פני יהושע/ביצה/יז/א

פני יהושע ביצה יז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בגמ' אמר רבא א"ר חסדא א"ר הונא הלכה כר' ולאיסור וקשיא לפי שיטת התוספות דשמעתין דמשמע דליכא שום טעם לאסור בחצרות אלא משום הכנה וכ"כ להדיא בפרק בכל מערבין וא"כ האיך פסיק ר"ח כר' לאיסור דהא ר"ח לית ליה כלל טעמא דהכנה בי"ט ואדרבא קאמר להדיא בפ' אלו עוברין (פסחים מ"ו ע"ב) מדאורייתא צורכי שבת נעשין בי"ט ורבנן הוא דגזרו שמא יאפה ויבשל מי"ט לחול וא"כ לענין עירובי תחומין וחצרות דלא שייך האי גזירה דמי"ט לחול ואמאי אסרוהו חכמים מיום טוב לשבת ובשלמא לענין עירובי תחומין איכא למימר דר"ח אוסר משום דקדושה א' הן ורבא קאמר משמיה דר"ח אע"ג דרבא אית ליה לעיל בפ"ק דהלכתא כוותיה דרב בהני תלת ומשמע דשבת וי"ט ב' קדושות הן מיהא רבא סבר כר"ח דהלכה כר' לאיסור ולאו מטעמיה אלא משום טעמא דהכנה משא"כ לר"ח גופא קשה מ"ט אוסר בחצרות דלפי סברת התוספת אין לאסור בחצרות מטעמא דקדושה א'. ובשלמא לשיטת רש"י איכא למימר דהא דפסיק ר"ח כר' ולאיסור היינו משום דנראה כמתקן ואע"ג דצורכי שבת נעשין בי"ט היינו באוכל נפש גופא משא"כ במכשירין היכא דמחזי כמתקן אסור אפי' לצורך י"ט כההיא דאין מגביהין תרומות ומעשרות וכה"ג טובא בטבילת כלים דאוסר רבא משום דמיחזי כמתקן כמו שאפרש שם אבל לשיטת התוספת דלא משמע להו טעמא דמתקן לענין עירובין אלא משום הכנה א"כ קשה ודוחק לומר דר"ח משמיה דר"ה קאמר ולי' לא ס"ל ויש ליישב בדוחק ודוק. מיהו בל' הרא"ש מצאתי דגרסינן א"ר סחורא א"ר הונא וא"כ לק"מ מ"מ עיקר הסברא נכונה דאפי' לר"ח יש לאסור משום דלא אמרינן צורכי שבת נעשין בי"ט אלא לענין אוכל נפש ולא למכשירין וכ"ש דלפי סברא זו ליתא למ"ש האור זרוע דהיכא שהניח ע"ת מותר לערב אפי' לערובי תחומין מי"ט לשבת ולמאי דפרישית לא יתכן דע"ת נמי לא מהני אלא לענין אוכל נפש גופיה ולא לענין מכשירים וכ"כ הר"ן דליתא לדברי הא"ז וכן מסיק מהרש"ל. אמנם בירושלמי מצאתי להדיא דפלוגתא דאמוראי הוא בשמעתין:

בפרש"י בד"ה מי"ט לחבירו אם נזכר בי"ט ראשון וחלו שני י"ט וכו' ובאותו הפת עצמו דממ"נ הוי עירוב עכ"ל נראה מפירושו מבואר שמפרש מלתא דרב בתחומין נמי לענין י"ט הסמוך לשבת דומיא דע"ת ודלא כמ"ש מהרש"א ומהר"מ ז"ל בשיטת התוספות. אלא דלכאורה יש לתמוה על פרש"י חדא כיון דאליבא דרב קיימינן הכא ואיהו ס"ל דשבת וי"ט שתי קדושות הן וכ"ש שני י"ט של גליות וא"כ העירוב שיניח בי"ט ראשון לא מהני כלל לענין שבת ומה זה שכתב דמ"מ הוי עירוב ועוד דכיון שמניח בי"ט השני באותו הפת שהניח בי"ט ראשון א"כ למה הוצרך לפרש דממ"נ הוי עירוב וכונתו או של י"ט ראשון או של י"ט שני ותיפוק ליה דבלא"ה העירוב של י"ט שני שהוא בע"ש ודאי מהני לשבת ל"ש אם הוא חול ל"ש אם הוא קודש דהכי איתא להדיא הלכה פסוקה בעירובין ד' ל"ט דבאותו פת מותר להניח מי"ט לשבת ולא אשכחן מאן דפליג ולשיטת התוספות שם ברייתא היא ע"ש ומה"טגופא קשה למאי דמסקינן דלרבא דאמר ע"ת אבל תחומיןלא משמע דבאותו פת נמי אסור וא"כ תקשי סוגיא דעירובין. אמנם אחר העיון צדקו דברי רש"י דכיון דמשמע ליה דרב אשמעינן חדא דאית ביה תרתי דמותר להניח מי"ט ראשון עירובי תחומין לצורך י"ט שני ואשמעינן נמי דמניח ומתנה לצורך שבת דומיא דע"ת דקאמר רבא וקשיא ליה לרש"י קושית התוס' אמאי לא אסרינן משום הכנה וכ"ש דאליבא דרב קיימינן הכא ורב אית ליה הכנה בפ"ק גבי ביצה וקשיא דרב אדרב לכך הוצרך רש"י לפ' דאיירי באותו פת ואפ"ה הוצרך ג"כ לפ' דהוי עירוב ממ"נ דנהי דבפרק בכל מערבין משמע דבאותו פת מותר להניח מי"ט לשבת ולא מיקרי הכנה התם איירי שהניח מעי"ט שהוא ודאי חול לצורך י"ט ראשון וא"כ כשמניח אח"כ בי"ט ראשון שהוא ע"ש לצורך שבת לא מיקרי הכנה כיון שכבר נקרא שם עירוב ודאי על אותו הפת משא"כ בשמעתין דאיירי שלא הניח מעי"ט ולא נזכר עד י"ט ראשון שהוא יום ה' בשבת ואז מערב לצורך מחר שהוא י"ט שני ואם כן כשמניח אח"כ בע"ש שהוא י"ט שני לצורך שבת אפי' באותו פת לא הוי לן למישרי דשמא אתמול יום ה' קודש והיום ע"ש הוא חול ונמצא דלפ"ז לא נקרא עדיין שם עירוב מאתמול על אותו הפת כיון שי"ט שני חול והו"ל היום תחילת העירוב מי"ט לשבת לכך פרש"י דאפ"ה שרי ממ"נ אי אתמול קודש והיום חול שפיר מערב מיום חול לשבת ולא מיקרי הכנה ואי אתמול חול והיום קודש הרי נקרא שם עירוב כבר על אותו הפת שהעירוב היה לצורך י"ט שני שהוא קודש וא"כ כיון שמערב באותו פת לצורך שבת תו לא מיקרי הכנה כנ"ל ברור בכוונת רש"י אלא דאכתי קשה לי כאן דעיקר שריותא דאותו פת היינו משום שאינו צריך לקרות שם כמ"ש רש"י שם והכא ע"כ צריך לקרות שם מספק א"כ מאי ממ"נ דאמרינן ויש ליישב כיון דקורא שם על תנאי אכתי ממ"נ לא מיקרי הכנה ועדיין צ"ע ודו"ק:

בד"ה דלמיקני שביתה בשבתא וכו' ואם התירו בע"ת התם משום כבוד שבת עכ"ל. מכאן נראה מבואר שרש"י אינו מפרש טעמא דלמיקני שביתה משום הכנה דא"כ מאי קשיא ליה מע"ת. דלכאורה נראה ברור דבע"ת לא שייך כלל לומר דהוי הכנה מיו"ט לשבת שעיקרו בא להתיר אפייה ובישול בי"ט עצמו לצורך שבת וכיון דאפייה ובישול לא מיקרי הכנה כ"ש דהעירוב לא מיקרי הכנה ותדע מדהוצרך רש"י לפרש לעיל בשמעתין בערובי חצירות משום מתקן ולא ניחא ליה טעמא דהכנה אלמא דפשיטא ליה דאפילו בערובי חצירות לא שייך הכנה כיון שאין איסור טלטול חצירות נוהג בי"ט א"כ כ"ש בע"ת שאין איסור אפייה ובישול נוהג בי"ט לא מיקרי העירוב הכנה ואף אם נדחק לחלק מ"מ נלע"ד מוכרח דלא שייך הכנה בע"ת מדמקשה הש"ס לעיל בפשיטות בר"פ לרבא מאי איריא בעי"ט אפי' בי"ט נמי וע"כ איירי כגון שחל י"ט הראשון בע"ש דאי כשחלו שני י"ט ביום ה' וביום ו' מאי מקשה אין ה"נ דשרי רבא להניח בי"ט ולהתנות אע"כ דבי"ט ראשון שחל בע"ש מיירי ומאי מקשה אפי' בי"ט נמי דלמא בי"ט אסור משום הכנה והא דשרי רבא מי"ט לחבירו ולהתנות היינו משום דמספק הוא אע"כ דלא שייך הכנה בע"ת וממילא דטעמא דלמיקני שביתה בשבתא נמי לרש"י לאו משום הכנה הוא מדהוצרך להתיר בתבשילין משום כבוד י"ט. ומכ"ש דא"א לפרש בשיטת רש"י ההיא דלמקני שביתה כשיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל דהיינו משום טעמא דקנין דעירובי תחומין מיחזי כקונה בית והרי"ף ז"ל גריס להדיא למיקני ביתא לא ומה"ט מחלקו הרי"ף והרא"ש בין תחומין לחצירות ע"ש דלרש"י א"א לפרש כן דא"כ מאי קשיא ליה מע"ת דהא בע"ת לא שייך כלל טעמא דקנין. אלא ע"כ דשיטת רש"י דאסור למיקני שביתה בשבתא היינו משום דמיחזי כמתקן דנהי דלא חיישינן לטעמא דהכנה כיון דממ"נ הוי עירוב ולא מיקרי הכנה כדפרישית אפ"ה אסור לרבא משום דמיחזי כמתקן בי"ט שני ואסור ואפילו מספק ומש"ה כתב דהא דלא אסרינן נמי בתבשילין משום דמיחזי כמתקן היינו משום כבוד שבת התירו ולא גרע מאפייה ובישול גופא שהתירו משום כבוד שבת כ"ש דלא חשו לומר דמיחזי כמתקן כיון שהוא לצורך אפייה ובישול דהיינו אוכל נפש עצמו משא"כ תחומין וחצירות מכשירין נינהו ומיחזי כמתקן והא דשרינן בפרק בכל מערבין לערב תחומין מי"ט לשבת באותו פת שהניח בעי"ט היינו משום דתו לא מיחזי כמתקן כיון שאין צורך לומר כלום משא"כ הכא שלא הניח בעי"ט וצריך לקרות שם מספק על אותו פת כדפרישית א"כ אכתי מיחזי כמתקן. ואי תקשי אם כן תקשי לרש"י קושית התוספות אמאי איצטריך בפרק בכל מערבין לטעמא דהכנה ולא קאמר מטעמא דלמיקני שביתה דהיינו לרש"י משום דמיחזי כמתקן י"ל דטעמא דהכנה עדיפא לתלמודא טפי שיש לו עיקר מן התורה ודוקא הכא דלא שייך טעמא דהכנה כדפרישית הוצרך לטעמא דמתקן:

ועוד נ"ל משום דהתם אליבא דר"א קיימינן ולדידיה לא שייך טעמא דמיחזי כמתקן כלי דלר"א אשכחן דשרי לתקן כלי בי"ט אפילו לצורך מכשירי אוכל נפש דאפשר לעשותו מעי"ט כדאיתא בשבת ר"פ תולין ואע"ג דמל' התוס' בפסחים דף ס"ח משמע דלא התיר ר"א בכל מכשירין אלא במשמרת דוקא מ"מ מוכח דהיינו מדרבנן כדמוכח מל' התוספות ר"פ תולין ובלא"ה דבריהם בפסחים אינם מוכרחים דאיכא למימר דהא דקאמר ר"א לר"י מה ראייה רשות למצוה היינו לדבריו דר"י וכ"כ בתי"ט שם. א"כ ה"נ לא שייך האי גזירה דנהי דלצורך שבת הוא הוי לן למישרי ע"י ע"ת וכדפרישית לעיל בשם הא"ז ונהי דהר"ן חולק עליו היינו לדידן דלא שרינן מכשירי אוכל נפש דאפשר מאתמול אפילו בי"ט עצמו מש"ה לא מהני להתיר ע"י ע"ת משא"כ אליבא דר"א דלא שייך ה"ט הוצרך לטעמא דהכנה כנ"ל ודו"ק:

ומתוך מה שכתבתי מיהו יש לתמוה על רבינו הב"י שכתב בהל' י"ט סימן תקכ"ח בשם רש"י דאין מערבין מי"ט לשבת לא עירובי תחומין ולא עירובי חצירות והיינו דבתחומין משום טעמא דלמיקני ביתא ובחצירות משום דמיחזי כמתקן ולמאי דפרישית א"א לומר כן דע"כ טעמא דלמיקני שביתה לרש"י היינו משום דמיחזי כמתקן או שנדחק לפ' טעמא דלמיקני משום הכנה כדפרישית אבל א"א לפ' כוונת רש"י מטעמא דלמיקני ביתא ממש משום קנין דא"כ מאי הוצרך לפרש שריותא דע"ת משום כבוד שבת ותיפוק ליה דלא שייך טעמא דקנין וצ"ע:

בתוס' בד"ה מ"ט למיקני שביתה וא"ת ל"ל האי טעמא האיכא טעמא דהכנה וכו' י"ל וכו' הואיל ויש שם ספק עכ"ל. אם נפרש כוונת התוספות דלא איירי הכא בעירובי תחומין מי"ט לשבת אלא מי"ט לחבירו א"כ יש לתמוה טובא מעיקרא מאי קשיא להו דמלתא דפשיטא היא דטעמא דהכנה לא שייך כלל כיון דממ"נ חד מיניהו חול הוא כדאשכחן לרב גופא דאית ליה הכנה בריש מכילתין מי"ט לשבת גבי ביצה ואפ"ה שרי בשני י"ט של גליות משום דממ"נ חד מינייהו חול אע"ג דהוי הכנה דאורייתא ואם כן כ"ש שיש לנו לומר כן לענין עירובי תחומין דלא הוי אלא הכנה מדרבנן דתחומין מדרבנן וכן יש להקשות לפי מאי דמסקו התוספות הכא דטעמא דלמיקני שביתה ה"ט דהכנה ואם כן תקשי מביצה. ועוד דמאי קשיא להו טפי אמסקנא דגמרא אליבא דרבא ויותר הו"מ לאקשויי אדרב גופא דמתיר בתחומין והא אית ליה הכנה. מיהו בהא מצינן למימר דאדרב לא פסיקא להו להקשות דשמא דוקא בביצה אית ליה הכנה מדאורייתא משא"כ ההיא דעירובי תחומין לא חשיב ליה הכנה כיון דתחומין דרבנן מש"ה פסיקא להו לאקשויי אסתמא דתלמודא דמסיק הכא מטעמא דלמיקני שביתה והתם מסיק סתמא דתלמודא אליבא דר"א טעמא דהכנה וקשיא להו סתמי דתלמודא אהדדי מ"מ קושיא קמייתא בדוכתי קאי. לכך היה נראה לפרש שיטת התוספות נמי מיו"ט לשבת וכדפרישית באריכות בשיטת רש"י וכן נראה קצת בשיטת מהר"ם מלובלין בחידושיו. אלא דלפי מה שפירשתי בשיטת רש"י אין מקום להעמיד ענין זה בסתימות לשון תוספות שלא הזכירו כלל מלתא דאותו פת שכתב רש"י לכך שיטת התוס' צ"ע:

בא"ד וא"ת לרבי יוחנן דאמר לעיל וכו' וכי פליג ר"י אכל הנך תנאי ואמוראי דהכא עכ"ל. ועיין במהרש"א ז"ל. מיהו לפמ"ש בשיטת רש"י א"ש דר"י סבר דמאן דאסר בתחומין ובחצירות היינו משום מתקן ומאן דשרי בחצירות היינו משום דערובי חצירות לא מיקרי תיקון מעליא כשיטת רש"י בפרק במה מדליקין שהבאתי לעיל ואין מקום לקושית התוספות וק"ל:

בא"ד וי"ל דהתם מיירי בהכנה שנעשית בידים כגון ערובי תחומין עכ"ל. אע"ג דמאן דאית לה הכנה יליף לה מקרא דוהכינו וא"א לאוקמי קרא לענין עירוב דהוא מדרבנן אלא דאפשר דהתוספות אזלי לפי תירוצם הראשון לעיל בפ"ק דבאפייה ובישול נמי שייך הכנה ואיכא לאוקמי קרא בהכי שעושה בידים ומה"ט אסור מדרבנן בכה"ג בהכנה דעירוב משא"כ לתירוץ הריצב"א בעירובין (דף ו') לא שייך הכנה באפייה ובישול אלא דומיא דביצה לפ"ז צ"ל דלר' יוחנן לית ליה הכנה דאורייתא כלל אלא מדרבנן דוקא היכא דעבד בידים ועיין בסמוך:

בא"ד ומ"מ קשה מההיא דגיטין וכו' עד סוף הדיבור וכתב מהר"מ בחידושיו שדברי התוספות מהופכים דקושיא זו מקומה לעיל דלפי מ"ש דטעמא דלמיקני היינו משום הכנה אין מקום לקושיא זו. ולענ"ד אין צריך להפך ולסרס וסורסי זו למה אלא נראה לפרש דבריהם דמעיקרא לק"מ דאיכא למימר דאיסורא דהכא היינו כיון דע"י הקנין מתיר האיסור הו"ל כמתקן אפילו לפי מאי דמסקו לעיל דע"כ טעמא דלמיקני שביתה היינו משום הכנה כדמוכח מסוגיא דעירובין ולפי מאי דמסקו דאין איסור הכנה אלא במה שעושה בידים ע"כ היינו בענין שמעשה זה אסור מיו"ט לחול ומש"ה כשעושה הכנה זו מיו"ט לשבת מקרי הכנה אבל כיון דמוכח מההיא דגיטין דקנין שרי אפילו מיו"ט לחול ע"כ דלא מיקרי מעשה כלל ותו לא שייך הכנה בזה ואי משום דמתיר האיסור זהו ממילא ולא גרע מביצה דשרי אע"כ דהאיסור הכנה היינו משום שעושה מעשה בידים כגון אפייה ובישול ומה"ט אסור בעירוב שהוא כמו קנין והו"ל מעשה בידים והיינו דנקט הש"ס ל' למיקני שביתה וא"כ מקשה שפיר מההיא דגיטין דקנין לא מיקרי מעשה דאם כן היה ראוי לאסור מיום טוב לחול משום עובדא דחול כנ"ל ברור ודו"ק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.