ערוך לנר/סנהדרין/לה/א

ערוך לנר סנהדרין לה א

דף ל"ה ע"א

בגמרא וכתיב ותקח רצפה בת איה. ופירש"י אלמא מגולין היו אכן מדהיו מגולין אכתי אין זה ראיה שהיו תלויין על העץ. ולולא פירש"י הייתי מפרש דדייק כן מדכתיב בהאי קרא שלא נתנו לקבורה כל ימי הקיץ ואף דכתיב לא תלין והיינו ע"כ כדי שיתקדש שם שמים בפרהסיא כדאמרינן ביבמות שם ופרסום לא הוי רק בתליה וכדאמרינן לקמן (דף מ"ה ע"ב) דלכך תלה שמעון ב"ש פ' נשים משום פרסום ע"ש:

שם ואידך אשרו חמוץ ולא חומץ. צ"ע אכתי למה צריך קרא לזה הא בב"ק (דף מ"ו) יליף כן ממי בעל דברים יגש אליהם:

שם ולקטליה לאורתא נגד השמש בעינן. ק"ל דלמא ג"כ משום עינוי, הדין כדאמרינן לקמן דודאי שייך בזמן כזה עה"ד דהא אפילו לשחוט קרבנותיו העומדים ליקרב אמרינן בערכין (דף ז') דאין ממתינן ליה משום עה"ד. וצ"ל דמשום עה"ד לא הוי מצי למימר דאכתי מצינן לגמור דין סמוך ללילה ולקטליה בלילה דבזמן כזה לא שייך עה"ד:

שם לבא דאינשי אינשי. לכאורה לא שייך נפקותא בשכחת טעמו אלא לענין שמא יחזור למחר ויראה טעם א' מהמחייבים מפני שלא ידע טעם זכותו עוד והרי בגמ"ד יכול לחזור אפילו לחובה כמימרא דרב לעיל (דף ל"ד) וא"ל דלפ"ז אכתי יקשה למאן דפליג ארב וכמו שהקשה הר"ן לעיל קושיא אחרת למאן דפליג דהא באמת לא מצינו פלוגתא כלל בדברי רב וגם הר"ן שהסביר סברת החולקים לא כיון אלא לדעת המקשן דהקשה ארב או. לפי מאי דס"ד דמוצא מכלל רבינו אתמר:

שם ומה עבודה שדוחה שבת קבורת מ"מ דוחה אותה. י"ל באמת מנ"ל דקבורת מ"מ דוחה אותה דדלמא באמת כיון דאין עבודה נדחית משום שבת כש"כ שאינה נדחית מפני מ"מ ואי משום קרא דואחותו דלמא קאי דוקא אלמול את בנו ולברייתא גופא מנ"ל. וי"ל לפי מש"כ רש"י בזבחים (דף ק') ובנזיר (דף מ"ח) דהאי למול את בנו הוא ג"כ משום פסח דמעכבתו מלאכול בפסח א"ש דלמול את בנו גופא עבודה היא ובזה א"ש הא דאמרינן בנזיר שם דאצטריך קרא אפסח ומילה דלא ידעינן מדמטמא כ"ג ונזיר דה"א דחמירי שיש בו כרת הא במילה ליכא לכ"ע כרת עד שיהיה בן י"ג שנה עיין ברמב"ם (ריש ה' מילה) אבל בזה א"ש דשפיר איכא כרת דפסח ג"כ גבי מילה ולכן ע"כ לא אתיא קרא למילה גופא בלא פסח כיון דליכא כרת כש"כ הוא מנזיר וכ"ג:

שם בתוספת ד"ה אשרו חמוץ. אבל הכא משום דברים בעלמא. פי' דהתם ודאי הוי מילתא דעבידא לגלויא דאם יבואו העדים ודאי יבורר הספק דהם ודאי ידעו על כמה שנים העידו בשטר דהא לעדות זו נחתי מתחלה משא"כ הכא דאף אם יבואו עדים אכתי יש ספק אם ידעו עדות של המשכון דהא לא נזכר מזה כלום בשטר ודברי מהר"ם בזה לא מבוררין לפענ"ד:

שם ד"ה לגמרי לדינא בשבתא. אבל דנ"פ אין לאסור מטעם זה. ק"ל דגם ביום ב' שייך גזירה שמא יכתוב כדאמרינן לעיל דלכך כותבין דברי המחייבין שמא יחזור למחר ביום ב' ויאמר טעם לחוב ואותו הטעם מבעי ג"כ הלנת דין א"כ שפיר שייך גזירה שמא יכתוב אם יחזור א' מהמחייבין לתת טעם אחר וזה צריך ג"כ לכתוב שמא יחזור למחר ביום ג' לתת טעם ג' וצריך הלנת דין מחדש וכ"ת דלא גזרינן שמא יכתוב אלא לענין ודאי אבל בספק שמא לא יצטרך לכתוב כלל ואם יצטרך שמא לא יכתוב בכה"ג לא חיישינן דא"כ קושית המהרש"א במקומה עומדת למה כתבו התוס' דאיירי התם בד"מ דוקא ולא בדנ"פ ובתחלת דין ואי משום דהתם ודאי בעינן למיכתב כתירוצו הא גבי ד"מ ג"כ הוי ודאי אע"כ דהוי ספק וא"כ קשה כנ"ל. וי"ל דודאי בספק שמא יצטרך לכתוב לא חיישינן וד"מ צריך ודאי כתיבה ולכן חיישינן ומ"מ שפיר יש לחלק בין ד"מ לדנ"פ בתחלת דין דהתם הכתיבה צריכה להיות דוקא בעת שדנין מטעם הנזכר בגמרא לעיל (דף ל"ד) אבל בד"מ שהכתיבה היא הפסק דין וזה יכול להיות ביום שאחרי כן ולכן רק משום גזירה דשמא יכתוב אסור בשוי"ט. אכן קושית המהרש"א בלא"ה י"ל לפי מה שכתבו התוס' בביצה שם דבסנהדרין לא שייך איכא דעדיפא מניה א"כ ע"כ מתניתן לאו בדנ"פ איירי דאל"כ קשה קושית הגמ' ותיפוק ליה משום מצוה וקושית התוס' דכאן לא קשיא אלא לפי' רש"י שם בביצה ולא לפי פי' ר"ת בתוס' שם:

שם ד"ה אין רציחה. דיש בה חלול שבת משום פתילה. א"ל דבבישול לכ"ע מקלקל פטור מכ"מ א"ש דלא הוי מקלקל רק לענין הבערה דהיינו במה שחומר את בני מעיו דזה הוי מקלקל אבל לא בבישול פתילה דזה הוי מתקן אכן י"ל למה הוצרכו להך טעמא דהוי מבשל תיפוק ליה דבלא"ה הוי אב מלאכה דנטילת נשמה וודאי שייך זה אפילו בהורג בלא חבלה שמוציא דם דאל"כ למה אין דנין דין חנק בשבת וי"ל כיון דהתוס' הקשו למ"ד מקלקל בהבערה פטור וזה ר"י והוא סובר דגם מקלקל בחבורה פטור וא"כ אי משום הבערה ליכא גם משום חבורה ליכא. ולפי תירוצם דחשיב תיקון כיון שיש לו כפרה באמת גם קושיתם מהבערה מתורצת אבל לפ"ז קשה כן אגמרא דיבמות (דף ו' ע"ב) למה לן שם הך טעמא דבשול פתילה תיפוק ליה דבלא"ה ליכא למימר דמשום הבערה ללאו יצאת ה"א דדחי דהא איכא גם איסור מיתה דנטילת נשמה ואי משום דסבר מקלקל בחבורה פטור הא חשיבי ליה תיקון דיש לו כפרה לפמ"ש התוס' כאן. וי"ל עפמ"ש התוס' בשבת (דף ק"ו ע"א) בד"ה מדאצטריך דלכך חשיב הבערה קלקול אף דמתקן לבסוף משום דמקלקל בתחלתו ועוד כתבו שם בד"ה מה לי לבשל דהפי' הוא דבישול פתילה גופא לא חשיב תיקון רק מה שהוא לצורך שריפה. ולפ"ז דברי התוס' אתיא שפיר דבתחלה כתבו דאף דהבערה מקלקל הוא וא"כ אף דבאמת מתקן הוא לבסוף בעת נטילת נשמה וחייב משום נטילת נשמה מ"מ איך אסרה תורה הבערת ב"כ משום הבערה כדכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם הא מקלקל הוא ואהא תירצו דחשיב מתקן בבישול הפתילה כיון דמתקן לבסוף וכדקאמר בגמרא דשבת שם אליבא דר"י אכן אגמרא דיבמות אכתי קושיתנו במקומה עומדת דהא בישול פתילה דקאמר התם ע"כ ג"כ לאו בכלל לא תבערו הוא דאל"כ ג"כ ללאו יצאת וא"כ לימא בקיצור משום נטילת נשמה דלכ"ע חייב דחשיב תיקון לפי מש"כ התוס' ואפשר משום בבלא"ה הוצרך ר"א לבאר סברא זו שם אליבא דר"י נקטה ג"כ לענין דהבערה ל"ל. אך דלפ"ז ע"כ סוגיא דשם לא שייכי אלא לר' יהודה ולא לר"ש וכמש"כ התוס' שם. אבל לפי דברינו שפיר י"ל דאתיא גם לר"ש דליכא לאו אלא כרת משום נט"ש:

שם ד"ה לאביו ולאמו. ועוד כהן הדיוט עדיף. א"ל הא אכתי אצרכינן להך טעמא דאיכא תרתי דאל"כ למה אצרכינן לאחיו לכה"ג ונזיר כיון דכבר ידעינן קדושת עולם דמיטמא מכהן הדיוט. עוי"ל דלאו משום דאיכא תרתי לאוין אצרכינן קרא להכי דבזה י"ל מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין כדאמרינן בנזיר (דף מ"ח) שם ולא אצטריך קרא אלא משום דבכה"ג ונזיר הוי תרתי חומרות דקדושתו קדושת עולם ואינו מטמא לקרובים מה דליכא באחרינא ולכן מצרכינן קרא לחודא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף