ערך/ברכת המצוות

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי ברכת המצוות

בטעם המצוות שלא מברכים עליהן

א. מצוה שאין בה מעשה אין מברכים עליה. כגון שמיטת כספים.

ב. מצוה שאינה ביד העושה, אין מברכים עליה. כגון צדקה.

ג. מצוה שהיא רק אחרי עבירה, אין מברכים עליה. כגון השבת הגזילה.

ד. על פורענות אין מברכים. כגון על מיתת בית דין, וכן על מים אחרונים - הראב"ד (אבודרהם בסדר תפילה של חול) ועי' שו"ת הריב"ש (סי' תצח).

ה. נתינה שהיא לא מממונו, כגון נתינת מתנות כהונה (דמשלחן גבוה קזכו), אין מברכים על זה.

ו. מצוה הבאה בעבירה, אין מברכים עליה. (ביאור הגר"א על שו"ע או"ח ח א)

ז. דבר שאינו עיקר המצוה, אין מברכים עליו. כגון חליצה ויבום, כיון שהעיקר זה הפו"ר. אשל אברהם (בוטשאטש או"ח סי' ח') בשם תשובת הרמב"ן (סי' קפ"ט).

ח. דבר שלפעמים הוא עלול להיות עבירה, לא תקנו בו ברכה כלל. כגון נתינת גט, שלפעמים עלול לגרשה סתם והוי איסור. שו"ת הרשב"א (ח"א סי' י"ח).

ט. מצוה שיש בה קלקול למישהו אחר, לא מברכים. כגון צדקה, שיש עני, או דין, שיש שאינו צודק בדין. (הראב"ד בהשגה על תשובת הר"י בן פלט המובאת באבודרהם, הובא בתשובת הרשב"א ח"א י"ח הוצ' מכון ירושלים הע' 2).

י. אין מברכים על מצוה שבלב. כגון על ביטול חמץ. בית יוסף (או"ח סי' תל"א) הובא בפמ"ג (פתיחה כוללת ג' ג').

יא. לא מברכים על מצוה שמקיימים אותה רק בסוף עשייה ועשייתה לוקחת הרבה זמן. כגון על כתיבת ספר תורה, (שכל עוד לא גמר לא מקיים המצוה). כ"כ שו"ת חת"ס או"ח נב, וכתב שהכלל נכון . חלה ותרומה: אשל אברהם (בוטשאטש או"ח סי' ח') בשם תשובת הרמב"ן (סי' קפ"ט) כתב שמברכים על חלה ותרומה כי מברך על ההפרשה.

יב. תורת שבת רסג ס"ק ז כתב בתי' השני למה לא מברכים על עונג שבת, שאין ברכת המצוות כשהמצוה היא רק הנאה. (וכן בסעודת מצוה, ובעיל"מ). ועל דרך זה כתב בשו"ת פרי השדה (ח"ב ס') שאין מברכין על מצוות שיתכן ואין כונתו לשמים, כעונג שבת וקידוש השם. ומטעם זה יש שכתבו שאין מברכין על מצות עונה ופו"ר – ע' מור וקציעה (סי' ר"ם) ודרך פקודיך (מ"ע א') ושו"ת הלק"ט (ח"א קלז).

יג. מצוות שגם העכו"ם מקיימים, דא"א לומר "אשר קדשנו" שאינו מקודש ומיוחד דוקא לנו - רש"י (מנחות מב) ובנימין זאב (ס"ס קסט) והרוקח (סי' שסו) ורבינו בחיי בכד הקמח ובפי' עה"ת (סו"פ שלח) והלבוש (סי' תרמא), ומציינים שכ"כ החזקוני בטעם שאין מברכין על כיבוד או"א. [ובדעת הרוקח צ"ע שבתחילה כתב: "הזהרו והענשו" משמע שכונתו דוקא לז' מצוות שהוזהרו בהם, אך לבסוף מזכיר שם גם למעקה].

יד. אין מברכין כשלא ניכרת עשייתו לשם המצוה - ערוך השולחן (חו"מ תכז) ערוגות הבושם (או"ח רז) ותוספת שבת (רסג סק"ז), ועי' שד"ח (מער' ברכות א' סקט"ז) ודעת תורה (או"ח רעד). ולכאורה מהראשונים שביארו דהברכה הויא כראיה שעושה לשם מצות הבורא מוכח איפכא. וצ"ע.

טו. אין מברכין על מצוה שהיא עצמה ברכה כברכת המזון וקידוש לבנה - קרן אורה (עמ"ס סוטה) והג' הרד"ל דבר משה (ח"ג ו') הגדה ש"פ 'מעשה נסים' להנתה"מ. ומובן טפי לפי הטעם שברכה היא להורות שעושה לשם הש"י. וקשה מברכת כהנים, ואולי שאני התם דמברכין על ה"עבודה" שבזה ולא על הברכה.

טז. אין מברכין על מצוה שאין לה קצבה - האורחות חיים (ליל הפסח יח) והמאירי במגילה (כא.), והאבודרהם (עמ' רכ, סדר ההגדה) כ"כ בשם הרשב"א, והובא נמי בא"ר (תעג סקל"ד) משם אבודרהם.

וזה לשון ערוך השולחן יורה דעה סימן רצב סעיף י :

"ונראה פשוט שחייב לברך בשעת שילוחה אקב"ו על שילוח הקן וכן מצאתי בס' תמים דעים להראב"ד הביא שם בסוף סי' קע"ט דברי בעל העיטור בשם הלכות פסוקות וז"ל והלכתא צריך לברך בשילוח הקן ובמעקה וכו' עכ"ל ואל תטעה בלשון תשו' הרשב"א [חלק א' סי' י"ח] שכתב וכן כל מצוה שהיא באה מתוך עבירה כגון השבת הגזילה וכו' וליקח את האם כדי שנחזר ונשלח אותה וכו' אין מברכין ע"ש דה"פ דוודאי אם אוחזה כדי לשלחה מברך אך אם נוטלה עתה כדי לשלחה לאחר זמן דגם בזה קיים העשה כמו שנתבאר מ"מ בעת מעשה עשה עבירה ולכן לא יברך אח"כ כשישלחנה והוי כהשבת הגזילה ולפ"ז אדרבא ראיה מהרשב"א דאם עשה המצוה כתקונה יברך עליה וגם בספר תמים דעים שם מקודם הביא מי שרצה לומר שלא יברך מפני שיש בה גם לאו דלא תקח וגו' ודחי לה דכמה מצוות עשה שיש בהן גם לאו ומברכין עליהם ע"ש וכן עיקר לדינא [וראיתי בבאה"ט שכתב שיש מחלוקת ע"כ יברך בלא שם ומלכות ע"ש וכן בפ"ת הביא בשם ת"נ שלא יברך שמא ימצא ביצים מוזרים ע"ש ואין כדאי לשומעם דא"כ לא נברך על תפילין שמא נפסל אות אחד וא"ת דמעמידין על חזקה א"כ גם כאן כן וניכר שלא ראו הת"ד וגם תשו' הרשב"א והעיקר לדינא לברך אך ברכת שהחיינו נ"ל דלא לברך שהיא מצוה שאין בה שמחה ואינה מזמן לזמן ודו"ק]".

ובשו"ת יביע אומר חלק י - יורה דעה סימן לב אות ב, האריך בזה ובדעות השונות אם מברך.

וראה עוד שו"ת ציץ אליעזר חלק כא סו"ס יג.

האם ברכת המצוות זה מדאורייתא או מדרבנן

בגמ' ברכות טו. איתא שברכת המצוות מדרבנן. וברש"י ברכות מח: איתא דהוי מדברי קבלה. ובמשנה (מעשר שני ה' י"א) איתא 'לא שכחתי - מלברכך ומלהזכיר שמך עליו', ומשמע לכאורה דהוי דאורייתא, אמנם בתוי"ט שם כתב דהיינו מדרבנן (וקרא אסמכתא), וכ"כ בפמ"ג (בפתיחה לסי' ר"ב, אות ט"ו).

והפמ"ג מביא שם גם את הירושלמי (ברכות ו' א') שהוקשו ברכת המצוות לברכת התורה וא"כ גם ברכה"מ הוי דאורייתא. אך כנ"ל, אומר שזה רק אסמכתא, מהא דלא הביאו הפוסקים דברכה"מ הוי דאורייתא.

ובתוספתא דברכות (פ"ו ה"ב) למדו בגז"ש מברכת המזון לברכת התורה וברכת המצוה [וצ"ע ההבדל בין היקש לגז"ש, ואם אכן יש מחלוקת בין התוספתא לירושלמי].

רש"י בברכות שם מביא את דברי שמואל (פסחים ז: וש"נ) "כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן", ולדבריו נמצא ששמואל חידש ב' דינים במימרא אחת; שמברכין על המצוות ושמברכין קודם עשיית המצוה. והמפרשים כבר העירו מה ראה רש"י להביא כאן דין "עובר לעשייתן", יעויין בגליון הש"ס ובמכתב לחזקיהו לבעל השד"ח (ברכות שם). ברם נראה דאכן לא נמצא בשום מקום אחר בבבלי דין יותר מפורש בענין ברכת המצוות. ואמנם בכמה מקומות שמעינן אגב אורחא שמברכין על המצוות, אבל מ"מ לא התפרש שם סיבת החיוב, ואולי מפני זה העדיף רש"י מימרא דשמואל ע"פ מתניתין וברייתות.

בכתבי הרמב"ן (ח"ב עמ' תקכט) איתא לענין ברכת המצוות: "והברכה על עשיות המצְוֹת היא להזכיר בה קיום המצות, דכתיב למען תזכרו - ההזכרה היא הברכה שצריך להזכיר בה לשון קדושה, כי העשיות המצות היא הקדושה". ואמנם חידוש גדול הוא לפרש הכתוב הנ"ל על ברכת המצוות, וצ"ע טובא מהירושלמי ותוספתא שלא למדו משם, אבל מ"מ כך יצא מאת אדונינו הרמב"ן.

עוד כתב הרמב"ן (שם תקכח) כתב: "כי בעשית המצְוֹת חייב אדם לברך בוראו על הקדושה אשר קדשנו בהם, כי עשיות המצוות היא אור חיים", עיי"ש עוד דברים נפלאים ביותר בדומה לְמה שכתב בנפש החיים (ש"א פ"ו בהגה"ה, ופי"ב) ובתחילת רוח חיים בענין "אור המקיף".

בספר הפרדס (סימן כב) ואור זרוע (סימן קמ) כתבו טעם מחודש, דברכת המצוה היא לאהבת וחיבת המצוה, וז"ל הפרדס: "כל א' ואחד העומד צריך לברך משום חיבת התורה, אע"פ שכיון בברכת חבירו ואע"פ שכבר בירך בבקר לפני קרית שמע, והכי נמי אמרינן לגבי תפלין רבנן דבי ר"א כל אימת דמנחי [מברכי] והאהבה וחיבת המצוה גורם כל זה, וכן לגבי סוכה כל אימת דעייל ויתיב בריך, וכן לולב אע"פ שיצא בפעם ראשונה מידי חובת מצוה חביבין המצות בכל שעה לברך עליו לפניו ולאחריו". [ומסדר התשובות נראה שאינו מרש"י כי אם מרבינו משולם].

הראב"ן בביאורו למס' כלה (פ' ראשון, עמ' ה') גם הלך בדרך מחודשת: "ואומר אני לפי ע"ד [=עניות דעתי] ומיעוט שכלי שלכך תקנו חז"ל ברכה לכל המצות ועובר לעשייתן, לפי שאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה וכשם שאסור ליהנות במאכל ומשתה והנאות העולם בלא ברכה כדאמרינן בפ' כיצד מברכין כך אסור לעשות קיום שום מצוה שבעולם בלא ברכה שאחר שיש לו שכר המצוה הרי נהנה מן העולם הזה בעולם הבא". וכ"כ בחסדי דוד על התוספתא (ריש פ"ד דברכות), שעל מצוות גם שייך מה שאמרו (ברכות ריש פ"ו) שכל הנהנה מהעוה"ז בלא ברכה כאילו מעל! ובלקח טוב למהר"י ענגיל (כלל יא ד"ה עי"ל) גם כתב שברכת המצוות באה להתיר ההנאה הרוחנית מקיום המצוה, כמו שברכת הנהנין באה להתיר ההנאה הגשמית. וע"ע בדברי יהושע (ח"ה, עניינים שונים, עמ' פ') שכתב כן.

האם ברכת המצות מעכבת בקיום המצוה

הגמ' בברכות טו. אומרת "עד כאן לא קאמר ר' יוסי לא יצא אלא גבי ק"ש דאורייתא אבל תרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן ולא בברכה תליא מילתא", ומשמע לכאורה שאם הברכה היא מדאורייתא אז היא כן מעכבת. וכך כתב התוס' רא"ש (שם) ורעק"א (בתחילת ספר דרוש וחידוש). אמנם בחידושי פני יהושע (שם) תמה על לשון הגמ', וכי אילו היתה הברכה מדאורייתא כן היתה מעכבת? וכן בשו"ת שאגת אריה (סי' ו') פשיטא ליה שגם אילו היתה מדאורייתא לא היתה הברכה מעכבת, ומה שאמרה הגמ' שם שזה דרבנן ולא מעכבא זה רק לרווחא דמילתא (אך עיקר החילוק הוא בין ברכה -אף מדאורייתא- לבין קר"ש). ועיין דבר אברהם (ח"א סימן טז) שהקשה בשם ר' אלחנן על דברי התוספות הרא"ש, דא"כ ברכות התורה נמי יעכבו, ולא משמע כן. וע"ע מנחת אשר (דברים סימן נ) שדייק בלשון הרא"ש שאולי תרומה שאני ואילו בשאר דוכתין לא יעכב. ומ"מ למעשה מבואר בגמרא בברכות (שם) שחיוב ברכה מדרבנן.

האם הברכה היא חלק מהמצוה או שהיא ענין נפרד, והנפק"מ מזה

יש לחקור האם הברכה היא חלק מצורת קיום המצוה, או שמא יש מצוה נוספת שמוטלת על עשיית המצוה. ולכאורה היה מקום לפשוט זאת מהדין דלעיל האם הברכה מעכבת בקיום המצוה, שאם הברכה לא מעכבת (אף לו היתה דאורייתא) אם כן ודאי שזו מצוה נפרדת, כיון שבדאורייתא אין 'לכתחילה ודיעבד', ואם כן ודאי שזה דין נפרד. (עיין תוס' גיטין ג: בסוה"ע) אמנם עיין בשו"ת אבני נזר (אה"ע סי' קע"ט אות ה') וא"כ יש לדחות. ומ"מ יש להסתפק כנ"ל.

ויש לתלות בזה את הספק האם מותר לברך את הברכה (עובר לעשייתן אך) קודם שזמן חיוב המצוה הגיע, שאם זו מצוה נפרדת יתכן שזמנה הוא אך ורק 'עובר לעשייתן' של המצוה, אך כלל לא נאמר כלפי הברכה את הזמן שנאמר כלפי המצוה. אמנם בד"כ נפק"מ זו לא תבא לידי ביטוי כ"כ, כי משום עובר לעשייתן צריך שהברכה תהא סמוך למצוה. (ויש מחלוקת בראשונים אם שרי לברך 'לישב בסוכה' חוץ לסוכה ואז להכנס אליה מיד. וטעם האוסר הוא משום חסרון של 'עובר לעשייתן'). ועיין בזה לגבי ברכת התפילין (דשרי לברך קודם ולמשמש אח"כ, עי' בשו"ע או"ח ועיין בזה דהמשמוש הוא כהנחה), ולגבי ברכת כיסוי הדם (יו"ד סי' כ"ח ובגליון מהרש"א שם).

ובביאור הגרי"פ (ח"א קפו טור ד') הביא מהרבה ראשונים , דהחוטף מצוה מחבירו עם ברכתה משלם רק עשרה זהובים על שניהם "דמצוה וברכה הכל אחד". ובספר 'דינא דחיי' לבעל כנה"ג (עשין סד) ביאר לה עפ"י מה שתירצו האיבעיא (חולין שם) דהתשלומין על הברכה.

וכך אפשר אולי ללמוד מדברי הראב"ד בהל' סוכה, שמברכין על הספיקות דהברכה אזלא בתר המצוה [דלא כהרמב"ם שם], והרי הברכה אינה אלא ספק דרבנן ומאי איכפת לן אם המצוה היא מדאורייתא, אלא לאו ש"מ כנ"ל. וקצת יש ללמוד כן מישועות יעקב שהביא באגרות משה (ח"א קץ ד"ה והנכון לענ"ד בזה), שהסתפק אם שייך ערבות בדרבנן, ומה הסתפק הא כמעט כל הראשונים (ר"ה כח.) פירשו שמוציאים בברכת המצוות מדין ערבות, אלא לאו צ"ל דהישועות יעקב סבר שברכת המצוות נעשית חלק מהמצוה דאורייתא, ואין מהם ראי' לשאר דרבנן.

וגם מדברי הנוב"י (קמא או"ח לט) יש לדון כן, שכתב דברכה על דאורייתא נחשבת "מקודש" לגבי ברכה אחרת.

וכמה מפרשים ביארו דברכה דהפרשת תרומה הויא הקריאת שם, וא"כ פשוט ששם היא מענין המצוה. וראה כעין זה בשיח ערב להגר"ש קוטלר זצ"ל (פסחים ג' סק"ו) ולהבל"ח בברכת מרדכי (ברכות סי' ו' סק"ד-ה). ובקובץ ישורון (כרך ג') משמי' דהגרי"ז ז"ל, והוכיח כדבריו מכמה דוכתין.

ובמור וקציעה (סי' תערב) כתב כן לגבי ברכת נר חנוכה, דאתיא להכירא שעושה לשם מצוה.

ובברכת הכרם לפסחים (עמ' נ-נא) הוכיח הגר"י קליינר זצ"ל דברכה היא חלק מהמצוה, מדברי הראשונים והאחרונים דבמצוות שנא' בהם "קמה" מברכין עליהם בעמידה, הרי שמהמצוה למדו לברכה. ועוד ציין לדרישה (יו"ד א' כט) וירושלמי דתרומות, ואולי כונתו לירושלמי ריש תרומות שהביא בדרישה שם, שנתנו על זה טעם מקרא "והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו" משמע שצריך לשמוע הברכה, וא"כ מדקרי הירושלמי לבהמ"צ "והאזנת למצוותיו" ש"מ דהויא ענין אחד עם המצוה. [ומה שלמדו מזה לבהמ"צ מסתמא הוא מדסיפא מיירי ב"חוקיו" א"כ רישא קאי בברכה על החוקים].

אכן הגר"א כתב ביו"ד (קכ סקכ"ו) דגם ספק בברכה על מצוה דאורייתא הויא ספק דרבנן ואין מברכין. [ואולי פסק כהרמב"ם]. וכדנקטינן בסתמא.

מה הטעם דבעינן עובר לעשייתן

הריטב"א (פסחים ז:) אומר ב' טעמים בזה: א' שיכוון לשם מצוה. ב' שיקדים עבודת הנפש לעבודת הגוף. (ואגב, בשו"ת נודע ביהודה קמא יו"ד סי' צ"ג, אומר שם לא לומר 'לשם יחוד' לפני המצוה, אך מסיים באותה התשובה שהוא עצמו אומר לשם יחוד במצוות שאין ברכה לפניהם).

גם המאירי כתב: "אע"פ שבברכות הנהנין ברכה לאחריה פשוטה יותר מלפניה וכו', בבהמ"צ פשוט יותר בשלפניה - כדי שיהא ניכר שכוונתו למצוה, והוא שאמרו כל המצות כלן מברך עליהם עול"ע".

וכן האבודרהם כתב: "שענין הברכות כולם - לקבל עול מלכות שמים עלינו". וכך הוא בלחם שמים להיעב"ץ (רפ"ב דברכות) במו"מ בתוס' בסוכה (מב. ד"ה כשהפכו). ועי' בכת"ס (או"ח כא ד"ה ואם).

וכך יש לדון במש"כ האור זרוע (ח"א ס"ס תקפג) בדעת הירושלמי שמברכין על עשיית תפילין: "דמשום דמצוה לעשות המצוה לשמה מברך על עשייתה", דלכאורה ה"ה בשאר מצוות מברכים מה"ט שעושה אותם לשם המצוה.

ובדומה לזה במשך חכמה (דברים ח' י') לענין ברכות התורה, שלא יבואו ללמוד שלא לשמה ולעשותה קרדום להתעטר בה. וכך דייק בדבר משה למהרח"מ אמארילייו (ח"ג ו') מהר"ן (הובא בב"י ר"ס מז), שברכת התורה באה להורות שאנו לומדים לשמה.

ברכות שונות, האם הוו ברכת המצוות או ברכת הנהנין

ט"ז יו"ד סי' א' סקי"ז מקשה למה כתוב שאילם לא ישחוט לכתחילה משום שלא יכול לברך, וכן בתרומה, והרי אפשר שאחר יברך והוא יצא ידי הברכה ממנו, וכמו שכתוב בגמ' ר"ה כט. כל הברכות אע"פ שיצא מוציא, ופרש"י כיון שכל ישראל ערבים זה בזה למצוות, ורק בברכת הנהנין אין ערבות כי יכול לא להנות ולא להתחייב בברכה. ואומר הט"ז דיש לומר דבתרומה ושחיטה כיון שאפשר שאחר שיכול לברך ישחוט ויתרום, לכן לכתחילה לא יעשה זאת מי שאינו יכול לברך. [היינו, שכל מצוה שצריך שדווקא הוא יעשה, אם לא יכול לברך, מישהו אחר יכול לברך ולהוציאו ידי"ח משום דין ערבות. אולם אם אין צורך שדווקא הוא יעשה את המצוה, אם כן שמישהו אחר יעשה את המצוה והעושה עצמו יברך, והיינו כמו בברכות הנהנין 'דלא ליתהני ולא ליבריך', ולכן לא יכול להוציא אחר ידי"ח אם המברך עצמו לא נהנה ג"כ, וכך גם פה. רעק"א]. ומביא הט"ז שהרא"ש ס"ל שבשחיטה אפשר לכתחילה לשחוט ושאחר יברך ויוציאו, ומסביר הט"ז דס"ל לרא"ש שברכת השחיטה היא ברכת השבח ולא המצוות, שמשבח להקב"ה על שאסר לנו לאכול בשר בלא שחיטה, וכיון שזה רק שבח אין זה דווקא על העושה אלא כולם שייכים בזה אותו דבר אלא שלא שייך לברך זאת שלא בשעת המצוה. ומביא שזה כעין מה שכתב הב"י בדעת ר"ת בברכת ברית מילה, וכן שזה כעין ברכת אירוסין שהרב מברך ולא החתן. ואומר הט"ז שאין זה כתרומה (ששם הרא"ש אמר ג"כ שלכתחילה לא יפריש מי שלא יכול לברך) כי ברכת הפרשת תרומה היא לא רק שבח על האיסור לאכול טבל אלא מברך על עצם המצוה כי חייב להפריש תרומה גם אם לא רוצה לאכול, וכיון שזה חיוב גמור על גופו ואין זה רק שאם רוצה לאכול אז יפריש, לכן לכתחילה יפריש רק מי שיכול לברך. ובהגהות רעק"א כותב על הט"ז שלא מצא שכתוב שחייב להפריש מיד כשזה אצלו, אלא רק כשרוצה לאכול צריך להפריש כדי שלא לאכול טבל, גם בשו"ת התשב"ץ (ח"א סי' ק"מ) אומר כבה"ג שלא מנה כלל את מצות השחיטה במנין שלו, (ולא כרמב"ם ורמב"ן שכן מנו), וס"ל שאין זה כלל מצוה אלא רק חיוב שלא לאכול אח"כ נבילה. עוד הקשו על הט"ז מרש"י גיטין מז: שכתב להדיא וז"ל "...ולא דמי (ביכורים) למעשר, דאפילו למאן דאמר אין קנין לא מיחייב לעשר על חלקו של עובד כוכבים דמעשר טביל ואסר ליה באכילה ולאו מצוה דרמיא עליה היא אלא אם כן אוכלן או מוכרן דקא משתרשי ליה אבל ביכורים מצוה דרמיא עליה היא".

ובספר דעת תורה (סי' א' אות מ"ח) הביא מהגמ' ורש"י בחולין קלד: שמשמע ג"כ דלא כט"ז, והביא עוד מחלוקת בזה בבבלי וירושלמי. ובשפת אמת דף ט' מביא שכהט"ז כך כתב בתוס' רי"ד קידושין נח:, ועיין עוד בשו"ת יביע אומר (ח"ו יו"ד סי' כ"ט אות ב').

דרישה סק"ז וסי' י"ט סק"א ס"ל שברכת השחיטה היא ברכת המצוות, אולם בב"ח בסי' א' רואים דס"ל שברכת השחיטה היא ברכת הנהנין, והט"ז סקי"ז ס"ל שזה ברכת השבח. ועל מה שהקשה הט"ז שלא מצינו ברכה על המנעות מלא תעשה, החת"ס או"ח נ"ד כתב דשאני שחיטה שיש בה מעשה גמור וזהירות מצעב"ח, ולכן חשיב ברכת המצוות, וכ"כ רא"ש בכתובות פרק א' סי' י"ב. הט"ז כתב שבתרומה חייבים להפריש מיד כשהפירות אצלו. רעק"א מביא שהמג"א או"ח סי' ח' כתב ש'הפרשת חלה אינה מצוה כ"כ דאינו עושה אלא כדי לתקן מאכלו, דומיא דשחיטה', וס"ל שזה ברכת הנהנין (לפחות לענין חיוב עמידה בברכה) ואי"ז כט"ז לגבי תרומה. (ובתוס' חולין קה. בסוה"ע כתב "ובהלכות גדולות פירש דראשונים שהם מצוה משום סרך תרומה טעונין ברכה אבל אחרונים שהם לצורך אדם משום מלח סדומית אין טעונין ברכה ומכאן כתב רבינו יהודה בפרק במה מדליקין בתוספ' שאין לברך על קריאת שמע שלפני מטתו אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות שמע ואם תאמר אמצעיים כגון בין גבינה לבשר שהן לצורך מצוה יהיו טעונין ברכה וי"ל דאין זה כי אם הכשר אכילה כמו ניקור חלב ומליחת בשר"). אולם הגר"א שם חולק על המג"א וס"ל דהוי ברכת המצוות לכל דבר ("ודברי מג"א שכתב דחלה אינה מצוה דבריו אין להם שחר והלא אסור לעשות עיסתו קבין וכו'"). וכן בשו"ת מהר"י אסאד (יו"ד סי' רמ"ד). ויש שהסבירו את הט"ז עפ"י מש"כ רש"י ביבמות פ"ו שהפרשת תרומה זה בירור חלקו של הכהן מהטבל, וכ"כ התוס' בסוכה ל"ה, ועי' בלשון הרא"ש בנדרים יב., ובאתוון דאורייתא בהתחלה.

ויש שתלו בזה את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אם ההפרשה והנתינה הם ב' מצוות נפרדות.

האם ברכה היא בעמידה דווקא

מקור

הטור (יו"ד רסה א) וסמ"ק (סי' צב הגהה ה') כתבו בשם ירושלמי ופסיקתא זוטרתא (פר' לך ופר' שלח) דילפינן בגז"ש "לכם - לכם" מספירת העומר, ובספירת העומר צריך לעמוד שנאמר "מהחל חרמש בקמה" ודרשינן ב"קומה". ובב"ח (ר"ס ח') ביאר שטעם הירושלמי אינו בגלל הגז"ש, אלא מחשיבות הברכה שאומרים בהם "וציונו" שקרבנו המקום לעבודתו. ונפק"מ אם צריך לעמוד רק במצוות מסויימות או בכל המצוות - עי' במג"א ופמ"ג שם (א"א סק"ב) מחצית השקל (שם). ובמג"א (תר"צ סק"א) ושד"ח דלהלן.

ובאורחות חיים (ציצית כז) הוסיף סמך לדבר מהכתוב "ויעמוד שלמה ויברך", וכן מצינו כתוב בלויים "לעמוד לשרת" מכאן אמרו אין שירות אלא מעומד. ובשלטי הגיבורים שעל המרדכי (ברכות פ"ד ה) הביא הביא מהירושלמי שלמד מהכתוב "קום כי דבר ה' אליך", מכאן אמר רבי אלעזר: כד ענו איש"ר וכל דבר שבקדושה בעי למיקם על רגלוהי. והשד"ח (פאה"ש ח"א 397) הביא סמך מהפסוק "קומו וברכו את ה'" (נחמי' ט ה). ועוד כתב ק"ו ברכת שמים מברכת הדיוט, שבהר גריזים נאמר על השבטים המברכים "אלה יעמדו לברך" וגו'.

וכתב הארחות חיים דכל הברכות מברך מעומד היינו ברכת המצוות, דברכה"נ איתא להדיא במשנה 'ישבו, אחד מברך לכולם' ועוד. הובא בביאור הגר"א (או"ח סי' ח' ס"א). וכן בשו"ע (או"ח סי' ח') איתא ש"יתעטף בציצית ויברך מעומד", ופי' המג"א שהעיטוף והברכה יהיו שתיהם מעומד. ומקשה המג"א מהפרשת חלה דאיתא במשנה דשרי להפריש מיושב. ומתרץ שהפרשת חלה אינה כל כך מצוה כי עושה כדי לתקן מאכלו. והגר"א חולק עליו בזה, ומביא שהר"י וכן הטור כלל לא כתבו שיברך מעומד אלא רק כתבו להתעטף מעומד.

והגרש"ק בהגהות חכמת שלמה על השו"ע שם כותב שחז"ל תקנו את הברכה כעין המצוה, שאם המצוה היא בעמידה, גם הברכה כך. [ולגבי המצוות, ספירת העומר היא במעומד, (מהחל חרמש בקמה - בקומה), והוקש לזה תקיעת שופר וציצית. וסימנך 'עצ"ת ה' היא תקום' - 'עומר ציצית תקיעה'. ולכאורה משמע לפי"ז שרק באלו צריך לברך מעומד לדעתו].

ובפמ"ג (בפתיחה להל' ברכות -סי' ר"ב- אות י"ח) כתב שברכת המצוות בעמידה, וברכת הנהנין בישיבה, ובמג"א וא"ר (ח' ב') כתבו ששחיטה וחלה הם כברכות הנהנין. ולגבי אכילת מצה וישיבת סוכה אומר שזה דומה לנהנין (מצה) או שמברך על המצוה וגם על ההנאה (סוכה). 'וברכת השבח רשאי מיושב לבד ברכת הלבנה מעומד'.

והגר"א בביאורו (ח' סק"ג, כה סק"ל) כתב שאין צריך לעמוד בברכת המצוות, ועיין עוד בהגהות הגר"ח צאנזער (סי' ח', שו"ע מהדו' פרידמן) וברכי יוסף (ס"ק ד') ושיורי ברכה (ס"ק ג').

טעם

הרבה ראשונים כתבו או הביאו שמברכין בעמידה על מצוות שהם בעמידה וכך הובא במאסף 'סוכת דוד' עמ"ס סוכה מרבינו קלונימוס ב"ר שבתאי מראשוני הראשונים. וכ"כ כמה אחרונים שמצוה שאי"צ לעשותה בעמידה אי"צ לעמוד בברכתה.

ובעיטור (הל' ציצית ש"ג ח"ב) כתב בשם גאון, וכן הוא באורחות חיים (שם), דכל מצוה שלא ניתנה להנות מברכין מעומד, והעיטור תמה על זה דהא גם נטילת ידים ולישב בסוכה מיושב מברכין מעומד. [ושמא י"ל דה"חיוב" לברך מעומד הוא רק באותם שאינם להנאה, אבל גם בנט"י וכדומה "אפשר" לברך בעמידה ואין חיוב הפוך לברך בישיבה, ומכוין שכך פשוט שהמנהג בנט"י לברך בעמידה מאחר ונוטלין בעמידה].

סימנים

האבודרהם נתן סימן "על"ץ של"ם", והסמ"ק נתן סימן "עצ"ת ה' לעולם תעמוד" דעצ"ת ר"ת עומר ציצית תקיעה, והשד"ח הביא סימן זה באופן אחר: "עצ"ת ה' לעל"ם תעמוד" עירוב ציצית תפילין לולב עומר לבנה מילה, ועי' מטה משה (סי' תרסה).

האם ברכת השבח היא לכתחילה בעמידה

יש שדייקו מלשון הפמ"ג (בפתיחה להל' ברכות -סי' ר"ב- אות י"ח) 'וברכת השבח רשאי מיושב (לבד ברכת הלבנה מעומד)', שממש"כ 'רשאי' משמע שלכתחילה יש ענין לברך בעמידה ג"כ. אולם חוץ ממה דיל"ע מדיוק זה, באבודרהם משמע שיברך בישיבה לכתח'. אמנם בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סי' ע"ו) כתב שלכתחילה יש לברך מעומד גם ברכות השבח (ולא רק ברכת המצוות), וכותב שם שיש בזה גם לפעמים ענין משום החשבת הברכה עיי"ש.

וברמב"ם הלכות ברכות י יז לאחר שכתב כמה ברכות השבח, כתב על ברכת קידוש לבנה שצריך לברך מעומד (ומשמע שעל כל שאר הברכות א"צ).

ברכה לשליח

כתב הגאון רבי צבי פסח פראנק, דבכל מקום שהדין הוא שהשליח מברך על מצוה שעושה בשביל אחר, זה משום שהוא זה שחייב בברכה. ולא משום שהשליחות היא גם על מעשה המצוה וגם על הברכה. (כ"כ בחוברת 'תורת ארץ ישראל' קיץ תרצ"ב, וב'מקראי קודש' הנדמ"ח פסח ח"א סי' נ"ד).

ובלוח ארץ ישראל כתב הגרי"מ טוקצינסקי שאולי בבדיקת חמץ כששולח שליח, השליח מברך רק מדין שליחות - שהיא חלה גם על הבדיקה וגם על הברכה. וכך משמע בלשון המשנה ברורה (סי' תל"ב סק"י) שכתב 'ואם בעה"ב אינו בודק כלל ומצוה לאחר לבדוק, אותו אחר מברך, דהוי כשלוחו גם לענין הברכה'. אולם הגרצ"פ פליג, ואומר דצ"ל שגם כוונת המ"ב כן, ורק ר"ל שהשליח מברך אך לא דיבר על הגדר המדוייק של המחוייב בברכה, (ומביאים שמקור המשנ"ב בשעה"צ זה 'חק יוסף', ושם לא נמצא לשון זו שהוא שלוחו על הברכה). ובמג"א (שם סק"ו) כתב שאם בעה"ב לא בודק אלא רק מצוה אחר לבדוק, השליח מברך. ומקשה המג"א איך הוא מברך, הרי אין המצוה מוטלת עליו, "וצריך לומר דמכל מקום מצוה קעביד, דומיא דמילה שהמצוה על אבי הבן, ומ"מ אם אחר מל אחר מברך". ומדייק הגרצ"פ שאין ברכת השליח מדין שליחות, דאם היה ס"ל למג"א כך לא היה קשה מאום.

(ונחלקו אם הברכה היא על המצווה או על העושה. וראה 'ברכת התורה').

כשהמשלח עושה חלק מהמצוה ומברך

ובשו"ע (שם ס"ב) כתב שאם בעה"ב רוצה, יעמיד אצלו מבני הבית כשמברך, ואח"כ יתפזרו וכל אחד יבדוק חלק אחר. וכתב בחק יעקב (סקי"א) 'ויענו אמן על ברכתו, ואם אינם עומדין אצל ברכתו, משמעות הפוסקים מהתוס' שאין יכול לשלוח אותם לבדוק'. ומשמע שיש על השליח חיוב לברך, ולא שכל ברכתו היא רק משום שליחות לבעה"ב, כי אם היה כך אז סגי שבעה"ב בירך. (ובחק יעקב עצמו מביא שהעולת שבת תמה עליו למה לא יוכל לבדוק מדין שלוחו של אדם כמותו. והשיב הח"י דאף שבעה"ב שרי לשלוח, מכל מקום השליח לא יוצא בבדיקה בלי ברכה. ואי אפשר שיברך גם הוא, כי זו מצוה אחת ואי אפשר שיברכו עליה פעמיים. ויל"ע בזה ולא הבינותי דיִי).

אם המשלח יכול לא לעשות כלל, ולברך

והסתפק הגרצ"פ האם המשלח יכול לברך כשהשליח עושה את כל המצוה לבדו. כי הרי אין חיוב הברכה עליו, למש"כ לעיל שהברכה נתקנה על העושה את המצוה ולא על המחוייב במצוה, וגם אם רוצה לברך כדי להוציא בברכה את השליח, יש לעיין כי הרי השליח לא חייב לברך (כי הוא לא חייב כלל במצוה), ואם כן אולי לא שייך לברך להוציאו במה שלא חייב (ורק יש לו רשות לברך כי הוא עושה את כל המצוה). ומביא שנחלקו בזה האחרונים בעניין בדיקת חמץ: בספר ערך השלחן (סי' תל"ב סק"ד) למד מדברי הים של שלמה (חולין סי' ד') דאם בעה"ב לא בודק כלל, בעה"ב אינו יכול לברך. והיש"ש מיירי באילם ששוחט, שהרא"ש כתב שמדבר ואינו שומע לא ישחוט לכתחילה כי לא יוכל לברך, אך אילם יכול לכתחילה לשחוט כי יכול לשמוע הברכה ממישהו אחר. וכתב היש"ש שזה רק במי שלא יכול לברך בעצמו, אך אם יכול, אינו יכול לשמוע הברכה ממישהו אחר. והגרצ"פ כתב שאין דומה לנד"ד (כי בבדיקת חמץ המברך הוא המשלח של העושה). אולם בפרי חדש כתב (שם) שרשאי בעה"ב לברך אע"פ שאינו בודק בעצמו אלא ע"י שלוחו.

ובשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' ק"י) כתב הגרש"ק דמה שנהגו שאחר ידליק הנרות והיא תברך, זהו מנהג בורות, שכל מצוה הנעשית ע"י שליח, ראוי לברך השליח.

ובשו"ת כתב סופר (יו"ד סי' ק"נ ד"ה וכשאני) כתב שמסברא היה אומר שאם השליח ליד המשלח, יותר ראוי שהמשלח יברך אף אם השליח עושה הכל, והשליח יעשה אח"כ מדין שלוחו של אדם כמותו, אך מביא שבתרומת הדשן (סי' ק"מ) שהב"י (או"ח תקפ"ה) הביאו, משמע שתמיד השליח מברך אם הוא עושה הכל. ועיי"ש בסו"ד מש"כ לחלק בין ברכת המצוות שהשליח מברך, לבין ברכת שהחיינו שבה אין ערבות עיי"ש.

ובספר ערך השלחן (תקפ"ה סק"ג) כתב שאי אפשר שהמשלח יברך והשליח יעשה המצוה מטעם אחר, והוא משום שברכה שמברכים אותה לפני העשייה, אי אפשר שאחד יברך והשני יעשה את המצוה, כי שמא השני בסוף לא יקיים, ונמצאת ברכתו לבטלה. (דומיא דמש"כ הרשב"א (שו"ת ח"א סי' י"ח) שלכן לא מברכים על צדקה וכל המצות שקיומם תלוי במישהו אחר). ועיין ערך 'מילה', ו'ברכת התורה'.

האיסור לבטל ברכה

במשנה בתרומות (פ"א מ"ו) איתא דאילם וערום ובעל קרי לא יתרומו, ומבואר במפרשים שעי"ז תתבטל הברכה, ודין זה נפסק ברמב"ם (פ"ד מתרומות ה"ד, פ"ה מביכורים הי"א) וטור ושו"ע (יו"ד שלא סל"ב, שכח ס"א).

וכן לגבי שחיטה נפסק בטור וש"ע (יו"ד א' ס"י) דערום לא ישחוט לכתחילה מפני שאינו יכול לברך [וע"ש ס"ז דאילם יכול לצאת ע"י אחרים].

ובט"ז (תרסח סק"א) שהביא מתשו' מהרש"ל (סי' סח) דכשא"א לברך אסור ליכנס לסוכה!

ובפר"ח (או"ח ס"ס סו) כתב דאם מותר להניח ציצית ותפילין בין גאולה לתפילה ע"כ שגם מותר לברך עליהם, דכיון דעביד איסורא להניח תפילין בלא ברכה לא הוי הפסק.

בתרומת הדשן (ח"א רסט) כתב דפדיון הבן שחל בשבת נדחה ליום א' מחמת הברכה. [ולהלכה למעשה צ"ע].

ובשערי תשובה (ח' סקי"ב) מתבואות שור (יט סקי"ז) דמוטב להכניס את עצמו בספק גרם ברכה שאינה צריכה, מליכנס בספק שימנע מלברך על עשיית המצוה!

ורבינו דוד (פסחים קיח) לענין ברכה על הלל בליל פסח: "א"א שלא יברכו עליו תחלה, כי מי ערב את לבו לפטור את עצמו מחיוב ברכה שלא ברשות, והלא יש לו מאמר החכמים... על שלא ברכו בתורה תחילה".

והמג"א (שכג סקי"ג) כתב דמותר לטבול כלי בשבת ע"י נכרי, אע"פ שמפסיד הברכה עי"ז, ואמנם המשנ"ב (שם סקל"ו) ביאר דזהו כשאין כלי אחר. [בצל החכמה ח"ד קמט סק"ט]. אבל לא נראה שכוונתו לביטול ברכה אלא לאיסורי שבת. וע"ע שם דהשואל או שוכר כלים מחנוני ישראל יטבלם בלא ברכה, והחנוני יודיע זאת למי שיקנם אח"כ שלא יטבלוהו שנית בברכה. הרי דשרי להשאיל ולהשכיר בכה"ג אף שמפסידין עי"ז הברכה.

במטה יהודה (קמו סק"ב) הביא מהפר"ח דאף שאסור לצאת בקריאת התורה כי אם בין גברא לגברא, מסתברא שיכול לצאת קודם שבירכו ברכה אחרונה, וכתב דאין נראה להקל בזה, כיון דהך ברכה שייכה לקריאה חשיבא כוותה והוי בכלל עוזבי ה' יכלו, וכ"ש למ"ד דברכת התורה לפניה ולאחריה הויא מן התורה. וכן העלה הפר"ח גופיה ריש סימן מ"ז. [ולהנ"ל מהפר"ח יש להבין מאי שנא קריאת התורה מתפילין. ואפשר לחלק בתרתי, חדא דאינה ברכת המצוה אלא ברכת השבח על תקנת קריאת התורה, וכדבשאר מצוות שלא מצינו בהם ברכה אחרונה, ובזה ס"ל הפר"ח להקל. א"נ אין ברכה זו חובת השומעים אלא חובת העולה, ולכך השומעים יכולים לצאת אף שחייבים בעצם השמיעה].

והנה ידוע מה שדייק בתוס' רא"ש (ברכות טו.) מהגמ' דברכות אינן מעכבות לפי שהם מדרבנן, משמע שאם היו מדאורייתא היו מעכבות, והי' צריך לחזור ולקיים המצוה עם ברכה. וכן נראה מדברי הראב"ן בבי' הנ"ל למס' כלה (פ' ראשון, עמ' ה') שכתב: "ואומר אני לפי ע"ד ומיעוט שכלי שלכך תקנו חז"ל ברכה לכל המצות ועובר לעשייתן, לפי שאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה וכו', ועוד שהם מצוין מה"ת וכן הדין לברכות אירוסין ונשואין. וגם בנט"י הזהירו לברך עליהן ועובר לעשייתן שיש להם סמך מן התורה מן הכתוב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים (ויקרא טו יא) הא שטף טהור בתמיהה. אלא אחר שלא שטף (טהור) [טמא]. וכן לטבילת הנדה". הרי לכאורה כהרא"ש, שאם ברכת המצוות מדאורייתא היו מעכבות. וידועה קושיית הגר"א וסרמן זצ"ל בדבר אברהם (ח"א טז), האם לפי הרא"ש מי שלמד תורה בלא ברכות התורה לא קיים מצות ת"ת, דהלא קיי"ל דברכות התורה הוו מדאורייתא.

ובטור (או"ח תקנה) הביא מנהג הקדמונים באשכנז שלא להתעטף בציצית בט' באב, ויש המתעטפים בטלית קטן תחת בגדיהם, ובב"י ופרישה מייתו עלה לאגור (סי' תתמו) דיש יחידים הלובשים טלית קטן תחת בגדיהם בלי ברכה. וצריך עיון בתרתי, חדא מה מועיל לבטל ברכה אם בפועל מתעטפים בציצית, ועוד הרי אסור לבטל ברכה. ואפשר שביטול הברכה אינו בשביל המנהג אלא מהלכות ציצית, דסובר לאגור שאין לברך על טלית קטן.

ברכת הנהנין

ב'וזאת הברכה' (בירור הלכה, סי' ל') עמד בענין זה גם לענין ברכות הנהנין, אם מותר להכניס עצמו למצב שאינו יכול לברך, ומייתי מתוס' בברכות (לז. ד"ה כוסס) ורא"ש (שם פ"ו סי' ט') וטור (רח ס"ד) לאכול בסעודה אפי' דבר שמסופקים מה ברכה אחרונה שלו. [ואין לומר דברכת הנהנין שאני שבלא זה הוי מועל וגוזל, חדא דהא מיירי באנוס שאינו יכול לברך, ועוד דמיירי בברכה אחרונה שלא מוכרח שגם לגבה אמרו דחשיב מועל וגוזל].

ברכת שהחיינו

משו"ע ורמ"א (תקנא סי"ז) דאף ברכת שהחיינו אין לבטל, וכן הביא משנ"ב (רכג סק"ז) ממג"א (שם סק"ג), דהגם שנראה בגמ' דשהחיינו רשות מ"מ אין להקל בזה ורק היכא דאיתמר איתמר, וכן נראה מביאור הלכה שם ריש הסימן. והחת"ס (או"ח נה) ומור וקציעה (סי' רכג) ומרומי שדה (ברכות לז:, נד.) כתבו דמי שיודע בעצמו שנהנה - חובה גמורה היא לו לברך שהחיינו.

אע"פ שיצא מוציא אחרים ידי"ח

יכול להוציא אחרים ידי"ח כשהוא מברך לעצמו, ואפילו אם הם בקיאים, אם מתכוונים לצאת ולהוציא. ואפילו אם יצא מוציא אחרים בברכתו, מדין ערבות, אך בזה י"א שרק את מי שאינו בקיא יכול להוציא. עי' משנ"ב ח' סקי"ד. ופמ"ג שם מוסיף שאף בברכת ציצית שזו מצוה שחייב בה רק אחרי שמתעטף בבגד ד' כנפות, בכ"ז מוציא אחרים מדין ערבות.

ברכה על מצוות דרבנן

עי' חדש על ה(מ)דף (סוכה מו).

ברכה על מצוות שאינן אלא מנהג

עי' סוכה (מד:) לענין ערבה, ועי' פתחי תשובה (יו"ד סי' קצד ס"ק ב) לענין כמה דברים שאינם אלא מנהג.

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף