אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יבמות/קכ

יום שלישי ו תמוז תשפ"ב - מסכת יבמות דף קכ

הוכחת האחים על מיתת יוסף מכח הכתונת

קושיית המפרשים מכתונת יוסף וכלי יהודה שלא חששו לשאלה

במשנה במסכת יבמות (קכ.) תנן: אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו. והגמרא דנה אם סימנים דאורייתא או לאו דאורייתא, ומקשה הגמרא (ע"ב) להצד שסימנים דאורייתא, אם כן אין צורך בסימן מובהק ומדוע שנינו במשנה שאע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו אין מעידים עליו. ומבארת הגמרא שהמשנה עוסקת בסימנים שאינם סימנים כלל, כגון בגופו - אם גבוה הוא או נמוך, ובכליו - אם לבנים הם או אדומים. ועוד מבארת הגמרא שכליו אינם סימנים לפי שיש לחשוש שמא השאילם לאחר.

וכך נפסק בשו"ע (אה"ע סימן יז סכ"ד): מצאוהו הרוג או מת, אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים, והכירוהו בהם שהוא פלוני, מעידין עליו. ואם ניטל אחד מאלו, אע"פ שיש להם סימנים מובהקים ביותר בכליו, אינם כלום, דחיישינן לשאלה וכו'.

מכח דין זה תמהו המפרשים על שני מעשים המפורשים בתורה אשר בהם נראה להדיא כי הביאו ראיה מכח כלי אדם, ולא חששו לשאלה. המעשה הראשון הוא במכירת יוסף, שכך נאמר בפרשת וישב (בראשית לז לא-לד): ויקחו את כתונת יוסף וישחטו שעיר עיזים ויטבלו את הכותונת בדם. וישלחו את כתונת הפסים ויביאיו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו הכר נא הכתונת בנך היא אם לא. ויכירה ויאמר כתונת בני חיה רעה אכלתהו טרוף טורף יוסף. ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים.

המעשה השני בפרשת וישב גם כן, אחר שגזר יהודה את דינה של תמר לשריפה, נאמר (בראשית לח כה-כו): היא מוצאת והיא שלח אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני וגו'.

הנה למדנו משני מעשים אלו כי על ידי סימן הכלים קיבלו לדבר פשוט שאכן יוסף הוא שנהרג ותמר היא שבא עליה יהודה, ולא חששו לשאלה - שמא יוסף השאיל בגדיו לאחר והוא הנהרג, או שמא לקחה תמר את כלי יהודה מאשה אחרת והיא הרה לזנונים.

ביאור המהרא"ל צינץ עפ"י דברי המהרי"ט שאין חוששים במידי דמצוה

המהרא"ל צינץ בספרו מלא העומר (שם) מבאר על פי זה את מה שנמצא במסורה קשר בין שני פסוקים אלו, אשר בשניהם נאמר הלשון 'הכר נא'. 'הכר נא הכתונת בנך היא' ו'הכר נא למי החותמת'. והנה יש להקשות מה שאלו את יעקב הכתונת בנך היא, וכי לא ידעו שזו הכתונת אשר בשלה קנאו בו. אלא שבאמת על פי הדין אין ראיה מעצם מציאת הכתונת, כדרך שאמרו בגמרא ביבמות שאין להתיר עגונה על סמך סימני הבגדים שנמצאו על ההרוג, משום שחוששים לשאלה, שמא השאילם לאחר והוא שנהרג.

ואמנם בשו"ת מהרי"ט (ח"ב אה"ע סימן לה) כתב שאין חוששים לשאלה במידי דמצוה, כגון בארבע כנפות, לפי שאין דרך להשאילה לאחר ולהיות ערום בלא אותה מצוה. ובמפרשים מבואר שהכתונת שהיתה ליוסף היתה כמו בגדי כהונה, שהיתה העבודה בבכורות. וממילא מצד עצם מציאת הכתונת לא היתה ראיה שזה יוסף, וכל כח הראיה היה מחמת מעלתו של יוסף וצדקתו שלא היה משאיל לאחר כתונת זו שהיא כבגדי כהונה. וכך אמרו האחים לאביהם, הכר נא אתה שמכיר בחינת צדקתו, הכר נא אם אכן כתונת זו של בנך והוא שלבשה, או שאפשר שיש לחוש שמא השאילה לאחר.

על דרך זה יבואר גם מה שהתחכמה תמר ולקחה דווקא 'חותמך ופתילך', כי חותמת מבואר בגמרא ביבמות שם, שאין דרך להשאילה משום חשש זיוף [שמא יעשה חותם וצורה כנגד טבעתו וילך ויראהו לאשתו ויטול הימנה כל אשר ישאל. רש"י. וכן גם 'פתילך' שהם התפילין והטלית שלו [כמו שכתב הבעל הטורים (בראשית לח יח) ש'פתילך' אותיות תפילך. וכן הובא בכמה ספרים בשם מדרש: 'חותמך ופתילך' - אלו תפילין וציצית], ומידי דמצוה אין אדם משאיל לאחר. וזה סימן המסורה שבשני מקומות אלו היה אפשר להכיר הדבר על אף שכלים אינם סימנים, כיון שהיה מידי דמצוה שאין אדם משאיל.

ועל כך אמרו חז"ל במסכת סוטה (י:) ב'הכר' בישר לאביו, ב'הכר' בישרוהו. שאין הכוונה רק ללשון, אלא לעיקר הענין, שכשם שהוא אמר לאביו 'הכר' שאין לחוש לשאלה כיון שהוא מילי דמצוה, כך נענש מדה כנגד מדה, שאמר לו 'הכר' במידי דמצוה שאין לחוש לשאלה.

גם בשו"ת נפש חיה (תקנת עגונות סוס"י ד) הביא קושיה זו בשם החמדת שלמה, למאן דאמר דבכלים חיישינן לשאלה, מה הועילו השבטים כשהביאו ליוסף את כתונת בנו, הלא חיישינן לשאלה. ואף הוא יישב בדרך זו, שכן בצרור המור מבואר שהטעם שנתקנאו אחיו בכתונת פסים היתה לפי שכתונת זו היתה בגדי כהונה, שרצה יעקב לתת לו את הבכורה ובתחילה היתה העבודה בכתונת, כדרך ששימש משה בשבעת ימי המלואים בחלוק לבן (תענית יא:). וממילא היתה כתונת זו בגד של מצוה שאין חוששים בו לשאלה, כמו שכתבו הפסוקים לגבי ציצית.

ביאור האמרי כהן שיעקב הכריע כן מכח 'הוא שאבד הוא שנמצא'

בספר אמרי כהן ביאר באופן אחר על מה סמכו יעקב ויהודה, ובכך ביאר אף הוא את הקשר שבין שני הפסוקים כפי שנראה בדברי המדרש (ב"ר פד יט) אמר רבי יוחנן, אמר הקב"ה ליהודה, אתה אמרת 'הכר נא', חייך שתמר אומרת לך 'הכר נא'.

דהנה במגרא בפסחים (י.) מביאה הגמרא מחלוקת רבי ורשב"ג בדין שדה שנאבד בה קבר, ונמצא בה קבר, אם הנכנס לתוכה טהור שאני אומר קבר שאבד הוא קבר שנמצא - שכך דעת רבי, או שאני אומר תיבדק כל השדה כולה - כדעת רשב"ג.

ועפ"ז ביאר שעל כך סמך יעקב באומרו 'כתונת בני', שכיון שיוסף לא שב, ומאידך נמצאת כתונת זו המוכיחה שעכ"פ אדם נהרג בדרך זו, ממילא תולים ואומרים זה שאבד זה שנמצא [והארכנו במק"א בדין זה של 'זה שאבד זה שנמצא' בהיתר עגונה].

והנה בגמרא במסכת מכות (כג:) אמר ר' אלעזר, בשלשה מקומות הופיע רוח הקודש, בבית דינו של שם, בבית דינו של שמואל הרמתי, ובבית דינו של שלמה. ומבארת הגמרא: בבית דינו של שם, דכתיב "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני", ולכאורה מהיכן ידע שאכן ממנו הרתה, הלא אפילו שהוכיחו לו בכליו שהוא בא עליה, הלא יתכן שכדרך שהלך הוא אליה, הלך אליה גם אדם אחר. אלא שיצאה בת קול ואמרה 'ממני יצאו כבושים'. והגמרא מקשה על ראיה זו שיצאה בת קול, שהלא יתכן שיהודה חישב שאכן לפי חשבון הימים נראה שהתעברה ממנו, ואף שיתכן שהתעברה מאחר "דחזינן - מחזקינן, דלא חזינן - לא מחזקינן", דהיינו שתולים את הדבר במה שידוע ונראה לעינינו ולא תולים בדבר שאין לנו בו ידיעה. ומסיקה הגמרא שאכן אין ראיה לדבר זה אך כך קבלה היתה בידיהם שהופיעה בת קול.

והנה בת קול זו עליה מורה הגמרא, לא באה אלא כשאמר יהודה 'צדקה', ואילו תמר ששלחה 'הכר נא' רצתה להצדיק עצמה גם בלא זה - ועל כרחך שהיא סמכה בדבריה על סברת הגמרא 'דחזינן מחזקינן' על ידי שימנה הימים והחודשים. וסברא זו היא אותה הסברא של 'זה שאבד זה שנמצא'. וזהו שאמר המדרש שמאותה הסברא שסבר יהודה שיעקב יכריע שמת בנו מכח 'זה שאבד זה שנמצא', מכח אותה סברא בשרתו תמר 'הכר נא' דחזינן מחזקינן דלא חזינן לא מחזקינן.

ביאור הפתחי עזרה שחשש שאלה הוא רק דרבנן וביאור נוסף עפ"י יסוד ההגה"מ שחוששים רק בעגונה

ובספר פתחי עזרה (אה"ע סימן יז ס"ק יח) כתב באופן אחר שהיה אפשר לומר שכל החשש לשאלה הוא רק דרבנן, ומדאורייתא אין חשש שאלה, וממילא מיושב היטב הקושיות מיעקב ויהודה שהלכו כדין תורה.

ולכאורה אפשר היה לומר בדרך נוספת על פי המעשה המובא בגמרא במסכת יבמות (קכא:) באחד שבא ואמר מי איכא בי חסא, טבע חסא. ונשבע רב נחמן ואמר: האלקים, אכלו כוורי לחסא [- אכלו הדגים את חסא], ונשאת אשתו על פי דברי רב נחמן. והביא רעק"א בגליון הש"ס את דברי ההגהות מיימוני (גירושין פרק יב) שכתב לתמוה על רב נחמן כיצד נשבע שאכלו הדגים את חסא, והרי אנו אוסרים את אשתו מספק, הרי שלא ברור לנו שמת חסא וכיצד נשבע על כך. וביאר ההגה"מ שאין לתמוה כן כיון שרובם אינם ניצולין ורב נחמן נשבע כראוי שאפילו בדיני נפשות הולכים אחר הרוב, ורק בעריות מחמירים ואמרים שלכתחילה לא תנשא.

ולפי זה אפשר לומר שהוא הדין החשש לשאלה אינו חשש יותר ממיעוט זה, וממילא לכל דינים שבתורה אין חוששים לשאלה כי אם לענין עגונה. וממילא שפיר הביאו האחים ראיה לאביהם מכח הכתונת. וגם יהודה יכול היה עכ"פ להכריע דינה שלא תשרף מכח כליו שהיו בידי תמר.

ראיית רבי צדוק הכהן מלובלין מכתונת יוסף ומו"מ החידושי הרי"מ בראייתו

בספר ליקוטי יהודה (בראשית לז לג) מביא בשם רבי משה אלעזר מעיר יעזשיארנע בגור, ששמע מאחד שנשלח מרבי צדוק הכהן מלובלין אל בעל החידושי הרי"מ, כשבאמתחתו שאלה בענין היתר הגונה, ותוכן השאלה היה אם היכר כתונת הוא סימן מובהק [לצרף אותו כסניף להתר]. והביא בתוך דבריו רבי צדוק ראיה לסניף זה ממה שהסיק יעקב אבינו מכתונת הפסים כי יוסף מת.

ובדרך נסיעתו לגור הלך השליח דרך איזה עיר אחת והראה המכתב לרב אותו העיר, וכשקרא הרב ראיה זו אמר כי לפי דעתו אגב חורפא שבשתא, שהרי אדרבה מפסוק זה נראה להדיא שכתונת אינה סימן - שהרי חזינן לבסוף שיוסף היה חי, ולא כפי שהסיק יעקב אבינו שמת הוא. והרב אמר לשליח שלא יראה זאת כלל לחידושי הרי"מ, אמנם השליח טען שחזקה שליח עושה שליחותו והלך לקיים השליחות.

כשבא לגור ובא בדברים עם החידושי הרי"מ, שח לו כל אותו המעשה בראיית רבי צדוק ובטענת אותו הרב, והחידושי הרי"מ הצדיק את דברי רבי צדוק, כי תורתנו הקדושה היא תורת אמת, ואם אמר יעקב אבינו 'כתונת בני' - הרי שפיר יש ללמוד מכך הלכה שכתונת היא סימן טוב. ואדרבה מה שיוסף היה חי - זה היה עובדה שלא כדרך הטבע מן השמים. ובהערה שם נוסף מ'כתבי חסידים' שהוכיח כן החידושי הרי"מ גם מעצם מה שהשבטים שלא היו קטלי קניא שלחו הכתונת ליעקב כדי להוכיח על ידה שיוסף מת - וע"כ שאף הם סברו שכתונת היא סימן טוב והגון.

ביאור הבירך יצחק שכתונת שעשה אביו אין אדם משאיל דומיא דכיסו וארנקו

בספר בירך יצחק כתב בזה דברים אחרים. דהנה לכאורה יש להבין מדוע הוצרכו האחים לשלוח את הכתונת ליעקב אביהם, הלא יכולים היו לומר לו שמצאו כתנות יוסף והנה מלאה היא בדם. ואמנם מבואר בגמרא בבא מציעא (כג:) שאף כלים שאין בהם סימן חייב להכריז עליהם, כדי להחזירם לצורבא מרבנן המכיר בהם בטביעת עינו. וכך פסק הרמב"ם (פי"ד הי"ב): המוצא כלי חרש וכיוצא בהן מכלים שצורת כולן שוה... חייב להכריז, שאם יבא תלמיד חכם ויאמר אע"פ שאינו יכול ליתן בכלי כזה סימן יש לו טביעות עין, חייב להראותו לו, אם הכירו ואמר שלי הוא - מחזירין.

וממילא האחים הביאו הכתונת לאביהם כדי שיכריע אם כתונת בנו היא ע"י טביעות עין. ואמנם יעקב השיבם ואמר "כתונת בני" וכוותו היתה שאינו צריך לדון זאת רק מכח טביעות עין, אלא גם מצד מה שהיא כתונת בנו. שכן בגמרא ביבמות שם מבואר עוד, שאין אדם משאיל את כיסו וארנקו כיון ש'מנחשי אינשי ולא מושלי', ופירש רש"י: שלא יטול זה מזלו. וזאת השיבם אביהם שגם את הכתונת של יוסף יש לדון מחמת זה כסימן מובהק ולא לחשוש לשאלה, כי כיון שאביו עשה לו כן לרוב אהבתו הרי זה ככיסו וארנקו שאין אדם משאיל מזלו הטוב לאחרים.

ביאור התורת אהרן עפ"י דברי הראנ"ח שאין חוששים לשאלה כשרק אדם זה נוהג ללבוש כן

ובספר תורת אהרן לרבי אהרן קרול זצ"ל (עמוד קב) ביאר באופן אחר, בהקדימו הערה נוספת בלשון הפסוק. דהנה רש"י פירש "ויפשיטו את יוסף את כתנתו" - זה חלוק, דהיינו שמלבד כתונת הפסים הפשיטוהו גם את חלוקו הפנימי. ולכאורה מדוע לא שלחו לו את החלוק הפשוט ובחרו דוקא לשלוח את כתונת הפסים. ואמנם בפשטות יש לומר שכיון שרצו שיכיר יעקב את בגדו בטביעות עין, לכן בחרו דוקא את כתונת הפסים שהיה לבוש בה מלמעלה [וגם הוא הלבישו בה]. אבל אפשר לתת טעם נוסף בדבר, דהנה יש להקשות כיצד החליט יעקב אבינו ואמר בפשטות 'כתונת בני חיה רעה אכלתהו' ומדוע לא חשש לשאלה.

ואמנם בבאר היטב (אה"ע סימן יז ס"ק עא) הביא בשם הראנ"ח שאם אין מנהג המקום ללבוש אותו מלבוש, אלא אותו אדם בלבד - אין חוששים לשאלה. והנה פשוט שכתונת הפסים לא היה המנהג ללובשה אלא יוסף בלבד. ובפרט לפי מה שהביא הכלי יקר שהבכורה נטלה מראובן וניתנה ליוסף ולכן לבש בגד זה לכבוד ולתפארת על העבודה שהיתה בבכורות, דוגמת כתונת תשבץ. ולדבריו ודאי שלא היה ראוי שילבוש בגד זה אדם אחר מלבד יוסף, וממילא אין להקשות מדוע לא חשש יעקב לשאלה - וכדברי הראנ"ח שבכה"ג אין חוששים לשאלה. ולכן דקדקו לשלוח לו דוקא את כתונת הפסים ולא את חלוקו הפשוט.