ערוך לנר/יבמות/צ/א

ערוך לנר יבמות צ א

דף צ' ע"א

בגמרא שב ואל תעשה שאני. ק"ל מהא דאמרינן בזבחים (דף ע"ט) דנתערב בדם פסולים ישפך לאמה ומפרש התם טעמא משים גזירה והרי הפסד קרשים בידים הוא איסור דאורייתא ואעפ"כ משום גזירה עקרו רבנן דבר מן התורה בקום ועשה ועכ"פ הי' להם לומר דצריך להשהות הדם עד שיעשה נותר דאז הוי שוא"ת אבל לא משמע כן מדלא מפרש כן כמו דמפרש שם (דף ע"ז) לענין אברי חטאת שנתערבו באברי עולה דתעובר צרתו אע"כ דבדם לא ס"ל כן אלא דישפך מיד משום גזירה שלא יטעה ויזרק וכ"נ גם מדברי הרמב"ם שלא הביא לענין דם שישהה עד שיעשה נותר וא"כ קשה היאך עקרו רבנן דבר מן התורה בקום וע' ואי נימא דמ"ד גוזרין גזירה במקדש ס"ל דמשום קדשים יש לחכמים כח לעקור אפילו בקום ועשה א"כ גם הכא מדם שנטמא לא מקשה מידי ולא הוצרך לתרץ שוא"ת שאני:

ברש"י ד"ה תרומה. בין קדשים טהורים לקדשים טמאים. כן כתב ג"כ בגטין (דף נ"ד) וזה תימא דאף דבקדשים האמת הדין כן מכ"מ הרי לענין תרומה מיעט קרא דכהן שאכל תרומה טמאה אינה במיתה דפרט לזו המחוללת ועומדת כדאמרינן בחולין (דף קי"ג) ואף דשם (דף ק"א) כתבו התוספות דהא דשמואל איירי דוקא בטומאת תרומה קדים אבל בטומאת הגוף קדים חייב מיתה גם אטמאה מכ"מ לא משמע מרש"י דכיון לכך דהא משוה לקדשים ובקדשים אין חילוק דאפילו דבטומאת קדשים קדים מכ"מ חייב לדידן דפסקינן כמ"ד דאית לי' כולל, והנלענ"ד דרש"י רבותא קמ"ל ע"פ מש"כ הר"ש (כפרה פ' י"א משנה ד') דסתם מתניתן דשם לא ס"ל כשמואל אר"א אלא דגם אתרומה טמאה חייב מיתה באוכל בטומאת הגוף ועיין בכס"מ (ה' פרה אדומה פ' י"ד) שכתב בשם הר"י קורקוס דהרמב"ם לא ס"ל כן אבל רש"י י"ל דס"ל כהר"ש ולכן כתב כאן הלכה כסתם משנה, אך עדיין לא מיושב בזה מה שתמהתי לעיל (דף ע"ד) על מה שכתב רש"י בבכורות (דף י"ב) דאוכל תרומה טמאה חייב מיתה ומשמע אפילו טהור שאכל שלא איירי שם רק מחלה טמאה:

בתוספות ד"ה ואוכלת בגינו. ולא אפשיטא. אי משום הא אכתי לא הוי מצי ר"ח להקשות לרבה כיון שיכול להשיב דס"ל דאין ב"ד מצווין להפרישו וכדפסקינן משום דאמוראי עבדו עובדא כן כמו שכתב הרשב"א לקמן (דף קי"ד), אכן באמת לא זכיתי להבין קושיתם שהרי לקמן (שם) משמע דאף דאין ב"ד מצווין להפרישו מכ"מ לומר לקטן בפי' שיעשה איסור זה אסור כמו לספות לו בידים שאסור מן התורה לכ"ע דכן משמע ממה דאמר ר"פ זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם ולא אמר להם שיבקשו ואם ימצאו יביאו וכן משמע ממה דמתרץ שם בעושה על דעת אביו הרי דאפילו לא מתיר בפי' מכ"מ בידוע דניחא לי' אסור להניח לעשות לו כן אפילו למ"ד דאין ב"ד מצווין להפרישו וכש"כ שאין להתיר לקטן בפי' שיעשה איסור דזה הוי כסופת לו בידים ולכן כיון דהכא קתני ואוכלת בגינו תרומה שמורין לה כן זה הוי כספיתה בידים דאסור לכ"ע מן התורה דלכל הפחות איירי בזה קראי דלהזהיר גדולים על הקטנים כמו שכתב הריטב"א שם. שוב ראיתי בריטב"א לקמן (דף קי"ג) שכתב ג"כ בפי' כן דאפילו למ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו מכ"מ אין להתיר לו בפי' לעשות איסור ושלכן מוקי מה דקתני התם שאוכלת בתרומה בתרומה דרבנן דוקא דבתרומה דאורייתא אין להתיר לה בפי' ע"ש וזה בפי' כדברינו, ולכן דברי התוספות צ"ע שנראה מדבריהם שחולקין על הריטב"א וס"ל דלהתיר בפי' לא מקרי כמו שסופת בידים אכן פשטות דגמרא משמע כריטב"א ובפוסקים (סי' שמ"ג) לא ראיתי דין זה בפי' וצ"ע:

בד"ה אכל תרומה. דשאני תרומה דגלי קרא בהדיא. ק"ק דהתינח לרבנן דס"ל בפסחים (ל"ב:) דחומש אינו רק על כזית אבל לאבא שאול דס"ל דשוה פרוטה אע"פ שאין בו כזית חייב חומש מנ"ל דגלי קרא דלמא צריך לש"פ שאין בו כזית דלא שייך למפטרה מדר' נחוניא בן הקנה דהא פחות מכזית ליכא מיתה וצ"ל דאבא שאול באמת לא ס"ל כרבי נחוניא ולא רבי נחוניא כאבא שאול:

בד"ה בשוגג. דאפילו סובין יכול לשלם. לכאורה אין זה קושיא דדלמא הפי' הוא ששלם אותו המדה שאכל מחולין טמאים ולכן לא הוי תשלומין מעליא דהא לא שוו כמו אם שילם אותו המדה מחולין טהורין כמו שהי' חייב לשלם, אכן י"ל דהתוספות לשיטתם אזלו דהקשו לקמן דאי לפי דמים משלם אמאי תשלומיו תשלומין ותירצו דמשלם כ"כ שישוו הדמים לדמי תרומה שאכל וא"כ לענין מזיד ע"כ ג"כ איירי בהכי ששילם מחולין טמאין כ"כ כמו ששו' המדה שאכל בשיווי חולין טהורין ולכן הקשו שפיר:

וליישב דעת הריב"ן י"ל דלו הוקשה אפי' ר"י מה שהקשו התוספות גופא עליו דמאי פריך תבא עליו ברכה דהא מה ששלם לא שוה יותר ממה שאכל, גם הוקשה לו קושית התוס' לקמן (ד"ה אזיל כהן) דלמה לא מדקדק מדשרי תרומה לזרים ולכן פי' דהך שוגג ומזיד לענין אכילה איירי, וממילא מתורצים קושיות אילו כמובן דהא במזיד לא נעשו התשלומין תרומה ומותרים לזרים ול"ק לי' דאמאי אין ת"ת דהא אפילו סובין יכול לשלם די"ל דהוא מפרש כפי' האחד שהביא הרשב"א דמדה במדה משלם ולא ס"ל כפי' התוספות לקמן דמשלם לפי שוויי' ועיין מש"כ ביישוב קושית התוספות:

ועוד בלא"ה י"ל דלא קשיא לי' קושית התוספות לקמן דהא בגמרא דפסחים (ל"ב.) רצה להוכיח ממתניתן דאוכל תרומת חמץ דלפי מדה משלם ומתרץ דלעולם לפי דמים משלם ומתניתן ריה"ג היא ורבי נחוניא בן הקנה הוא ע"ש דלפי אוקמתא זו ע"כ אמרינן דרבי נחוניא בה"ק גם במיתה בידי שמים פוטר מתשלומין וא"כ לא שייך זה רק לאביי דס"ל הכי כמש"כ התוספות לעיל אבל לרבא דס"ל בכתובות (ל':) דמב"ש לא פוטר מתשלומין לרנבה"ק ע"כ לא שייך אוקימתא דפסחים ושפיר מוכח ממתניתן דשם דלפי מדה משלם וכיון דאוקמתא דהכא דחסורי מחסרא שעלי' הקשו התוס' קושייתם הוא רבא ממילא בלא"ה ל"ק קושייתם ול"צ לומר דמשלם לפי דמים אלא לפי מדה ומכ"מ ל"ק לאביי שם די"ל דהוא באמת מפרש שוגג ומזיד כפי' ר"י והריב"ן לא פי' אלא לרבא דאיירינן בי' הכא, ועוד בלא"ה ליכא ראי' מכח קושית התוספות דהכא לפי שויי' משלם ולא לפי מדה כיון דלפי מה דמסיק בפסחים שם פליגי תנאי אי לפי מדה או לפי דמים משלם א"כ ודאי י"ל דמתניתא ס"ל כמ"ד דלפי מדה משלם וא"ש שיטת הריב"ן, ובלא"ה ג"כ יש ליישב קושית התוספות על הריב"ן די"ל דס"ל כשיטת הרמב"ם (בפ"ו מהל' תרומות) דגם תשלומי תרומה שאכל מזיד צריכים להיות דבר שראוי להיות קדוש רק שהתשלומין אינן נעשין תרומה כמו באכל שוגג ולכן ה"א דבמזיד אין תשלומיו תשלומין דצריך לשלם דבר הראוי להיות קדש, ואדרבא בזה א"ש מה שהקשה המשנה למלך (שם) על הרמב"ם מנ"ל כן והשתא י"ל דמפרש כפי' הריב"ן ולכן שפיר מסוגיא דהכא מוכח כן דאל"כ יקשה אמאי באכל במזיד אין תשלומיו תשלומין:

בד"ה חסורי. וא"ת אי. במהרש"א הקשה דארישא דאכל תרומה טמאה נמי ה"ל להקשות, ולא זכיתי להבין קושיתו בזה דהא לפי מה דס"ד התוספות בקושיתם לא משלם לפי דמים כלל רק מדה במדה וכמו שסבר הרשב"א באמת לחד פי' וא"כ ודאי ל"ק מרישא דשילם חולין טמאים דקאמר היינו אותו מדה שאכל מתרומה טמאה וא"כ לא מפסיד מידי גם אי התשלומין נעשין תרומה טמאה, וכפי הנראה הטעה למהרש"א מש"כ התוספות אי לפי דמים משלם דמשמע דפשיטא להו דהכא משלם לפי הדמים ולא לפי המדה, אכן בעיון מעט בדברי התוספות אי אפשר לפרש כלל דאהכא קאי דא"כ לא מקשו מידי דהא היינו תירוצם אלא קאי משום דבפסחים קמבעי לי' בש"ס אי הדין שצריך לשלם לפי מדה או לפי דמים ולכן ודאי אי הדין דלפי המדה משלם לא משגחינן כלל בהדמים וא"כ ל"ק הכא מידי אבל אי הדין דצריך לשלם לפי דמים ומשמעות הלשון דהכא משמע דמשלם המדה מחולין טמאים שאכל לכן הקשו ותרצו באמת דגם הכא לפי דמים קאמר:

בד"ה אזיל כהן. דמה פשע כהן. עיין במהרש"א מ"ב שהקשה דהא לפי תירוצם הראשון דהדרא תרומה למרייהו ודאי צריך לשלם לכהן חולין טהורין תחתיהן וא"כ מה מפסיד ע"י הפקר אדרבא ירויח שמשלם טהורין תחת טמאין, ולפענ"ד י"ל דהכא ודאי חוב הוא לו ההפקר אף שמשלם אחרים תחתיהן דהא עי"ז בטלו הקידושין ומפסיד אשתו ובודאי לא ניחא לי':

בד"ה והא הכא. וחדא מדרבנן. ביישוב קושיא זו י"ל לפענ"ד דלכאורה י"ל אהא דקאמר הכא והא מדאורייתא ארצויי מרצי שהרי בפסחים (ט"ז:) פריך לרב דאמר משקי בי' מטבחייא דכן מהנך ברייתות דקתני דציץ מרצה על הדם אלמא דדם מקבל טומאה ומשני דהך טומאה אינה רק מדרבנן וא"כ איך קאמר הכא דמדאורייתא מרצי הא מדאורייתא לית לי' טומאה כלל, אכן י"ל דרב חסדא דרצה לדייק מזה דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ונקט הך לישנא דמדאורייתא ארצויי מרצי ס"ל כשמואל בפסחים שם דס"ל דלדם יש טומאה מן התורה אכן פסקינן כרב דהלכתא כוותי' לגבי שמואל וא"כ פשיטא דהני אמוראי בתראי רבינא ורב אשי במנחות שם ס"ל כוותי' ולכן לא יוכלו לתרץ הא מדאורייתא והא מדרבנן דהא אדאורייתא דם לא מקבל טומאה כלל וע"כ תרווייהו מדרבנן קאמר והוצרכו לחלק בין שוגג ומזיד דחדא ברייתא ודאידך ברייתא אבל ר"ח דהכא דס"ל כשמואל לא הוצרך לדחוק בכך אלא מתרץ בקיצור דחדא ברייתא איירי מדאורייתא וחדא מדרבנן, וא"ל לפי מה שכתבו התוספות שם דהוי מצי למימר דס"ל טומאת משקים דאורייתא וטומאת דם מדאורייתא קאמר אכתי הוי מצי למימר הא דאוריית' הא דרבנן די"ל שכבר כתב הפני יהושע שם דלפי מה דמסיק רב פפא (דף י"ז) דגם למ"ד ט"מ דאורייתא מכ"מ משקים דבי מטבחיא דכן ליכא למימר לפי המסקנא הכי ע"ש:

בד"ה בין ביחיד. לא בעי ציץ לרצויי'. ק"ק דהא ביומא (ז'.) רצה לדייק מהך ברייתא דטומאה דחויה בצבור ותירץ דלעולם דהותרה ומה דקתני הציץ מרצה איחיד קאמר א"נ בהנך ק"צ דלא קבע להם זמן וזה נגד התוספות דהכא, וי"ל דהתוספות סברו דהש"ס לא נדחק בכך רק בתחלה דס"ד דכ"ע אית להו טומאה הותרה אבל לבתר דאסיק דפליגי תנאי בהכי לא מדחקינן בכך אלא אמרינן דברייתא אתיא כמ"ד טומאה דחויי', וא"ע ראיתי שגם המהרש"א שם ביומא כתב כן, אכן ק"ל אתוספות מנחות (דף כ"ה) דדעתם שם מדלא פריך ר"ח מסיפא דברייתא גופא דס"ל דאפילו קתני לשון מרצה מכ"מ י"ל דטומאה הותרה בצבור ס"ל וזה לכאורה נגד סוגיא דיומא הנ"ל, וי"ל דהתוספות לא כתבו רק דאי לא הוי מייתי דציץ מרצה אז הוי דחקינן דמרצה היינו דהותרה בצבור ועל כן ע"כ הוצרך להביא הברייתא דציץ מרצה אבל ביומא קאי על פי המסקנא דידעינן הברייתא דציץ מרצה ולכן פשיטא לי' דמה דקתני הורצה היינו ע"י ציץ:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף