אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ראש השנה/כט

יום ראשון ג כסלו תשפ"ב - מסכת ראש השנה דף כט

טומטום אינו מוציא טומטום אחר ידי חובתו

קושיית הטורי אבן שטומטום יוציא את מינו מחמת ספק ספיקא

שנינו בברייתא (ר"ה כט.): תנו רבנן, הכל חייבין בתקיעת שופר, כהנים ולוים וישראלים, גרים ועבדים משוחררים, וטומטום ואנדרוגינוס, מי שחציו עבד וחציו בן חורין. טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו וכו'. והטעם שאין הטומטום יכול להוציא את מינו, פירש רש"י שמאחר וכל טומטום מספקינן אם זכר הוא או נקבה, ממילא יש לחוש שמא התוקע נקבה ורעהו - זכר.

ותמה הטורי אבן: קשה לי, מינו אמאי אינו מוציא. הא הוה ליה ספק ספיקא - ספק שמא זכר הוא, ואם תמצא לומר נקבה, שמא טומטום השומע נמי נקבה.

וביאר הטורי אבן, שספק ספיקא זה פעמים ויתהפך לאידך גיסא. לדוגמה, באופן שטומטום אחר יבוא להוציא באיזה מצוה מן התורה. וכשנבוא לדון אם יצא ידי חובתו, הרי נסיק מאותו ספק ספיקא ממש, שאכן יצא ידי חובתו - כי הרי הטומטום המוציא הוא ספק זכר ספק נקבה, ואפילו אם נאמר שהוא נקבה שמא גם השומע - הטומטום דנן - אף הוא נקבה. ונמצא שכשאנו דנים את הטומטום הזה כ'מוציא' אנו נוקטים מחמת ספק ספיקא לקולא שהוא זכר, וכשנדון את אותו הטומטום כ'יוצא' נלך אף שם לקולא וננקוט שיתכן והוא נקבה וממילא יש ספק ספיקא להכשיר את הוצאתו ידי חובה על ידי טומטום אחר. מצב כזה נחשב 'תרי קולי דסתרן אהדדי' ואין דנים בכה"ג ספק ספיקא.

הטורי אבן מוסיף ומביא ראיה ליסוד זה מדברי התוספות בנדה. במשנה (נדה כט.) שנינו: המפלת ואינה יודעת מה הפילה [- ויש לחוש שמא היה זכר או נקבה, או שמא כלל לא היה ולד ודמה דם נדה], תשב לזכר ולנקבה ולנדה. והקשו התוספות (ד"ה תשב) מדוע צריכה לשבת שבועיים בטומאה כדין יולדת נקבה, והלא יש כאן ספק ספיקא, ספק שמא כלל לא ילדה, ואף אם ילדה - שמא ילדה זכר. ויישבו התוספות עפ"י היסוד הנ"ל שבמקום שניתן יהיה לדון ספק ספיקא גם באופן אחר ומכח זה לבוא לקולא סותרת, אין דנים ספק ספיקא. ואף שם ניתן לדון את הספק באופן אחר, בציור שבו תראה האשה דם ביום ל"ד וביום מ"א, ואף שם נטהרנה בס"ס, ספק שמא כלל לא ילדה וממילא הראיה הראשונה ביום ל"ד היא ראיית נדה והראיה השניה ביום מ"א כעבור ח' ימים מהראיה הקודמת הינה ראיית זבה השומרת יום כנגד יום. ואף אם נאמר שאכן ילדה, אכתי שמא ילדה נקבה וימים אלו - ל"ד ומ"א - ימי טוהר הם. ונמצא שמחמת ס"ס נטהרנה ולא נדון כלל שמא ילדה זכר, ואילו מחמת הס"ס הראשון אנו רוצים לטהרה מכח הספק שמא ילדה זכר, ובכה"ג הוי תרי קולי דסתרי אהדדי ואין דנים בכה"ג ספק ספיקא.

נידון רע"א בשנים המסופקים אם ברכו ברכהמ"ז אם יכול האחד להוציא חבירו

ובשו"ת רבי עקיבא איגר (ח"א סימן ו) דן בשני אנשים המסופקים אם שכחו לברך ברכת המזון, ודינם לחזור ולברך מספק, האם יכול האחד להוציא את חבירו, מדין ספק ספיקא; ספק שמא המברך כלל לא בירך, ואם תמצא לומר שכבר בירך, שמא השומע ממנו גם כן בירך ואינו צריך כלל לברך שוב.

בתשובתו מקדים רעק"א להקשות מנפשיה את קושיית הטורי אבן על פסק המשנה 'טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינה', והוא מביא את תשובתו ותמה עליה. וביאור תמיהתו שלגבי טומטום כלל אין כאן תרתי דסתרי, שהרי אף אם נבוא ונדון את שני המקרים יחד, גם את המקרה בו טומטום א' הוציא את טומטום ב' ידי חובתו, וגם את המקרה בו טומטום ב' הוציא את טומטום א', עדיין יש לנו ספק ספיקא להתיר - שהרי יש לנו ספק שמא שניהם זכרים או שמא שתיהן נקבות. וצד הספק היחיד שנפל לנו מחמת כך שאנו דנים את שני המקרים כאחד, הוא הצד השלישי שמא המוציא זכר והיוצא נקבה, שצד זה אי אפשר לנו עוד לדונו, כיון שתחילה היה טומטום א' המוציא ואחר כך היה טומטום ב' המוציא וסתרי אהדדי. ואין זה דומה כלל לנדה, ששם עד כמה שנדון את שני המקרים יחד הרי אין לנו כאן אלא ספק אחד - שמא ילדה או שמא לא ילדה, אך לדון את שני הצדדים שמא ילדה זכר או שמא ילדה נקבה - אי אפשר לנו, כיון דהוי תרתי דסתרי.

ייסוד הרא"ם שספק ספיקא בתרי גופי לא אמרינן

ומכח קושיה זו נוטה רבי עקיבא איגר מתשובת הטורי אבן, ומציין לתשובת הרא"ם בביאורו לסמ"ג (הל' מגילה) כפי שהעתיקה הפרי חדש (דיני ספק ספיקא אות י'). לדבריו, ספק ספיקא בתרי גופי לא אמרינן. דהיינו, שאין אומרים ספק ספיקא אלא כשב' הספיקות תלויות באדם אחד, משא"כ במקום שכל ספק תלוי באדם אחר, כמו באופן זה שהספק הראשון הוא אם טומטום זה זכר או נקבה, והספק השני הוא שאף אם הראשון נקבה שמא אף הטומטום הב' נקבה - בכהאי גוונא אין דנים ספק ספיקא.

ולפי זה רצה רעק"א לנקוט שלא יוכל המסופק אם בירך ברכת המזון, להוציא את חבירו המסופק אף הוא. שהרי כל טעם ההיתר הוא מחמת ספק ספיקא, ספק שמא מחוייב הוא, ואף אינו מחוייב שמא גם חבירו אינו מחוייב - וספק ספיקא בתרי גופי לא אמרינן. [יעויין שם מה שדן בשאלה זו מפנים אחרות לענין ספק דאורייתא או דרבנן, ואכ"מ].

הוכחת ר"ח אלפנדרי ליסוד הרא"ם מדין ספיקות בספיקות

ובשו"ת רע"א הביא לתשובת מוצל מאש למהר"ח אלפנדרי (סימן יג) שהביא ראיה ליסוד הרא"ם מדברי הגמרא בקידושין (עד.), שם מבואר שספיקות בספיקות אסורות לבא זה בזה, דהיינו ספק ממזר בספק ממזרת וכדומה, שהרי יש מקום להסתפק שמא אינו ממזר או שמא היא אינה ממזרת. ולכאורה קשה שהרי יש להתיר ביאתם ממה נפשך, שמא שניהם כשרים ואם תמצא לומר שהוא ממזר שמא גם היא ממזרת, אלא על כרחך שאין דנים ספק ספיקא בתרי גופי.

ואמנם בשו"ת מוצל מאש שם רצה לפקפק ולומר שאין ראיה משם, כיון שבלאו הכי אין מקום לדון שם ספק ספיקא להתיר, כיון שאותו ספק ספיקא יש לדון גם לחומרא, ספק שמא הוא כשר והיא ממזרת, ואפילו אם תמצא לומר שהוא ממזר, שמא היא כשרה. אלא שדחה רע"א דבריו כיון שסוף סוף שם האיסור כאן הוא ביאת ממזר בקהל ה', ואם כן יש כאן צד אחד לאיסור -שמא אחד מהם ממזר ואחד מהם כשר, ורק שיש שני ציורים למציאות זו, או באופן שהוא כשר והיא ממזרת או באופן שהוא ממזר והיא כשרה. ושני צדדים להיתר - שמא שניהם כשרים או שניהם ממזרים.

חידוש האבני נזר שאין הטומטום חייב בתקיעת חבירו מחמת ס"ס ושוב אינו יוצא בה

מהלך מחודש ביישוב עיקר קושיית הטורי אבן הרא"ם ורבי עקיבא איגר, מדוע הטומטום אינו יכול להוציא את מינו, כתב האבני נזר (או"ח ח"ב סימן תמא). תחילה מחדש האבני נזר שאם הטומטום אינו יודע לתקוע בעצמו ואינו מוצא מי שיתקע לו אלא טומטום אחר, אינו מחוייב לשמוע ממנו, שהרי יש כאן ספק ספיקא שלא יקיים מצוה בשמיעתו. שמא הוא עצמו נקבה, ואפילו אם תמצא לומר שהוא זכר ומחוייב בתקיעת שופר, שמא התוקע נקבה ואינו מועיל בתקיעתו. וממילא אינו מחוייב בשמיעת תקיעת שופר מטומטום אחר.

ומוסיף האבנ"ז לחדש, שהרי לכאורה מועילה תקיעה זו, שהרי כיון שישמע את התקיעה מטומטום זה הרי יש לפוטרו ממה נפשך, כפי שהקשו האחרונים - ספק שמא הוא נקבה, ואפילו אם הוא זכר שמא התוקע זכר. וכיון שעל ידי שמיעת תקיעה זו ייפטר מחובתו מכח ספק ספיקא, היה מקום לומר שממילא יהיה מחוייב לשמוע תקיעה זו. אך מחדש האבני נזר שמכל מקום אינו מחוייב לשמוע תקיעת שופר זו, כיון שיש לו ס"ס שאינו מקיים מצוה בשמיעה.

והוא מדמה זאת לדינו הידוע של המרדכי, שמותר ללבוש בשבת טלית בלי ציצית, שהרי כל האיסור בלבישת בגד עם ד' כנפות הוא במה שכשהוא לבוש בו הוא מחוייב בהטלת ציצית על כנפותיו ולא יקיים, וממילא כיון שבלאו הכי אינו יכול לקיים המצוה, שוב אין לו איסור ללבוש הבגד. וכ"כ הב"ח על פי זה, שאם אין לאדם מזוזה, מותר לו לדור בבית בלי מזוזה, כיון שאין איסור במה שמביא את עצמו לידי חיוב כשאינו יכול לקיים החיוב.

ועפ"ז, מוסיף האבנ"ז, כל שכן שאין חיוב להוציא את עצמו מחיובו באופן שלא יקיים מצוה, ולכן כיון ששמיעת התקיעה מהטומטום השני אינה מצוה מחמת ספק ספיקא, ממילא אף שע"י שמיעה זו ייפטר מחיוב השמיעה שיש לו מכח ספק ספיקא - אינו מחוייב בזה.

ומעתה, אומר האבנ"ז, יש להוסיף ולומר, שמאחר שאינו מחוייב בשמיעה זו - גם אינו יוצא בה ידי חובתו. כיון שהרי זה דומה למי שכפאו שד ואכל מצה, שאינו נפטר בה, מאחר שבשעה שאכלה לא היה בר חיובא. והוא הדין כאן כיון שכלפי שמיעה זו לא היה בר חיובא, שהרי נפטר משמיעתה מחמת ספק ספיקא, ממילא אינו יכול לצאת בה ידי חובתו.

ביאור הגריש"א בסתירת דברי הטו"א מדברי הגר"א אם יכול להוציא חבירו בקריאת שמע

לסיום נציין להערתו של מרן הגרי"ש אלישיב, כפי שעמד על דברי הטורי אבן, אם כי לא על יסוד דבריו. כשהטורי אבן מציג את צורת הספק המתהפך בסוגייתנו, הוא כותב כך: ויש לומר משום דלפעמים תהפך ספיקא דטומטום זה התוקע לאידך גיסא, דאם טומטום אחר בא להוציאו מאיזה מצוה של תורה שאין הנשים חייבות בו, כמו קריאת שמע וכיוצא בו, ותאמר נמי שיוצא מחמת ספק ספיקא כזו, שמא המוציאו איש, ואת"ל אשה, שמא זה הטומטום נמי אשה, ע"כ. מתוך דבריו אנו למדים שאדם יכול להוציא את חבירו בקריאת שמע.

על כך מעיר הגריש"א מדברי הגר"א בשנות אליהו (ברכות פ"א מ"א) בדקדוק לשון המשנה הראשונה בש"ס: "מאימתי קורין את שמע בערבית". הגר"א מעיר, מדוע נקטה המשנה לשון רבים "מאימתי קורין" ולא לשון יחיד "מאימתי קורא אדם". ומבאר הגר"א: אמר 'קורין' בלשון רבים ולא 'קורא' כמו שקתני בברכות "בשחר מברך" בלשון יחיד. והוא מפני, שבברכות אחד מברך ומוציא את כולן, אבל קריאת שמע אינו יכול להוציא, אלא כל אחד צריך לקרות בנפי עצמו, לכך קתני קורין. ולכאורה סתרו דברי הטורי אבן לדין העולה מתוך דברי הגר"א שאין אחד יכול להוציא את חבירו בקריאת שמע.

ומבאר הגריש"א בהקדם מה שיש לבאר בעיקר סברת הגר"א שאין יכול להוציא את חבירו בקריאת שמע. ונראה, שהוא מחמת שאין קריאת שמע דין אמירה בעלמא כי אם קבלת עול מלכות שמים, ואי אפשר להוציא את חבירו ידי חובת קבלת עול מלכות שמים כל שאינו מקבל על עצמו עול מלכות שמים. ולפי זה מחדש הגריש"א שאם חבירו מכוון לקבל עול מלכות שמים, והוא אינו מוציא אלא ידי קריאת שמע, בכהאי גוונא יודה הגר"א שיכול להוציאו, ובכה"ג אמר הטורי אבן דברו.