ערוך לנר/יבמות/צא/ב
בגמרא ולקלא לא חיישינן. לא ראיתי לרי"ף ורמב"ם ורא"ש שהביאו דין זה דרב אשי, ולא ידעתי למה השמיטו דאף שהביאו הא דרב אשי דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן הרי אמרינן הכא דדמי זה לקודם נישואין ואעפ"כ לא חיישינן וא"כ הל"ל להביאו:
ברש"י ד"ה ולא מייתא קרבן. דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. וכן כתבו גם התוספות והוסיפו בזה דר"ש לטעמי' דס"ל הכי אבל ק"ל דרש"י סתר דברי עצמו דכתב בשבת (צ"ג.) דר"ש ס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב והכא אליבי' דר"ש קיימינן, שוב ראיתי ברמב"ן בשבת שהקשה ג"כ לגירסת רש"י שם מסוגיא דהכא, ונ"ל דהנה כבר הקשו התוספות שם דהא בהוריות ס"ל לר"ש דפטור וברמב"ן תירץ על זה בשם הר"מ בר יוסף דשאני התם דהביאו כפרה משא"כ הכא, אכן הקשה על זה דאכתי ק' מש"כ רש"י דר"ש לטעמי' דס"ל חייב דהא לא מצינו לו כן, גם הקשה מנ"ל לחלק בכך לר"ש בין הובא כפרה מב"ד ללא הובא, ונ"ל דהנה בהוריות (ג':) מפרש ריא"ר טעמא דר"ש משום דברשות ב"ד הוא ואיכא דאמרי משום דהוראה שיצאה ברוב הצבור ס"ל ר"ש דפטור ע"ש בפי' רש"י אכן התוספות כתבו שם יצאה ברוב הצבור למעוטי אם חטאו חצי הצבור ועשה גם הוא חייבין עכ"ל ודבריהם צ"ב לכאורה מה בעו בזה, ונ"ל שלהם הוקשה במה פליגי ב' לשונות דריא"ר ולכן פירשו דלא כהפירושים שהביא רש"י אלא דבהא פליגי דללישנא קמא טעמא דר"ש משום דלעולם יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור בין מביאין ב"ד כפרה בין לא מביאין אבל אידך לישנא ס"ל דדוקא במביאין ב"ד כפרה פטור והיינו משום דידוע דב"ד אין מביאין פר רק בעשו רוב הקהל על פיהם כמבואר שם (ד':) וזהו דקאמר כל הוראה שיצאה ברוב הצבור דהיינו דוקא שחטאו רוב הצבור והוא משלים הרוב פטור דאז ב"ד מביאין קרבן ולפיכך פטור אבל בחטאו המיעוט או החצי אז לא פטור אף שעשה על פי הוראה ותלה בה שלא נתנה הוראה רק להבחין בין שוגג למזיד דע"י הוראה הוא שוגג וא"כ עכ"פ לא גרע משאר שוגג דעלמא שחטא וצריך קרבן ולא פטור בעשה ע"פ ב"ד רק היכי שמביאין ב"ד קרבן, ונ"ל דדייק כן מדנקט ר"ש דיני' בחטאו רוב הצבור דוקא דכן מוכח ממה דקאמר הורו ב"ד וידעו שטעו בין שהביאו כפרתן בין שלא הביאו כפרתן משמע דעכ"פ איירי בהיכי שצריכין ב"ד כפרה דהיינו בשחטאו רוב הצבור על פיהם ולא נקט בלא הורו רק ליחיד אע"כ דר"ש לא פוטר יחיד מקרבן אלא בהביאו ב"ד קרבן כן נ"ל בכוונת התוספות, ולפ"ז א"ש תירוץ הר"מ בר יוסף דהוזכר חלוק זה בין הביאו כפרה ללא הביאו כפרה שפיר בתירוץ בתרא דריא"ר:
והשתא א"ש שיטת רש"י בשבת די"ל דשם ס"ל ג"כ כפי' התוספות בהוריות ולכן כתב שפיר דר"ש לבטעמי' דס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב דמדנקט ר"ש דיני' דוקא בחטאו רוב הצבור וכדכתבנו מכלל דס"ל בלא חטאו רוב הצבור יחיד העושה ע"פ הוראת ב"ד חייב אכן כל זה ללישנא בתרא בהוריות אבל ללישנא קמא שם דר"ש ס"ל דלעולם יחיד פטור שתלה בהוראה ועשה ברשות ב"ד באמת צ"ל דטעמא דר"ש בשבת דליחיד שעשה בהוראת ב"ד ל"צ קרא וכגירסת ר"ח שהביאו התוספות וא"כ י"ל דב' הגירסות הם אמת ותלי בב' לשונות דהוריות, ולפ"ז גם הכא א"ש מה שמוכח הכא דר"ש ס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור אפילו בלא הביאו ב"ד כפרה דהא הכא לא שייך כפרה דלא שייך חטא ברוב הקהל די"ל דרבינא דמתרץ הכא דלענין קרבן קתני ס"ל כלישנא קמא דהוריות וללישנא בתרא שם צ"ל באמת כחד מאידך תירוצים, ועיין ברמב"ם (ר"פ י"ב וס"פ י"ג מהל' שגגות) דס"ל ג"כ דיחיד שעשה בהוראת ב"ר פטור דוקא במביאין ב"ד כפרה אבל בלא מביאין ב"ד היחיד חייב להביא וזהו כדעת ר"ש כמו שביארנו דגם רבנן בהוריות (ב':) ס"ל כן ע"ש:
בד"ה תצא. ורבי עקיבא היא. עיין בתוספות גטין (פ':) שהוכיחו מגמרא דשם דטעמא דמתניתן לא משום דר"ע היא אלא משום גזירה וכתבו דבתוספתא משמע דר"ע היא וא"כ י"ל מ"ט כתב רש"י בתוספתא נגד סתם גמרא ואף דהתוספת כתבו שם ארישא דמתניתן דכל העריות מסתמא ה"ה בסיפא דחד טעמא הוא ועיין ברשב"א וריטב"א שהקשו ג"כ מסוגיא דשם על רש"י, אכן לפי מה שכתבתי לעיל (מ"ט:) ביישוב שיטת רש"י דאי יש ממזר מיבמה לר"ע חלי בפלוגתא דרב ושמואל ע"ש גם הכא א"ש די"ל דהכא פי' רש"י אליבי' דרב וכהתוספתא אבל שם פריך לרב המנונא אליבי' דשמואל דפסקינן כוותי':
בתוספות ד"ה הי' במזרח. לא כמו שפי' ריב"ן דאבעל קאי. ליישב דעת הריב"ן נלענ"ד דאף דבגמרא דשם מוכיח דאבעל לא קאי מכ"מ לפי מה דמתרץ הכא איבעי' לי' לאקרויי לגיטא ע"כ ס"ל דאבעל קאי דאי אסופר גם אי נקרא הגט איכה תוכל לידע מתוכו אי כאבו הסופר במקומו או במקום אחר שאף שיודעת כתב הסופר וידעה מי כתבו ושלא נכתב במקום הסופר מה בכך הא ליכא קפידא בזה רק שלא יהי' כתוב בו שם המקום שלא נכתב שם וזה א"א לידע מכח הכתב ולכן ע"כ רל דאבעל קאי וזה ודאי תוכל לידע אם לא נכתב מקום הבעל כראוי, ולפי זה באמת צ"ל דתרי גווני מקום הבעל נקט דהא קתני ג"כ מלכות מדי ומלכות יון ג"כ אף דלא צריך תרתי א"כ הכי נמי י"ל דנקט שינה שם העיר ושינה רוח העולם אבל הסוגיא דגטין אזלא אליבי' דמסקנא דהא מסיק דשנויי' דחיקא הן ולא עבדינן עובדא כן ועיין מש"כ לקמן:
בא"ד. וא"ת מצאו באשפה אמאי כשר לר"מ. עיין בגטין (ג':) שגם לפי מה שכתבו התוספות (שם ד"ה שלשה) שהסופרים חוששים למכשול הכא לא אתי שפיר כיון דהכא לכתחלה כשר:
בד"ה ת"ש כל העריות. ס"ד בכונס יבמתו. עיין במהרש"א מ"ב שהקשה מאי קשיא להו להתוספות הא בכמה מקומות מצינו כן דמקשה בגמרא קושיות דמתרץ בתירוץ קמייתא, אכן לפענ"ד לק"מ דזה לא מצינו רק כשהתירוץ הוא אוקמתא דמיירי בכך וכך או הא מני הך תנא פלוני היא בזה הדר מקשה מי מצרכינן גם לאוקמי הך מתניתן או ברייתא כן כמש"כ התוספות בשבת (מ"ג.) ובכמה דוכתי אבל היכי דמתרץ בסברא בזה גם בשאר מקומות טרחו התוספות למצוא טעם למה דס"ד דסברא זו לא שייך אקושיא בתרייתא כמו אקמייתא, ומה שהקשה המהרש"א עוד והניח בקושיא למה מקשה רב שימי מסיפא ולא מרישא יש ליישב ע"פ מה דעביד בגיטין (פ':) צריכותא לענין הך סברא דאיבעי' לי' לאמתוני' בין רישא לסיפא בין רמיא למצות יבום ללא רמיא וא"כ י"ל דרב שימי הכי ס"ל דבסיפא דוקא שייך לאמתוני אבל ברישא לא דלא רמי' קמי':
בד"ה ת"ש כתב. ס"ד דהכא לא שייך. בלא דבריהם י"ל עוד דס"ד דהכא לא שייך איבעי לי' לאקרויי' כיון שראתה שהסופר כתב גט ושובר ונתן א' לה וא' לבעל סומכת שודאי לא טעה שאם הי' טועה והחליף יתברר הטעות ע"י בעל שיראה שיש בידו גנו ולא שובר:
בד"ה שינה שמו ושמה. כגון שיש לו ב' שמות. א"ל מנ"ל דאיירי בכך ולהקשות דלמא באמת לא איירי רק בשינה ממש דהוי לה לאקרויי' די"ל דכבר כתבו התוספות בגטין (ך'.) דע"כ סובר הש"ס שם דאיירי מתניתן בהכי שיש לו ב' שמות גם שם (דף פ"א) כתבו דגם הך דשינה עירו ושם עירה איירי בהכי שהעיר יש לה ב' שמות, ובהכי י"ל מה שקשה לכאורה עוד לפי תירוצנו אריב"ן דפי' דכתב במזרח אבעל קאי דא"כ קושית הש"ס במקומה עומדת היינו שינה שם עירו ושם עירה דלכאורה קשה לפי דבריהם דהכא דבשיש לו ב' שמות אין סברא כ"כ למקנסא משום דהוי לה לאקרויי' ולפי דבריהם דגטין דהך דשינה שם עירו ג"כ איירי בשיש לעיר ב' שמות א"כ מאי פריך בגטין שם אי כתב במזרח אבטל קאי היינו שינה שם עירו דלמא מתניתן לא זו אף זו קתני לא בלבד ברישא דכתב במזרח דשינה שם העיר לגמרי קנסינן משום דהוי לה לאקרויי' אלא אפילו בסיפא בשינה שם עירו דיש לעיר ב' שמות וס"ד דלא שייך טעמא דהוי לה לאקרוי' ג"כ קנסינן, אכן באמת לק"מ דהא כבר כתבנו לעיל דסוגיא דגטין ע"כ קאי לפי המסקנא דהכא דאפילו בלא פשעה כלל ג"כ קנסינן דלא סמכינן כלל אתירוצא דהוי לה לאקרויי' ולכן פריך שפיר אבל הריב"ן דפי' לפי הס"ד דהכא דלפ"ז ע"כ מוכח דאבעל קאי דאל"כ לא שייך ה"ל לאקרויי' וכנ"ל, וממילא ל"ק ג"כ היינו שינה שם עירו די"ל לא זו אף זו קתני:
אכן בעיקר קושיות התוספות י"ל עוד אפילו איירי שאין לו רק שם א' ושינה שמו ושמה לגמרי דהוי ס"ד דרק לעיל שייך איבעי' לי' לאקרויי' דהטעות נברר' להחכם מתוכו אבל שינוי שם לא מיברר לחכם ואפשר דהראהו להחכם קמ"ל איבעי' לי' לאקרויי' הוא בעצמה:
בד"ה שם עירו. ממדינת הים. לא זכיתי להבין ראייתם בזה דהרי ודאי לא חיישינן אלא אמקום שהי' עומד באותו יום שמסרו לשליח דהא ודאי כותב יום השליחות ולא יום הנתינה שהרי לא יכול לידע היום שינתן, אכן ראיתי בהתוספות בגטין פ' הזורק (דף פ') שכתבו ראיתם לא ממנו אלא ממנה דהא בבא ממדינת הים אין יכול לידע מקום עמידת האשה ונראה שזה גם ראית התוספות כאן וט"ס נפל בדבריהם במקום עמידתם צ"ל עמידתה וכ"כ ג"כ בתוספות הרא"ש כאן בסוגיין:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |