פני יהושע/בבא מציעא/סג/א

פני יהושע בבא מציעא סג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בפרש"י בד"ה יש לו מותר כו' הואיל ואם בא לחזור קאי במי שפרע כו' עכ"ל. ולכאורה לא ידעתי למה הוצרך לטעם זה ותיפוק ליה דכיון דיש לו עכשיו לא שייך לחוש שמא יתייקרו דנראה פשוט שאף אם היו ביוקר בשעת המכירה אפ"ה שרי למכור לו בזול כשיש לו עכשיו כדאמרינן להדיא בגמרא לקמן ע"ב גבי מאן דיהיב זוזי לקיראי וקא אזלי ד' ד' ואיהו יהיב ה' ה' ואפ"ה שרי אי איתנייהו ואם כן כ"ש דמותר בשוה בשוה דלא שייך כלל חששא דשמא יתייקרו ואין לחלק משום דעובדא דקיראי מיירי בבא באיסרו אבל הכא דבא בהלוואתו אסור בכה"ג דהא בכולה סוגיין משמע דלענין יש לו אין חילוק בין בא באיסרו או מחמת הלוואה ובאמת מצאתי שהנימוקי יוסף כתב בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דאף בבא בהלוואה כיון דיש לו שרי אף בלא יצא השער משום דאוזולי הוא דקמוזיל גביה. מיהו אפשר שרש"י ז"ל לא ס"ל להאי פיסקא כנראה גם כן מלשונו שכתב בסמוך גבי מעמידין מלוה על הפירות דהיינו לפסוק כשער של עכשיו דווקא ויש טעם בזה לחלק דכיון שבא עליו מחמת הלוואה לא שייך לומר אוזולי הא דקמוזיל גביה דכיון שנותן לו בתשלומי החוב אסור למכור לו בזול כדאמרינן לא ישכור לו בפחות ונראין הדברים ק"ו כיון שנותן לו בזול בפרעון החוב ה"ל כריבית מאוחרת. אח"ז מצאתי כן בספר כנסה"ג סימן קס"ו דהמלוה אצל חבירו אסור לקנות אצלו סחורה ביוקר ומשמע דכ"ש להיפך למכור לו בזול. ואם כן לפ"ז שפיר היה ראוי לחוש לשמא יתייקרו כיון שאינו נותן לו תיכף הפירות ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפ' מטעמא דקאי במי שפרע ולהרמב"ן ז"ל יש לומר דנהי דאסור למכור לו בזול אפ"ה אם עבר ועשה אין כאן אפילו אבק ריבית והמקח קיים כשער הזול ומוציאין אפי' מלוה למלוה כמבואר מדעתו בטי"ד בסי' קס"ו גבי הלוהו ודר בחצירו ע"ש ודו"ק:

בד"ה ומאי לקח כו' ול"נ דלא גרסינן ליה כו' עכ"ל. כבר כתבו התוספות לעיל בד"ה לקח לקיים הגירסא ועיין במ"ש שם. אבל הנימוקי יוסף כתב שם בשם הרשב"א והר"ן ז"ל לקיים הגירסא בדרך אחר דכל היכא שלא לקח החיטין בהלוואתו אלא בא עליהם באיסרו ואח"כ כשבא לתבוע החיטין פסק על היין מותר אף אם אין לו יין כאילו בא באיסרו על היין דה"ל כמחליף פירות בפירות והיינו דמקשה לעיל כי אין לו יין מאי הוי וע"ז משני רבה לעיל דהכא בבא לחוב בדמיהן פי' שכבר זקף דמי החיטין במלוה ואם כן ה"ל מלוה נמורה דאיפסק ליה דמי האיסר דמעיקרא שהיה דרך מקח וממכר שהרי חזר ועשאן מלוה ומש"ה אסור באין לו יין דלא הוי כאיסרו הבא לידו כן תירץ רבה אבל רבא בא לפרש המשנה אפי' אם לא זקף דמי החיטין במלוה קודם שפסק עמו על היין אפ"ה אסור כשאין לו יין והיינו כגון שלקח החיטין בדמי הלוואתו ואם כן אף אם פוסק עכשיו החיטין על היין אפ"ה אסור כשאין לו יין כיון דחיטין גופא מחמת הלוואה קאתו ה"ל לגבי יין נמי כבא בהלוואתו זה העולה לי מתוך פירושם בלשון הנ"י. ולענ"ד הוא פירוש מרווח בסוגיא דשמעתין ואיידי דחביבא לי יהיבנא דעתאי לפרש דבריהם בהרחבת הדיבור ותחלה אפרש דמה שכתבו דהיכא שבא באיסרו על החיטין אף היין מותר וסיימו כאילו בא באיסרו על היין אין זה נתינת טעם לדבר לומר דטעם ההיתר הוא דחזינן להאי איסר דמעיקרא כאילו בא עכשיו על היין דלא יתכן לומר כן חדא דהא איסר דמעיקרא ליתיה בעיניה דלהוצאה ניתן ואם כן עכשיו בשעת פיסוק היין ה"ל מלוה ואף אם נדחק לומר כיון דמילתא דרבנן הוא חזינן להאי איסר דמעיקרא כאילו איתא בעיניה כמו שנראה לכאורה מלשון הנימוק"י ע"ש. הא נמי ליתא דלו יהא אילו נתן לו באמת האיסר על היין אפי' הכי אסור לפסוק על יין שנותן לו יותר מדמי האיסר כיון שאין לו יין ואם כן בנדון דמתניתין שנתן לו דינר זהב על החיטין היאך יתכן להתיר לפסוק עכשיו על יין שוה שלשים דינר ופשיטא דאסור אפילו בא באיסרו על החיטין אע"כ דמה שכתבו כאילו בא באיסרו על היין אינו נתינת טעם אלא לענין דינא קאמרי כמו דבא באיסרו שרי ה"ה לבא מחמת החיטין נמי שרי ועיקר הטעם כיון דמעיקרא בא באיסרו על החיטין דה"ל דרך מקח וממכר ועכשיו נמי בשעת פסיקת היין לא זקף דמי החיטין מעיקרא במלוה אם כן אין כאן שם הלוואה כלל וה"ל כמחליף פירות בפירות אף ע"ג דלקושטא דמילתא לא באו החיטין לרשותא דלוקח וממילא ה"ל דמי החיטין מלוה אפ"ה שרי וזה שסיימו כיון דמילתא דרבנן הוא הקילו בכה"ג משא"כ בבא על החיטין בהלוואתו לא רצו להקל לפסוק על היין כיון דדמי למלוה ומיחזי כריבית כנ"ל. ועוד יש לדקדק בדבריהם דהא לדידהו משמע דבכל השקלא וטריא דשמעתין הוי חיטין דמתניתין להתירא ולא שקלו וטרו אלא על איסור היין ועכשיו למסקנא דרבא דמוקי למתני' דחיטין בבא בהלוואתו א"כ החיטין נמי לאיסורא קתני להו ונשתנה פירוש המשנה בחיטין מהיתר לאיסור וכל כה"ג לא הוה ליה לתלמודא לסתום אלא לפרש ועוד כיון דחיטין דמתניתין לאיסורא קשה קושיית התוספות אמאי קתני ביין אין לו אפילו יש לו נמי אסורין ואם יפרשו כתירוץ התוספות לעיל דבבא דיין לא נקיט אלא משום החיטין א"כ נפל כל הבנין שלהם שהוציאו כמה חילוקי דינים ביין דמתניתין ומנא להו כיון דאיסור היין בגוונא דמתניתין אסור בכל ענין כיון שהחיטין גופייהו אסורין כ"ש היין שבא מתמתם:

אבל באמת לא קשה מידי דאף למסקנא דרבא עכשיו נמי איירי חיטין דמתניתין להתירא כמו מעיקרא אלא דמעיקרא הוי סבר דאיירי מתני' באין לו חיטין ואפילו הכי שרי משום דבא באיסרו מה שאין כן עכשיו מסקנא דרבא דאיירי בבא בהלוואתו על החיטין צריך לומר דאיירי מתניתין שיש לו החיטין ומשום הכי שרי אף בלקח בהלוואתו. אלא דאכתי קשיא לי מאי דוחקיה דרבא לאוקמי מתניתין בלקח בהלוואתו ואמאי לא מוקי לה כדתרצה רבה מעיקרא שבא לחוב בדמיהן דהיינו שזקף במלוה דמי החיטין ואי משום קושיא דאביי הא חזינן דברייתא דר' אושעיא מתיר ביש לו אפי' חיטין קמייתא שבאו מחמת מלוה גמורה. ויש ליישב דניחא ליה לאוקמי מתניתין לגמרי כגוונא דברייתא דר' אושעיא דחיטין נמי לקח בהלואתו ועי"ל דלישנא דמתניתין לא משמע ליה לרבא דאיירי בזקף בהלואה דמי החיטין והיינו מדקתני הרי חיטין עשויות עלי בל' דינר והרי לך אצלי בהם יין משמע שתיכף תוך כדי דבור השלים לומר שיתן יין עבור החיטין וא"כ כה"ג לא מיקרי זקף במלוה אלא דווקא היכא שנתרצה מעיקרא ליתן דמים עבור החיטין כנ"ל ודו"ק:

נקטינן מיהא מדברי הנימוקי יוסף בשם הרשב"א והר"ן ז"ל שעיקר כוונתם לקיים הגירסא דלקח בהלוואתו ומזה הוציאו הדין דהיכא דבא באיסרו על החיטין לא הוי אסור במתניתין אף באין לו יין ולפ"ז תמה אני על שני עמודי ההוראה מאורים הגדולים אשר לאורם אנו הולכין הרב ב"י ורמ"א ז"ל שהבית יוסף בסימן קס"ג הביא לשון הר"ן באריכות ותוכן דבריו דאף בבא באיסרו על החיטין אפ"ה יש איסור ביין היכא שזקף דמי החיטין במלוה אבל כשהעמיד החיטין על היין מותר בבא באיסרו. וע"ז כתב הב"י דמשמע מלשונו דהא דשרי כשהעמיד החיטין על היין היינו כשאומר לו כך וכך סאין חיטין יש לי אצלך ותן לי בהם כך וכך מידות יין. אבל אם א"ל כך וכך חיטין כו' עולות כך וכך מעות תן עבורם כך וכך יין ה"ל כזקף במלוה וכתב שכן משמע מלשון הנימוקי יוסף אבל רבינו ירוחם מתיר אף בכה"ג ולא הכריע ואחריו בא רמ"א ז"ל וקבע בה מסמרות וכתב בהגה"ת הש"ע בסי' קע"ה להחמיר ולאסור בבא באיסורו ופסק על החיטין ואח"כ א"ל כך וכך חיטין כו' עולות כך וכך מעות תן לי בהם יין דאסור כיון ששם החיטין על דמים כו' ע"ש סעיף ו' ונכתב בצידו כן דקדק הב"י מלשון הר"ן והנימוקי יוסף ובעיני יפלא לומר כן בכוונת הר"ן ונ"י דלדידהו אדרבא מפורש במשנה להיתר שהרי במשנה א"ל הרי חיטך עשויות עלי בל' דינר והרי לך בהם יין דאסור באין לו הרי לך ששם החיטין על דמים ואפ"ה מסיק רבא דאיירי דווקא בלקח בהלוואתו א"כ משמע להדיא דבא באיסרו מותר בכה"ג ואף שיש לדחוק ולחלק מ"מ מפשט דבריהם משמע שהדברים ככתבן ובלא"ה ל' הר"ן לא משמע כדדייקו אינהו וצ"ע גדול ואין כאן מקומו להאריך:

בד"ה ולא אמרינן לא כאיסרו כו' כדתני ר' חייא כו' עכ"ל. כבר כתבתי שיש לדקדק בזה שהרי בדברי ר' חייא גופא לא נזכר דאפילו יש לו נמי אלא דאביי דקדק כן וכפרש"י לעיל דהיינו מדנקיט ועמד על גורנו וא"כ כיון דחזינן בברייתא דר' אושעיא דנקיט ג"כ ועמד על גורנו ואפ"ה מסיק אין לו אסור וא"כ ה"נ מצינן למימר בברייתא דרבי חייא. ויש ליישב דהא דמסיק אין לו אסור היינו אם לא עמד על גורנו ועיין מה שכתבתי שם בל' שני דכ"ש דא"ש טפי דהא דקתני אין לו אסור היינו אם לא אמר חיטין יש לי דהכי הוא באמת לקושטא דמילתא דהיכא דאמר יש לי נאמן על עצמו משא"כ בברייתא דר"ח לא שייך לומר כן:

בד"ה וש"מ והוא שיש לו כו' אבל פוסקין כו' כדקתני מתני' כו' ואוקמינא מתני' כדקתני רבי אושעיא כו' עכ"ל. פירוש דהא דפוסקין ע"י נתינת מעות אע"פ שאין לו שמעינן ממתניתין דלקמן יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה כו' אלא דלא תקשי הא במתני' דריש פירקין אוסר באין לו יין ע"ז כתב הא אוקימנא מתניתין כר' אושעיא וכוונתו שיש חילוק בין בא באיסרו לבא בהלוואתו:

בתוספות בד"ה דאמר ר' ינאי כו' ואין נראה לר"ת כו'. עיין מ"ש הרא"ש ז"ל בזה:

בגמרא מיתיבי כולם אם יש לו מותר ופרש"י דא"כ הרי הוא כמקבל מעות דמי החיטין. וקשיא לי דהא ע"כ הא דמתיר ר' אושעיא ליקח היין כשיש לו היינו בענין שהיו לו ג"כ החיטין ברשותו כשפסק אותן על המלוה וא"כ מאי מקשה עליה דרב דלכאורה משמע דרב לא איירי אלא בפוסק על הפירות כשאין לו וכ"כ רש"י ז"ל להדיא בפרק הגוזל בעובדא דכיתנא דרב כהנא דאיירי כשאין לו וא"כ י"ל דביש לו מודה רב דשרי לקבל הדמים לבסוף כיון דמעיקרא הוו קיימי ברשותיה כדפרש"י לעיל בד"ה יש לו מותר ואע"ג דרב מיירי בבא באיסרו וברייתא דרבי אושעיא מיירי בבא בהלוואתו מ"מ הא לא מצינו חילוק בין בא באיסרו לבא בהלוואתו אלא כשאין לו בשעת הפסיקה אבל ביש לו לא מצינו שום חילוק ביניהם איברא שכתבתי לעיל בל' רש"י בד"ה יש לו מותר דנראה מדבריו דיש לו דבא בהלוואתו לא הוי אלא כאין לו דבא באיסרו ע"ש מילתא בטעמא וא"כ י"ל דה"ה בנדון דידן דכיון דבא בהלוואתו וא"כ כשנותן לו בסוף דמים מיחזי טפי כריבית אע"ג דיש לו וגרע מאין לו דבא באיסרו וא"כ מקשה שפיר עליה דרב מכח כ"ש אבל למה שכתבתי שם בשם הרמב"ם והרשב"א והנ"י ז"ל קשה סוגיא דהכא מנ"ל למקשן להקשות דלמא שאני יש לו וקושיא זו יש להקשות ג"כ אהא דדייקינן מדר' אושעיא דאיתיה לדר' ינאי והיאך שמעינן מיניה הא ר' אושעיא איירי ביש לו ור' ינאי מתיר אף באין לו מיהו בכל זה מצינן למימר דכיון דמטעמא דמה לי הן מה לי דמיהם אתינן עלה ועל סברא זו פליג רב א"כ תו לא שייך לחלק בין יש לו לאין לו דמאן דשרי שרי בכל ענין וכן למאן דאסר אוסר בכל ענין. וא"כ לפ"ז נאמר דרב אוסר אפי' בפוסק באיסרו ויש לו ומה שפרש"י בפרק הגוזל דאיירי באין לו היינו משום דסתם לשון אמנה בפירות משמע שאין לו עכשיו ומש"ה נקרא אמנה שמאמין לו שיעמידם לו לזמן ועוד דיש לו לא שכיח בכה"ג דכיון שיש לו נותן לו מיד דלמה יקבל המוכר בחנם אחריות האונסין. אלא דעל התרצן קשה יותר דהא מוקי לה כשיחד לו קרן זוית וא"כ חזינן דרב אינו אוסר בכל ענין דהא יחוד זה לא מהני בכל דוכתא ואפ"ה מהני לענין איסור זה וא"כ מאי דוחקיה לאוקמי כשיחד לו דהא מצי לשנויי בפשיטות יש לו שאני דכיון דמעיקרא קאי ברשותיה לענין מי שפרע מודה רב דמותר לעשות אמנה בדמים כמו דאמרינן עכשיו בייחד לו ויחוד זה מה טיבו. אמנם כן נלע"ד בענין זה דוודאי איירי מלתא דרב אפילו כשיש לו בשעת הפסיקה מעיקרא אפ"ה אסור לקבל דמיהם בסוף כשנתיקרו והטעם בזה משום דנראה לי פשוט דהא דאוסר רב לקבל דמי הפירות היינו כשאין לו אותן הפירות בשעה שעושה אותן דמים דאי בדאיתנהו בעינייהו בסוף והמוכר רוצה ליתנם לו אלא שנתרצו שניהם לעשותן על דמים נראה ברור דמודה רב דשרי לקבל הדמים אפי' אם לא היה לו בשעת הפסיקה ראשונה דכיון שתחלת הפסיקה נעשה בהיתר כיון שיצא השער ועכשיו נמי טרח המוכר להעמיד המקח בעין ליד הלוקח ולמה נאסור לו ליתן הדמים דהרי הוא כאילו חוזר וקונה אותן מיד הלוקח כיון דאיתנהו בעינייהו וראיה ברורה לזה שהרי בעובדא דכיתנא דפרק הגוזל שהביאו התוס' כאן קאמר רב גופא אי כי מזבני אמר כיתנא דכהנא הוא שרי והתם ע"כ איירי שלא היה להם הכיתנא בשעת הפסיקה כפרש"י ותוספות שם ואפ"ה התיר רב אי אמרי האי כיתנא דכהנא והיינו מטעמא דכתיבנא דכיון שלבסוף השלים המוכר תנאו להעמידם ללוקח שהרי מכרם על שמו מש"ה שרי וא"כ מה לי אם מכרם לאחר על שם הלוקח ומה לי אם חזר וקונה אותם לעצמו אצל הלוקח ואף שיש לדחוק ולחלק קצת מ"מ המעיין בצדק ישפוט שדברים ברורים הם ואדרבא נראין הדברים ק"ו דהתם מכרם שלא מדעת הלוקח כ"ש הכא דמדעת הלוקח. ועוד ראיה לזה דהא מסקינן הכא דבייחד לו קרן זוית שרי רב וא"כ מה לי אם יחד בשעת הפסיקה או שייחד לו בסוף קודם שעשאו דמים ואדרבא יחד דבסוף עדיף יותר דאפילו יחד אינו צריך שהרי רוצה למסרם תיכף ליד הלוקח משא"כ יחד דמעיקרא לא הוי אלא לענין ריבית אבל עיקר כוונת המוכר למכור אלו הפירות או לאוכלם ולהעמיד אחרים תחתיהם לזמן שקבע לו דאל"כ למה יקבל אחריות האונסין בחנם. ולפ"ז דע"כ לא אסר רב אלא היכא דליתנהו בעינייהו בסוף כשעושה אותן דמים א"כ תו לא שייך לחלק בין אם היה לו אותן הפירות בשעת הפסיקה או לא דבכל ענין אוסר רב לעשותן דמים דהא לא שייך להתיר ביש לו בשעת הפסיקה לעשותן דמים מטעמא דזכי בהו הלוקח מהשתא משעת הפיסוק דהא סוף סוף כיון שלא קיים המוכר תנאו בסוף דהא אכלם או מכרם לאחרים על שם עצמו וגם אין לו פירות אחרות מאותו המין כשהלה תובעם ממנו א"כ נתבטלה הזכיה דמעיקרא וכן נראין הדברים דלענין לעשותן דמים אליבא דרב לא שייך לחלק בין יש לו בשעת הפסיקה דמעיקרא או לא אלא הכל תלוי בשעה שעושה אותן דמים דאם יש לו הפירות באותה שעה מותר לקבל דמיהם ואי לאו אסור וא"כ לפ"ז מקשה הש"ס שפיר מההיא דאם יש לו מותר דמשמע דמותר לקבל דמי החיטין דמעיקרא וקשה לרב כיון דלא שייך לחלק בין יש לו בשעת הפסיקה ראשונה או לא דבכל ענין אוסר רב כיון שאין לו עכשיו הפירות שפסק בראשונה ואף דלפ"ז תקשי ג"כ דאכתי מאי מקשה לרב דלמא הכא בברייתא דר' אושעיא איירי שיש לו החיטין גם עכשיו בשעה שפוסק אותן על היין אלא דלענ"ד לא ק"מ דאי ס"ד דאיתנהו לחיטין בעינייהו בשעת שפוסק על היין היה לו להתיר היין אף שאין לו יין דתו לא מיקרי בא בהלוואתו כיון דהחיטין דמעיקרא שפסק על ההלוואה היה בהיתר שיש לו וגם עכשיו איתנהו בעינייהו א"כ אין כאן שום הלוואה אלא ה"ל כבא באיסרו על היין ומה לי איסרו או החיטין שהם בעין אע"כ דמיירי שאין לו עכשיו וא"כ קשה שפיר לרב. ומכל זה ראיה ברורה למה שכתבתי בתחלת הסוגיא גבי וכי אין לו יין מאי הוה דהמקשה נמי הוה ס"ד דבכה"ג איירי מתניתין שיש לו החיטין או המעות בשעה שפוסק אותן על היין ומש"ה הוי קשיא ליה אמאי אסור ביין היכא דאין לו וכתבתי שם דאף להפוסקים דאסרי ביש לו מעות בשעה שמעמידו על היין אפ"ה מודו דביש לו החיטין גופייהו ורוצה ליתנם לו מותר ביין אף שאין לו יין. והארכתי בכל זה אע"ג דלא נ"מ מידי לדידן דלא קי"ל כרב מ"מ נ"מ נמי אליבא דר' ינאי דכשהחיטין הם בעין לבסוף מותר לפסוק אותן על יין אף באין לו יין בין בא באיסרו ובין בא בהלוואתו. קצרו של דבר כיון דע"כ מודה רב דבדאיתנהו לחיטין בעינייהו והלה רוצה ליתנם לו אלא שנתרצו שניהם שיתן לו דמיהם או פירות אחרות מותר כדמוכח מההיא דא"ל רב אי אמרי ההיא כיתנא דכהנא שרי ומההיא דבסמוך שיחד לו קרן זוית וא"כ אמאי לא מוקי ברייתא דר' אושעיא בכה"ג ולא תקשי לרב אע"כ דא"א לאוקמי בכה"ג דא"כ הוי מותר לפסוק על היין אף באין לו יין וכיון שכן הדין לרב דמחמיר כ"ש לר' ינאי דמיקל כך נראה לי להתלמד אבל לא למעשה ואם יזכני ה' לגמור חבורי על הפוסקים כשנגיע לדיני רבית נאריך בזה אי"ה ודו"ק:

שם מיתיבי כולם אם יש לו מותר. הא דלא מקשה ממתניתין דאוסר ביין באין לו משמע דביש לו מותר לקבל היין שהם דמי החיטין י"ל דכיון דלא קתני בהדיא יש לו מותר אלא מדיוקא ניחא ליה להקשות מברייתא דקתני בהדיא יש לו מותר. מיהו על התרצן הקושיא במקומה עומדת והיינו לפרש"י דחיטין דמתניתין להתירא קתני להו ואיירי בדאין לו ואפ"ה מותר כיון שבא באיסרו וא"כ לא מצינו לאוקמי מתני' כשמשך או שיחד לו קרן זוית אלא דמצינו למימר דפרש"י היינו אליבא דאמת דקי"ל כר' ינאי אבל לרב מוקי למתני' כשיש לו ויחד להם קרן זוית דבכה"ג החיטין מותרות ואף היין אינן אסורים אלא כשאין לו וק"ל:

שם כשמשך כו' אלא כגון שיחד לו קרן זוית. ואף לפמ"ש בסמוך דבדליתנהו בעינייהו עכשיו אוסר רב בכל ענין אף ביש לו מעיקרא היינו כשלא יחד להם קרן זוית דנראה בעיני המוכר כאילו הם עדיין שלו ומסתמא כשאכלם או מכרם עשה כן ע"ד עצמו כאדם העושה בשלו וכיון שבסוף נמי לא טרח להעמידם בעין ללוקח נראה כאילו חזר בו מהמקח ודאי המקח נשאר מלוה עליו ומש"ה אסור לקבל דמיהם כשעת היוקר משא"כ כשיחד להם קרן זוית א"כ נתייקרו ללוקח וכשמכרם או אכלם אח"כ מסתמא עשה כן על דעת הלוקח ולהעמיד לו אחרים תחתיהם. ומש"ה שרי לקבל דמיהם בשעת היוקר וק"ל. אלא דקשה לי למאי דמשני כשיחד לו קרן זוית א"כ אמאי קתני בסיפא דברייתא אין לו אסור לפלוג וליתני בדידי' בד"א כשיחד כו' אבל לא יחד אסור. ונראה ליישב דביש לו אלא שלא יחד לו נהי דאסור לפסוק על היין אם נתייקרו החיטין מ"מ אם לא נתייקרו מותר לפסוק על היין אבל אם אין לו יין אסור לגמרי ביין אף אם לא נתייקרו החיטין משום דפסיקת היין גופא הוא באיסור דשמא יתייקר היין ודו"ק:

בתוס' בד"ה בשמשך ואפי' אכלו המוכר מותר לשלם כו' עכ"ל. לפמ"ש בסמוך באריכות בל' הגמרא דבדאיתנהו בעינייהו מודה רב דשרי אף אם לא היה לו כלל מעיקרא בשעת הפסיקה א"כ דברי התוספות הם כפתור ופרח דע"כ הא דמוקי לה כשמשך או ביחד לו מקום היינו בדליתנהו בעינייהו בסוף אלא שאכלם או מכרם וחדא מינייהו נקטי וק"ל:

בא"ד משיכה דהכא כו' ולא לקנות ממש עכ"ל. נראה לי כוונתם בזה דאף במשיכה גמורה אפילו הכי לא נתכוון הלוקח לקנות ממש והמוכר להקנות דהא בכולי שמעתין משמע הכי שהפירות הם באונסי המוכר עד שימסרם ליד הלוקח לזמן שקבע וא"כ לא הוי המשיכה אלא לענין ריבית ומכ"ש למאי דמוקי לה כשיחד לו קרן זוית דא"ש טפי דלא הוי קנין גמור ומה שהוצרכו לכתוב כן היינו משום דאי הוי קנין גמור מעכשיו א"כ אם אכלם או מכרם מדעת הלוקח ה"ל כחזר והלוה לו דאסור משום סאה בסאה ואם עשה כן שלא מדעת הלוקח ה"ל כגזלן שדינו פשוט שמשלם כשעת הגזילה אף אם נתייקרו בשעת התביעה אע"כ דלא הוי קנין גמור וק"ל:

בד"ה צד אחד בריבית כו' וא"ת א"כ סאה בסאה נמי כו' עכ"ל. ויש לתמוה דיותר ה"ל להקשות מגופא דברייתא דר' אושעיא כיון דמתיר ביש לו משום צד א' בריבית א"כ אפי' באין לו נמי אמאי אסור שהרי אם לא יתייקרו אין כאן ריבית כלל ויש ליישב קצת דבכה"ג לא חשיב צד א' בריבית דכיון שנותן מעות בשעת הגורן ע"מ לקבל הפירות אח"כ מסתמא דעתא דלוקח אעילויא שכן דרך השער להתייקר אח"כ משא"כ בסאה בסאה דאיירי בכל הזמנים מקשה שפיר:

בא"ד דבהלואה נמי שרי ר' יהודא כו' כדאמרינן לקמן גבי משכן כו' עכ"ל. במגילה פ' בני העיר מסקו התוס' דבמשכן לו בית נמי איכא צד מכר ומש"ה מתיר ר' יהודא בצד א' בריבית משא"כ סאה בסאה ה"ל הלואה גמורה אלא דבערכין כתבו התירוץ שתירצו כאן והיינו משום קושיא אחרת דמשכנתא בלא נכייתא יהא מותר לר"י דה"ל נמי כעין מכר מצד אחד וא"כ שפיר איצטריכו שני התירוצים ודו"ק:

בד"ה ריבית ע"מ להחזיר כו' וי"ל דמדאורייתא מודה רבא כו' עכ"ל. ויש לדקדק דמנ"ל לרבא גופא האי סברא דהא לא אשכחן דפליגי ר' יהודא ורבנן אלא במשנה זו בלבד וא"כ הא איכא למימר דלא פליגי אלא בריבית ע"מ להחזיר לחוד ואפשר דס"ל להתוספות עכשיו דאי ס"ד דצד אחד בריבית אסור מן התורה א"כ לא היה מתיר ר"י משום ריבית ע"מ להחזיר אפילו לכתחילה אע"כ דצד א' בריבית גופא מדרבנן אליבא דר"י ומש"ה בע"מ להחזיר כה"ג מותר אף לכתחלה. מיהו יותר נראה דמ"ש התוספות דמדאורייתא מודה רבא דפליגי לאו אפלוגתא דר"י ורבנן קאי אלא אפלוגתא דמתני' וברייתא. מיהו הא דמשמע הכא מל' התוספות דמאן דאית ליה ריבית גמורה היא היינו מדאורייתא צ"ע דבערכין מסקו התוספות דריבית גמורה היינו מדרבנן דלא חמיר ממשכנתא בלא נכייתא אחר שמצינו שהתיר הכתוב בבתי ערי חומה ויש ליישב ע"ש בתוספות שכתבו דלרבא מתני' וברייתא נמי בריבית ע"מ להחזיר פליגי וא"כ לא שייך כלל קושייתם דהכא:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.