ערוך לנר/יבמות/נו/ב
בגמרא ולאו הבא מכלל עשה עשה. נ"ל דהכי קפריך ע"כ מוכח דלא לקי משום זונה וטומאה דאי ס"ד דלוקה א"כ ל"ל היא לאסור אשת כהן שנאנסה הא בלא"ה אסורה אלא ע"כ מדכתיב היא מוכח דליכא רק ע' וא"ל דלמא אתי היא לאסור בל"ת וע', די"ל כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בל"ת וע' כמש"כ התוספות בחולין (פ"א.) וכן מוכח מסוגיא דשם (קט"ו.) ע"ש:
ואיכא דאמרי אמר רבה וכו' מתיב ר' זירא והיא לא נתפשה. א"ל מאי קושיא כיון דלעיל (י"א:) פליג ר"י בן כיפר ורבנן דלרבנן סוטה נטמאה היא בלאו דטומאה אבל לריב"כ לא א"כ דלמא ברייתא אתיא כריב"כ ורבה כרבנן ס"ל די"ל דהא ע"כ גם רבנן דרשו היא למעט אשת כהן דאל"כ מנ"ל כלל לחלק בין א"כ לאשת ישראל לענין אונם כיון דהתורה התירה נתפסה מנ"ל דבא"כ אסור אע"כ מדכתיב היא וכ"כ רש"י וא"כ גם לרבנן לא הוי רק לאהבמ"ע:
ברש"י ד"ה אשלא כדרכה. וגמר ביאה ביאה מיבמה. עיין במהרש"א שהביא דברי המהרש"ל שמחק הגירסא אכן הקשה דא"כ איך ס"ד למילף עריות מיבמה ותירוצו דחוק, ונלפענ"ד דודאי גם המקשן ידע דגבי עריות משכבי אשה כתיב אשלא כדרכה ומה שתירץ מאי וכן אשל"כ דעריות לא קאמר דעריות ילפינן מיבמה אלא דמתניתן קאמר דיבמה נקנית של"כ מקרא דולקחה ובעריות חייב אשל"כ ג"כ מקרא דמשכבי אשה אכן ע"ז פריך היאך נקט יבמה לעיקר ואגבי' תני ג"כ עריות הא אי לא דגלי קרא משכבי אשה גבי עריות לא הוי ידעינן כלל דביאה של"כ מלתא היא לענין קנין ביבמה ולרבות מולקחה ביאה של"כ ורק אחר דגלי בעריות ידעינן לרבות מולקחה ביבמה וא"כ יבמה הוא דילפינן מעריות ולא ה"ל למינקט עריות איידי יבמה וזה מה דקאמר עיקר משכבי אשה גבי עריות כתיב, וכן יש לפרש מה דקאמר לעיל אדרבא יבמה ילפינן מעריות דעיקר העראה בעריות כתיב והקשו התוספות דהא מח"ל הוא דילפינן וי"ל ג"כ דהא אי לא כתיב את מקורה הערה לא הוי ידעינן דהעראה מלתי' היא ולא הוי ידעינן מה אתי שכבת זרע בשפחה חרופה למעט דדלמא מנשיקה או דצריך להזריע דוקא ובשאר עריות חייב בנשיקה או בלא הזרעה ורק אחר דגלי קרא העראה בעריות מזה ידעינן דשכבת זרע בש"ח אתי למעט מיני' גמר ביאה בשאר ח"ל ולאוקמי' אהעראה וא"כ יבמה היא דילפינן מעריות:
בד"ה ה"ג אלא מאי. מקיחה קיחה דעריות. עיין במהרש"א מש"כ ביישוב דברי רש"י ומה שכתב ומיהו לעיל לא בעי לפרש דילפינן קיחה דער ות מקיחה דיבמה וכו' לא הבנתי דאיך הוי מצי למימר הכי דהא המהרש"א גופא הוכיח לעיל (נ"ה:) דקיחה דעריות אינו מופנה וא"כ אין כאן מופנה כלל:
בד"ה לשון אחר והוא עיקר. מן האירוסין כשרות לנשא לכהן אם נתאלמנו. לענ"ד דוחק לפרש כיון דמתניתן לענין תרומה איירי דמן האירוסין כשרות איירי לענין לנשא לכהן ולענין גרושה יהי' איירי בב"כ דוקא ולענין תרומה ולא לענין לנשא, ולולא פי' רש"י הי' אפשר לפרש דהכל בבת ישראל איירי והכל לענין תרומה לפי המבואר לקמן (פ"ו:) דבת ישראל שיש לה בן מכהן תאכל בתרומה וא"כ בפשטות הי' אפשר לפרש לענין תרומה ג"כ וביש לה בן מכהן דמן האירוסין כשרה לאכול בשביל בנה כיון דלאו חללה היא אבל מן הנשואין פסולה, אבל זה אינו דא"כ אכתי לא מייתרינן מידי לאוקמי' בבת ישראל כיון דגם בעודן תחתיו אוכלות בשביל בנה א"כ אכתי יקשו קושיות רש"י דה"ל למיתני לשון פוסלת וגם מאי מייתי ר' אושעי' ראי' כמו שהקשה רש"י אפירושו דאיירי בבת כהן, אכן לפי המבואר לקמן (שם) ביש לה בן מישראל ומכהן לא תאכל בתרומה מת בנה מישראל תאכל בתרומה ע"י בנה מכהן וא"כ משכחת שפיר נפקותא לענין מן האירוסין כשרות כגון שבעודה תחתיו הי' לה בן מכהן ובן מישראל ואז לא היתה אוכלת רק על ידו ולאחר שמת או שנתגרשה מת בנה מישראל ואז אוכלת בשביל בנה מכהן דהיינו בנתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין:
בתוספות ד"ה מאי וכן. אין חדוש טפי באונס מברצון. התוספות בזה לשיטתם אזלו דס"ל דאין חילוק בין אונס לרצון לענין שאר פסולים חוץ מא"א כמו שכתבתי לעיל (ל"ה.) ואפילו לשיטות שאר ראשונים שהבאתי שם שחילקו בין אונס לרצון בשאר עריות מכ"מ ל"ק עליהם קושית התוספות דכאן כיון דהכא אליבי' דרב עמרם קיימינן דס"ל ע"כ או כלישנא קמא דגם בא"א ליכא חלוק בין אונם לרצון וגם באונס זונה היא או דס"ל כלישנא בתרא דבאשת איש אונס לא הוי זונה והא דפסולה לכהונה הוא מקרא דלאיש זר ובזה ג"כ פשיטא דאין חלוק בין אונס לרצון כמו שכתבתי לעיל (שם) וא"כ עכ"פ לעולם הוי יותר פשיטות בשאר עריות מבאשת איש:
בד"ה עיקר העראה. דאע"ג דיבמה מח"ל הוא דילפינן. לפמש"כ לעיל בשם הרמב"ן דלפי האמת לא נצטרך למילף העראה בח"ל משפחה חרופה אלא מח"ל דכהונה ועכ"פ לר' יהודה צ"ל כן דיליף העראה ושלא כדרכה בשפחה חרופה משכבת זרע כמו שכתבתי לעיל וכיון דרב ששת הוא דקאמר שם בכריתות כן דילפינן תרווייהו מחד קרא וא"כ לא שייך לדידי' תירוץ הגמרא א"כ לשתוק קרא משפחה חרופה ולא יוכל למילף העראה בח"ל משפחה חרופה כמש"כ לעיל וע"כ דיליף מח"ל דכהונה וח"ל דכהונה ילפינן לעיל קיחה מעריות ויבמה ליבם ילפינן מח"ל א"כ א"ש דקאמר יבמה הוא דילפינן מעריות דהא הכא ארב ששת קאי דקאמר ואנהרינהו לעיינין ממתניתן ועיין לעיל ברש"י שכתבתי עוד יישוב לגירסא זו:
בד"ה וכן אשלא כדרכה וקשה לר"י דאי משום ח"ל. ביישוב קושיא זו גם מה שהקשה המהרש"א ארש"י במה נילף ח"ל דכהונה מיבמה י"ל ע"פ מה שהביא הרמב"ן לעיל (נ"ד.) שיטת היש מפרשים דהא דמרבינן מולקחה ביאה שלא כדרכה ביבמה הוא העראה שלא כדרכה דביאה שלא כדרכה ידעינן ממשכבי אשה דעריות ע"י גז"ש דביאה ביאה ע"ש וצ"ל קיחה קיחה, וכשיטה זו נ"ל שסוברים ג"כ הרמב"ם והברטנורה שכתבו (ר"פ הבא על יבמתו) הטעם דקונה יבמה של"כ ממשכבי אשה והתוספות י"ט שם הקשה עליהם דהרי מולקחה ילפינן, אבל לפ"ז א"ש דשל"כ גרידא ממשכבי אשה נפקא והעראה של"כ הוא דילפינן מולקחה, ומה שהקשה הרמב"ן לפי שיטה זו דא"כ בח"ל וחייבי עשה מנ"ל העראה שלא כדרכה י"ל דהשתא דגלי ביבמה ילפינן חייבי לאווין מיבמה בגזרה שוה דביאה ביאה וחייבי עשה מחייבי לאווין ועריות ילפינן בק"ו מח"ל וח"ל דכהונה ילפינן מעריות בגז"ש דקיחה קיחה, אכן לכאורה ק' לפי שיטה זו מאי קאמר הכא אדרבא עיקר משכבי אשה בעריות כתיב דלמא קאמר וכן לענין העראה של"כ דבהא שפיר ילפינן עריות מיבמה, וצ"ל כמש"כ לעיל דהא אי לאו דגלי קרא משכבי אשה בעריות לא הוי ידעינן לדרוש מולקחה דגבי יבמה של"כ וא"כ לא שייך לנקוט עריות אגב יבמה אף דהעראה של"כ לא ידעינן לפי המסקנא בעריות רק מיבמה היינו ע"י מה דכתיב משכבי אשה בעריות, וא"כ י"ל דרש"י ג"כ מפרש כיש מפרשים ומה דמתרץ מאי וכן אשל"כ דח"ל היינו אהעראה של"כ דבזה א"ש דילפינן מיבמה ובאמת קאי על כל ח"ל ומה דנקט רש"י אלמנה לכה"ג כסדר דמתניתן נקט דבראשון תני עריות ואח"כ ח"ל דכהונה ואח"כ שאר ח"ל וכיון דבתחלה רצה לאוקמי' וכן אעריות והשיב על זה לכן כשחוזר מזה מוקמינן אבבא שאחרי' דהיינו אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכ"ה ממזרת ונתינה לישראל ב"י לנתין ולממזר אלא דרש"י נקט בבא קמא וכיון דנקט אלמנה הוצרך לפרש דלא צריך אהעראה דילפינן מקיחה קיחה מעריות וה"ה ג"כ דאהעראה דח"ל לא מצרכינן דילפינן משפחה חרופה ולכן לענין העראה של"כ א"ש דנקט וכן דזה לא אתיא בח"ל אלא ע"י יבמה דהיינו ח"ל גרידא ילפינן מיבמה בגז"ש דביאה ביאה וח"ל דכהונה ילפינן מעריות ע"י גז"ש דקיחה ועריות מיבמה דהיינו ע"י ק"ו מח"ל כמש"כ המהרש"א לעיל, ומש"כ רש"י דלא כתיב בהו משכבי אשה היינו דאי הוי כתיב משכבי אשה בגופייהו דח"ל דכהונה לא הוי שייך למיתני בהו וכן כמו דלא שייך גבי ח"כ אבל השתא דלא כתיב בגופייהו אע"ג דילפינן להו ממשכבי אשה דעריות מכ"מ כיון דבעריות גופייהו לא אתי העראה של"כ רק מיבמה שייך שפיר למיתני בח"ל וכן אהעראה שלא כדרכה כן י"ל ביישוב שיטת רש"י:
בא"ד. אלא נראה לר"י דקאי אשאר ח"ל. עיין במהרש"א שנתן טעם לרש"י למה לא פירש כהר"י דלפי האמת לא נצטרך של"כ בח"ל גרידא מיבמה אלא מדאצטריך קרא דשכבת זרע בשפחה חרופה למעט של"כ אבל הר"י לא ס"ל כן דליכא למילף מדאצטריך קרא בשפחה חרופה דצריך קרא משום העראה, והנה באמת גם בתוספות הרא"ש כתב כן ליישב שיטת רש"י דבח"ל ילפינן מדאצטריך שפחה חרופה אבל צ"ע דלא פירש המהרש"א מה ישיב רש"י על זה שהרי צריך משום העראה ולעיל כבר פירשתי שיטת רש"י כפי מה שנלענ"ד, אכן לפי דברי המהרש"א י"ל ג"כ דפליגי רש"י ור"י בב' תירוצי הרמב"ן לעיל (דף נ"ה) אמה דפריך במה דקאמר הגמרא שם א"כ לשתוק קרא משפחה חרופה הא צריך למעט של"כ ותירץ דא"כ לכתוב לישנא אחרינא דלא שמעינן מיני' רק של"כ ולא העראה ועוד תירץ דהסוגיא דלעיל אזלא אליבי' דרבנן דבאמת לא ילפי משכבת זרע רק העראה ולא של"כ, וא"כ י"ל דרש"י סובר כתי' הראשון דשפיר ילפינן ח"ל משפחה חרופה וא"ל הא אצטריך בשפחה חרופה למעט העראה י"ל דא"כ לכתוב לישנא דלא משתמע רק העראה מיני' אפכא מתירוץ הרמב"ן הנ"ל אבל ר"י י"ל דס"ל כתירוץ השני דהרמב"ן דלא דייק כן דלכתוב לישנא אחרינא ולכן א"ש דלא ילפינן משפחה חרופה של"כ בח"ל דהא אליבי' דרבנן לא קאי שכבת זרע בש"ח אשל"כ ואפילו נימא דהכא אליבי' דרב ששת קיימינן והוא יליף שם תרוייהו מש"ז וכמו שכתבתי לעיל מכ"מ ליכא למילף מדאצטריך ש"ח דהא צריך משום העראה:
בד"ה ואי זו. וא"ת והא קדרשינן לה בכתובות. ק"ק הא הך דמייתי הכא הוא ג"כ ברייתא שם בכתובות דקאמר תניא אידך והיא לא נתפשה כו' ע"ש היאך שייך להקשות מחדא ברייתא אאידך ועוד היאך שייך קושיא זו לכאן דשם בכתובות אעיקר ברייתא הל"ל להתוספות להקשות כן וע"ק אמאי שתירצו דהתם אסמכתא הוא כמו דהוי אסמכתא הא דקאמר שם ואיזו זו שקדושי' קדושי' טעות מאי פשיטא בזה טפי מהך דהוי אסמכתא, ונ"ל דשם בכתובות פליגי אבו' דשמואל ורבא דלאבו' דשמואל סופו ברצון אסורה לבעלה ולרבא מותרת דקאמר שם תניא כוותי' דרבא כו' ע"ש, וא"כ להנראה מהסוגיא דשם פליגי הנך ב' ברייתות בפלוגתא דאבו' דשמואל ורבא דהברייתא דיליף מוהיא לא נתפסה למעט ס"ל כאבו' דשמואל ולכן לא מיותר היא להתיר סופו ברצון והברייתא דיליף מיני' סופו ברצון ס"ל כרבא ולא מיותר היא לא"כ וכיון דרבא הוא דקאמר הכא הך דינא דא"כ שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום זונה ומשום טומאה א"כ מאי פריך מהך ברייתא דוהיא לא נתפסה הא רבא לשיטתו ע"כ לא ס"ל כברייתא זו כיון דצריך היא להתיר סופו ברצון זהו קושי התוספות וע"ז תירצו דרבא מסברא קאמר להתיר סופו ברצון ושפיר מיותר לדידי' היא לא"כ דהא ע"כ דרשה שלישית דדרש שם בכתובות מהיא לא נתפשה למעט קדושי טעות בין לאבו' דשמואל בין לרבא אינה רק אסמכתא כיון דלא מיותר:
בד"ה מן האירוסין. דר' מאיר פסל אפילו בב"כ. הוצרך רש"י לפרש כן דפסל ר"מ אפילו בב"כ כיון דהא דקתני בסיפא מן האירוסין כשרות ע"כ לר"מ אתיא דלר"א ור"ש אפילו בלא נתאלמנו או נתגרשו כשרות וכיון דהך כשרות קאי ג"כ אנתגרשה דבלא"ה פסולה לכהונה ע"כ לענין תרומה דבי נשא איירי וא"כ מוכח דר"ח אפילו בב"כ לכהן פוסל אכן כבר כתבתי לעיל בפי' רש"י די"ל דאיירי בבת ישראל האוכלת בשביל בנה:
בא"ד. ועוד הקשה הר"מ כהן. לא אפי' רש"י לבד קשה כן אלא גם אר' אושעי' לפי גירסת רש"י דגרס פצוע דכא כהן שקדש בת ישראל אבל נלענ"ד שי"ל שיטת רש"י כיון דלפי משנה ראשונה בהגיע זמן אוכלת משלו ואוכלת בתרומה ולא גזרינן שמא תשקה כדמפרש בכתובות משום דמייחד לה דוכתא ולכאורה אם מיחד לה דוכתא גם קודם ומן הזה למה לא תאכל וע"כ צ"ל דלא פלוג רבנן בגזירתם וכל מדות חכמים כך הם אכן כאן דמיירי כהגיע זמן אף שלא מחוייב לה מזונות מכ"מ כיון שהוא קדשה ורוצה לקיימה ונותן לה מזונות בביתו מותר לה לאכול דלא שייך לא משום שמא תשקה ולא משום לא פלוג רבנן:
בא"ד. וגבי פצוע דכא גרס שקדש ב"כ. לכאורה מוכח כגירסא וו דלגירסת רש"י ע"כ ר' אושעי' איירי כפי משנה ראשונה ודלא כהלכתא, ואפשר ליישב זה לשיטת רש"י כיון דבכתובות (דף נ"ז) מוכח דגם למשנה אחרונה בנכנסה לחופה ולא נבעלה אוכלת בתרומה משום דבודקה קודם שיכניס לחופה ע"י קרובותיו וא"כ י"ל דר"א לעולם כמשנה אחרונה ס"ל ומיירי בנכנסה לחופה ולא נבעלה דאוכלת בתרומה ואף דבנכנסה לחופה הוי פסולה לרב דאמר לקמן יש חופה לפסולות מכ"מ י"ל דר' אושעי' כשמואל ס"ל דאין חופה לפסולות ומכ"מ הוצרך רש"י לפרש דמתניתן דהכא סברה כמשנה ראשונה ולא אוקמי' כמ"א ובנכנסה לחופה דא"כ אכתי תקשי' מתניתן לרב ועוד לשון מן האירוסין דמתניתן לא משמע דאיירי בנכנסה לחופה אבל לר' אושעי' שפיר יש לפרש כן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |