ערך/חנופה

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי חנופה

אם אסורה מדאורייתא

נאמר בתורה (במדבר לה לג) ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו. ונחלקו מוני המצוות םם למנות פסוק זה כלאו לאיסור חנופה או לא, הבה"ג וסיעתו מנו חנופה ממנין תרי"ג, והרמב"ם וסיעתו לא מנאוה.

הרמב"ם מבאר דעתו בשורשי המצוות (שורש ה) שאינה מצוה אלא נתינת טעם למה לא לקחת כופר על רצח. והרמב"ן שם מיישב שיטת הבה"ג מהאמור בסיפרי, "ולא תחניפו את הארץ - הרי אזהרה לחנפים", ואכן היראים שהוא מסיעת בה"ג מביא סיפרי זה, הרי שנראה משם שהוא איסור דאורייתא ולכך הכניסוהו במנין המצוות. [והיינו שמסכימים עם סברת הרמב"ם שאין למנות טעם מצוה, אלא שמהסיפרי נראה שאינו טעם מצוה. או כמו שנראית כוונת הרמב"ן בפירושו לתורה (במדבר שם), שמאיסור לקיחת כופר בגלל חנופה נלמד לשאר אופנים שחנופה אסורה, הגם שיש לדחות שאולי נאסרה רק ברציחה החמורה].

הרמב"ן עצמו לא הוסיף חנופה במנין הלאוין שהשמיט הרמב"ם, ולא בא אלא ליישב דעת הבה"ג, אבל להלכה מסכים עם הרמב"ם שאינה לאו בפנ"ע. גם רש"י על התורה פירש כאן, כתרגומו "לא תחניפו ולא תרשיעו", וא"כ אינו ענין למידת החנופה. ובמעשה בצלאל שעל פסקי ריקאנטי (סימן תקעב) ביאר ע"פ הרמב"ם גופיה (שורש ח), לגבי המחזיק במחלוקת שעובר בלאו דלא יהיה כקורח וכעדתו (סנהדרין קי.), שכתב שהוא אסמכתא לא שיהא כן פשט הכתוב. הרי שדרשא שאינה "פשט הכתוב" אינה אלא אסמכתא, א"כ ה"ה לומר שפסוק שלפנינו הוא אזהרה לחנפים א"א שהוא "פשט הכתוב" דהא איירי באיסור כופר לרוצח. וכ"כ בביאור הגרי"פ (ל"ת פד ד"ה והנה הבה"ג.)

בשערי תשובה (שער ג אות קפז) כתב "החנף אשר הכיר או ראה או ידע כי יש עוול בכף חברו... ויחליק לו לשון הרע לאמר לא פעלת און, המעט ממנו עוון הנמנע מן התוכחה, שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", ויוסיף לחטוא על אמרו לא חטאת", הרי שלאו זה הוא ההיפך ממצות תוכחה והוא הלאו של מצוה זו. וכן נראה מהרמב"ן והיראים (רמח (נה)). והגרי"פ ביאר דמה"ט השמיט הרס"ג לחנופה, כיון שמנה העשה דתוכחה ואינו מונה גם לאו וגם עשה.

עוד כתב בשערי תשובה שם: "גם נתן מכשול לפני החוטא משני פנים: האחד כי איננו ניחם על רעתו, והשני כי ישנה באיוולתו ביום מחר... מלבד כי ישא עונש על הנזק אשר הזיק לאשר אשם לו החוטא". הרי שעוון החנופה הוא שמסייע עוברי עבירה ובזה הוא מענפי "לפני עיור", וכן נראה בנדרים כב. "דלמא חס ושלום אחזיקי ידי עוברי עבירה".

ועוד כתב שם (אות קצה.): "החלק הששי - מי שיש בידו למחות ואינו מוחה ואין בפיו תוכחות, ועל מעשה החטאים לא ילטוש עין ולא ישגיח, ולא יהיה להם לאיש מוכיח, והנה נצטוינו לבער הרע מקרב עמנו, שנאמר ובערת הרע מקרבך". הרי שיש חנופה שהיא מענפי העשה ד"ובערת הרע מקרבך", ואולי מפני שלבער עניינו לשרש והיינו שלא לקיימו כלל וא"כ הוא אפילו בדיבור.

נמצא ג' מצוות שחנופה היא היפוכם, ועוברים עליהם כשמתחנפים. ומסתבר שיש אופנים שעובר בשלשתם או בשניים מהם, וצ"ב מה אז העיקר. וגבי "ובערת הרע" נראה מכל דברי רבינו יונה שהוא כשמבטל ונמנע ממצות תוכחה, הרי שהעיקר היא תוכחה.

מפרסמין את החנפים מפני חילול ה'

הכי איתא ביומא (פו:), דהיינו שאדם שעושה מעשה רשע אין להעלים עין ממנו אלא צריכים רבני העיר ומנהיגיה להודיע כן לרבים כדי לביישו וכדי שלא ילמדו ממעשיו, ופסק כן הרמב"ם בהל' דעות (פ"ו ה"ח), ויש להוסיף דבה"ג בהל' שבת בעמוד קלז, כתב מפרסמין את החנפים בשבת, ע"כ, והיינו משום שבשבת כל הציבור מתאסף, אמנם בזמנים האחרונים לא נוהגים כן, ואפשר דהוא מחמת דכיון דבציר ליבא דאינשי חיישינן שילמדו המון העם לדבר לשון הרע, כמו שהיה קורה באירופה במאות השנים האחרונות שהיו לפני השואה שכשהיה ויכוח בין כמה גדולים היתה כל הגולה כמדורת אש כידוע.

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף