ערך/אשתו כגופו

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי אשתו כגופו

אשתו כגופו

מצוה בסתר - המאירי בכתובות (סז: ד"ה הצדקה) כתב דכשאשתו יודעת מצדקה שעושה אינו ממעט מגודל המצוה ועדיין מיקרי מתן בסתר, "ולא רצה לילך ביחיד והוליך אשתו עמו מפני שחשבה כגופו ולא הופקעה בסיבתה העלמת המתן". [וצ"ע אם כך הוא בכל המצוות, או מאיזה טעם הוא רק בצדקה].

קריאת שמע - בשו"ע או"ח (עג ס"ב) יש מחלוקת בזה לענין קריאת שמע. [אך שאפשר כיון ששם הנידון מצד הרהור מש"ה מחמירים וליכא ראיה לכלל הדין דאשתו כגופו, וכן המתירים יתכן דטעמם משום דבאשתו ל"ש כ"כ הרהור אבל אינו ענין להא דהוי כגופו].

נר חנוכה - הרא"ש (פ"ב דשבת סי' ח') כתב דאורח אינו יוצא בנרו של בעה"ב דלא הוי בכלל "איש ואשתו". אכן הגר"א גריס שם דלא הוי בכלל "איש וביתו". ובא"ר (תרעא סק"ג, תרעז סק"ד) כתב, דאף להמהדרין שצריך שידליקו כל אחד מבני הבית, אי"צ שגם האיש וגם אשתו שניהם ידליקו בשביל דין מהדרין. וכן נראה הסכמת הפמ"ג וכ"כ במשנ"ב (תרעא סק"ט). אכן בברכי יוסף (תרעא סק"ב) הקשה על א"ר הנ"ל שאינו מתיישב כ"כ, דלהיות אשתו כגופו חסורי מחסרא ופנה הדרה, שהקטנים מדליקין ועקרת הבית לא. ומוסיף דמפשט דברי הרמב"ם והריא"ז משמע דכשמדליקין נר לכל אחד גם אשתו בכלל.

[ויש לדקדק בדברי הגמ' (שבת כג.) דלאחר שנשא אשה לא השתתף יותר בפריטי, ועל דברי הגמ' הי' אפש"ל דאורחא דמילתא נקט, אך מדכל הראשונים העתיקו הדברים כפשוטם, נראה לכאורה שדוקא הדלקה דאשתו פוטרת מלהשתתף בפריטי. וצ"ע. ובמש"כ הברכ"י בדעת הרמב"ם להדליק גם על אשתו, הנה הרמב"ם הגדיר הדלקת נ"ח (רפ"ד מחנוכה) "מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק" - הרי שחובת הבית היא, ולגבי נר שבת כתב (פ"ה משבת ה"ג) "ונשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים, לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות במלאכת הבית", ומעתה כיון דנ"ח היא מחובות הבית נאמר דמפני זה הדלקה דבעה"ב מהני להן טפי מלאחרים].

ובמג"א (תרעו סק"ב) כתב שגם לענין שהחיינו דנ"ח, אין לו לברך אם כבר הדליקה אשתו, ולמד כן גם בדעת העולת שבת ושיירי כנה"ג. [אף שלענין הודאה חידוש הוא לומר כן שיוצא ע"י אחר, ועי' ב"ח וא"ר וא"ז שם דבאמת מהודאה אינו נפטר. ועי' להלן לענין ברכת הגומל].

הכנה לשבת - בערוך השולחן (ר"נ סוף ס"ג) כתב דהא דלא נוהגים בזמן הזה לעשות דבר לכבוד שבת אף שאמוראים נהגו כן, דאצלנו נשותינו עושות ומכינות בעצמן לכבוד שבת ואשתו כגופו.

עירוב - בשו"ע (או"ח שסז) כתב: אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו, אפילו אם מיחה בה שלא לערב, ואפילו אין רגיל לערב עמהם. והמשנ"ב (שם סק"א) כתב הטעם בשם האחרונים מפני שאשתו כגופו.

פדיון שבויים יותר מכדי דמיהם - בתוס' בגיטין (מה. ד"ה והיו) וכתובות (נב. ד"ה והיו) כ' דאשתו כגופו לענין זה. וברא"ש (כתובות שם סי' כב) צירף זה לטעם אחר.

הפרת נדרים - הר"ן בנדרים (ח: ד"ה שמע) בטעמא דר"י שאין הבעל מיפר נדרי אשתו, כתב בטעם ב' משום אשתו כגופו.

נידוי - הר"ן שם (ד"ה וכי) בשם הראב"ד ז"ל דגם לגבי נידוי אינו נוהג כלפי אשתו.

קבלת מתנה - בשו"ע (חו"מ רמז ס"ב) כתב דאשתו כגופו לקבלת מתנה.

שטר - הג"מ (סו"ס משפטים סי' מח) ששטר שכתב בו על אם אשתו "אימי" לא מרע לשטרא, דהבעל כאשתו.

מתנות כהונה – הר"ן בחולין (ברי"ף מה. ד"ה הבו) ביאר הדין דגם הנותן מתנו"כ לבעל כהנת קיים מצות נתינה. ובכרתי (סא סק"ט) כתב דיד בעל כיד אשה, ואין ללמוד מזה ליתן מתנו"כ לשלוחו של כהן דבסיפרי (דברים יח ג) איתא ונתן לכהן - לכהן עצמו. ובדדרך אמונה (בכורים פ"ט ה"כ, בה"ל ד"ה ולא עוד) ביאר כך גם דברי הר"ן. [ומדברי הכרתי ילפינן דהאי דינא דאשתו כגופו אזיל גם איפכא, שהבעל נחשב כאשתו].

ביד אברהם (יו"ד שה ס"י על הגהת רמ"א) כתב דאשת כהן יכולה לקבל פדיון הבן, דכיד בעלה דמי.

ברכת המזון - יעויין מג"א (קפז סק"ג) שנשים יכולות להזכיר בברכת המזון ברית ותורה אף שהם עצמם לא שייכות בהם, דאם הם כבר נשואות הם כבעליהם. [ועפ"ז י"ל גם לגבי פנויות, דכיון דלשבת יצרה לינשא וליישב העולם, אזי גם קודם נישואין תיקנו להם נוסח זה - דלכך יצרה, היינו שזה תכליתם ומהותם].

ברכת הגומל - במור וקציעה (ס"ס ריט) התיר שהבעל יברך הגומל בשביל אשתו אפילו שלא בפניה, ויכול נמי לומר שגמלני, מטעם זה שאשתו כגופו. והא"ר (ריט סקי"ב) כ' דבעל יברך לה והיא תענה אמן, ואף שלגבי שאר קרוביו ואוהביו העלה דאין לברך הגומל, בזה יש לסמוך על הפוסקים דמברכין דאשתו כגופו. [וגם מדברים אלו נפקא לן דאמרינן דהבעל נחשב כאשתו].

בשפתי חכמים על ברכות (כד. ד"ה אשתו כגופו) מנה עוד דינים בזה:

אין אשת כהן נאמנת להעיד על הבכור (בכורות לה:), וכן לענין תשלומי בושת (כתובות סו:), וכן צריך לכתוב 'וסמך ידו' למעט אשתו מסמיכת יד על הקרבן, דהו"א דשרי לה לסמוך דאשתו כגופו (מנחות צג:), ואשה כבעלה לענין עדות (סנהדרין כח), ויכול לפדות אשתו יותר מכדי שויה כמו שמותר לו לגבי עצמו דאשתו כגופו (ב"י אה"ע עח). [אך שלענין נאמנות על בכור ותשלומי בושת, י"ל שפסולה מחמת שנוגעת בדבר, בלא ענין לדין אשתו כגופו].

אכן בשו"ת בנין עולם (או"ח ס"ס לו) כתב שיוצאין י"ח מתנות לאביונים אם נותן לאיש ואשתו, משמע דלא אמרינן בזה אשתו כגופו, ועיי"ש עוד בהגה"ה מבן המחבר. ויעו"ע בשו"ת אבני חפץ (ח"ג מד) שהרחיב בענין זה.

כשיש לו כמה נשים

האדר"ת בספרו חשבונות של מצוה (סוף מצוה תפח) ובספרו ילקוט דוד (אהבת שלום עמ' קס, ועיי"ש כל מש"כ בערך אשתו כגופו) מסתפק בזה.

בנו כגופו

להר"י בן פלט בס' הפרדס (סי' נא) גם בנים נחשבים כגופו, לענין מצוה התלויה בדעת אחרים - שבניו לאו כאחרים נינהו, דלפ"ז יש מקום לדון גם לענין הלכות הנ"ל. [והא דאין מברכין על כיבוד אב ואם אף שלהנ"ל אינה מצוה התלויה באחרים, ראה בערך ברכה על הכשר מצוה].

ובס' יקח מצוות (סי' יב) הביא בזה עוד מרש"מ משאנץ וקרבן אהרן ועזרת כהנים על תורת כהנים (דיבורא דנדבה, פרשתא ב' פ"ד) שנחלקו בדבר, ומהר"ש קלוגר זצ"ל בשנו"ח (סי' ער) ובנו בשערי בנימין (סי' יח) ובית אהרן על כללי הש"ס בשם כוכבי יצחק (ח"א עמ' כ') דבנו כגופו, גליוני הש"ס למהר"י ענגיל (גיטין מה.) בשם חוט המשולש (סי' ד'), והגרי"ע הקשה עליו, וכן בגלה"ש בנדרים (כז.) הביא בשם תשב"ץ.

אם בעלה כגופה

בבית האוצר להגר"י ענגיל זצ"ל דן לגבי אשה אם אמרינן גבה דבעלה כגופה. ולעיל דייקנו מא"ר ומו"ק והכרתי דאמרינן בעלה כגופה, וכן נראה מדברי ההג"מ לעיל לגבי שטר.

האדר"ת (סדר אליהו שנת תר"ס) מסתפק אם גם לגבי אשתו אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו. ובס' יקח מצוות הביא משהם וישפה (פ"ז ממעילה ה"ב, בח"ב של תהילה לדוד) שהסתפק לענין שליחות לדבר עבירה ע"י אשתו.

מעבר לתחילת הדף