פני יהושע/כתובות/קז/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to: navigation, search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


פני יהושע TriangleArrow-Left.svg כתובות TriangleArrow-Left.svg קז TriangleArrow-Left.svg א

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי

צורת הדף


מפרשי הדף

רש"י
רשב"א
ריטב"א
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה



לדף זה באתר "על התורה"מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society


דפים מקושרים

גמרא איתמר רב אמר פוסקין מזונות לאשת איש ושמואל אמר אין פוסקין כששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי ופרש"י דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על זה דמאי סברא היא זו כיון דלשמואל חיישינן לצררי א"כ היאך מגבינן לה השתא שלא בשבועה על סמך שתשבע אח"כ ומאן יימר דאתיא לידי גיבוי שמא תמות קודם שתגבה וליכא למימר דאפ"ה כיון דביד היורשים לסלק לה כתובתה וליפטר ממזונות מש"ה לא משבעינן לה משום מזונות הא ליתא דהא אליבא דשמואל קיימינן הכא דמודה ושמואל ס"ל בפ' נערה דהלכה כאנשי גליל דניזונית אף לאחר שקבלה כתובתה וא"כ מזונות לא תליא בכתובה והדרא קושיא לדוכתיה ועוד דהא לענין שבועת כתובה דמשביעין אותה היינו משום דבאה ליפרע מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה וכתבו התוס' בפרק השולח דף ל"ד ע"ב דהיינו משום חשש צררי וכמו שאבאר וא"כ מזונות נמי היכי יהבינן לה כיון דשייך הא חששא גופא ובאתה לגבות מנכסי יתומים וכן לפרש"י לעיל בפ' הכותב דף פ"ז במשנה דנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה דהיינו משום דאי הוה אבוהון חי הוה מצי למיטען אישתבע לי וטענינן ליתמי א"כ כ"ש דשייך הך דינא גופא לענין מזונות דהא לשמואל שייך חששא דצררי מחיים טפי דאף לפי מה שהבינו התוספות בשיטת רש"י דלשמואל נמי פוסקין בשבועה מ"מ שבועה בעי א"כ אנן טענינן ליתמי דתשבע ובשלמא בפשטא דמתניתין דקאמר חנן תשבע בסוף ולא בתחלה לא תיקשי דמצינן לפרש דלא תשבע בתחלה היינו מחיים דמיניה דידיה גופא לא חיישינן לצררי וכ"ש לפירוש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה דתשבע בסוף דקאמר חנן היינו נמי מחיים אם יבא ויכחישנה משא"כ לפירוש רש"י הכא ואליבא דשמואל קשה מיהו לענ"ד לא קשה מידי לפרש"י דבפשיטות מצינן למימר דנהי דאין נפרעת כתובתה אלא בשבועה היינו משום שבאתה ליפרע מנכסי יתומים חוב כתובת אביהם משא"כ לענין מזונות דלאחר מיתה לא קרינן בה באה ליפרע מנכסי יתומים כיון דעיקר התנאי ב"ד במזונות דלאחר מיתה הוא על היתומים עצמן מנכסי אביהם כמו שכתבתי לעיל בפ' נערה דף נ' ע"ב וכדאיתא לעיל בגמרא להדיא בפ' אלמנה ניזונית דף צ"ז ע"ב דאיפשטא האיבעיא דלענין מזונות דלאחר מיתה נכסי בחזקת אלמנה קיימי טפי ולענין כתובה דמה"ט נאמנת אף לגבי יתומים עצמן שאמרו פרענו וכמ"ש התוספות וע"ש בחידושינו שהוספתי בעזה"י טעם לשבח מה"ט גופא שכתבתי כאן והשתא למאי דפרישית ממילא נתיישב מה שהקשו בתוס' על פרש"י בד"ה ששמעו דנהי דלפרש"י לשמואל אין פוסקין כלל מחיים משום דאלים ליה חששא דצררי טובא ומש"ה אין מוציאין הממון מחזקה לירד לנכסיו שלא בפניו מ"מ כששמעו בו שמת ממילא קיימי נכסי ברשותה לענין מזונות ואין היורשים יכולים להוציא הנכסים מחזקתה בשביל האי חששא דצררי טפי מאילו היו טוענין ברי פרענו כן נ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל ומה שהוצרך רש"י ז"ל לפרש בדבריו אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע למאי דפרישית אין צורך לזה אלא דיש ליישב לשונו לפי מה שכתבתי לעיל בפ' אלמנה דף הנ"ל ובדף צ"ח דהא מילתא גופא דאין צריכה לישבע על מזונות לגבי יתומים לא ידעינן אלא מהא דקי"ל כר' שמעון ס"פ הכותב דכל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה וכדמשמע שם להדיא מל' התוספות דף צ"א בד"ה מוכרת מש"ה נקיט רש"י ז"ל הך לישנא גופא ועוד דלישנא דמתני' דידן נמי הכי משמע דמשום שנשבעת בסוף לא תשבע בתחלה ולשמואל היינו בשמעו בו שמת ודוק היטב ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה בששמעו בו שמת פ"ה דלמאי ניחוש כו' וזה אינו נראה לרבי כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך ליישב שיטת רש"י ז"ל ולפי זה קשיא לי טובא למה הוצרך רבי בעל התוס' לדחוק בכל זה דהא ודאי בפשיטות הכי הוא קושטא דמילתא דמששמעו בו שמת נכסי בחזקת אלמנה קיימי טפי מבחיים כדאיפשט איבעיין לעיל פ' אלמנה ולכאורה היה צ"ל ליישב דסברת רבי דהא דאמרינן לעיל דנכסי בחזקת אלמנה קיימי היינו דוקא לגבי היורשין כשבאו בטענת עצמן ואמרו פרענו דמכיון דבשעת מיתת אבוהון קיימי הנכסים ברשותה לענין מזונות דלהבא תו לא מהימני משא"כ הכא שבאין בטענת אביהם שמא אתפסה צררי א"כ כיון דלשמואל חששא גמורה היא ואין פוסקין ממילא קיימי הנכסים ברשותם ואית להם למיטען ליתומים כל מאי דאבוהון הוי מצי למיטען אלא דאכתי קשיא לי דהא רבי גופא מפרש בסמוך בד"ה ואם בא ואמר פסקתי מזונות נאמן דהיינו להצריכה שבועה א"כ הבעל גופא לא היה נאמן בטענתו וע"כ דהא דקאמר שמואל דאפ"ה אין פוסקין היינו שמא יבא ויברר בעדים שהתפיס לה צררי או שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך א"כ מאי קשיא ליה לרבי מהא דשמעו בו שמת דודאי מודה שמואל בכה"ג דפוסקין דלא טענינן ליתמי מאי דאבוהון היה צריך להביא ראיה אם לא שנאמר דמה שכתב רבי כאן היינו שרוצה לפרש ג"כ בענין זה דברי רש"י בעצמו וכיון דלפירש"י בסמוך דאם בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות נאמן היינו שהבעל נאמן אף להוציא ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא כשמת נמי ליטעון ליתמי דהא אבוהון הוי מצי למטען לכך הוצרך לפרש דדוקא מחיים אלים לשמואל חששא דצררי שהבעל נאמן אף להוציא כיון דאיכא הוכחה גמורה משא"כ כשמת אין כאן הוכחה שהתפיסה צררי ולא טענינן ליתמי אלא דאכתי מיהא איכא חששא בעלמא להשביעה וע"ז מפרש רש"י שפיר דמשום האי חששא הרי סופה לישבע כן נ"ל לכאורה בכוונת רבי אלא שזה דוחק לכך נראה יותר דמה שמפרש רבי בסמוך בד"ה ואם בא ואמר פסקתי נאמן דהיינו להשביעה מפרש כן בשיטת רב דקאמר פוסקין ולא אלים ליה חששא דצררי כלל אם לא היכא שהבעל טוען ברי ונאמן להשביעה משא"כ הכא דקאי רבי אליבא דשמואל דמודה בששמעו בו שמת והוכרח רבי לפרש כן דאליבא דשמואל דאמר אין פוסקין ואלים ליה חששא דצררי לר' זביד והיינו משום דלשמואל אין ה"נ דהא דאמרינן בסמוך ואם בא ואמר פסקתי נאמן היינו דנאמן אף להוציא מידה והיינו מה"ט גופא שכתב רבי דאיכא הוכחה שנסתלק ממנה כן נ"ל נכון וכמו שאבאר עוד בסמוך בד"ה ואם בא ודו"ק:

בא"ד דמוכחא מילתא מדלא חזר שנסתלק ממנה בשום ענין לר' זביד בצררי כו' עכ"ל. משמע לכאורה דלר' זביד נסתלק ממנה והתפיס לה צררי אף לזמן רב שיתעכב וא"כ יש לתמוה דאכתי נתת דבריך לשיעורין ומה סברא היא זו אם נאמר דאף אם נתעכב כמה שנים קאמר שמואל דאין פוסקין דמסתמא התפיסה צררי שיהא לה די והותר על כמה וכמה שנים וכשמת תוך ב' או ג' שנים או לעשר שנים אמרינן דליכא הוכחה שלא חזר לשוב לביתו וא"כ אפשר שלא פסק לה צררי כלל אף אם מת בזמן מועט ודברי זרות הן ונראה שזה דחקו להר"ן ז"ל לפרש שהתפיס צררי לזמן מועט ואם נתעכב יותר מסתמא חזר ושלח לה על כמה חדשים וכן עד יום מותו משא"כ בששמעו בו שמת תו לא שייך האי חששא וכן מצאתי להדיא בל' הירושלמי דשמעתין דתשבע בתחלה היינו שלא שלח לה אלא דלכאורה לישנא דשמעתין דקאמר שמא צררי אתפסה לא משמע הכי ועוד דא"כ מאי אמרינן איכא בינייהו קטנה דלצררי ליכא למיחש דצררי לקטנה לא מתפיס והא אכתי איכא הוכתה מדלא חזר בודאי שלח לה דאטו משום דאין מתפיס צררי לקטנה יניחנה למות ברעב מאי אמרת דכיון דספקא כשהלך כסבור הבעל דעדיין ספקא ואינו שולח לה א"כ אמאי קאמר קטנה וספקא איכא בינייהו וגדולה ולא ספקא האיכא נמי בינייהו גדולה וספקא דלצררי ליכא למיחש דלא שלח לה ועוד דלקמן גבי לוותה ומיאנה משמע דאף בקטנה דלא ספקא נמי לא חיישינן לצררי וצ"ע ליישב מיהו י"ל דרבי קאי הכא בהך שינויא דמתרץ לעיל בפ' הנושא בד"ה צררי אתפסה דבקטנה שהלך בעלה למדינת הים אינו מתפיסה צררי אלא מעלה בדעתו שתלוה וכשיבא יפרע ומש"ה אינו שולח ג"כ ע"י שליח ונראה דאף הר"ן ז"ל הרגיש בזה ומש"ה כתב עוד פירוש אחר דכשמת קיימי נכסי בחזקת אלמנה וכדפרישית בשיטת רש"י ז"ל אלא דאכתי קשיא לי לשיטת התוס' דלא משמע להו האי סברא דנכסי בחזקת אלמנה קיימי לענין מזונות דלאחר מיתה א"כ בפשיטות מצי להקשות על שיטת רש"י דפשיטא ליה דבשמעו בו שמת פוסקין אף בלא שבועה לכ"ע ואמאי הא קי"ל דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ואי משום דסופה לישבע על כתובתה אכתי קשה לרב דהא רב לא מגבי כתובה לארמלתא כדאיתא פ' השולח דף ל"ד וא"כ אין סופה לישבע על כתובתה ואפ"ה משמע התם דלרב מיהא אית לה מזוני כדאיתא בעובדא דהאי איתתא דאמרה ליה הב לי מזוני וכמו שאבאר בסמוך בשיטת הרמב"ם והר"ן ז"ל אע"כ דלענין מזונות לא קרינן בה באתה ליפרע מנכסי יתומים מה"ט דפרישית דנכסי בחזקת אלמנה קיימי וצ"ע ובסמוך אבאר יותר בזה בשיטת הרמב"ם ז"ל ודו"ק:

בד"ה ששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי נראה לרבי דהאי שמעו בו שמת בשני עדים כו' ובקול נמי ליכא למימר כו' עכ"ל. ולכאורה נראה דכל האריכות של רבי כאן לאו משום עד א' הוא דהא לקושטא דמילתא בע"א נמי מסקינן דכ"ע לא פליגי אלא דעיקר דקדוקו משום דלכאורה לשון ששמעו בו לא משמע דאיירי בשני עדים דא"כ הו"ל למימר במת כ"ע לא פליגי וא"כ אפשר לפרש דאיירי ע"י קול דהא בע"א נמי ליכא לאוקמי כמו שהוכיחו מיהו לפרש"י בלא"ה א"א לאוקמי ע"י קול דקול זה אינו מעלה ולא מוריד דכיון שאין מתירין אותה לינשא ע"י קול כמבואר בטוא"ע בסי' י"ז בטור ובש"ע א"כ אינה גובית כתובתה שהרי מספר כתובתה נלמד לכשתנשאי לאחר ובלא"ה נמי פשיטא דאין גובית כתובתה ע"י ע"א אלא דוקא היכא שהעד מתירה לינשא למידין מספר כתובה אלא משום דרבי לשיטתו דמפרש לעיל דהא דמודה שמואל בששמעו בו שמת דפוסקין לאו משום דסופה לישבע אלא משום דתו ליכא הוכחה שנסתלק ממנה ולפ"ז שפיר מצינן למימר דע"י קול נמי מודה שמואל דנהי דלא מהני הקול שתנשא משום חומר אשת איש מ"מ אפשר שהקול אמת וא"כ תו ליכא הוכחה ולא מפסידין לה מזוני כך היה נראה בעיני לכאורה אלא דלפ"ז אדרבה קשה יותר בדברי רבי מה בא ללמדנו בכל זה האריכות כיון דבכל ענין ששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי ובשלמא אי הוי קאי רבי בשיטת רש"י דטעמא דשמואל משום דתשבע בסוף היה באפשר לומר דכוונתו בזה שאם היה מההכרח לפרש דשמעו בו שמת היינו ע"י קול כדמשמע לכאורה א"כ ממילא הוי שמעינן דמותר לינשא ע"י קול כסברת קצת מרבוותא ומש"ה מפרש רבי דאפ"ה א"א לאוקמי סוגייא דשמעתין ע"י קול וא"כ תו ליכא ראיה דמשיאין אשה ע"י קול ואדרבא הוי ראיה להיפך ממסקנת הסוגייא דלא מוקי בכה"ג אלא כיון דרבי לא ס"ל כשיטת רש"י א"כ הדרא קושיא לדוכתא דכל השקלא וטריא דרבי נראה ללא צורך דלקושטא דמילתא בכולהו מודה שמואל לכך נראה בעיני דכל שקלא וטריא דרבי היינו לברר וללבן הסוגיא דפ' המפקיד והמשך לשונו הוא כך דלכאורה פשטא דלישנא דששמעו בו שמת משמע בע"א או על ידי קול בין בסוגייא דהכא בין בסוגייא דהמפקיד ואהא מסיק רבי דאע"ג דנראה לו דששמעו בו שמת דהכא היינו ע"י שני עדים וא"כ משמע לכאורה דההיא דפ' המפקיד נמי משמע דוקא בשני עדים כיון דבחד לישנא נקיט להו אלא דאפ"ה ע"כ ההיא דפ' המפקיד איירי בע"א או בקול דאי בשני עדים מאי למימרא כן נ"ל בכוונתן וכן איתא להדיא בתוספות בפ' המפקיד ע"ש מיהו בעיקר דברי התוספות שכתבו דא"א לאוקמי ע"י קול מסוגייא דלקמן ומה שדקדק מהרש"א ז"ל בזה בדבריהם אבאר אי"ה לקמן בסוף הסוגיא לנכון ודוק היטב:

גמרא רב פפא אמר חיישינן שמא א"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך לכאורה משמע מהכא להדיא דכל שא"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך ונתרצית פעם א' שוב אין יכולה לחזור בה לעולם ובאמת שדבר זה מחלוקת הפוסקים הובא בהגהת רמ"א בא"ע סי' ס"ט וכתבתי לעיל בפ' אע"פ דף נ"ח באריכות וא"כ תיקשי מהכא לשיטת הסוברים דיכולה לחזור בה אלא דאפשר דהכא חיישינן שפטרתו בפירוש על זמן קצוב או לעולם ובאופן המועיל וכן כתב בס' נתיבות המשפט דף קמ"ד ע"ד ועי"ל דשאני הכא דאיירי דהשתא נמי ספקא לדברים גדולים ולא ספקא לדברים קטנים כמ"ש בתוספות וא"כ אפשר דלכ"ע אין יכולה לחזור בה כיון שגילתה דעתה שאין רצונה בדברים קטנים וכמ"ש התוספות דאפי' קטנה מהני מחילתה בכה"ג כן נ"ל ועדיין צ"ע:

שם תנן מי שהלך למדינת הים כו' ע"כ לא פליגי כו' אבל מזוני יהבינן לה. והא דלא מוקי למתניתין בקטנה ולא ספקא היינו משום דסתמא קתני אבל הא דמשני הש"ס דאיירי לשמואל בששמעו בו שמת ליכא למידק הא סתמא קתני משום דפשטא דמתניתין הכי משמע לשמואל דקתני תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה וכיון דבסוף היינו בגביית כתובתה א"כ משמע דבששמעו בו שמת איירי וכן נראה מלשון רש"י במשנתינו שמפרש תשבע בסוף כששמעו בו שמת ואע"ג דקי"ל כרב ולא איצטריך לאוקמי מתניתין בששמעו בו שמת אפ"ה הך בבא דתשבע בסוף היינו בששמעו בו שמת וכמו שאבאר עוד בסמוך וא"כ מה"ט גופא מוקי שמואל נמי דלא תשבע בתחלה היינו בכה"ג גופא וטעמא הוא דיהיב כיון שנשבעת בודאי בסוף דהא מת מש"ה לא תשבע בתחלה כן נ"ל ודו"ק:

שם תרגמא שמואל בששמעו בו שמת. מכאן השיג הראב"ד ז"ל על שיטת הרמב"ם ז"ל ורבותיו (בפי"ח מהל' אישות הי"ט) שפסקו דאלמנה שבאתה לתבוע מזונות מהיורשים אין פוסקין לה עד שתשבע שלא תפסה צררי והיא נגד סוגיית הגמרא להדיא דהא מוקמינן למתניתין אליבא דשמואל בששמעו בו שמת וקי"ל כחנן דלא תשבע בתחלה וכן הקשה הרא"ש ז"ל בסוף סוגייא הסמוכה על שיטת הרמב"ם ז"ל והוסיף דאע"ג דליתא לדשמואל מ"מ בסברא זו לא אשכחן דפליגי רב ושמואל ע"ש בל' הרא"ש באריכות ואף דלכאורה היה נ"ל ליישב קושיא זו דודאי רב ושמואל פליגי בהכי ולאו מסברא אלא בעיקר פירושא דמתניתין דלשמואל ע"כ איירי כולה מתניתין בששמעו בו שמת וא"כ בהדיא אמר חנן דלא תשבע בתחלה וכדפרישית בסמוך משא"כ לרב דקי"ל כוותיה סבר הרמב"ם ז"ל דלרב מפרשינן כולה מתניתין בחיי הבעל ובתחלה היינו קודם שבא ובסוף היינו כשבא הבעל ומכחישה וטוען ברי שהתפיסה צררי או שא"ל צאי מעשה ידיך וכמו שפירש הרמב"ם ז"ל להדיא בפירוש המשניות ע"ש וכמו שכתבתי משמע להדיא מלשון הירושלמי דשמעתין דמ"ד פוסקין מפרש כולה מתניתין מחיים ע"ש כיון דמתניתין דחנן לא איירי כלל מששמעו בו שמת לרב ממילא הדרינן לכללין דכל שבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ומזונות נמי בכלל כדמסיק הרמב"ם ז"ל שם להדיא כן נ"ל לכאורה אלא שעדיין אין דעתי נוחה בזה דא"כ הוי מילתא דרב ושמואל סברות הפוכות דרב דלא חייש מחיים לטענת צררי ולשמא א"ל צאי כו' אפ"ה יסבור דלאחר מיתה חיישינן לצדרי דשבועה מיהא בעי ושמואל דחייש טפי לצררי מחיים וקאמר דאין פוסקין כלל יסבור דלאחר מיתה אפילו שבועה לא בעי וכן מצאתי שהר"ן ז"ל הרגיש ג"כ בזה בסוף שמעתין ודחה דברי הרמב"ם ז"ל מה"ט גופא וכן בעל לחם משנה הרגיש בזה ומסיק דודאי פליגי בסברות הפוכות כיון שיש להרמב"ם ז"ל ראיה לדבריו כמ"ש בזה ה"ה ז"ל ובאמת שעל שיטת הרב המגיד יש לי לדקדק ואין כאן מקומו ועוד דבלא"ה אכתי קשה על הרמב"ם ז"ל קושיית הרא"ש ז"ל בהא דמסיק הרמב"ם שם דצריכה שבועה דטוענין ליורש וע"ז כתב הרא"ש ז"ל דאמרי נואש הם דכמו שטוענין ליורש כן טוענין לנפרע שלא בפניו ואפ"ה קי"ל כרב וכחנן דאין נשבעת ע"ש באריכות וכל זה לא נתיישב בתירוצי הרב המגיד לבעל לחם משנה וכן במה שכתבתי דפליגי רב ושמואל בפירושא דמתניתין בשיטת הירושלמי אמנם כן לענ"ד הקלוש' נראה ליישב שיטת ולשון הרמב"ם ז"ל בפשיטות אחר העיון שדקדקתי עוד בדבריו במה שכתב שם יש מי שהורה שפוסקין לה מזונות ואין נשבעת ואין ראוי לסמוך על הוראה זו מפני שנתחלף לו הדבר באשה שהלך בעלה למ"ה עכ"ל. וראוי לעמוד על לשון זה מהו ענין החילוף דאי כדפרישית דלשמואל הוא דמוקמינן למתניתין בששמעו בו שמת משא"כ לרב איירי מחיים עדיין עיקר חסר מהספר ואין לשון הרמב"ם מורה ע"ז במה שכתב שנתחלף לו באשה שהלך בעלה למ"ה דהא ודאי לכ"ע מתניתין בהדיא קתני מי שהלך בעלה למ"ה ולא הו"ל לרמב"ם ז"ל לומר אלא שנתחלף במי שבאתה לגבות מזונות בחיי בעלה כשהלך למ"ה לכך נראה בעיקר דברי הרמב"ם ז"ל שתמך יסודו על זה הטעם שכתב בפירוש דצריכה שבועה כדין הנפרעת מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ולא שני ליה בין כתובה למזונות דלאחר מיתה דמאי שנא אדרבא לענין מזונות אמרינן להדיא לעיל בפ' הנושא כיון דבתנאי ב"ד אכלה אימר צררי אתפסה ופירש"י דכיון דאדם רגיל להתפיס צררי לכך בשעת מיתה ואע"ג דהתוספות כתבו שם לחלק בין בתו לאלמנתו דלענין הרווחה בתו עדיפ' כדאיתא בפ' נערה מ"מ הרמב"ם ז"ל לא משמע ליה דכה"ג מקרי הרווח' ולא דמי למציאה ומעשה ידיה דמיקרי הרווחה משא"כ ענין צררי היינו שלא תצטרך לחזר על היתומים ולזילותא דב"ד חייש א"כ לענין זילותא הא קי"ל דאלמנתו עדיף מבתו וכל זה מוכרח דאל"כ בכתובה נמי אמאי אמרינן דבאתה ליפרע מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה הא הו"ל תוך זמנו וקיי"ל דאין אדם פורע תוך זמנו כדאיתא בפ' השותפין דמסקינן התם אפי' מיתמי והקשו שם בתוספות מכתובת אלמנה ותירצו דבכתובה חיישינן טפי לצררי שרגיל להתפיסה בשעת מיתה ומה"ט כתבו כמה פוסקים דבמיתת פתאום לא שייכא הך שבועת המשנה ונקטינן מיהא דעיקר הטעם משום חשש צררי דמשעת מיתה וא"כ לפ"ז יפה פסק הרמב"ם ז"ל דסתם אלמנה שמת בעלה כאן צריכה שבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים כמו בכתובה ובע"ח ואע"ג דתוך זמנו הוא מ"מ כיון שרגיל להתפיסה צררי קודם מותו טענינן ליתמי מה דאבוהון מצי למיטען. ולפ"ז לא תיקשי ליה סוגיא דהכא דמוקמינן למתני' כששמעו בו שמת וקי"ל כחנן דאין צריכה לישבע בתחלה דודאי הכי הוא דכיון דאמרינן בהדיא בששמעו בו שמת מודה שמואל דפוסקין אלמא דלא חיישינן לצררי באשה שהלך בעלה למ"ה אלא ששולח לה תמיד וכמ"ש בשם הירושלמי וכיון שמת אזלא לה האי חששא דשוב אינו שולח לה וכ"ש דלא התפיסה צררי לפני מותו כיון שהוא במ"ה ומש"ה מוקי שמואל שפיר למתניתין בששמעו בו שמת דאינה צריכה שום שבועה לחנן כיון דלא שייך האי חששא מכ"ש למאי דקי"ל כרב פשיטא דמיתוקמא מתניתין שפיר אף בששמעו בו שמת כיון דרב לא חייש כלל לצררי דמחיים כ"ש לאחר מיתה וכה"ג מכ"ש דא"ש לרב פפא דלשמואל נמי לא חיישינן לצררי בהלך למ"ה ואזלא לה קושיית הרא"ש מההיא דנפרעת שלא בפניו דודאי לא דמי דהתם איירי לאחר זמן פרעון דחיישינן לצררי ולפרעון משא"כ הכא במזונות דלהבא תוך זמנו הוא ואע"ג שפסק הרמב"ם ז"ל גופא במי שהלך בעלה למ"ה שאם בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות תשבע היינו משום שכן הדין בכל ב"ח אף תוך זמנו כשהלה טוען ברי דאטו מי אמרינן דודאי לא פרע איניש תוך זמנו אלא דלא שכיח דפרע תוך זמנו ומילתא דלא שכיח לא טענינן ליתמי ולא למי שאינו בפנינו ונפרעין שלא בפניו נמצא דיפה כתב הרמב"ם ז"ל לפי שיטתו דאין לסמוך על הוראה זו מפני שנתחלף לו הדבר באשה שהלך בעלה למ"ה דאין משביעין אותה אף כששמעו בו שמת מה"ט דפרישית משא"כ סתם אלמנה שמת בעלה במדינת הים לעולם צריכה שבועה כמו בכל הנפרע מנכסי יתומים וכמו כתובה דאע"ג דתוך זמנו הוא אפ"ה רגיל להתפיסה צררי קודם מותו כן נראה לי נכון ומתוך מה שכתבתי בשיטת הרמב"ם ז"ל ממילא רווחא ליה שמעתתא דאדרבא מזה סיוע לדבריו דלא תיקשי קושיית התוס' בד"ה תרגמא שמואל דמ"ט דבני כהנים גדולים מה לי שמעו בו שמת מה לי מת בביתו ותירוצם נראה לו דוחק אבל לשיטתו א"ש דאדרבא להיפך הוא דבמת על מטתו אפי' חנן מודה דתשבע בתחלה כדין הבאה ליפרע מנכסי יתומים כיון שרגיל להתפיסה צררי ולא פליגי אלא בהלך למ"ה דוקא וכדפרישית ודוק היטיב:

קונטרס אחרון
תרגמא שמואל כששמעו בו שמת מכאן השיג הראב"ד ז"ל בפי"ח מהל' אישות על שיטת הרמב"ם ורבותיו ז"ל שפסקו דאלמנה שבאתה לגבות מזונות מהיורשין אין פוסקין לה עד שתשבע והוא נגד הסוגיא דהא מוקמינן לה למתניתין בששמעו בו שמת וקי"ל כחנן דלא תשבע בתחלה וכן הקשה הרא"ש ז"ל וכתבתי ליישב בטוב טעם דאדרבה סוגיא דשמעתין מסייע טפי לשיטת הרמב"ם ורבותיו ז"ל ע"ש באריכות:

תוספות בד"ה תרגמה שמואל כו' תימא דא"כ מ"ט דבני כ"ג כו' וי"ל דאפילו מת בביתו פליגי והא דנקיט מי שהלך למ"ה רבותא נקיט עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דיש לדקדק אמאי לא תירצו בפשיטות דדוקא בהלך למד"ה סובר דחיישינן לצררי משא"כ במת על מטתו כו' ע"ש. ולענ"ד לא קשה מידי דודאי עיקר קושית התוס' אליבא דרב פפא דמפרש טעמא דשמואל משום שמא א"ל צאי מעשה ידיך ומדלא קאמר כר' זביד דטעמא משום צררי ע"כ היינו משום דלר"פ ליכא מאן דחייש לצררי אף בהלך למ"ה טפי ממי שהוא בפנינו וא"כ שפיר הוצרכו לתרץ דאפ"ה אשמעינן רבותא טפי דקס"ד דחיישינן לצררי טפי ואפי' בשבועה לית לה כן נ"ל ועיין מ"ש לעיל בסמוך ודו"ק:

רש"י בד"ה נאמן ובשבועה ומחזרת מה שנתנו לה ב"ד עכ"ל. ובאמת דפשטא דלישנא דברייתא דקתני נאמן משמע הכי וכמ"ש ג"כ הרי"ף ז"ל וכדמסיק נמי הרא"ש ז"ל ומה"ט הוכרח רש"י לפרש במשנתינו דתשבע בסוף היינו כששמעו בו שמת דלא מצי לפרש כמו שמפרש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות דבסוף היינו כשיבא ויכחישנה שהרי אם יכחישנה לא תשבע אלא הבעל יהא נאמן אבל הרמב"ם ז"ל לשיטתו דהבעל אינו נאמן בשבועה אלא לפטור במה שלוותה ואכלה אבל במה שמכרה ברשות ב"ד נשבעת ונפטרת א"כ שפיר משכחת לה דתשבע בסוף מיהו מה שהוצרך רש"י ז"ל לפרש ובשבועה נראה דקשיא ליה קושיית התוס' דא"כ לא ימצא מי שילוה לה או שיקנה ממנה מנכסי בעלה ומה הועילו חכמים שפסקו לה מזונות אליבא דרב דקי"ל כוותי' וניחא ליה לרש"י בהכי דכיון שהבעל צריך לישבע תו לא חיישינן להכי כיון דלרב אינו רגיל להתפיסה צררי ולומר לה צאי מעשה ידיך והיא אומרת ברי א"כ מסתמא לא יכחישנה הבעל לישבע לשקר כמו שאבאר בל' התוס' והא דלא נזכרה שבועה זו בברייתא אע"ג דברייתא קתני פלוגתא דחנן ובני כ"ג בשבועה דידה יש לומר בזה דרש"י לשיטתו דשבועת היסת נתקנה בימי התנאים כמ"ש בכמה דוכתי א"כ אין צורך להזכיר מיהו במה שכתב רש"י דמחזרת לו מה שגבתה כבר לא ידעתי מי הכריחו לכך דהא שפיר מצינן לפרש דאם בא הבעל ואמר פסקתי לה היינו קודם שגבתה אבל במה שכבר גבתה ע"פ ב"ד אינו נאמן להוציא וכדאיתא באידך ברייתא בסמוך לענין אם אמר לה צאי מעשה ידיך ועוד דלכאורה הך מילתא דרש"י מרפסא איגרא דכיון דקי"ל כרב דפוסקין ולא חיישינן לצררי א"כ למה יהא הבעל נאמן להוציא ולכאורה היה נ"ל שיטת רש"י לפרש כן היינו בשקלא וטריא דהכא דקאי אליבא דשמואל ומוקמינן לה בששמעו בו שמת ובא לאחר שמועה דבזה ודאי יפה כתב דמחזרת מה שנתנו לה דאגלאי מילתא למפרע שפסקו לה בטעות משא"כ לרב מפרשינן דנאמן היינו במה שעדיין לא גבתה אלא דנ"ל דוחק ועוד דא"כ לא היה צריך לפרש ובשבועה שלא נזכר בברייתא ואליבא דשמואל לא מצינן לפרש דקשיא ליה קו' התוס' כמו שאבאר בל' התוס' לכך נ"ל דאליבא דרב נמי מפרש לה רש"י הכי משום דפשטא דלישנא דברייתא הכי משמע כיון דאפלוגתא דחנן ובני כ"ג קתני לה דקאמרי תשבע או לא תשבע ואין דרך להשביעה אלא בשעת הגוביינא ממש ועוד כיון דלא קתני בהאי ברייתא קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו כדקתני באידך ברייתא בסמוך אלמא דהכא מילתא דפסיקא היא דאף מה שכבר גבתה ע"פ ב"ד צריכה להחזיר ומאי דקשיא לי מה סברא יש בזה אליבא דרב יש ליישב דמעיקר הדין הוא כיון דמזונות תיקנו לה חכמים והו"ל כמעב"ד לענין מזונות דלהבא ולא לענין מזונות דלשעבר הא דנאמן לומר פרעתי אף לר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעב"ד לא עשה כלום כמ"ש התוס' בפ"ק דמציעא דף י"ז וא"כ ה"נ דכוותה בהלך למ"ה והיא תובעת מזונות להבא לא חיישינן לצררי מספק כיון דלא שכיח ופוסקין לה הב"ד דמסתמא לא יכחישנה והיא נאמנת לענין להבא משא"כ לאחר שבא הבעל ואמר פסקתי לה מזונות הרי שהוא טוען פרעתי לה מזונות דלעבר ומש"ה נאמן אף להוציא דהנכסים שמכרה הן בחזקתו כן נ"ל ועיין בל' הריטב"א בחידושיו בריש שמעתין ודו"ק:

תוספות בד"ה ואם אמר פסקתי נאמן פירש"י כו' מה שנתנו לה ב"ד בשבוע' כו' דהכא משמע דאנשבעת קאי והיינו טעמא דסתמא דמילתא מתפיס לה צררי עכ"ל. מה שכתבו דאנשבעת קאי וכתב מהרש"א ז"ל דקאי אבני כ"ג ולכאורה נראה דודאי קאי נמי אחנן ועיקר דבריהם דעל מה שכבר גבתה קאי אלא שנתכוונו למאי דפרישית דלרש"י גופא לא פסיקא דאגבתה נמי קאי אלא מדקאמר תשבע ומסתמא אינה נשבעת אלא בשעת הגביה ממש אלא דבמה שכתבו בשיטת רש"י דמסתמא מתפיס לה צררי לא ידעתי ליישב דהא קי"ל כרב דאמר פוסקין וא"כ משמע משום דמסתמא לא חיישי' לצררי אלא היכא דטעין מהימן אף בדלא שכיח וכדפרישית בסמוך וליכא למימר דהתוספות הבינו בשיטת רש"י דקאי אליבא דשמואל דמלבד שהוא דוחק א"א לאמרו בלשון התוס' דא"כ היאך מסיק רבי דנ"ל לפרש דנאמן להשביעה ומסיק דאל"כ לא תמצא מי שילוה ומה בכך הא לשמואל אין פוסקין אלא בששמעו בו שמת וכתב רבי לעיל דהיינו בשני עדים וא"כ לא שייך לומר שיירא להלוות לה פן יבא לאחר שמועה ויחושו לעדות שקר אע"כ דלרב קאי והדרא קושיא לדוכתא והנלע"ד בכוונת התוספות לפי שיטת רש"י דנאמנת להוציא מה שגבתה לא משמע להו כלל שום סברא אי לאו משום דאמרינן דמסתמא מתפיס לה צררי ולפ"ז ע"כ דאפ"ה ס"ל לרב דפוסקין דאע"ג דחיישינן לצררי אף לרב שהוא דבר המצוי אפ"ה אין מעכבין מלפסוק לה מזונות משום הך חששא כיון דא"א בענין אחר שהרי אם לא התפיס צררי תמות ברעב או תחזור על הפתחים ודטבא ליה עבדין ליה ליתן לה עד שיבא ויטעון ואיהו דאפסיד אנפשיה שלא התפיסה בעדים ולכאורה נ"ל שכן הוא ג"כ כוונת הריטב"א ז"ל בחידושיו שכתב דר' זביד ור' פפא לא פליגי דתרתי טעמי אית להו להדדי וקשיא לי טובא בגווה דמהיכא תיתי כיון דלרב לא חייש לא לצררי ולא לשמא א"ל צאי מעשה ידיך וא"כ למה נאמר דשמואל פליג אדרב בתרתי וחייש לכולהו אע"כ דהריטב"א ז"ל סובר דרב נמי אית ליה הנך תרתי כיון דמשמע הנך תרתי ברייתא דאם טען טענתו טענה א"כ ע"כ דבר הרגיל הוא אלא דאפ"ה ס"ל לרב פוסקין לכתחלה דלא סגי בלאו הכי כדפרישית וא"כ הכי נמי משמע להו להתוספות בשיטת רש"י ז"ל אבל לדידהו לא ס"ל כמו שאבאר בסמוך ודוק היטב:

בא"ד ונראה לרבי דנאמן להשביעה כו' דאל"כ לא תמצא מי שילוה לה כו' עד סוף הדבור. ולכאורה משמע דמשום הך הוכחה לחוד הוכרח רבי לכנוס לכל אלו הדחוקים לפרש לשון נאמן להשביעה שהוא דוחק גדול ולומר ג"כ דלא קאי אלא אמילתא דחנן לחוד ועוד דלפירוש זה עיקר חסר דהו"ל למיתני בהדיא ואם בא ואמר פסקתי תשבע כדקתני רישא ויש לתמוה למה הוצרך לדחוק בכך משום הך קושיא דלא ימצא מי שילוה לה שיירא להפסיד אבל עכשיו שהיא תשבע יסמכו על זה ומה סברא היא זו דאם סוברים שהיא אומרת אמת ומסתמא לא התפיס לה צררי מהיכא תיתי יחושו שהבעל ישבע לשקר ואם יריאים שהבעל יטעון אמת א"כ עכשיו יותר יש להם לירא שאם יבא הבעל ויטעון והיא לא תרצה לישבע לשקר דממ"נ אי מאן דחשיד אממונא חשיד אשבועתא א"כ בתחלה אין יראין כלל שהיא אומרת שקר ואי חשודה אממונא ולא אשבועתא אכתי לא תתרצה לישבע שקר ובלא"ה אשכחן בכמה דוכתי במלוה ע"פ שאין נמנעין להלוות ולירא שמא יטעון פרעתי וישבע שקר. לכך נראה בעיני דלאו משום הך קושיא לחוד מפרש רבי בהכי אלא דבלא"ה מעיקר הדין לא משמע להו לפרש כפרש"י מה"ט דפרישית דכיון דקי"ל כרב דאמר פוסקין משמע דלא חיישינן לצררי כ"כ א"כ מהיכא תיתי נאמר שאם בא וטען יהא נאמן להוציא ולא משמע להו הך סברא שכתבתי בסמוך בשיטת רש"י ולרווחא דמילתא הביא רבי ג"כ סברא זו דאי לאו הכי יראים להלוות כן נ"ל וצ"ע:

בד"ה ואם בא וא"ל צאי מע"י במזונותיך רשאי כלומר כו' עד סוף הדיבור. כוונתן דא"א לפרש דבא וטען שכבר א"ל צאי מעשה ידיך קודם שהלך וקיבלה עליה ופטרתו דלישנא דברייתא דקתני רשאי לא משמע הכי לכך הוכרחו לפרש שמודה שלא פטרתו ואפ"ה מהני טענתו לגבי המלוה שאם לא הלוה לה הוי חיישא לזילותא דבי דינא ולזלזל למכור מנכסי בעלה והיתה מצמצמת משא"כ לאחר שכבר פסקו לה הב"ד ולא חיישא לזילותא דבעל ודב"ד ואזלא לה טענת הבעל ובכה"ג הוא דדייקינן לקמן טעמא דמיאנה והיינו לאחר שפסקו לה בב"ד וכמו שאבאר בזה לקמן ושם אבאר ג"כ במה שכתב מהרש"א ז"ל כאן דרש"י ז"ל מפרש לקמן בע"א ועי' בזה בלשון הרא"ש ז"ל לקמן בסוגיא הסמוכה שמפרש הא דקתני ואם בא ואמר צאי דאיירי במספקת לדברים גדולים ולא לדברים קטנים וכתב עוד פירוש אחר בשם הרמב"ם ז"ל ע"ש:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.