ערוך לנר/סנהדרין/יט/ב

ערוך לנר סנהדרין יט ב

דף י"ט ע"ב

בגמרא באותו שעה אמרו. י"ל בשלמא לא דן א"ש דגזרו מטעם זה כיון דלא דנין אותו ג"כ אינו דן משום התקוששו וקושו והא דאין מעידין אותו הוא ג"כ מטעם זה כיון דאין דנין אותו עדות זה למאי אהני. אבל הא דאין מעיד לכאורה קשה דאיך שייך למעשה שהיה ואי הטעם משום כבודו של מלך ואפילו להעיד לכה"ג אין זה כבודו אף שכה"ג מעיד לו כדמשמע לעיל א"כ אף בלא אותו מעשה שייך טעם זה וי"ל דודאי בדבר מצוה היה לו למלך להעיד דאין חכמה לנגד ה' והיכי דנוגע לכבוד ה' אין כבוד המלך נחשב לכלום וכמו שכתבו התוס' לעיל בד"ה ינאי. ועיין בר"ן שביאר זה ביותר וגם הריטב"א בשבועות רק כיון שהוצרכו לגזור משום מעשה שהיה שלא לדון את המלך ממילא הוצרכו ג"כ לגזור דאין מעיד וכיון דאם הוזם לא נוכל לקיים בו דין הזמה דאין דנין אותו וא"כ ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימו דלאו שמה עדות:

שם מצוה שאני. הר"ן הקשה בזה מ"ש גבי פרשת המלך בסוטה סברו גם רבנן הכי והכא פליגי ותירץ דדוקא כבודו יכול למחול גבי מצוה לרבנן ולא בזיון וחליצה בזיון הוא אבל לעמוד ולקחת אינו בזיון ועוד כיון דהוא עצמו נוהג בזיון זה בעצמו ואין אחר מבזה אותו זה מותר במקום מצוה לרבנן אבל לא חליצה ע"ש. אך דלכאורה קשה אכתי למה פליגי רבנן לקמן במתניתן לר' יהודה וסברו דאין המלך רשאי לצאת אחר המטה הא גם הלוית המת מצוה היא ואינו רק מחילת כבוד ולא בזיון. אכן לענ"ד י"ל בישוב קושיות האלה דשאני מצוה דהכא שאינה מצוה המוטל על המלך אלא שהיבמה לא תנשא לשוק בלא יבום או חליצה אבל עליו אינו מוטל לחלוץ לה ולכן לא מקרי זה לרבנן מצוה אבל במצוה גמורה י"ל דגם רבנן מודו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף