ערוך לנר/יבמות/קכ/ב

ערוך לנר יבמות קכ ב

דף ק"כ ע"ב

בגמרא חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. ק"ל הרי רבא בעצמו הוא דאמר בב"מ (דף כ"ז) דמהדרינן בסימני אוכף ודלמא הך מימרא דרבא דהתם אזיל להך לישנא דרבא דסימנים לאו דאורייתא ולהך לישנא באמת לא מוכח דחיישינן לשאלה, וי"ל דהרי רבא נקט שם בעדי אוכף וסימני אוכף וכתבו התוס' שם דעדי אוכף נקט אי סימנים לאו דאורייתא א"כ מה דנקט סימני אוכף ע"כ נקט אי סימנים דאורייתא ולכן פריך שפיר לרבא לשיטתו הרי גם אי סימנים דאורייתא לא. נהדר כיון דלהך לישנא צ"ל דחיישינן לשאלה, ועוד י"ל דזה ודאי אי חיישינן לשאלה גם בעדי אוכף לא מהדרינן דמה מהני שהעדים מעידים שהאוכף שלו דלמא השאיל אותו לבעל החמור וכ"כ בפי' הש"מ שם בשם הרמב"ן וא"כ פריך לרבא כיון דעביד שם צריכותא למה לי דכתיב שור וחמור ומפרש דקמ"ל קרא דמהדרינן חמור בעדי וסימני אוכף וא"כ פריך שפיר מקרא דחמור דמיותר אי אמרינן דחיישינן לשאלה, אכן ראיתי בש"מ בב"מ (שם) שהביא גרסא בשם הרשב"א והר"ן דגרסו דרק מעדי אוכף פריך היכי מהדרינן אבל מסימנים ל"ק דבזה לא חיישינן לשאלה כיון שהוא לא ראה האוכף עדיין מהיכי ידע שהשואל ממנו אבדו עם החמור ע"ש, וא"כ להך גרסא שפיר יקשה דלמא קרא דחמור כתיב דמהדרינן בסימני אוכף ומה דקאמר רבא בעדי אוכף ג"כ מהדרינן הרי זה באמת לא קאמר רק להך שיטה דסימנים לאו דאורייתא דלהך לישנא לא חיישינן לשאלה ולכן מזה ראי' דגרסא שלפנינו עיקר דמסימני אוכף היכי מהדרינן פריך:

לא שיולי אינשי אוכפא. רש"י פירש של זה לחבירו אכן הלשון קשה דהל"ל מחבירו כיין שאמר לא הי' שואל דאי לחבירו הל"ל לא הי' משאיל וגם הרי פתח בבעל, והנה הערוך פירש וכ"כ הש"מ בב"מ בשם ר"ח דאין בטל האוכף משאילו לאחר דלפעמים החמור של אחר רחב ומרחיב האוכף וכשיחזור אח"כ דלפעמים החמור של אחר רחב ומרחיב האוכף ועושה בו חבורה ע"ש, אכן גם לפי' זה קשה לשון הגמרא דקאמר לא שיולי אינשי שהוא לשון שואל והל"ל לא מושלי אינשי שהוא לשון משאיל כדלקמן כיס וארנקי מנחשי אינשי ולא מישלי, גם בלשון רש"י לא ידעתי לכוון כוונתו בין קאי אשואל בין קאי אמשאיל וצ"ע:

בחוורי וסומקי. הרמב"ם (ה' גירושין פ' י"ג) פסק בסתם דלא מעידין אסימנים שבגופו ושבכליו ולא חילק בין סימנים דחוורי וסומקי לשאר סימנים ע"ש וזהו מפני שסבר דלמסקנא אמרינן סימנים דרבנן כלישנא בתרא דרבא דלעיל ולכן גם שם (פ' ג') לענין גט לא הביא הך דקשור בכיס וארנקי רק כתב במכיר גט בטביעת עין דוקא כשר אפילו במצאו בין כליו לא מהני בלא ט"ע והיינו משום דסימנים דרבנן והב"י (בה' גיטין סי' קל"ב) תמה על זה ע"ש, אכן לפ"ד ניחא וכן מוכח ג"כ ממה שכתב שם דבעינן היכר מעליא כגון נקב יש בצד אות פלוני ע"ש בלח"מ שהוכיח ג"כ מזה דדעת הרמב"ם דסימנים דרבנן רק שהקשה עליו דבה' גזילה ואבדה (פ' י"ג) פסק סימנים דאורייתא, אכן לפענ"ד כוונת הרמב"ם במה שכתב שם דסימנים מובהקים סומכים עליהם להחזיר אבדה על ידם זה איירי בסימנים מובהקים ביותר שסומכים עליהם בכל מקום כמו שכתב הרמב"ם שם דעל סימנים מובהקים כאלה ודאי סומכים מדאורייתא אפילו אי סימנים דרבנן דהיינו סימנים בינונים וחשיב שם מדה ומשקל לסימנים מובהקים, ולענ"ד זה ג"כ כוונת הראב"ד בב' השגות שהשיג שם דמדבריו נראה כאלו הסכים עם הרמב"ם וביאר דבריו וכן פי' ה"ה אכן אין זה מדרך הראב"ד על הרמב"ם שדרכו להשיג, ולכן לענ"ד באמת גם אילו השגות הן דאמה שכתב הרמב"ם דאין מחזירין רק בסימנים מובהקים כתב הראב"ד לאפוקי חוור וסומק קאמר עכ"ל, ופי' דבריו בזה דמה דאמרינן בב"מ (דף כ"ז) דמחזירין בסימן מובהק היינו לאפוקי חוור וסומק דוקא שהם סימנים גרועים אבל אסימן בינוני ג"כ מחזיר ודלא כהרמב"ם דבעינן סימן מובהק ביותר, וזה ג"כ כוונת השגתו אמה שכתב הרמב"ם דלרמאי אין מחזירין רק בעדים השיג דהל"ל בסימן מובהק גמור ובזה לשיטתו אזיל כיון דס"ל דלאחר לא מחזירין אלא בסימן מובהק ביותר לכן ברמאי נחתינן חד דרגא ובעינן עדים אבל הראב"ד ס"ל דלאחר מחזירין בסימן בינוני לכן ס"ל דברמאי סגי בסימן מובהק, שוב א"ע ראיתי שהב"ח בח"מ (סי' רס"ז) ג"כ כתב כפירושינו בהשגות הראב"ד, גם ראיתי בש"מ בב"מ שהביא שם שיטת הראב"ד מפורש כפירושינו ע"ש, ולפ"ז יצא לנו שיטת הרמב"ם דס"ל סימנים דרבנן ולכן לא מתירין אשת איש רק אסימן מובהק ביותר ומזה איירי ג"כ בה' אבדה מה שהביא שהוא סימן מובהק ומן התורה מהני:

אפילו מגוייד. ק"ק דדלמא הך מגוייד הוא שנחתכו הסימנים או שאר מקומות דימות ודאי במהרה ואעפ"כ אינו מטמא כמבואר ברמב"ם (פ"א מה' טומאת מת) מסוגיא דחולין וי"ל דקמדייק דע"כ דאכל גווני מגוייד אין מעידין מדקתני דאין מעידין עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד הרי דפרט שתצא נפשו דוקא:

בסכין מלובנת ודברי הכל. עיין בהרב המגיד שהקשה למה לא הביא הרמב"ם מגוייד והכס"מ תירץ דהוא בכלל מה שהביא שם שנדקר והוכה מכת חרב רק הלח"מ הקשה דאכתי ה"ל להביא החילוק דסכין מלובנת וכן הקשה על הרי"ף שהשמיט הא דרבא, ונ"ל דלכאורה קשה על הגמרא איך שייך קושיא זו מהא דאמר רבב"ח אברייתא, אמתניתן הוי מצי להקשות כן ואיך מפסיק בזה בין תירוץ אביי לתי' רבא, גם י"ל מה ראי' ממגוייד א' שמת שכל המגויידין או רובם מתים, גם ק"ל לפי מה דמחלק ר"ת בזבחים (דף קי"ז) ובחולין (מ"ב:) ובגטין (דף נ"ו) בין טריפות דאדם לטריפות דבהמה דאדם אית לי' מזלא ולא מת במהרה א"כ מה מקשה הכא דלמא מגוייד דאדם חי ומגוייד דבהמה מת, גם הלשון ולא אפסיקתי' לנטרותי' דפי' רש"י עד שמת איני מדוקדק דעיקר חסר מן הספר, ולכן נלענ"ד דאולי דהרי"ף והרמב"ם לא פירשו כפי' רש"י דהנה בסנהדרין (ס"ז:) קאמר רב לר"ח לדידי חזי האי טייעא דשקלי לספסירא וגייד' לגמלא וכו' ע"ש דמשמע דלא פליגי דכ"ע ס"ל שלא יוכל לחיות אלא דלחד ח"ד הוי ע"י כישוף שחי ולחד מ"ד הוי מה שגיידי' רק אחיזת עינים ע"ש, ולפ"ז י"ל והכא הכי קפריך לת"ק דרשב"א דס"ל דמגוייד לא חי והרי אמר רבב"ח וכו' ולא אפסיקתי' לנערותי' פי' לא בלבד שלא מת אלא אפילו לא הפסיק מלנטור אלמא חי גמור הוא וזה כבהמה וא"כ כש"כ באדם ומתרץ האי כחישא הוי פי' ע"י כישוף הוי וקרי לכישוף כחישא כדאמרינן שם בסנהדרין אמר ר"י למה נקרא שמן מכשפים שמכחישין פמליא של מעלה וע"ז מתרץ רבא לעולם לא ע"י כישוף הוי רק שגיידי' בסכין מלובנת דבזה אפילו ת"ק דרשב"א מודה דיוכל לחיות אבל רשב"א ס"ל דאפי' לא גיידי' בסכין מלובנת יכול לחיות וכיון דמתניתן סתמא קתני דלעולם אין מעידין על המגוייד לא רצה רבא לאוקמי' מתניתן במגוייד בסכין מלובנת רק מוקי כרשב"א כמו אביי ולכן לא תירץ רבא אמתניתן וא"כ בעיקר אוקמתא דמתניתן לא פליגי אביי ורבא דלשניהם אתי' כרשב"א ואין חילוק בין מלובנת או לא וכן פסקו גם הרי"ף והרמב"ם ואף דבה' ט"מ (פ"א) הביא הרמב"ם לשון דמתניתן דאהלות אפילו מגוייד א"כ משמע דזה כת"ק י"ל דלא רצה לשנות הלשון המשנה דגם לרשב"א א"ש אם אינו נכו':

איני והאמר ר"י אמר שמואל. א"ל דלמא מעידין דקאמר היינו לאחר י"ב חדש דהא גם בהא דאמרינן דמן הארכובה ולמעלה תנשא פי' הרמב"ן דהיינו דוקא אחר י"ב חדש די"ל דא"כ מאי קמ"ל שמואל בשחט בה שנים ה"ל לאשמעינן רבותא טפי בכל טריפות כן ועוד דלישנא דמעידין משמע לאלתר שהרי במגוייד דקתני מתניתן אין מעידין היינו ג"כ שתנשא מיד אבל שתנשא לאחר י"ב חדש מעידין כמש"כ התוספות ורק היכי דקתני תנשא בזה מפרשינן לאחר י"ב חדש דוקא:

בתוספות ד"ה כליו. וכליו דמצא קשור. בסוגיא לא משמע דאיירי בקשור בכליו אלא שנמצא כן וכן כתב רש"י (ד"ה מנחשי) ואי קשיא הא קתני או שנמצא בין כליו וכו' ע"ש וכן משמע מדברי התוס' בעצמם לעיל (ד"ה שנמצא) והי' נ"ל שמש"כ התוספות וכליו דמצא קשור אין זה רק הציון דמכווני לכליו דבברייתא דמתחיל מצא קשור שלא נטעה דקאי אכליו דמתניתן דיש סימנים בגופו ובכליו, אבל ראיתי בתוספות הרא"ש שהביא בשם רש"י כאלו רש"י כתב כן דמצאו קשור בין כליו ולכן הוקשה לו דניחוש לשאלה וטל זה השיב דבחנם דחק לפרש כן דלא איירי בקשור אלא בנמצא ולכן שאלה דכלים אינו מגיע להגט, ולענ"ד גם רש"י וריב"ן פירשו כן רק שפירשו דכיון דנמצא בין כלים שאין אחר בא לשם יש ראי' שגיטו הוא ועל זה הוקשה להם אם הכלים באו ליד אחר ע"י שאלה גם אינם ראי' על הגט דדלמא אצל השואל נתערב הגט ביניהם וכשהחזיר' בא הגט ליד המשאיל:

בד"ה כליו דחיישינן. ואמאי לא חיישינן לשאלה. לענ"ד י"ל ביישוב קושיא זו דלפי הנראה מדבריהם בב"מ (כ"ב:) כל ההכרזה היא בלבד מחשש שמא ת"ח הוא האובד דע"ה אין מכריזין על אבידתו ע"ש וא"כ אם הת"ח יתן סימן בכלי אין חשש כי הוא יודע שלא השאיל לכלי שלו והרי נאמן על זה דאפילו בט"ע נאמן ומחזירין לו אבידתו וא"ל דא"כ למה צריך כלי אפילו מצא פירות בלא כלי נכריז שאף שאין סימן הרי מחזירין בט"ע דז"א דבפירות כמו שאין סימן כמו כן אין ט"ע אבל כשנמצאו בכלי אז מחזירין לת"ח בין ע"י סימן כלי בין ע"י ט"ע ובזה אין חשש שאלה, ומה שהתוספות לא ניחא להו לתרץ כן י"ל דאזלו בהך שיטה שכתב הש"מ בב"מ (דף כ"ג) בשם הראב"ד דאם מכריז משום ת"ח לבד אינו מכריז רק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות או כמש"כ שם בשם שאר ראשונים דמשום ת"ח לבד אין מכריזין רק אם נמצא במקום שת"ח מצויים שם ע"ש והרי הכא סתמא קתני אבל לפי מה שכתבו התוספות בעצמם שם [כ"ד. ד"ה ומודה] נראה דלא ס"ל כן אלא דגם משום ט"ע דת"ח מכריזין בכ"מ בדבר שיש לו ט"ע בזה שפיר י"ל דמשום ת"ח מכריזין הכא:

ועוד י"ל ביישוב קושיתם לפי מה שכתבו בעצמם בדבור הקודם דנמצא בין כליו לכך לא חיישינן לשאלה דאיירי בכלים שאין דרכם להשאיל אף שכלים סתמא קתני א"כ גם מצא פירות בכלים יש לפרש דאיירי בכלים שאין דרכם להשאיל ועיין בשבועות (דף מ"ו) דראה שיצא בכלים תחת כנפיו מוקי ג"כ בכלים שאין דרכם להשאיל ולהשכיר:

בד"ה איבעית אימא. ולעולם לא חיישינן לשאלה. וכ"כ הר"ן והריטב"א ונ"י דלה מסקנא לא חיישינן לשאלה ושלכן פסקינן הכי אבל ק"ל מגמרא דשבועות (דף מ"ו) שהזכרת לעיל דמוקי בכלים שאין דרכם להשאיל ודוחק לומר שזהו דלא כהלכתא וכן קשה ממה דאמרינן ב"מ (דף קט"ז) רבא אפיק זוגא דסרבלא וכו' בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אלמא דחיישינן לשאלה, אכן באמת לענ"ד אפשר לומר דגם להך תירוץ דכליו בחיוורי וסומקי חיישינן לשאלה דמהיכי תיתי נאמר דלא חיישינן דהא אנו רואין שדרך להשאיל והא דהוצרך לאוקמי' בחיורי וסומקי היינו משום דלהתירוץ הראשון צריך לדחוק דהך כליו דמתניתן דאין מעידין איירי רוקא בדבריה שעשויין להשאיל וזה מיייתרינן בתירוץ איבעית אימא די"ל דאיירי בסתם כלים אבל לעולם לכ"ע חיישינן לשאלה בדברים העשויין להשאיל:

ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספות מהא דתנן מצאו בחפיסה די"ל דחפיסה ודלוסקמא הם כלים העשויין להשאיל ובזה כ"ע אית לי' דחיישינן לשאלה, ולפ"ז לדינא י"ל דגם לפי המסקנא חיישינן ויש נפקותא טובא בדיני עגונה בזה, ועיין בב"ש (סי' י"ז ס"ק ס"ט) שרצה להוכיח מהתוספות דהיכי דלא מצרכינן לאוקימתא דשאלה לא חיישינן לשאלה וא"כ ה"ה אי אמרינן סימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה, אכן לענ"ד אפילו להתוס' לא מוכח הכי דודאי להך אוקימתא דאבעית אימא בחיורי וסומקי שפיר הוכיחו דלמסקנא לא חיישינן לשאלה דאל"כ למה חזר מתירוצו הראשון ומה מרויח בתירוצו השני אבל למ"ד סימנים דרבנן דלא איירי כלל משאלה שפיר י"ל דס"ל דחיישינן לשאלה כמו למ"ד סימנים דאורייתא אבל לפי שהוכחתי בזה אפילו להך תי' דאיבעית אימא י"ל דס"ל דחיישינן לשאלה ומרויח דלא נצרך לאוקמי' כלים דמתניתן רוקא בכלים שדרכם להשאיל:

בד"ה למימרא. ותנן נמי אין מעידין על הגוסס. לא מצאתי לא במשנה ולא בתוספתא כן וצ"ל דמפרשי מה דקתני אין מעידין עד שתצא נפשו על הגוסס אכן ק"ק לתירוץ ר"י דפריך ממגוייד דומיא דגוסס דלפרוך מגוסס גופא דקתני ראשון במתניתן קודם מגוייד דמתניתן קתני אין מעידין על הגוסס והתם משמע דגוסס לא חי וזה לא מתורץ בתי' הגמרא וא"ל דודאי רוב גוססין לא חיים אבל מכ"מ אין מעידין על הגוסס כיון שהמיעוט אפשר שיחי' זמן רכ אבל התם קמ"ל בגוסס שמת לאלתר דלא נאמר להחשיבו כמת שיטמא דז"א דא"כ דהכא איירי בגוסס שאפשר שיחי' א"כ גם מגוייד אפשר כן דהא קתני גם הכא מגוייד דומיא דגוסס ואכתי מאי פריך:

בד"ה אלא מעתה. לשמואל דחשיב לי' מת קפריך. הלשון אלא מעתה לכאורה לא משמע כן דא"כ לפרוך מיר אשמואל דהכא, ונ"ל דאשמואל דקאמר מעידין לא פריך די"ל דדוקא משום דברח חשיב לא מת ודאי כיון דפרכס כ"כ ודאי מת ולכן א"ש דאינו גולה דע"י שחיטת סימנים לבד לא הי' בו כדי למות במהרה רק ע"י פרכוס וזה איהו הוא דעביד אבל מהא דיכתבו ויתנו פריך שפיר דאיך יתנו גט דלמא פרכס קודם נתינת הגט והוי כמת ואהא מתרץ דחי הוא וסופו למות פי' דאפילו פרכס מכ"מ חי הוא ולכן יתנו אבל מכ"מ מעידין משום דודאי ימות לבסוף והשתא מדלא קאמר דסופו למות אם פרכס הוי ס"ל דאפילו בלא פרכס אמרינן שימות ודאי וא"כ הוי כדי להמית ופריך יהא גולה ע"י ומשני דבאמת הוי כדי להמית אפילו בלא פרכוס אבל מכ"מ פרכוס מקרב המיתה וחיישינן דלמא פרכס וקירב מיתתו ולכן אינו גולה:

בא"ד. דלישנא דוימות דכתיב. בכתובות בארו יותר דאף דבמזיד כתיב ג"כ מכה איש ומת מכ"מ במזיד לא בעינן שימות מיד ע"ש והטעם י"ל משום דבשוגג כתיב עתיד עם ו' המהפך דהיינו לשון עבר דמשמע שמת כבר דהיינו מיד אבל במזיד כתיב העבר עם ו' המהפך דפירושו עתיד דהיינו אף שימות לאחר זמן מכ"מ מעת שהכהו מכת מיתה חייב ואף דבמזיד כתיב ג"כ וימות רוצח הוא מכ"מ הרי כתיב שם או באבן יד אשר ימות בה הכהו דמשמע ג"כ לעתיד ולאחר זמן רק דוימות השמיענו דמכ"מ לא נתחייב הרוצח עד שימות הנרצח, ועיין בתוספות שבועות (דף ל"ד) שכתבו דמה דמחלקינן בפרכס ובלבול רוח בין שוגג למזיד היינו משום דבגלות מייתרי קראי דכתיב כמה פעמים וימות ע"ש, אכן לענין שימות לאלתר אין לומר דכוונו התוספות דילפינן מזה כיון דצריך למעט פרכוס ועוד דהרי עדיין לא ידע החילוק דפירכוס ואעפ"כ הי' ס"ד דבגלות בעינן מת לאלתר:

בד"ה חיישינן. כגון דליכא בלבול דרוח. בכתובות עוד תרצו התוספות דהא דחיישינן לבלבול הרוח אינו רק בשחט הסימנים, ומדברי הראב"ד (פ"ה מה' רוצח) יש ללמוד עוד תי' אחר לזה דהתם י"ל דאיירי דליכא חבלה כלל מבחוץ דלא מזיק לי' פרכוס ולא בלבול הרוח אבל לדברי התוספות דהכא לכאורה ק' איך תלי קרא ביקום והתהלך בחוץ הא משעת פרכוס או מעת בא אליו הרוח כבר פטור הוא, ואולי י"ל דבאמת ה"ק אם יקום דהיינו פרכוס או אפילו לא קם רק התהלך ע"י אחרים על משענתו דלא פרכס מכ"מ נקה המכה כיון דהתהלך בחוץ דבלבל הרוח:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף