ערך/הפה שאסר הוא הפה שהתיר

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי הפה שאסר הוא הפה שהתיר

הדין

האומר על דבר מסויים שהוא אסור, נאמן לומר שהוא מותר. הגמרא בכתובות כב. בהו"א לומדת זאת מפסוק שכ' את בתי נתתי לאיש הזה. שכל עוד לא אמר איזה איש, הרי אסרה על כל העולם, ואילו כשאמר 'הזה', הרי התירה לבעלה. ולמעשה הגמרא דוחה זאת ואומרת שלא צריך פסוק לכך מכיון שזה סברא.

גדר הנאמנות

דנו האחרונים אם נאמנות הפה שאסור הוא הפה שהתיר הוא כנאמנות מיגו מדהוי מצי לשתוק, או דכל שהתיר איננו שומעים כלל את האסר והרי הדין כדקאי מתחילה שלא אסר ולא התיר. וכביאור בתרא נקט הגרעק"א בתשובה, שכן כתב (מהדו"ק סימן קלה) וז"ל דכיון דטוען מיד לקוח לא מקרי הודאה כלל, דמה לי אם טוען שלי היה מעולם או שאומר לקוח, כיון שאומר שהוא שלו לא מקרי הודאה כלל.

ונפק"מ במיגו דהעזה שמשום מיגו אינו נאמן כי לא היה טוען הטענה האחרת, משא"כ סברת רע"א שאין אנו שומעים כלל את האסר שייכת שפיר אף בכה"ג.

ורע"א כתב נפק"מ לפי זה בטוען חוץ לבית דין, דאם הוי מדין נאמנות דמיגו אם כן בעינן שיהיה בבית דין משא"כ באופן שאין שומעים את האסר, מה לי שטען בבית דין מה לי שטען חוץ לבית דין.

אמתלא

הגמרא בכתובות כב. אומרת שאם אמרה שהיא אסורה וחזרה ואמרה שהיא מותרת, ונתנה אמתלא למה אמרה בתחילה שהיא אסורה, נאמנת.

להוציא

בנתיבות (סימן קמט סק"ט) כתב שאף להסוברים דמיגו להוציא לא אמרינן, הפה שאסר הוא הפה שהתיר להוציא אמרינן.

מעבר לתחילת הדף