יד רמ"ה/סנהדרין/לה/א

יד רמ"ה סנהדרין לה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם כו' קס"ד דהאי הוקעה אראשי העם קאי ומתמהינן אם העם חטאו ראשי העם מה חטאו אמר רב יהודה אמר רב א"ל הקב"ה למשה חלוק עליהם בתי דינין וידונו עוברי עבירה כל ב"ד וב"ד ידון את הנופלים לו בחלקו והכי קאמר קח את כל ראשי העם וחלקם לעשרים עשרים ושלשה והוקע את הנצמדים לבעל פעור על פיהם משום דעובדי ע"ג בסקילה והן נתלין כדמיברר בפרק ארבע מיתות. ודייקי' עלה מאי טעמא איצטריך למפלגינהו לבתי דינין אי לימא לפי שאין דנין שנים ביום אחד בבית דין אחד והוצרך לחלק עליהן בתי דינין הרבה כדי שלא יגיע לכל ב"ד יתר מאחד והאמר רב חסדא לא שנו שאין דנין ב' ביום אחד אלא בשתי מיתות לפי שאין יכולין למצוא טעם כאן וכאן וחיישי' דילמא אתו לאיקלקולי אבל במיתה א' ועבירה אחת דחד טעמא נינהו דנין. ואסיקנא אלא כדי שישוב חרון אף ה' מהרה מישראל שאם היו נידונין בב"ד אחד היו שוהין בדבר הרבה וקי"ל דכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם לפיכך הוצרך לחלק עליהם בעלי דינין כדי שיגמרו דינן מהרה ויסלקום מן העולם שכיון שנסתלקו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם ויש אומרים כדי שיראה הקב"ה שכולם עסוקים בדבר ומקנאין לכבודו. ולאו מילתא הוא דאי מהאי טעמא ליתיבו כולהו ראשי העם בחדא ולעיינו בדינייהו:

פיסקא דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות כו'. מנא הני מילי דדיני נפשות אין גומרין בו ביום לחובה א"ר חנינא אמר קרא צדק ילין בה כלומר רגילין היו מתחלה להלין בה את הדין אולי ימצאו לו זכות ועתה אינן עושין כן אלא פוסקין את הדין מיד לחובה כמרצחים שממהרים להרוג את הנרצח ואין משהין אותו. רבא אמר מהכא אשרו חמוץ אשרי דיין שמחמיץ את דינו שמשהא אותו ומלינו כדי שיצא לאמתו כדרך שמשהין את העיסה עד שתחמיץ. וכי תימא וממאי דבדיני נפשות קאי דבר הלמד מעניניו ודיני נפשות כתיבי לעיל מיניה דכתיב וידכם דמים מלאו שמתוך שלא היו מלינין דינו של מחויב מיתה מעלה עליהן הכתוב כאלו הרגוהו שלא כדין והיינו דקא מזהר להו קרא בתר הכי להחמיץ את הדין. ואמרינן ואידך דלא נפקא ליה מאשרו חמוץ אמר לך קרא מיבעיא ליה למידי אחרינא אשרו חמוץ בשור"ק דהיינו נגזל להשיב לו גזילתו ולא תאשרו חומץ להעמיד גזילה בידו. ואע"ג שחמוץ כתוב בצד"י משמע נמי גזול לשון חמוס הכתוב בסמ"ך לפי שהצד"י והסמ"ך מתחלפות זו בזו ומצאנו חומץ בצד"י וחומס בסמ"ך ושניהם לשון גוזל, חומץ בצד"י מכף מעול וחומץ (תהילים ע״א:ד׳), וחומס בסמ"ך וחוטאי חומס נפשו (משלי ח׳:ל״ו). והא דאמרינן הכא אשרו חמוץ ולא חומץ דמשמע חמוץ בשור"ק הוא"ו שהוא מענין והצילו גזול (ירמיהו כ״א:י״ב וכ"ב) ומבנינו ומשקלו אע"פ שחמוץ הכתוב כאן נקרא בחול"ם בין הוא"ו והצד"י ומשמע החומץ עצמו כענין שנאמר והצילו גזול מיד עשוק (שם כ"ב) שהוא מבנינו מענינו ומשקלו ומשמע העושק עצמו אעפ"כ הענין מוכיח שאין הב"ה מצוה לאשר את החומץ והגוזל אלא לאשר את החמוץ והגזול לפיכך י"ל שחמוץ נופל על הנגזל עצמו נמצא חמוץ תואר לנגזל ממשקל קרוב רחוק. ודייקי' ואידך דנפקא ליה מאשרו חמוץ האי מלאתי משפט מאי עביד ליה ומהדרי' ההוא מיבעי ליה לכדר' אלעזר דאמר כל תענית כו' רגילין היו לחלק צדקה לעניים ביום תענית כדאמרינן בברכות (ו':) אגרא דתעניתא צדקה וקאמרינן השתא דכל תענית שמלינין בה צדקה ואין מחלקין אותה לעניים בו ביום הרי הן כאלו שופכי דמים לפי שעניים נשענין עליה ואין מבקשין מזונות ממקום אחר ונמצאו לנין בתעניתן ומתים ברעב שנאמר צדק ילין בה ועתה מרצחים כלומר כיון שמלינין בה את הצדקה נמצאו עתה כאלו מרצחים והני מילי בנהמא ותמרי שהן מוכנין לאכילה ועניים סומכין עליהם אבל זוזי חיטי ושערי לית לן בה עד למחר:

פיסקא לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב. ודייקי' מאי טעמא ומהדרי' משום דלא אפשר היכי ליעבד לידייניה במעלי שבתא ולגמריה לדיניה במעלי שבתא הא תינח היכא דנגמר דינו לזכות אלא לחובה חיישי' דילמא חזו ליה טעמא לחובה ובעו למעבד ליה הלנת דין וכי תימא לגמריה לדיניה במעלי שבתא לחובה ולא לקטליה עד למחר דאי משכחי' ליה זכותא ביני ביני סתרינן ליה לדיניה דילמא לא משכחי' ליה זכותא ובעו מיקטליה בשבתא ואין רציחה דוחה שבת כדמפרש לקמן. ליקטליה לאורתא במוצאי שבת בליליא נגד השמש אמר רחמנא. ליגמריה לדיניה במעלי שבתא וליקטליה בחד בשבתא נמצאת מענה את דינו שהרי משנגמר דינו כל שעה מצפה למיתה והוי עינוי דין ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה כדאיתא בפ' ארבע מיתות (סנהדרין נ"ב:). לידייניה במעלי שבתא ולא לגמריה לדיניה עד חד בשבתא דכל זמן שלא נגמר הדין הוא מצפה להצלה ולא הוי עינוי דין דמינשי להו לטעמייהו בתרי לילי וחד יומא ותו לא ידעי היכי שקלי וטרו בחד בשבתא ואע"ג דשני סופרי דיינין עומדין לפניהן וכותבין דברי המחייבין ודברי המזכין נהי דכתבי מאי דשמעי מפומייהו אבל טעמא דליבא דמסיימי בה כמה טעמי אינשי ליה דהכין אורחיה דאינש דכי אמר מילתא ואמר טעמא חשיב בליביה דהאי קושיא והאי קושיא האי פירוקא והאי פירוקא וכל כמה דלא מקשו ליה לא מצטריך למימרינהו להנהו פירוקי וכי משתהי כולי האי מנשי להו ואי מקשו ליה לא ידע לפרוקי כדמעיקרא הילכך לא אפשר וקם הדין טעמא. וכיון דאמרי' אין רציחה דוחה שבת אייתי' הא שמעתא דריש לקיש ורב יוחנן דאיתמר בעלמא משום דמפרש בסיפא מנא לן דרציחה לא דחיא שבת כדמפרש לקמן ואזיל:

והיינו דאמרי' הכא א"ל ריש לקיש לר"י ותהא קבורת מת דוחה שבת מקל וחומר ומה עבודה שדוחה שבת שנאמר שני כבשים כו' ולא מוספי שבת בלבד אלא אף התמיד דוחה שבת שנאמר עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה ומה אם עבודה שדוחה שבת קבורת מת מצוה דוחה אותה מדרשא דולאחותו דכתיב גבי נזיר דמופנה לדרשא ולא איצטריך אלא למיעוטא לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ובמאי אי בנזיר גרידא ממיעוטא דהנך נפקא אלא לאו כגון שהיה הולך לשחוט את פסחו דאתיא קבורת מצוה ודחיא שחיטת הפסח שהיא עבודה כדבעי' למימר קמן שבת שנדחת מפני עבודה אינו דין שתהא קבורת מת מצוה דוחה אותה א"ל רציחה תוכיח שדוחה את העבודה שאם היה כהן רוצח עומד אצל המזבח ורוצה לעבוד עבודה מביאין אותו לב"ד לידון שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות ואינה דוחה את השבת ואע"פ שהשבת נדחת מפני עבודה אף אתה אל תתמה על קבורת מת מצוה שדוחה את העבודה שלא תדחה שבת ואעפ"י שהשבת נדחית מפני עבודה. ואקשי ליה ורציחה גופא מנא לך דלא דחיא שבת אדרבא תהא רציחה דוחה שבת מקל וחומר ומה עבודה חמורה שדוחה שבת רציחה דוחה אותה דכתיב מעם מזבחי שבת קלה שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה חמורה דוחה אותה אמר רבא ההוא רציחה דס"ד דדחיא שבת מקל וחומר כבר פסקה תנא דבי ר' ישמעאל דלא תדחי מקראי דתנא דבי ר' ישמעאל לא תבערו אש כו' מה ת"ל והלא כבר נאמר לא תעשו כל מלאכה. ומתמהי' עלה מאי קא מיבעיא ליה הא ודאי איצטריך אי לר"י ללאו לומר לך שאין חייבין עליה כרת ומיתה כשאר מלאכות אלא לאו בעלמא אי לר"נ לחלק שלא תאמר עשה מלאכות הרבה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת לפיכך יצאה הבערה זו מן הכלל להקיש אליה לומר לך מה הבערה מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייב עליה בפני עצמה אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה. ואמר רבא תנא דבי רבי ישמעאל לאו גופה דהבערה קא קשיא ליה אלא מושבות דכתיב בה קא קשיא ליה בשלמא חובת קרקע איצטריך למיכתב בה מושבות להביא חוצה לארץ כלומר כל מקום שאתם יושבין אלא שבת מכדי חובת הגוף היא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ מושבות דכתב רחמנא למה לי. משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפי שנאמר וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול בין בשבת דאתי עשה ודחי את לא תעשה כו' ואית דמפרשי שומע אני בין בחול בין בשבת [דתיתי לך מק"ו מעבודה כדאמרי' לעיל. או אינו אלא אפי' מיתת ב"ד במשמע חילול והא מה אני מקיים והומת בחול ולא בשבת משום דהאי] קל וחומר מעבודה פריכא הוא דאיכא למימר קבורת מת מצוה תוכיח שדוחה עבודה ואינה דוחה את השבת או אינו אלא אפי' בשבת דקל וחומר לאו פריכא הוא דהאי דקא פרכת מקבורת מת מצוה היא גופה תיקשי לן ונימא דתידחי שבת מקל וחומר מעבודה ת"ל בכל מושבותיכם ולהלן בפרשת רוצחין הוא אומר והיו אלה לכם לחקת משפט בכל מושבותיכם מה מושבות האמורות להלן במיתת ב"ד אף מושבות האמורות כאן במיתת ב"ד הכתוב מדבר כגון שריפה ואמר רחמנא לא תבערו אש ועל כרחך הרי איתברר דאין רציחה דוחה שבת וכיון דאין רציחה דוחה שבת קמה לה פירכא דקא פרכינן רציחה תוכיח שדוחה את העבודה ואינה דוחה שבת ואף אתה אל תתמה על קבורת מת מצוה שאע"פ שדוחה את העבודה לא תדחה את השבת. הא דאמרי' מולאחותו איתיה בספרי דדריש להו לכולהו הני קראי דלאביו ולאמו לאחיו ולאחותו למעוטי מת מצוה מיהו כולהו בנזיר לא איצטריך דמאביו נפקא אלא לאביו איצטריך לנזיר ואמו אם אינו ענין לנזיר גרידא שמטמא למת מצוה תנהו ענין לכהן נזיר שאע"פ שיש עליו שתי קדושות לאמו ולשאר קרובים הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה לאחיו מה תלמוד לומר הרי שהיה נזיר זה כהן גדול שקדושתו חמורה שאף בלא נזירות אסור ליטמא לקרובים אף על פי כן לאחיו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה נזיר וכהן גדול והולך לשחוט את פסחו אפילו הכי לאחותו אינו מטמא [אבל מטמא] הוא למת מצוה הכי פירשה רבינו שלמה ז"ל. ואיכא דמקשו עלה מההוא דפרכינן עלה בזבחים בפ' טבול יום (זבחים ק'.) לה יטמא מצוה מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח וטימאוהו אחיו הכהנים בעל כרחו ורמינהו הרי שהיה הולך לשחוט כו' לא יטמא אלמא אינו מבטל מפסחו ליטמא לקרוביו והכא בכהן הדיוט קיימינן דמותר ליטמא לקרוביו אלא לאו שמע מינה בכל אדם קאמר שאינו בטל מפסחו לקרוביו והכי פירושה לאחותו מה תלמוד לומר אם לאביו ולאמו ולאחיו אינו מיטמא לאחותו לא כל שכן לומר לך הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא כשם שאין הנזיר מטמא בימי נזרו כך זה לא יטמא ליבטל מפסחו אע"פ שאינו נזיר יכול כשם שאינו מיטמא לאחותו כך אנו מיטמא למת מצוה תלמוד לומר ולאחותו לאחותו אינו מיטמא אבל מטמא למת מצוה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף