ערך/קרבנות

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי קרבנות

בין כל פרשיות התורה ומנין מצוותיה נמצא מקום של כבוד ל'עבודת הקרבנות', כשעיקר עבודת בית השם הולכת סובבת סביב עבודה זו, ואף גם הוקדש לכך סדר שלם בש"ס, בירידה לפרטים ודרגות על גבי דרגות בחומר הקדושות שבהם. ונראה לעמוד בטעמים שנתנו לעבודה רבה זו:

טעמי העבודה

א. דעת הרמב"ם (מורה נבוכים פמ"ו ועוד) שהכל הוא נגד ע"ז, והרמב"ם הולך ומונה שם הדברים לפרטי פרטים ממש, מה שבית המקדש במקום גבוה שבהרים, וקודש הקדשים במערב, ושני הכרובים על הארון, ואיסור אבני גזית, ומזבח דווקא מאדמה, ואיסור אבן משכית ונטיעת עץ אצל המזבח, ומכנסים לכהנים ושלא יעלו למזבח במעלות, ושהקרבנות מהכבשים ועזים ובקר, ואיסור הקטרת כל שאור ודבש, והתמדת המלח בכל קרבן, ואיסור אכילת הדם ומאידך שפיכתו ע"ג המזבח, והיותו מטהר כל שיגע בו - בכל אלו מצא הרמב"ם איך הם מתנגדים לע"ז.

ב. הרמב"ן (ויקרא א ט) חולק עליו מכל וכל, וכתב דחלילה לומר שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים. ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו - כנגד המעשה, ויתודה בפיו - כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות - שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעיים - כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח - כנגד דמו בנפשו. כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכיפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. ועוד הרחיב בדבר עפ"י הסוד, שעניינו הוא בלתי לה׳ לבדו לא יכוין המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד, וכל קרבן לשון קריבה ואחדות.

הריטב"א משיב על כך בספר הזכרון (פר' ויקרא): "ודעתי ברב המורה ז"ל בטעם זה ובטעמים רבים אחרים שכתב במצוות, כי לא מאשר יאמין הוא כי זה עיקר טעם המצוה ההיא, אלא שרצה לתת קצת טעם בהם, עד שאפילו ההמון (שבו) ידע להשיב בהם גם אפקורוס בדברים שכליים קצת. שכבר כתב הוא ז"ל כמה גדול אצלו ענין טעמי המצוות וכו'".

ואכן הרמב"ם עצמו (סוף הל' מעילה) כותב: "והמשפטים הן המצוות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה... והחוקים הן המצוות שאין טעמן ידוע. וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן". הרי שאף שנתן בהם טעם שלא דברה תורה אלא נגד ע"ז, לאו היינו שזה כל טעמם וסיבתם, אלא הקרבנות הן מכלל החוקים "שאין טעמן ידוע".

ג. החינוך (מצוה צז) כתב בשרשי מצות לחם הפנים: "שציונו האל ברוך הוא מצוה תמידית בלחם לפי שבו יחיה האדם, ועל כן צריך אליו להיות הברכה מצויה בו תמיד, ומתוך עסקינו בו לקיים עליו מצות השם יתברך יהיה הרצון והברכה חלים עלינו ויתברך במעינו, כי בכל שעושה בו האדם רצון השם יתברך בו הוא מתברך. ולפי כל ענין וענין שישים מגמת פניו ומחשבותיו ועסקיו בדבר מצוה, לפיהן מעין הברכה נובע עליו". והביא כן גם מהרמב"ן (תרומה כר כד). ובעמק הנצי"ב (פינחס פיסקא יא) הביא כן מתנחומא (פ' תצוה) ורבינו בחיי זצ"ל. ועוד הביא מר"פ אלו עוברין, שלא הי' יין מחמיץ בזכות נסכים. וכן הזכיר לכתובות (י:) מזבח מזין, ופרש"י בזכות הקרבנות העולם נזון כו'. ולרמב"ן פ' בראשית על הדרש לעבדה ולשמרה זה עבודת הקרבנות.

ד. המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב הענוה ב) כתב על דברי ריב"ל שמי שדעתו שפלה כאילו הקריב כל הקרבנות: "פירוש דבר זה, כי מי שרוחו נשברה כאילו הוא מבטל עצמו מן המציאות לגמרי, ודבר זה עצמו כמו כל הקרבנות, שאין ענין הקרבנות רק להודיע כי הוא ית' הכל ואפס זולתו... ודבר זה מבואר בהרבה מקומות כי זה ענין הקרבן. וכאשר רוחו נשברה בקרבו הרי כאילו הקריב כל הקרבנות, שכל הקרבנות ביחד מורים כי הנמצאים כולם אינם נחשבים אפס זולתו ית'". וע"ע בגבורות השם (פרק סט).

ה. עוד יתכן בביאור ה"קריבה והאחדות" עם הקב"ה שע"י הקרבנות, ולמה נבחרו לזה דוקא מינים אלו ולא שאר דברים. שבכמה מקומות דימו עבודת הקרבנות לאכילת הדיוט, כמו בביצה (כ:) דקרי לקרבנות "כירת רבך" "שולחן רבך", ושם (כא.) באיסור שחיטה ביו"ט אף שיש בו חצי להדיוט משום שמחת יו"ט, ד"משולחן גבוה קא זכו". וכל שאר מקומות שקרו לקרבנות "שולחן גבוה". ובעמק הנצי"ב פר' שלח (פיסקא א) הביא מדרש נורא בשיר השירים רבה (עה"פ אחותי רעיתי) "אין רעיתי אלא מפרנסתי - הן שירעו אותי בשני תמידין" וכו'. ובמגילה (יב.) איתא "בדת של תורה אכילה מרובה משתיה", ומפרש"י "אכילת מזבח מרובה משתיה", הרי שהקרבנות מיקרו "אכילה" ויין דנסכים מיקרי "שתיה". וכן בשבת (קיד.) תנא דבי רבי ישמעאל, לימדך תורה דרך ארץ בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו, ומפרש"י שלא ימאסו הבגדים "שעובד בהן עבודת אכילה ושתיה כגון קיטור וניסוך".

ובשבועות (סוף יב.) נמצא שלב נוסף בזה - שקנו בהמות לקיץ המזבח כדי שלא יהיה בטל מעבודה כשאין קרבנות, שבתחילה אמרו "קיץ - כבנות שוח למזבח", והקשו דאין להקטיר דבש ופירות האילן בכלל דבש, ומתרץ רב חנינא תני "כבנות שוח לאדם", ומפרש"י "כאדם שמביא בקינוח סעודה מיני מתיקה", וכך פירשו הרמב"ם ורבינו עובדיה (שקלים פ"ד מ"ד) וכל מפרשי הירושלמי דין זה של 'קיץ המזבח'. הרי שעבודת הקרבנות כל כך מקבילה לאדם עד שנדמית לו אפילו ב"קינוח סעודה".

ולגבי לחם הפנים איתא בתנחומא (אמור כג) והובא ברש"י (ויקרא כד י): "דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים". ולגבי השולחן כתב רש"י (אבות פ"ד מי"ג): "כי אין שולחן זהב ראוי אלא למלך כאומרו שולחן מלכים". וע"ע לספורנו (שמות כה כג) בביאור כלי המשכן: "ועשית שלחן - אחר מעשה הארון שהיה כדמות כסא לשכינה, כאמרו ונועדתי לך שם, ציוה על שלחן ומנורה כמנהגם לפני השרים".

וכן נראה מהאיסור דמשקה ישראל, שמה שאינו ראוי לאכילת הדיוט פסול לגבוה אפילו בדיעבד (כמו שנראה במנחות ו. תמורה כט. שפוסל כשאר הפסולים המוזכרים בתורה), שג"ז הוא דומיא דשולחן הדיוט. ובאבן האזל (איסורי מזבח פ"ה הי"א סק"ב) דייק בלשון הרמב"ם שכתב: "ומצוה למלוח הבשר יפה יפה", והא עיקר המליחה כתוב במנחה ולמה נקט הרמב"ם רק הבשר. ותירץ דמנחה דהיינו סולת אינו צריך באכילת הדיוט הרבה מלח, לכן גם באכילת גבוה אינו צריך למלוח "יפה יפה".

הרי לפנינו הרבה השוואות והקבלות בין אכילת הדיוט לאכילת גבוה, שמהם מובן למה נקבעו לעבודה זו דוקא מיני מאכל הללו. והעיקר - שמזה מובן גודל ועוצם הרוממות ורוח הטהרה שנמסכה באדם שהתבונן בכך, כשגילה בעצמו כמה "בצלם אלקים" הוא וכמה הוא "בצל א-ל" עד שתתקע"ד דורות קודם בריאת העולם כבר קבע הכתוב שמזון האדם ישווה עם כביכול צורך גבוה, ומה שמוטל עליו להביא כלפי שמיא הוא מה שמזין את עצמו. וכשהקב"ה מזהירו "לא תראו פני ריקם" אין כוונתו לבבלי וירושלמי או תרי"ג מצוות עם כל הכוונות שכיוונו בהם אנשי כנה"ג - אלא לדגן בשר ויין, ואף מלח וקינוח סעודה אסור לו למנוע, וכ"ש וק"ו שהתמוגג והתמסמס בבכיו ודמעותיו, אם זו היא מעלתי ודרגתי מה ראיתי לשטות זו של חטא.

מעבר לתחילת הדף