פירוש המשנה לרמב"ם/חולין/ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פירוש המשנה לרמב"ם ‏ חולין ט

א

העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות כו': כבר זכרנו התנאי בשלישי מזבחים שרוטב הוא מרק וקיפה התבלין ואלל הוא הבשר הנשאר בעור כשמפשיטין הבהמה וגידים שם נופל על הגידים הדופקים ועל שאין דופקים ועל הקשרים ועל הקרומים והמיתרים והעצבים וביארנו שם כי מה שאמר קרנים וטלפים רוצה לומר המקומות הלחים כשחותכים אותו מן החי מבצבץ הדם ממקום החתך וכן בכאן ע"פ התנאי הזה בעצמו: וענין מצטרפות שמצטרפין קצתם אל קצתם וכשיצטרף מכל אלו ומן הבשר כביצה ויהיה טמא שיהיה מטמא זולתו לפי שכבר זכרנו פעמים שהאוכלים טמאים אינן טמאים ואינן מטמאים זולתן מן האוכלים אלא אם היו אותן האוכלים טמאים שמטמאים זולתן כביצה ועוד נבאר עיקר הזה במקומו בתחלת מסכת טהרות: ומה שאמר אבל לא טומאת נבילות לפי שכזית מן הנבילה כמו שידעת יטמא במגע ובמשא ואם היה כזית מאחד מאלו הדברים או הוא פחות מכזית מן הנבילה ואחד מאלו השלימו לכזית הרי זה אינו מטמא כמו שמטמאה הנבילה: ומה שאמר רבי יהודה המכונס רוצה לומר אם כנסו ואין הלכה כר' יהודה. ומפני מה אין מטמאין משום נבלה ומטמאים משום טומאת אוכלים צריך לראיות רבות והוכחות ועוד תמצא אותן מסודרות בסדר טהרות אבל שמע העיקר הגדול שהוא יסוד לאלו הדינין נאמר בטומאת נבלה הנוגע בנבלתה ואמר בסיפרא בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות לא בגידים ולא בקרנים ולא בטלפים עד שיגע בבשר עצמה ונאמר בטומאת אוכלים מכל האוכל אשר יאכל כל מה שראוי לאכילה כמו שיתבאר במקומו ומה שהתנה שיהא השוחט ישראל ואפילו שוחט לעובד כוכבים ושתהא הבהמה טמאה לפי שבהתחבר כל התנאים תטמא טומאת אוכלין בלא מחשבה ובלא הכשר כפי העיקרים שאני עתיד לבאר בשלישי מעוקצין:

ב

אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם ועור חזיר כו': חטטרת הגמל ידועה ומה שאמר הרכה רוצה לומר כל זמן שהן רכות ולא נתקשו עדיין ושיעור זה כ"ז שלא נתן עליו משאוי ור' יהודה אומר כמו שהחולדה עורה חלוק מבשרה כן הלטאה ולא נאמר בעורותיהן כולן בשיעור אחד בקושי וברוך: וכדי עבודה שילך עליהן ברגלים בשיעור זמן מהלך שבעה מילין מהלך בינוני ומה שאמר שעור האדם לא יטהר לעולם ואפילו עבדו הוא דרך כבודו של אדם כדי שלא יהנו בעורו ולא ישתמשו בו בשום דבר ורבי יוחנן דעתו ששמנה שרצים כולן עורותיהן חלוק מבשרם וחולק על חכמים שאומרים שארבעה מהן עורותיהן כבשרם ואין הלכה כר' יוסי ולא כרבי יהודה ולא כר' יוחנן בן נורי:

ג

המפשיט בבהמה ובחיה בטהורה ובטמאה כו': אמרו בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות וכו' יכול אפילו בשעת חיבורן ת"ל טמא וכפי העיקר הזה נאמר בכאן שמפשיט בהמה אם קרע העור מזנבה ועד צוארה והתחיל להפשיט העור מזנב לצואר שכן היו מפשיטים אצליהן כשהיו רוצים לעשות מן העור מצע לשבת עליו וזהו הנקרא שטיח וקודם שיפשיט ממנו כדי אחיזה היא חיבור ואם הפשיט ממנו כדי אחיזה ושיעורו שני טפחים אינו חבור ואם נגע אדם בשני טפחים הללו או יותר ממה שנפשט אינו מטמא אם היתה הנפשטת נבילה ואם היתה שחוטה ונגע אדם דרך משל בעור הזה שיש בו כדי אחיזה אין הבשר מטמא וזה ענין מה שאמר להטמא ולטמא בכל מה שאמר בו חבור או אינו חבור: והמלאכה השניה בהפשטת הבהמה מה שקורע העור בין ב' הרגלים מרגל לרגל ואח"כ חותך מכל צד בסכין או בידו עד שיצא כל העור שלם בהקפו וכך מפשיט מי שרוצה לעשות העור חמת לפיכך אומר שהוא חבור עד שיוציא את כל החזה: והמלאכה השלישית בהפשטה והוא זר מאוד שיוציא הכבש כולו על מקום רגלו בלבד וזה הנקרא מרגיל מן רגל ומוציא העור כלו שלם אין בו חתך ולא קרע עד שאם תקשר מקומות הרגלים מן העור ומקום הצואר ותפח בו ינפח כולו וכן מפשיטין אצלינו הרוצים לעשות ממנו נאד להכנים בו מים ואמר שזה חבור עד שלא ישאר בו כלום מהבשר ואע"פ שהופשט העור מהבשר:

ד

עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בציב היוצא כו': ציב הוא חוט דק שנתפשט מן העור הסמוך לבשר. ושערה שכנגדו שערו שבשטח העור כנגד הבשר: וקיסם הוא עץ דק כמין פלך כוש או כרכר: ופירוש תחובין מנוקבים רוצה לומר שמנקבין באותו העץ סדק ומכניסו בהן והלכה כר"ע וחכמים:

ה

קולית המת וקולית המוקדשים הנוגע בהן כו': קולית הוא כל עצם שיש בו מוח והוא סתום בשתי קצותיו ומה שאמר מוקדשין רוצה לומר נותר מן המוקדשין שהוא מטמא כמו שיתבאר ומה שאמר מנין אף במשא הוא מדבר על קולית הנבלה אבל כשרץ אין בו טומאת משא כמו שיתבאר בתחלת כלים:

ו

ביצת השרץ המרוקמת טהורה ניקבה כל כו': ענין מרוקמת שיש בו כבר שרטוט תואר בעלי חיים ואבריו בתוך הביצה כדכתיב אשר עשיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ והויות העכבר בלבד מן האדמה עד שימצא קצתו בשר וקצתו עפר וטיט והוא ענין מפורסם מאד אין מספר לרוב המגידין לי שראו זה אע"פ שמציאות בעל חיים כזה דבר מתמיה ולא נודעת בו טענה בשום פנים:

ז

האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמאין כו': מדולדלים תלוים כאילו אינו מן הבהמה וזה על מנת שיהיו בענין שא"א שידבקו ולא שירפאו בשום פנים וכבר זכרנו פעמים שהאוכלים אינן מתטמאין אלא אחר הכשר וכבר זכרנו בפ' השני מהמסכתא הזאת שאם נשחטה בהמה ויצא ממנה דם הוכשר בשרה באותו הדם וכבר נתבאר בששי מעדיות שאבמ"ה טמא ובשר הפורש מן החי אינו מטמא ובשר הפורש מאבר מן הנבלה מטמא בכזית וזהו ההפרש שבין אבמ"ה ואבר מן הנבלה ולפיכך הפורש מאבר מן הנבלה מטמא ואמר כשתמות הבהמה והיה בה הבשר מדולדל בכדי שא"א שידבק צריך הכשר ואז יטמא טומאת אוכלין הואיל והוא בשר מן החי שאינו מטמא משום נבלה ומה שאמר ר"ש מטהר ר"ל הבשר הזה המדולדל (אם) כשתמות הבהמה שעליה אמר ר"מ אם הוכשר יטמא אומר ר"ש שאינו נטמא כל עיקר שנאמר מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים לפי שהוא דבוק בבהמה והלכה כרבי מאיר בכולן:

ח

האבר והבשר המדולדלין באדם טהורין מת כו': כבר נתבאר בששי מעדיות שאבמ"ה כזית בשר הפורש ממנו או עצם כשעורה הפורש ממנו טהור ואמנם מטמא כולו ושאבר מן הנבלה כזית בשר הפורש ממנו או עצם כשעורה הפורש ממנו טמא ור"ש אומר שבשר הפורש מאבר מן המת ג"כ טהור וכן עצם כשעורה הפורש ממנו ואין הלכה כרבי שמעון:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.