ערוך לנר/ראש השנה/כט/א
בגמרא משמיע צריך כוונה. הט"א הקשה סתירה מריש לקיש אר"ל דבפסחים (דף ק"י) דייק ממתניתן שם דמצות צריכות כוונה ובנזיר (דף כ"ג) קאמר על מי שאכל פסח שלא לשם מצוה דפסח מיהא עבד אלמא דס"ל מצות א"צ כונה. ולענ"ד י"ל עפ"י מה שכתב הר"ן בסתירת פסקי הרמב"ם שפסק בשופר שצריך שיתכוין שומע ומשמיע אלמא דס"ל מצות צריכות כונה ואעפ"כ פסק דכפאוהו ואכל מצה יצא דדייק מניה לעיל דמצות א"צ כונה ותירץ הר"ן דס"ל כצריכותא דלעיל למסקנא דהיינו באכילת מצה שנהנה בזה א"צ כונה אבל בתקיעת שופר שלא שייך הנאה בזה צריך כוונה ע"ש. וכן י"ל לר"ל דהתם בפסחים דאיירי לענין אכילת מרור דלא שייך טעמא דנהנה שהרי מרור הוא וכמו שכתב גם הפ"י בשמעתין בזה ס"ל לר"ל דצריך כונה אבל באוכל פסח שלא לשם מצוה שנהנה בזה יוצא משום דנהנה אע"פ שאוכל לשם אכילה גסה:
שם במתניתן ואם לאו היו נופלים. הי"ת הקשה אם כן למה היה משה מניח ידיו ולא הבנתי מאי קושיא הא מקרא מלא כתיב וידי משה כבדים וגו' דהיינו כשראו שכאשר הניח ידו וגבר עמלק אבל ידיו נעשים כבדים שלא יכול להגביהם אז לקחו אבן וישימו תחתיו ואהרן וחור תמכו בידיו ואז היו ידיו אמונה בלי הפסק עד בא השמש ועי"ז גברו ישראל ויחלשו את עמלק:
שם כיוצא בדבר אתה אומר. מייתי מידי משה ומנחש להורות שצריך האדם לשעבד לבו להקב"ה בשני ענינים בעשה טוב וסור מרע כדדרשינן בברכות (פ"ט) בכל לבבך בשני יצרך ביצר הטוב וביצר הרע ובהסתכלות כלפי מעלה על ידי משה שעבדו לבם לעשות טוב כידי משה ובהסתכלות על הנחש שהוא יצה"ר שעבדו את לבם לסור מרע בהכירם שהנחש הוא הממית וכמו כן היצה"ר ונעשו שלמים בסור מרע ועשה טוב:
שם בגמרא טומטום אינו מוציא לא את מינו. הרא"מ בהגהת סמ"ג הקשה למה אינו מוציא מטעם ספק ספיקא שמא הוא זכר ואת"ל שהוא נקבה שמא גם האחר נקבה ותירץ דלא אמרינן ס"ס בתרי גופי. אכן כבר הוכחתי בספרי ע"ל נדה (דף ל"ד) דאמרינן ס"ס בתרי גופי והט"א שהקשה ג"כ קושיא זו תירץ דהוי תרי ס"ס דסתרן אהדדי דאם האחד בא להוציא צ"ל שמא הוא זכר ועל זה כבר הקשה בתוס' ר"ע הרי אפשר דשניהם אמת דהיינו ששניהם נקבה ובלא"ה יש להשיב על תירוץ זה לפי מה שהוכחתי בספרי ע"ל בנדה (דף כ"ט) דדין זה אי אמרינן ס"ס דסתרי אהדדי תלי בשיטות דאי אמרינן היכי דיש חזקת איסור לא מהני ס"ס אין ראיה דלא אמרינן ס"ס דסתרי אהדדי וא"כ הקושיא להך שיטה במקומה עומדת למה לא מוציא טומטום את מינו מטעם ס"ס. ולענ"ד י"ל כיון דלא אמרינן ס"ס היכא דיש ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו מטעם דקודם שבא ספק השני כבר אנו דנין על ספק הראשון לחומרא וא"כ הכא נמי כיון דאם שואל הטומטום אם צריך לצאת ידי תקיעה אנו דנין לחומרא שוב כשבא הספק השני שטומטום רוצה להוציאו ליכא רק חדא ספיקא:
שם בתוספות ד"ה דתנן. ועתה גרסת רבינו יצחק הלוי ניחא. פירוש משום דבמתניתן ערכין (דף כ"ט) דתני מקדישין וגואלין לעולם איירי לענין שדה אחוזה שחוזרת לכהנים ביובל וגם מסיים שם בין לפני היובל בין לאחר היובל אבל במתניתן (דף ל"ג) שם מה דתני וגואלין לעולם היינו לענין בתי ערי חומה כמו שפירש רש"י שם ואע"ג דברייתא שם מייתי ג"כ הך גאולה דשדה אחוזה מכ"מ הוכיח רש"י שפיר דמתניתן רק לענין בתי ערי חומה איירי דלשדה אחוזה ל"צ כיון דכבר תני כן במתניתן (דף כ"ט) ומה דנקטה הברייתא לענין שדה אחוזה ג"כ היינו משום דדרש קרא דגאולת עולם תהיה ללוים וזה ודאי לענין שדה אחוזה ג"כ איירי:
שם ד"ה קמ"ל. וזה דוחק למה דנקטיה לרבי. ועיין בערוכין (דף ג) דשם נקטו התוס' למסקנא כן דנקטיה לרבי. ולענ"ד יש ליישב מה דנקט כן לרבי אף דלא הלכתא כוותיה דהט"א הקשה היאך ס"ד דלא נוהג בלוים כיון דיובל לא נוהג בהם בשדה אחוזה הרי זה לא תלי בלוים אלא בערי לוים ותירץ דאתי כרבי דס"ל דקרא דאחוזת עולם מיירי דוקא בלוים ובערי לוים ע"ש והשתא א"ש כיון דלפ"ז צ"ל שברייתא דהכא רבי היא לכן קאמר שפיר קמ"ל דבהשמטת כספים איתא שהוא ג"כ לרבי:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |