד לא מצי למימר קי"ל הפך המנהג דאדעתא דהכי נחית שקבלו סברת המתיר והוא פשוט עכ"ל יע"ש ואפילו הרב אחר וראש שחלק על הרב מופת הדור נר"ו הנז' בנדון הקצבים אזיל ומודה בגוונא דנ"ד שכן כתב שם בסי' הנז' דף ל' ריש עמוד ד' וז"ל ולפקע"ד אין בטעם זה כדי שביעה להוציא מיד המוחזק דעד כאן לא כתבו הני רבוותא דאם נהגו כן אין לומר קים לי אלא דוקא במנהג שנהגו הסוחרים כן מאליהם ומעצמם אבל על כעין נ"ד וכו' עכ"ל יע"ש הא קמן דבמנהג הסוחרים דנהוג הכי מאליהם ומעצמם מודה הרב דאין לומר קים לי עד המנהג וכמדובר ועיין עוד להרב הנז' שם סי' הנז' לקמיה דל"א ע"ד בד"ה אלא וכו' עד סוף התשובה מה שכתב עוד בזה ומשם בארה דבכל כהאי גוונא דנ"ד אליבא דכולי עלמא אין לומר קים לי עד המנהג וכיעש"ב, על כל פנים הנך רואה דאפילו במנהג שנהגו הקצבים בעיר אחת והם קצת מקצת עם כל זה אחשוביה אחשביה הרב מופת הדור נר"ו למנהגם הגם דאית ביה איסור רבית לדעת קצת פוסקים וס"ל למר דאין למוחזק לו' קי"ל עד המנהג ואפלו הרב אחי וראש בר פלוגתיה דהרב הנז' נר"ו בענין מנהג הקצבים הנז' הטעם משום דלא נהגו מאליהם ומעצמם אלא דמה שנהגו כן היה על פי סברת הרב הפוסק שהורה להם להתיר דחשב דבכהאי גוונא יש להתיר וכו' כמו שכתב הרב הנז' שם כן להדיא ומוכח דאם היה מנהגם הנז' מאליהם ומעצמם היה מקיים מנהגם והיה מודה הרב שלא לומר קים לי הפך המנהג וזה ברור וכבר ראיתי להרב מופת הדור המלך דוד נר"ו בספרו הנדפס מחדש נדיב לב ח"א סי' צ"ה וסי' צ"ו שחזר על למודו לאשר ולקיים פס"ד במנהג הקצבים הנז' והביא לכל דברי הרב אחר וראש הנז' החולק עליו ודחה כל דבריו בטוב טעם ודעת ובמה שכתב עליו בענין הנז' אשר העלה בנדונו שאין לומר קים לי נגד המנהג כנז' השיב עליו יפה ריש דקצ"ה ריש ע"ד עד סוף דקצ"ב ע"א והביא ראיות נכוחות לד"ק מכמה פוסקים דאף בכגון נ"ד אין לומר קים לי עד המנהג יעש"ב ובסוף תשובתו הרמתה הנז' כתב וז"ל ואחרי שביארנו היטב דאין בנ"ד שום צד איסור רבית מהצד שכתב רב אחאי בספרו הנז' אין צורך להשיב ע"ד במה שכתב בענין המנהג כי מ"ש אני מכל דברי הפוסקים דכל אגר נטר דרך משא ומתן אין איסורו כי אם מדבריהם וגם הסכמת כל הפוסקים ומכללם מרן החבי"ב והגאון א"מ דקבלנו הוראותיהם דנקטו בפשוט דברבית דרבנן המנהג עיקר וכן הסכים רב אחאי גאון מלך חיים נר"ו בספרו סמיכה לחיים די והותר לקיים התקנה והמנהג דנ"ד ולא מצי למימר קים לי ותו אין צריך לכפול עכ"ל יעש"ב:

באופן בהא סלקינן דמנהג הסוחרים דנ"ד הוא עיקר ומותר גמור הוא אפילו לכתחלה ומוציאין מן המוחזק ולא מצי לטעון שום קים לי כיון דזאת מצינו דמנהג הסוחרים הנז' הוא מנהג קדום מאד ומצינו לו כסא וסמוכות מגאוני וגדולי הפוסקים ראשו' ואחרונים שהם מתירים את הדבר גם מצד הדין ואין בו סרך רבית ואפילו משום אבק דאבק רבית אין בו כלל ובהצטרף טעם המנהג ומשום חיי נפש הדבר פשוט דשרינן להו אף לכתחלה אפילו לכל המקובלים שקבלו הוראות מרן ככל האמור ומדובר הנלע"ד כתבתי לא להלכה ולא למעשה עד אשר יסכימו עמי חכמי ורבני דורינו יצ"ו בעלי ההוראה והם רשאים ולא אני ואם עלו דברי לפניהם לרצון ישמח לבי גם אני ואף יש תכון עמהם להיות סניף להם בכחא דהיתרא וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אכי"ר פי המדבר זעירא דמן חברייא המקוה רחמי האל עמי וזמרת יה.

הצעיר יצחק אבואלעפיא ס"ט.

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · מעבר לתחילת הדף